אור ברסלב

שקל הקדש על ירושלמי שקלים· רבי מנחם יוסף הכהן ואלק

מערכה ב

מערכה א

(פ"ב מתני' ב') ממע"ש ומדמי שביעית יאכל כנגדן. ולכאורה קשה מאד דלפי המבואר בב"ק ס"ט בסוגי' דצנועין דאין יכול לחלל מע"ש כשהוא ביד אחרים וא"כ כיון שכבר נתן המע"ש ליד הקדש ומכש"כ אם הקדש הוציאו השקל ולקחו איזה דבר איך יכול לחלל. ובתוס' קדושין י"ץ שם ד"ה מתקיף שהקשו שם ג"כ הא אין פודין מע"ש כשהוא ביד אחרים ותי' הריב"א דבאמת הוא רק משום קנס עי"ש וא"כ הא תינח לר' יהודה דסובר דמע"ש ממון הדיוט ושלו הוא לכל דבר א"כ באמת אם שקל שקלו בכסף מע"ש הלא יצא ידי מצות שקלים ורק הא דיאכל כנגדן הוא רק משום קנסא נוכל ליישב המתני' אמנם כ"ז הוא רק לשיטת ריב"א אבל לשיטת הפוסקים דסוברים דמדינא צריך לחלל א"כ יקשה כנ"ל הא אינו ברשותו. וביותר הלא הרמב"ם פוסק דמע"ש ממון גבוה הוא ובכ"ז העתיק דינו דמתני' הנ"ל בפ"ג דשקלים כצורתה יקשה כנ"ל:

פרק ג, הלכה ב, מהו לצאת ביין של שביעית תני ר' אושעי' יוצאין ביין של שביעית ופי' הת"ח דהאיבעי' הוא בשביעית בזמן הבעור שאסור בהנאה אם יצא בפסח בזה מטעם מצות לאו להנות נתנו. עי"ש ודבריו תמוהין דלפ"ז הא דפשיט ר' אושעי' דיוצאין היינו מטעם מצות ללה"נ. וקשה מאוד ל"מ לשיטת הר"ן נדרים ט"ו דהיכא דאיכא הנאת הגוף בהדי המצוה לכו"ע ל"א מללה"נ. אלא אפי' לשיטת הרשב"א ודעימי' שחולקין על הר"ן. הא כבר מובא בשעה"מ בפ"ח מלולב בשם המאירי דהיכא דאף לאחר שקיים המצוה בכ"ז ישאר הנאת הגוף כו"ע מודים שאסור ומשו"ה במודר הנאה ממעיין אסור בימות החמה והיינו שישאר הנאת הגוף אף לאחר כלות המצוה לכו"ע אסור ועי' באבני מלואים בחלק התשו' סי' כ"א שכתב להדיא כן והאריך בזה א"כ איך אמר ר' אושעיא דיוצאין ביין של שביעית הא ישאר הנאת הגוף אף לאחר שקיים המצוה וא"כ לכו"ע אסור והק"ע פי' דהאיבעי' מהו לצאת ביין של שביעית כיון דלא קרינן בי' לכם וקס"ד דד' כוסות בעינן ג"כ לכם עיי"ש ולכאורה ג"ז תמוה דאף אם נאמר דד' כוסות בעינן ג"כ לכם הלא שביעית מקרי לכם כמבואר בקדושין נ"ב במתני' ובגמ' שם דמקדשין האשה בפירות שביעית א"כ הוא שלו ממש:

א)

וליישב זאת בהקדם לבאר דברי הרמב"ם בפ"ט ממע"ש הל"ז והצנועין היו מניחין את המעות בשנת השמיטה ואומרים כל הנלקט מפירות רבעי אלו מחולל על המעות האלו שהרי אי אפשר לפדותו במחובר כמו שבארנו עכ"ל. וכתב שם הכס"מ וז"ל כתוב בתשו' הרמב"ן סי' קנ"ו על מה שכתב רבינו והצנועים היו מניחים את המעות כו' אינו מחוור דהא קיי"ל כר"י דאמר גזל ולא נתייאשו הבעלים שניהם אין יכולין להקדיש זה לפי שאינו שלו כו' ואע"ג דמתני' קתני הנלקט אנן לא קי"ל כסתמא זו אלא כסתמא אחרינא דאין הגונב אחר הגנב משלם תשלומי כפל וכדמסיים עלה קרא ואיש כי יקדיש ביתו קודש מה ביתו ברשותו כו' ואולי דעת הרב דשאני נטע רבעי דכיון דממון גבוה הוא ואפ"ה אוקמי' רבנן ברשותו לאחולי משו"ה לא אכפת לן בי' אם מחיל לי' ואפי' כי ליתא ברשותו דס"ס אפי' כי איתי' ברשותו לאו דילי' הוא ואפ"ה מצי מחיל וכדאמר רבא התם בפ' מרובה. אי לאו דאמר כו' צנועים ור"ד אמרו דבר אחד ה"א מאן תנא צנועים ר' מאיר הוא לאו אמר ר"מ מע"ש ממון גבוה הו ואפ"ה לעניין פדיי' אוקמי' רחמנא ברשותו דכתיב ואם גאל יגאל איש ממעשרו ומוסיף חומש כרם רבעי נמי גמר קודש קודש ממעשר כו' מה קודש דכתיב גבי מעשר אע"ג דממון גבוה כו' לענין אחולי אוקמי רחמנא ברשותו הלכך אע"ג דליתא ברשותו מצי מחיל דהא כי איתא ברשותו לאו דידי' ומצי מחיל. והא ליתא דרבא לא פליג אר"י אלא אי לאו דאמר ר"י ליתא להאי טעמא וכיון שכן הוא דצנועים ליתא כלל דאי אמר כל הנלקט לא הוי פדיון דלאו ברשותו וכדר' יוחנן. ואי אמר כל המתלקט לא אפשר משום דבדאורייתא אין ברירה ולא ידענא לה פתר להא דצנועים הלכה עכ"ל. וי"ל לדעת רבינו דלא דחינן מתני' מהלכתא משום דלפי האמת ליכא לאקשויי מצנועים להא דר"י זה אינו יכול להקדיש לפי שאינו ברשותו משום דאע"ג דאין אדם יכול להקדיש דבר שאינו ברשותו יכול הוא לחלל דבר שאינו ברשותו וכמו שהוכיחו התוס' בד"ה הוא דאמר כצנועים. וא"כ כל מה דשקיל וטרי הגמ' ומסיק דר"י לית לי' דצנועין היינו לפום מאי דקס"ד דכשם שאין יכול להקדיש דבר שאינו ברשותו כך אינו יכול לחלל דבר שאינו ברשותו וכדצנועין והא דאמר רבא אי לאו דאמר ר"י צנועים ור"ד אמרו ד"א ה"א מאן תנא צנועים ר"מ היא כו' היינו לומר דאפי' למאי דקס"ד לדמוי' חלול להקדש ה"א דרחמנא אוקמי' ברשותו לענין חלול. אבל לפום קושטא דמלתא לא צריכין להכי דבלא"ה שפיר יכול לחלל נטע רבעי של חברו שלא מדעתו וכדאמרן עכ"ל מרן הכס"מ. והנה דברי מרן הכס"מ צריך באור כי גם היסוד אשר תמך על דברת התוס' דלא דמי חלול להקדש גם דברי התוס' צריך באור:

ב)

זה לשון התוס' ב"ק ס"ח ב' ד"ה הוא דאמר כצנועין בסוה"ד ומיהו דבר תימא דהיכי מדמי הקדש לחלול דלמה לא יוכל לחלל נטע רבעי ומע"ש של חברו שלא מדעתו כיון דזכות הוא לו וזכין לאדם שלא בפניו דהא מבעי לן באין בין המודר התורם משלו על של חברו צריך דעת בעלים אי לאו. ה"ט כדאמר התם דלמא ניחא לי' לאינש למעבד מצוה בממוני' אבל הכא וכי אין טוב להם למלקטים שיחללו אותם הבעלים ממה שיאכלו בלא חלול עכ"ל ולכאורה תמוהין דבריהם הלא התוס' בעצמם בקדושין נ"ו א' ד"ה מתקיף לה שהקשה שם ריב"א על הא דפירש"י אין לוקחין בהמה טמאה כו' במעות מע"ש ואם לקח יאכל כנגדן שפי' רש"י והלוקח יקח מעות ויאמר כ"מ שהמעות ביד המוכר יהי' מחוללים על מעות אלו ויעלה ויאכלן [בירושלים] הא מוקמינן בסמוך שברח המוכר וא"כ איך יכול לחללם והרי אין אדם מחלל דבר שאין ברשותו כדאמר בפ' מרובה בשמעתא דצנועין לר' יוחנן דאמר גזל ולא נתיאשו הבעלים שניהם כו' ופריך מהאי דצנועין כו' ומשני כל המתלקט. ותי' שם הר"מ וז"ל שאני הכא שהלוקח יכול לחלל המעשר ביד המוכר משום דזכות הוא למוכר וזכין לאדם שלא בפניו כו' אבל בההיא דצנועים ליכא למימר הכי שהרי הגזלנים עצמם אינן יכולין לתקן כלום מה שבידם שהרי אינה שלהם והוי גזל ולא נתייאשו הבעלים וכיון דאינהו לא מצי עבדי שלוחייהו למי לא מצי עבדי עכ"ל התוס' בקדושין. וא"כ חזינן דדעת התוס' קדושין דאם כי אדם יכול לחלל של חברו שלא מדעתו. בכ"ז ההיא דצנועין לא מצו לחלל הבעלים משום דהגזלנים בעצמן אינם יכולין לחלל משום שהוא דבר שאינו שלהם [הבאור אם כי הגזלן יכול לחלל בעד הבעלים לפי מה דאמרי' דאדם יכול לחלל לחברו שלא מדעתו. אמנם בעד עצמם אינם יכולין לחלל וא"כ ממילא לא יוכלו הבעלים ג"כ לחלל עבורם בעד הגזלנים. וגם בעד עצמם ג"ש לא יוכלו לחלל דהוא דבר שאינו ברשותו] וא"כ למה הניח התוס' בב"ק הנ"ל בתימא והקשו אמאי לא יוכלו לחלל. ובאמת מצאתי אח"כ בשטמ"ק ב"ק שם שכתבו על קו' התוס' הנ"ל שהניחו בתימא שהר"מ בקדושין הנ"ל מישב קו' זו וכן תי' שם הרא"ש כתי' הר"מ בקדושין הנ"ל וא"כ צריך להתבונן בבאור וישוב למה הניחו התוס' בב"ק הנ"ל בתימא:

ג)

ולבאר זאת יתבאר עפ"י מ"ש רע"א בתוספותיו במס' מע"ש פ"ה אות י"ז וז"ל בתוס' פ' מרובה ס"ט ד"ה והצנועין היו מניחין את המעות וז"ל אי שביעית נוהג בכרם רבעי כדמשמע דאמלתי' דת"ק קאי צ"ל דצנועין אשאר שני שבוע קיימי דאי אשביעית כיון שהיו זוכין מן ההפקר לא היו יכולים לחלל כ"ל התוס'] הוכיחו דע"כ לא מיירי בשביעית דאי בשביעית כיון שזכו מן ההפקר לא היו יכולין לחלל עיי"ש ולפענ"ד י"ל דהצנועים קאי בין אשביעית בין בשאר שני שבוע. ובשביעית אף דזכו מן קר מ"מ זכות הוא להם שיתחלל ולא יאכלו בלא חלול וזכין לאדם שלא בפניו. אלא דבשאר השנים ל"ל מדין זכין לאדם דהא הזוכה גופי' א"י לחלל כיון דלא קנהו. וכיון דלא מצי מעבד ל"מ משוי' שליח. משו"ה הכריח בסוגי' דבב"ק הנ"ל דס"ל דצנועים דגזל ולא נתייאשו הבעלים הנגזל יכול להקדישו ולחללו וכמ"ש התוס' בקדושין נ"ו סוף ע"א. והא דאמרי' בסוגי' דב"ק מאן תנא צנועין רשב"ג והאמר רבב"ח אר"י כ"מ ששנה רשב"ג במשנתינו הלכה כמותו. והא לרשב"ג אין עושין התקון רק בשביעית ומהני זכיה. צ"ל דס"ל להש"ס דמה דאמר רשב"ג דהצנועין עושין לפנים משוה"ד בתרתי. דאף בשאר שני שבוע עישין תיקון ג"כ על אופן שמניחין המעות כו' ובלא"ה צ"ל לדברי תוס' בב"ק הנ"ל דאית להו דצנועין קאי רק על שאר שני שבוע. ואיך אפ"ל דכולה רשב"ג הא לרשב"ג בשאר שני שבוע ל"צ תקון אע"כ כפי' הנ"ל דהצנועין עושין גם בשאר שני שבוע. אף דלא דמי כ"כ, דלדברי התוס' ב"ק לפי הצד דכולה רשב"ג. מוכרחין אנו לומר דהצנועין עושין לפנים משוה"ד לעשות תקון בשאר שני שבוע. אבל להתוס' קדושין דגם בשביעית מהני החלול מדין זכי' עדיין יקשה מנ"ל להש"ס למפרך כיון דרשב"ג קאמר לה די"ל דקאי רק אשביעית. ואך מ"מ ההכרח לומר לפי דברי תוס' קדושין הנ"ל דס"ל להש"ס בהחלט דהצנועין קאי גם בשאר שני שבוע אף לרשב"ג ובזה מיושב היטב דברי הרמב"ם דפסק כהצנועין והרי קיי"ל כר"י דגזל ולא נתייאשו הבעלים שניהם אין יכולין להקדישו והשיגו הרמב"ן בזה בתולדות אדם סי' קנ"ז ולפמ"ש ניחא דהרמב"ם דקדק וכתב והצנועין מניחין את המעות בשנת השמיטה כו' ובשמיטה אפשר לקיים ההלכה כצנועין כיון דהזוכה זכה מן ההפקר ויכול לחללו גם הבעלים יכולים לחללו מדין זכין לאדם. אף די"ל דהרמב"ם נקט בשנת השמטה משים דבשאר השנים הלעיטהו לרשע כו' מ"מ עכ"פ ממילא מיושב קו' הרמב"ן וסוגי' דב"ק הוא רק בשאר שני שבוע וכמו שצ"ל לדברי התוס' קדושין הנ"ל עכ"ל והנה במה שהקשה דלפי דעת התוס' בקדושין הנ"ל דגם בשביעית מהני, החלול מדין זכי' עדיין יקשה מנ"ל להש"ס למפרך כיון דרשב"ג קאמר לה י"ל דקאי רק אשביעית. לדעתי נראה ברור. דהג' בראשית הסוגי' שם דהקשה על הא דאר"י גזל ולא נתייאשו כו' מהא דצנועין ואם כי רשב"ג אמר לה האמר ר"י הלכה כרשב"ג ט' סמיך על הא דלקמן דאמר ר' יוחנן דצנועין ור"ד אמרו ד"א. א"כ בהכרח מיירי הצנועין אף בשאר שני שבוע דאם נאמר דצנועין איירי דוקא בשביעית ואז שפיר מהני החלול מטעם זכי' דהלוקחין זכו לנפשם דהפקר הוא. אבל בשאר שני שבוע באמת לא מהני החלול מטעם שאינם ברשותם כיון דבשאר שני שבוע לא זכו הזוכים לעצמם. א"כ ל"ד צנועין להא דר' דוסא דהא ר' דוסא מיירי באמת היכא דלא זכו העניים. א"ו מדאמר ר"י צנועין ור"ד אמרו ד"א בהכרח מיירי הצנועין כמו ר"ד אף בשאר שני שבוע וא"כ אז לא זכו העניים. וא"כ לא נוכל לומר דהבעלים יכולין לחלל מטעם זכי' כיון דגם המה לא זכו לעצמם ובהכרח דאף בגזל ולא נתייאשו הבעלים יכולין הבעלים להקדיש ושפיר הקשה הג' על ר"י וז"ב לדעתי:

ד)

ולפ"ז מיושב תמיהתינו באות ב' על תוס' ב"ק שהניחו בתימא ולא אסקו תי' הר"מ בקדושין נ"ו. והוא משום דהג' פריך שם בב"ק על ר"ל דמוקי בשהקדישו ביד הגנב. איך מצי להקדיש הא אינו ברשותו ומשני דר"ל אמר כצנועין. ולכאורה קשה אמאי לא אמר הג' הוא דאמר כר' דוסא דהלא גם ר' דוסא אמר לעתותי ערב כל מה שלקטו העניים ומצאתי בפ"י שהתעורר בזה. ומשו"ה סובר התוס' בב"ק הנ"ל דצנועין לא אמרו דבר אחר עם ר"ד. והיינו דצנועין לא מיירי כי אם דוקא בשביעית אבל לא בשאר שני שבוע. וא"כ בשביעית הלא זכו העניים משא"כ הא דר"ד לא זכו העניים ומשו"ה שפיר הניחו קושיתם בתימא דמאי ענין חלול להקדש. הא חלול שפיר יכול לחלל של חברו שלא מדעתו כיון דמיירי בשביעית וא"כ הלא זכו וא"כ הוא ממש כסברת הר"מ בתוס' קדושין הנ"ל אמנם הר"מ בתוס' קדושין הנ"ל הלא קאי על הסוגיא דב"ק דפריך הג' על ר' יוחנן והלא ר"י מדאמר צנועין ור"ד אמרו ד"א בהכרח איירי הצנועין אף בשאר שני שבוע וכמ"ש וא"כ שפיר כתבו דבשאר שני שבוע לא יוכלו לחלל מטעם זכיה כיון שגם המה בעצמם לא זכו וכנ"ל:

ה)

ולפ"ז דברי מרן הכס"מ מכונים ומתאימים יחד לדברי רבינו רע"א הנ"ל דבשאר שני שבוע כיון דהזוכים לא זכו לעצמם ממילא גם הבעלים לא יוכלו לחלל. עבור עצמם לא יוכלו לחלל מטעם דבר שאינו ברשותו א"י להקדיש ולחלל. והחילול יהיה מצד זכות הלוקחים ג"כ לא מהני כיון דגם המקבלים בעצמם לא יוכלו לחלל ורק בשביעית דהפקר הוא וזכו המקבלים זכיה גמורה ממילא יכולים הבעלים לחלל עבורם מצד זכין לאדם שלא בפניו וכנ"ל ורבינו הרמב"ם הלא איירי בשנת השמיטה שפיר יצדק דינו ואם כי הכס"מ קיצר בהבנתו אבל כונתו ברור כדברי רע"א וחידוש על רבינו רע"א שלא שת לבו כי דבריו דברת הכס"מ הנ"ל:

ו)

ואני עני בדעת לא זכיתי להבין דברי רבותינו בעלי התוס' לכאורה לפי מה דקיי"ל דמע"ש ממון גבוה איך שייך עליהם שם הפקר כמו דאינו יכול למכור וליתן במתנה א"כ ה"ה גם להפקיר אינו יכול דהא מכירה ומתנה והפקר שוה ביניהם. וכמו בגזל ולא נתיאשו הבעלים דא"י להקדיש ולמכור א"י ג"כ הפקיר א"כ גם במע"ש כיון דאין יכול למכור וליתן במתנה כן אין יכול להפקיר. ולדעתי ראי' ברורה דלדידן דמע"ש ממון גבוה אינו יכול להפקיר. מהא דכתב הרמב"ם בפ"ז ממע"ש הלי"ג וז"ל אין לוקחין פירות שביעית בכסף מע"ש לפי שהוא חייב לבער ע"כ והוא מהירושלמי פ"ג ממע"ש ולכאורה קשה הא תינח לשיטת הרמב"ם בפ"ז משמיטה דפירות שביעית לאחר הבעור אסור בהנאה וצריך שריפה או אבוד לים המלח. יצדק שפיר משו"ה אין לוקחין פירות שביעית מכסף מע"ש משום דיופסד המע"ש כשיגיע זמן בעור שביעית ולא יאכל הלא יהיה אסור בהנאה ויוצרך שריפה או איבוד. אמנם לשיטת גדולי הראשונים וכן הוא גם שיטת התוס' בהרבה מקומות דפירות שביעית כשיגיע זמן הבעור צריך רק הפקר וכשיפקיר רשאי אח"כ לזכות בעצמו ולאכול אח"כ לעולם א"כ מאי הפסד מע"ש איכא דהלא כשיגיע זמן בעור שביעית יפקיר אז הפירות ויזכה אח"כ ויאכלם. ודוחק לומר דגזרו שמא ישכח להפקיר ואז יהיו אסורין לעולם:

ז)

שוב התבוננתי שזה טעות דאין הכונה בהא דאין לוקחין פירות שביעית מכסף מעשר הוא מפאת הפסד מע"ש אלא דהכונה הוא להיפך מפאת הפסד שביעית. דזמן בעור מע"ש הוא בפסח. ביוט"א בשביעית הוא זמן בעור למע"ש כמבואר בפ"ה ממע"ש וברמב"ם פי"א ממע"ש עיי"ש ובעור פירות שביעית הוא ק בשנה שמינית דאז כלה לחי' מן השדה כמבואר בתוס' פסחים ובפסח בשנת השביעית עוד לא כלה לחי' מן השדה כמבואר בתוס' פסחים נ"א עיי"ש בד"ה כל הספיחים בארוכה. וא"כ בשעה שמבער המע"ש הלא מטעם שביעית א"צ לבער עדנה ועוד רשאי לאכול ורק מצד מע"ש יהיה צריך אז בעור וא"כ כשיקח מכסף מע"ש פירות שביעית הלא לא נפקע עוד מאתה שם פירות שביעית דהא ודאי מיירי בפרי ראשון דלא נפקע שם שביעית מאתה לעולם. דאי בפירי שני אמאי לא יקח הלא נפקע מאתה שם שביעית כדקיי"ל לקח בשר דגים כו' אחרון אחרון כו' והפירי עצמה אסור. ובהכרח איירי בפירי הראשון דאיכא עלה שם שביעית לעולם וא"כ יהי' הפסד לפירות שביעית דהא מצד פירות שביעית הלא יכול להחזיק עוד אצלו עד שמינית. ומצד מע"ש מחויב לבער ביו"ט א' של פסח בשנת השביעית. ואם כי בפירות שלא הגיע לעונת מעשרות בשעת הבעור א"ח לבער כמבואר בפ"ח ממע"ש וברמב"ם פי"א ממע"ש הל"י וא"כ נוכל לומר דהטעם הוא מפאת הפסד מע"ש והיינו בפירות שלא הגיע לעונת מעשרות בזמן הבעור וא"כ הוא זמן בעורם בעוד שלש שנים היינו בשנה השלישית שאח"כ וא"כ יגיע מקודם זמן בעור דשביעית. אמנם כ"ז הוא רק לשיטת הרמב"ם דשביעית לאחר הבעור אין שום תקנה ואסור בהנאה וצריך אבוד משא"כ להשיטות דהביעור הוא רק הפקר ויכול אח"כ לזכות ולאכלם. בהכרח צ"ל הא דאין לוקחין פירות שביעית בכסף מע"ש הוא מפאת הפסד שביעית וכנ"ל:

ח)

אמנם ראיתי במנחת חנוך פ' תבא שהאריך להוכיח מדברי התוס' קדושין כ"ז ד"ה מעשה ומדברי רש"י סוטה ל"ב א' ד"ה ודאי מעשר דהא דצריך לבער מע"ש היינו רק עד שלא הביא בירושלים אז מחויב לבער לשרוף או להשליך לים. אבל אם הביאם בירושלים אזי מקיים בזה מצות בעור בערתי הקודש מן הבית ויכול אח"כ לאכול בירושלים לעולם עיי"ש במנחת חנוך. אמנם דעת הרמב"ם נראה ברור לדעתי דאף בירושלים כשהגיע זמן הביעור ולא אכל להמע"ש אסור אח"כ לאכלם ומחויב לשרפם ולאבדם. מדכתב בפי"א ממע"ש הל"ט וז"ל בד"א ששורף ומבער כשנשארו אצלו פירות שאינו יכול לאכלם קודם שיכנס יו"ט. אבל אם נשאר תבשיל של מע"ש א"צ לבערו שהתבשיל כמבוער עכ"ל עיי"ש והנה במה שכתב אבל אם נשאר תבשיל. בהכרח איירי שהוא בירושלים דהא חוץ לירושלים כיון שאין אוכלין שמה מע"ש איך יש לו תבשיל של מע"ש. ובכ"ז כתב הרמב"ם הטעם דתבשיל א"צ לבער משום דתבשיל הוא כמבוער. אבל לולי זה הטעם חייב בבעור אף בירושלים] וא"כ יקשה לשיטת התוס' אמאי אין לוקחין פירות שביעית מכסף מע"ש דאי מצד הפסד מע"ש הלא יוכל להביאם לירושלים ואז יהיו מותרים לאכול לעולם. בשגם הא דאין לוקחין פירות שביעית בכסף מעשר בודאי איירי בירושלים דהא לכתחלה אין רשאין לקנות מכסף מע"ש פירות חוץ לירושלים כמבואר בפ"ק דמע"ש וברמב"ם פ"ד ממע"ש. ואי מצד פירות שביעית כשיגיע זמן הבעור הלא יכול להפקיר ולזכות אח"כ. ובהכרח צ"ל כיון דמע"ש ממון גבוה ואינו שלו וכמו שאינו יכול למכור וליתן במתנה ה"ה דא"י להפקיר. ובשביעית לשיטתם דאף לאחר הבעור מותר היינו דוקא ע"י הפקר דהא כ"ז שלא הפקיר הוא שלו ממש וא"כ בעי הפקר גמור ופירות שביעית הלקוח בכסף מע"ש כיון דאיכא על הפירות שם שביעית ושם מע"ש ומע"ש אינו יכול להפקיר כיון שאינו שלו למ"ד ממון גבוה וא"כ ממילא כשיגיע זמן הבעור דשביעית הלא יאסר הפירות מצד איסור שביעית [ועיי' בירושלמי פ"א ממע"ש ובשארי דוכתי שם דאף לר"מ דמע"ש ממון גבוה ואינו יכול למכור אבל ליתן במתנה יכול. א"כ יכול ג"כ להפקיר ועיי' בשנות אליהו שם וצ"ע שהוא נגד הסוגי' דקדושין נ"ד ב'] א"כ מוכח להדיא דפירות מע"ש אינו יכול להפקיר א"כ יקשה איך כתבו התוס' בב"ק דאי כרם רבעי נוהג בשביעית איירי הצנועין בשאר שני שבוע אבל בשביעית כיון דהפקר הוא זכו בה הלוקחים ואינם יכולים לחלל דהא במע"ש לא מהני הפקר וכמ"ש:

ט)

ואפי' אם נאמר דהפקר דשביעית כין דהוא אפקעתא דמלכא וממילא חל עליו הפקר ולא בעינן לאפקורי חל שפיר ההפקר אף בנטע רבעי בשביעית ולא דמי לשאר הפקר דבעינן שהבעלים יפקירם. וא"כ במע"ש דממון גבוה לא מצי לאפקורי משא"כ הפקר דשביעית. בכ"ז הן אמנם דהפקר דשביעית חל אף על נ"ר וכנ"ל בכ"ז הזוכה לא יכול לזכות כיון שהיא ממון גבוה והלא הגמ' בקדושין נ"ד פריך וכר' יהודא במעשר מי לא תנן והתנן הפודה מע"ש שלו בין שניתן לו במתנה מוסיף חומש ומוקי הגמ' דיהיב לי' בטבלי' וכן שם הפודה נ"ר שלו מוסיף חומש בין משלו ובין שניתן לו במתנה ומוקי הגמ' דיהיב לי' כשהוא סמדר עיי"ש ומשמע דלמ"ד דמע"ש ממון גבוה א"א להמציא שיהי' על מע"ש ונ"ר זכות בעלים חדשים אשר יתחייבו בחומש ויזכו בהם ויקרא שמם עליהם ואיש כי יגאל ממעשרו והיינו משום דלית שום זכי' בעולם. וא"כ אף לאחר ההפקר הזוכים לא מקרי בעלים שיתחייבו בחומש והיינו משום דלא זכו וא"כ וקשה איך כתבו התוס' בב"ק הנ"ל דבשביעית זכו הלוקחים ועיי' בפ"ה ממע"ש מ"ה ובשביעית פודין בשויו ואם הי' הכל מופקר אין לו אלא שכר לקיטה אין ענין לדברינו דלא יכול להפקיר כמובן דהתם מיירי שהפקיר שדהו ע"כ לא נצרך לחשוב בהוצאות ועיי' ברמב"ם פ"ג ממע"ש הלכה ה' המקדיש מע"ש שלו לבדה"ב הרי זה פודה אותו מי שפודה ע"מ ליתן להקדש את שלו ולמעשר את שלו ע"כ והוא מהתוס' פ"ה ממע"ש הרי יכול להקדיש אבל אין ענין זה להפקר דהא גם על קדשי מזבח חל הקדש כמבואר בתמורה כ"ח ובשארי דוכתי' ופי' שם התוס' משום דבידו לפדותו ולחללו משו"ה יכול להקדיש א"כ ה"ה גם מע"ש הדין כן אבל להפקר לא דמי ואינו יכול] ומצאתי בעצמות יוסף קדושין נ"ב ד"ה המקדש בפירות שביעית וז"ל פ' בקו' ול"א לאו ממונו הוא לקדש בו אשה כיון דלא בא מטעם זכי' וי"ל היכא ס"ד דלא יהא מקודשת ומ"ש מכל הפקר דעלמא דכיון דזכי בו הוי שלו לגמרי ונראה דהייתי אומר דדמי למקדש בחל דמשולחן גבוה זכו ה"נ רחמנא זכי לי' עכ"ל [ויתבאר עוד להלן בדברינו] הרי חזינן דאם נאמר דשביעית ממון גבוה הוא אם כי הוא הפקר. אבל זכי' ל"ש בזה ולא זכה הלוקח שיקרא שלו מצד הזכי' והוי רק כקדשים דלא ניתן רק לאכילה ולא לזכי':

י)

ולבאר הדברים נ"ל עפ"י המבואר במתנ' בפ"ד ממע"ש מ"ו משך ממנו מעשר בסלע ולא הספיק לפדותו עד שעמד בשתיים נותן לו סלע ומשתכר בסלע והמע"ש שלו. משך ממנו מעשר בשתיים ולא הספיק לפדותו עד שעמד בסלע נותן לו סלע מחולין וסלע של מע"ש. ובירושל' שם על האי מתני' מתניתין דלא כרשב"ג דאמר משיכתו של מע"ש היא פדייתו ע"כ ופי' הר"ש שמשך ממנו פירות מע"ש בסלע ולא הספיק ליתן לו הסלע של חולין עד שהוקר ועמד בב' סלעים נותן לו סלע ודי לו וסלע אחד מרויח הלוקח ולא הוי משיכה דמעשר כמשיכה דהקדש דתנן בפ"ק דקדושין רשות הגבוה בכסף כו' וסלע של מע"ש שלו דבאותו סלע שנותן למוכר אינו מתחלל כ"א חצי המעשר כיון דהשתא מיהא שוה ב' סלעים וחצי אחד מחולל והוא שלו והיינו דקתני וסלע של מע"ש שלו דלא תימא כל המעשר נתחלל בסלע שנתן למוכר דשוה מנה שחללו על שוה פרוטה מחולל להכי אשמעינן דמחלל על סלע והוא שלו ושניהם טעונים הבאת מקום המוכר והלוקח עכ"ל הר"ש וכן פי' הרע"ב שם. וכתב התוי"ט ד"ה נותן לו סלע וז"ל והוא דעת הראב"ד בהשגה פ"ח וז"ל אומר לי לבי שכל המשנה הולכת על מדת הדין שהמעשר איני מתחלל אלא בנתינת כסף כדין ממון גבוה אלא שאינה כהקדש גמור והמוכר והלוקח נידונין כשעת משיכה ואף לדברי הר"ש שכתב ולא הוי משיכה דמעשר כמשיכה דהקדש דתנן רשות הגבוה כו' ע"כ ואלו סבר הר"ש דמתני' כר' יהודא דממון הדיוט ל"ל לפרש כך דלא הוי משיכתו כשל הקדש דמהיכי תיתי שיהא כהקדש אם ממון הדיוט הוא. א"ו שבא לפרש המתני' דממון גבוה הוא ואפ"ה לא דמי ממש להקדש והוא דעת הראב"ד שלא אמר שהמשנה הזאת אינה הלכה דהא אפסק בגמ' דמע"ש ממון גבוה אלא אתי' נמי כר"מ. והא דפ' האיש מקדש נ"ד ב' מוכיח ממתני' דאתי' כר"י דאלו לר"מ ונתן הכסף וקם לו כדין הקדש ולא נחית תלמודא לדחות ולפרשה אפי' כר"מ וכדפרישנא כו' לא חש הגמ' לדחות דמתני' אתי' אפי' כר"מ עכ"ל התוי"ט. והנה מפורש יוצא מפי התוי"ט דדעת הר"ש דלר' יהודא דסובר דמע"ש ממון הדיוט תלי הכל במשיכה וא"כ במשך פירות מעשר בסלע ועמד בשתים א"צ ליתן רק סלע משום דבשעת המשיכה נתחלל המעשר. ורק לר"מ דס"ל דממון גבוה הוא ולא נעשה החלול רק בשעת מתן מעות. אבל בכ"ז לא דמי ממש להקדש והמשיכה מועיל לדון בין הלוקח והמוכר ובמשך פירות בסלע ועמד בשתים הן אמנם דלהמוכר א"צ ליתן רק סלע. אבל בכ"ז המעשר לא נתחלל בסלע כיון דבשעת חלול שוה שתים ומשו"ה צריך הלוקח לחלל עוד בסלע על מחצה השני' וכן משמע לכאורה מדברי רש"י בקדושין נ"ד ב' בד"ה נותן סלע וז"ל ונותן סלע וקונה את המעשר שמשעה שמשכו קנאו ול"א דברשות בעליו אייקור וצריך לחללו בשנים מפני שהמע"ש שלו שהמעשר ממון הדיוט ונקנה במשיכה עכ"ל רש"י משמע לכאורה ג"כ כהבנת בעל תוי"ט בדעת הר"ש:

יא)

ואני בעניי לא זכיתי להבין זאת דלכאורה לפ"ז קשה בתרתי א) דא"כ הגמ' קדושין נ"ד דמוקי המתני' כר' יהודא וא"כ נעשה הקנין והחלול המעשר רק בעת המשיכה איך יתפרנס הירושלמי הנ"ל על מתני' זה ומובא לעיל באות י' מתני' דלא כרשב"ג דאמר משיכתה של מע"ש הוא פדייתו והיינו דרשב"ג סובר דתיכף בשעת המשיכה נתחלל המעשר ולא תלי החלול בעת נתינת הכסף. ולפ"ז הלא גם המתני' סוברת כן כיון דהגמ' מוקי מתני' כר' יהודא. ודוחק לומר דבאמת פליגי הירושלמי והבבלי בזה. והיינו דהירושלמי סובר דמתני' אתי' כר"מ וכדברי התוי"ט הנ"ל ותלי החלול במתן הכסף. וא"כ אתי' המתני' דלא כרשב"ג דאמר דהחלול ג"כ תלי בהמשיכה וכר' יהודא מלבד שזהו דוחק לומר כן אלא דביותר קשה דלמה להירושלמי להזכיר דברי רשב"ג הול"ל דמתני' אתי' דלא כר' יהודא כיון דר' יהודא ורשב"ג סוברים תרווייהו דתלי הכל במשיכה לבד. ב) וביותר קשה דלפי סוגית הגמ' קדושין הנ"ל דמתני' ר' יהודא ותלי הכל אף החלול נעשה ע"י המשיכה ולא ע"י מתן הכסף איך יצדק סיפא דמתני' משך מעשר בשתיים ולא הספיק ליתן עד שעמד בסלע נותן לו סלע מהחולין וסלע של מע"ש שלו. ופי' הר"ש וז"ל ב' סלעים שנתחייב ליתן לו האחד מהחולין זה שנתחלל עליו מע"ש שאינו שוה עכשיו אלא סלע. והאי שלו אינו כשלו דרישא אלא מלבד סלע של חולין שנותן למוכר נותן לו סלע עדיין של מע"ש ותרווייהו אנותן לו קאי עכ"ל וכן פי' הרע"ב. והלא לר' יהודא דתלי הכל במשיכה א"כ מחויב ליתן לו השני סלעים של חולין ולא סלע אחד ממעות מע"ש דהא הירושלמי אמר דמתני' דלא כרשב"ג דאמר משיכתו היא פדייתו והיינו דלרשב"ג מחויב ליתן לו השני סלעים מהחולין דוקא ולא סלע אחד ממעות מע"ש:

יב)

אבל ברור בעיני דהר"ש מפרש ג"כ המתני' כר' יהודא כמו דמוקי הגמ' בקדושין הנ"ל והיינו דלר"מ דסובר דמע"ש ממון גבוה הוא א"כ הוא דמי ממש להקדש. וכמו בהקדש במשך חפץ מהקדש בסלע ולא הספיק ליתן עד שעמד בשתיים צריך ליתן שתיים ה"נ גם במע"ש. וא"כ הרישא דמתני' דמשך פירות מע"ש בסלע ולא הספיק ליתן עד שעמד בשתים מחויב הקונה ליתן שתים. וא"כ רישא דמתני' דתני נותן סלע ומשתכר בסלע לא אתי אלא כר' יהודא. וכן בסיפא במשך בשתים ולא הספיק ליתן עד שעמד באחד דבהקדש קיי"ל דצריך ליתן שתים משום דלא יהא כח הדיוט חמור מהקדש. אמנם גבי מע"ש אינו כן דהא מבואר בירושלמי פ"ה ממע"ש אר"י הקדש שפדויו יותר על דמיו תופס את הכל. מע"ש שפדויו יותר על דמיו לא תפס את הכל ע"כ וכן פסק הרמב"ם בפ"ה ממע"ש הל"ו וז"ל הפודה מע"ש ביותר על דמיו לא נתפס המעשר עכ"ל וא"כ לר"מ דס"ל דמע"ש ממון גבוה ותלוי הכל בנתינת הכסף א"כ במשך בשתים ולא הספיק לפדותו עד שעמד באחד א"צ ליתן רק אחד דהא כאן ל"ש הטעם שלא יהא כח הדיוט חמור מהקדש. דס"ס אף שיתן שני סלעים בכ"ז לא יתפס בקדושת מעשר רק סלע אחד וא"כ מאי ירויח מע"ש וישאר ממיל הדין דלא נקנה רק בכסף וא"צ ליתן רק סלע אחד. וא"כ המתני' לא אתי' כר"מ. אלא כר' יהודא דסובר דממון הדיוט. אבל זה סובר ר' יהודא דהן אמנם דמע"ש הוא ממון הדיוט אבל בכ"ז הלא מעשר אקרי קודש לכמה מילי וצריך להוסיף חומש. וא"כ הן אמנם דבמשיכה קנה מעשר אבל החלול תלי רק בעת נתינת הכסף. וא"כ ברישא במשך בסלע ולא הספיק ליתן עד שעמד בשתים נותן להמוכר רק סלע דהא קנה במשיכה אבל בכ"ז חלול המעשר לא נתחלל כ"א בעת נתינת הכסף ואז הוא שוה שתים. ומשו"ה נותן סלע להמוכר ומשתכר בסלע והמע"ש שלו היינו סלע השני שמחלל מחצית השני' מהמעשר הוא שלו וא"צ ליתן להמוכר. וכן בסיפא כשמשך בשתים ובעת נתינת הכסף עמד באחד. הן אמנם דקנה במשיכה וצריך ליתן להמוכר שתים אבל א"צ ליתן רק סלע אחד מהחולין וע"י הסלע הזה יתחלל המע"ש וסלע השני' יכול ליתן לו אף מכסף מע"ש ואתי' כל המתני' רק כר' יהודא. אמנם לר"מ לא אתי' המתני' וכנ"ל. אמנם לרשב"ג דסובר דמשיכת המעשר היא פדייתו וא"כ אף החלול תלי בהמשיכה לבד. ומשו"ה ברישא במשך סלע ולא הספיק ליתן עד שעמד בשתים א"צ ליתן רק אחד דהא בעת המשיכה נתחלל. וכן בסיפא במשך בשתים ולא הספיק ליתן עד שעמד באחד מחויב ליתן לו שתי סלעים מהחולין משום דבעת המשיכה נתחלל ואז הי' שוה שתי סלעים. ומשו"ה אמר הירושלמי מתני' דלא כרשב"ג היינו בין הרישא בין הסיפא לא אתי' כרשב"ג והדברים ברורים לדעתי ודעת הראב"ד יתבאר להלן. ונוכל לפ"ז ליישב גם דעת רש"י בקדושין הנ"ל וכוונתו כמו דעת הר"ש והא דכתב רש"י. ול"א דברשות בעליו אייקר וצריך לחללו בשנים היינו דא"צ ליתן השני סלעים להבעלים דאם נאמר דברשות בעליו אייקר והיינו כר"מ וא"כ נתינת הכסף עושה הקנין והחלול וכ"ז שלא נתן הכסף א"כ הוא ברשות בעלים וממילא צריך ליתן השני הסלעים שמחלל להבעלים:

יג)

אמנם הרמב"ם יש לו דרך אחרת בפי' זו המשנה. וז"ל בפ"ח ממע"ש הל"ז הלוקח פירות בסלע של כסף מע"ש ומשך הפירות ולא הספיק ליתן הסלע עד שהוקרו הפירות ועמדו בשתים הרי זה מפריש עליהם סלע בלבד שנאמר ונתן הכסף וקם לו בנתינת הכסף קונה והשכר למע"ש. הל"ח משך פירות בשתי סלעים ולא הספיק ליתן המעות עד שהוזלו הפירות ועמדו בסלע אינו מפריש עליהם מעות מע"ש אלא סלע אחת ומוסף עליו סלע שני' מן החולין ונותן למוכר ע"כ ובהשגות הראב"ד עיי"ש ובכס"מ שם וז"ל ועתה אבאר דעת רבינו דע כי בפ"ד ממע"ש מ"ו תנן משך ממנו מעשר בסלע ולא הספיק לפדותו עד שעמד בשתים נותן לו סלע ומשתכר בסלע ומע"ש שלו משך ממנו מעשר בשתים ולא הספיק לפדותו עד שעמד באחד נותן לו סלע מחולין וסלע של מע"ש שלו כו' ובירושלמי מתני' דלא כרשב"ג דתנן רשב"ג אומר לעולם משיכתו של מע"ש היא פדייתו. ומפרש רבינו שקרא במשנה זו מעשר להפירות הנלקחים במעות מעשר וקרא פדיי' נתינת הכסף של מעשר. ובסיפא אעפ"י שמשך ממנו הפירות בשתים ונקנו לו אם הוזלו לא יפסיד המעשר ולא יתן משל מעשר אלא סלע בלבד ומה שאמרו בירושלמי מתני' לא כרשב"ג לא קאי אלא אסיפא כלומר דלרשב"ג כשם שברישא נקנה לו הפירות בסלע ע"י משיכה ואעפ"י שהוקרו א"צ ליתן אלא סלע כשעת משיכה כן בסיפא כיון שמשך הפירות בשתים לצורך מעשר נתחייב המעשר בשתים ואעפ"י שהוזלו הפירות חייב לתת שתים משל מעשר כשעת משיכה והיינו דקתני בדרשב"ג לעולם כלומר בין ברישא בין בסיפא לעולם בתר שעת משיכה אזלינן דמשיכתו של מעשר הוא פדיונו בין להחמיר בין להקל ואילו לתנא דמתני' אע"ג דברישא אזיל בתר שעת משיכה בסיפא לא אזיל בתר שעת משיכה לגבי מעשר אלא בתר שעת פדיי' להקל על המעשר ובזה נסתלקה מה שהשיג הראב"ד על רבינו ממה שאמר בירושלמי מתני' דלא כרשב"ג כו' כו' עכ"ל ובאמת דוחק גדול לומר דרשב"ג לא קאי רק אסיפא ולא ארישא ומה נעשה להסוגי' דקדושין הנ"ל דהגמ' מוקי המתני' כר' יהודא ורבינו מפרשה אליבא דר"מ:

יד)

וראיתי בתשו' שער אפרים סי' פ"ה שמיישב דברי הרמב"ם. אמנם דבריו קשה להבינם וקיצר במקום שראוי להאריך ע"כ לא אעתיק לשונו כי אפרש תוכן כונתו. והוא שהקשה עוד קו' חמורה שהרמב"ם בפירושו במתני' זה הוא סותר למש"כ כאן בחבורו. דז"ל שם בפירושו קרא מעשר לפירות הנלקחין במעות מעשר וקרא פדיי' לנתינת הזהב כו' עד וירויח הוא סלע ויוציא אותם במה שירצה וזהו ענין ומשתכר בסלע כו' עכ"ל. והנה מפרש במתני' בהא דנותן סלע ומשתכר סלע היינו שלא נתחלל בעד הסלע רק מחצית הפירות כיון דכעת שוה שתי סלעים והוא נותן רק סלע אחד ממע"ש וא"כ מחצית השני ישאר חולין ביד הלוקח ויוכל לעשות בהם מה שירצה. וכאן בחבורו הלא כתב הר"ז מפריש עליהם סלע שנאמר ונתן הכסף כו' והשכר למעשר ע"כ א"כ נעשה כל הפירות של מע"ש ולא רק מחצית הפירות. אבל הענין הוא כך דלפי מ"ש לעיל באות י"ב דלר' יהודא דסובר דממון הדיוט הוא ובמשך פירות של מע"ש בסלע ולא הספיק ליתן המעות עד שעמד בשתים. דלר' יהודא דנקנין במשיכה ורק החלול לא נתחלל כי אם בנתינת הכסף וא"כ להמוכר א"צ ליתן רק סלע אבל הלוקח מחויב לחלל מחצה השני' והוא שלו ולר"מ דממון גבוה הוא א"כ אף במר הקנין לא נעשה כי אם בנתינת הכסף ומשו"ה מחויב הקונה ליתן להמוכר שני סלעים וכמ"ש לעיל בארוכה. אמנם כ"ז בשמשך פירות שהמה מע"ש. אבל כשמשך פירות חולין היינו שאצל המוכר הי' הפירות חולין ואצל הלוקח הי' הכסף מעשר וא"כ אף לר"מ דסובר דממון גבוה היינו פירות מע"ש. אבל כשמשך הלוקח פירות חולין בסלע ע"מ לשלם לו סלע של מע"ש א"כ אף לר"מ הלא קנה הלוקח במשיכה דהא הפירות המה חולין בעת המשיכה וא"כ אף שלא הספיק הלוקח ליתן להמוכר הסלע של מע"ש עד שעמד בשתים בכ"ז א"צ הלוקח ליתן להמוכר רק סלע. אבל לענין המע"ש על כמה פירות יחול שם מע"ש איכא נ"מ בין ר' יהודא ובין ר"מ. דלר' יהודא כיון דאף פירות מע"ש נקנה במשיכה ורק חלול המעשר לא נתחלל כי אם בנתינת הכסף. א"כ במכש"כ הכא בלוקח פירות חולין שיתחלל על מע"ש ע"י הכסף של מע"ש א"כ כיון שא"צ ליתן להמוכר רק סלע דלכו"ע קנה פירות זו במשיכה וכמו שכתבנו. וא"כ הכסף מעשר היינו הסלע של מע"ש שנותן הלוקח להמוכר ואז יתחלל ע"י הפירות חולין שיעשו מע"ש. וא"כ אין חל החלול רק על מחצית הפירות דהא בעת שנותן לו הסלע של מע"ש שוה אז הפירות שתי סלעים והסלע שנותן הוא רק לחלל הפירות א"כ ממילא ישאר מחצית הפירות חולין והמה שייכים להלוקח והרשות בידו לעשות] מה שירצה. אמנם לר"מ במשך פירות של מע"ש בסלע ולא הספיק ליתן הסלע עד שעמד בשתים מחויב ליתן להמוכר שני סלעים משום דבנתינת הכסף לא לבד שנתחלל אז הפירות אלא שהכסף עושה קנין לגבי מע"ש. ה"נ הכא במשך פירות חולין בסלע שיתחלל הפירות על סלע של מע"ש אם כי בין הלוקח והמוכר נקנית במשיכה אף לר"מ דהא בעת המשיכה הפירות המה חולין גמורים בכ"ז לענין מע"ש כיון שהכסף עושה אז לא לבד חלול מע"ש כי אף גם קניות המעשר וא"כ הוא קונה ממש בעד הסלע של מע"ש הפירות חולין ששוה שתיים בעת שנותן לו הסלע של מע"ש. וא"כ חל שם מעשר על כל הפירות. דהא בלי ספק אם קונה בסלע של מע"ש פירות חולין ששוה הרבה יותר מסלע הלא חל על כל הפירות שם מעשר. דדוקא אם מחלל פירות של מע"ש ביותר מדמיו אינו תופס את דמיו כמ"ש לעיל. היינו שנתן כסף יותר משיווי הפירות של מע"ש. אבל להיפך בלוקח פירות חולין הרבה במעט כסף של מע"ש נתפס שם המעשר על כל הפירות. וא"כ המתני' דקתני משך בסלע ולא הספיק ליתן עד שעמד בשתים נותן סלע ומשתכר בסלע בהכרח לא אתי' כר' יהודא. דלר' יהודא באמת משתכר בסלע היינו שלא נתחלל רק חצי הפירות בעד הסלע של מע"ש וחצי השני' המה נשארים חולין ושייכים להלוקח. ומשו"ה מוקי הגמ' בקדושין נ"ד המתני' כר' יהודא דלר"מ הלא בעת שנותן הסלע של מע"ש הלא מקרי לדידי' אז שקנה המעשר וא"כ קנה בהסלע כל הפירות אף ששוין שתים הכל בעד המעשר. ושפיר קאמר הגמ' לר"מ אמאי משתכר בסלע הלא ונתן הכסף וקם לו. כלומר לר"מ דנתינת הכסף יקנה אז לשם מעשר ולא לשם חלול לבד וא"כ א"ש דברי הרמב"ם דבפירושו דהמתני' אתי כר' יהודא א"כ ממילא כתב שהוא משתכר בסלע היינו שמחצית הפירות ישאר להלוקח והמה חולין. משא"כ לדידן דקיי"ל כר"מ וא"כ בנתינת הכסף קונה אז הפירות לשם מעשר ומשו"ה כתב כאן בחבורו דכל הפירות הוא מעשר וכתב הר"ז מפריש עליהן סלע בלבד שנאמר ונתן הכסף וקם לו בנתינת הכסף הוא קונה והשכר למעשר ע"כ היינו דכיון דבנתינת הכסף הוא קונה אז הפירות לשם מעשר לר"מ וא"כ נעשה כל הפירות מעשר ומשו"ה השכר למעשר. זהו תוכן דברי השער אפרים לדעתי. ואם הוא לא כוון כמ"ש כי הוא קיצר מאד וכמעט קשה להבין כונתו. אבל הדברים ברורים ונכונים:

טו)

וא"כ לפ"ז הא דאמר בירושלמי מתני' דלא כרשב"ג הוא על כל המתני' דאף הרישא לא אתי כרשב"ג. כיון דמתני' אתי' כר' יהודא וכמ"ש לעיל בארוכה ומשו"ה אין חל שם מע"ש רק על מחצית הפירות. אמנם לרשב"ג דסובר דמשיכה של מע"ש היא פדיונו א"כ תיכף כשמשך הפירות סל חולין בסלע הלא נתחלל אז הסלע של מע"ש וא"כ ממילא חל על כל הפירות שם מע"ש ואף בעת שנותן לו הסלע של מע"ש עמד אז הפירות בשתיים בכ"ז הלא כבר נתחלל ונעשה כל הפירות של מע"ש ומשו"ה לא אתי' המתני' כרשב"ג:

טז)

ומה שמפרש הרמב"ם פי' משנה זו דמיירי שהפירות הוא של חולין והסלע הוא של מע"ש. ואמאי לא מפרש הרמב"ם כמ"ש לעיל בפי' הר"ש דמיירי בפירות של מע"ש והכסף הוא של חולין דהא אף לפי' הר"ש לא אתי המתני' רק כר' יהודא וכמ"ש לעיל באות י"ב. וכן ראיתי בש"ס החדשים דפוס ווילנא בפי' מהר"י בן מלכי צדק שמפרש ג"כ כפי' הרמב"ם וז"ל ומע"ש שלו פי' לא יהיב לי' סלע אלא על חצי של מע"ש שמשך ממנו דהשתא הכי הוי שוי וזה שמקבלו צריך לעלות ולאכלו בירושלים וחצי מעשר שנשאר ללוקח הוי חולין עכ"ל והוא ממש כפי' הרמב"ם. נ"ל דהסוגי' דקדושין נ"ד דחקתו לפרש כן משום דקאמר שם הגמ' ת"ש משך ממנו מעשר בסלע כו' אלימא ר"מ כו' אלא לאו ר' יהודא ע"כ ומסתימת הסוגי' משמע דלא פריך רק מהרישא דאתי' כר' יהודא ומשמע דהסיפא אתי' ככו"ע אף לר"מ והלא לפי פי' הר"ש לא אתי' אף הסיפא רק כר' יהודא ולא כר"מ וכמ"ש לעיל באות י"ב וזה הכריח הרמב"ם וגם מהר"י בן מלכי צדק לפרש פירושם. וא"כ הסיפא באמת אתי' ככו"ע. והיינו במשך פירות חולין בשתי סלעים וא"כ לכו"ע מחויב ליתן להמוכר שתי סלעים אף לר"מ דהא הפירות הוא של חולין וא"כ לכו"ע נקנים במשיכה ובעת שנותן לו הכסף של מע"ש שיתחלל הפירות למע"ש לא שוה אז כי אם סלע. א"כ לא יוכל אז ליתן להמוכר השני סלעים של מע"ש ולהמוכר מחויב הוא ליתן שני סלעים ומשו"ה נותן לו רק סלע אחד של מע"ש וע"י יתחלל הפירות חולין ששוים ג"כ אז רק סלע ויהי' מע"ש וסלע שני מן החולין ומשו"ה לא פריך ולא הכריח הגמ' דהמתני' אתי' כר' יהודא רק מהרישא אבל הסיפא אתי' אף כר"מ:

יז)

והנה לפ"ז מיושב כל השגות הראב"ד על רבינו. אמנם זה קשה לכאורה מה שהקשה הראב"ד מהא דהוכיח הירושלמי בפ"ק דמע"ש דלר"י אף דסובר דממון הדיוט בכ"ז אין פורעין מהם חוב. והקשה הירושלמי הנ"ל מהאי מתני' דנותן סלע של מע"ש וסלע של חולין עיי"ש ובשלמא לפי' הר"ש והראב"ד דמיירי בפירות מע"ש והכסף הוא של חולין שפיר רצה הירושלמי להוכיח מזה דפורעין חוב ממעות מע"ש. אמנם לפי פי' הרמב"ם בפירושו דהפירות הוא של חולין ובמשך פירות חולין בשתים ולא הספיק ליתן הכסף עד שהוזל ועמד בסלע שנותן להמוכר סלע של מע"ש וסלע של חולין וא"כ מאי פורע חובו ממעות מע"ש איכא כאן. וצ"ל דלפי פירושו הוכחת הירושלמי הוא כך דהא דצריך ליתן סלע אחד של מע"ש וסלע השני של חולין היינו רק אם נאמר דבמשיכת הפירות לא נתחלל הכסף מעשר והחלול הוא רק בעת נתינת הכסף. אמנם אם נאמר דבמשיכת הפירות נתחלל כסף המעשר כמו דסובר רשב"ג אזי באמת יכול הקונה ליתן להמוכר שני הסלעים של מע"ש, ואם כי בעת שנותן לו השני סלעים לא שוין הפירות רק סלע בכ"ז הוא נותן לו שני הסלעים של מע"ש וא"כ מקרי פורע חובו ממעות מע"ש זהו הוכחת הירושלמי. וע"ז יצדק מאד תי' הירושלמי בפ"א שם א"ר יוסי שניא היא שמשעה הראשונה מע"ש הוא חייב לו" דלפי פי' הר"ש דמיירי שהפירות הוא של מע"ש ובמשך בשתים ולא נתן לו הכסף עד שהוזל ועמד בסלע דנותן לו סלע מן החולין וסלע של מע"ש. והלא בעת שמשך הפירות הלא נתחייב ליתן לו שני סלעים של חולין. וא"כ איך יתן לו אח"כ סלע של מע"ש תמור הסלע של חולין שנתחייב לו וא"כ הוא ממש פורע חובו ממע"ש. אמנם לפי פי' הרמב"ם יצדק מאד תי'. דהוכחה היא דאם נאמר דבעת משיכה נתחלל דיכול ליתן לו שני סלעים של מע"ש א"כ הוא פורע חובו מכסף מע"ש כיון דבעת שנותן הכסף אינו שוה הפירות רק סלע אחד ורק שנותן לו ממה שנתחייב מקודם הוא ממש פורע חובו וע"ז יצדק התי' שניא הכא שמשעה הראשונה מע"ש הוא חייב לו כלומר דאם נאמר דמשיכה הוא פדייתו כרשב"ג וא"כ בעת שמשך הלא עליו ליתן לו השני הסלעים של המע"ש. ומה לי אם המה אצל הלוקח או שהמה אצל המוכר:

יח)

וראיתי בשנות אליהו בפ"ד ממע"ש על מתני' זו דבפירוש הקצר שם מפרש ג"כ כמו שפי' הר"ש להמתני' [ולדעתי בד"ה שם ומשתכר יש ט"ס בסופו דכתב שם יתן ממעות מע"ש. וצ"ל יתן למעות מע"ש היינו שמחצית השני' יחלל והסלע יהי' מע"ש] ובפי' הארוך שם ז"ל הטהור ירושלמי מוקי מתני' דלא כרשב"ג דסובר דאפי' מע"ש נקנה במשיכה. ובגמ' שלנו אמרו דמתני' אתי' כר' יהודא אבל ר"מ סובר ונתן הכסף וקם לו ולא נקנה כלל במשיכה אלא בכסף וצריך ליתן ברישא ב' סלעים שלו להמוכר ובסיפא א"צ ליתן כלל אלא סלע אחד עכ"ל הטהור וברוך השם שהנחני בדברי אמת והוא כמ"ש באות י"ב דלר"מ שוה מע"ש להקדש לכל מילי ובמשיכה אינה נקנה כדין הקדש ולר' יהודא נקנה במשיכה אך החלול תלי בנתינת הכסף ולרשב"ג החלול נתחלל ג"כ ע"י משיכה ובאמת נוכל לומר דגם הראב"ד לא פליג ארמב"ם בעיקר הדין אלא שפליג עלי' בפי' דמתני' דהרמב"ם מפרש דהפירות הוא חולין והכסף הוא מע"ש והראב"ד מפרש כפי' הר"ש דהפירות הוא של מע"ש והמתני' אתי' כר' יהודא אבל לפי מה דקיי"ל כר"מ אין שום שייכות משיכה למע"ש והוא שוה ממש להקדש:

יט)

אלא מה שעומד לכאורה לנגדינו דלפמ"ש דקניית מע"ש לדידן דממון גבוה הוא שוה לקניות הקדש הא דכתב רבינו בפ"ח ממע"ש הל"ט נתן לו סלעים שתים של מעשר ולא הספיק למשוך הפירות עד שחזרו להיות בסלע מה שפדה פדה ומדת הדין ביניהם שהמע"ש פדייתו היא משיכתו עכ"ל ועי' בכס"מ מ"ש על מה שכתב רבינו והדין ביניהם הינו שבמע"ש העמידו דבריהם על דין תורה עיי"ש וא"כ בנתינת הכסף המע"ש נקנה הפירות ולא יוכל לחזור ולא כן כתב רבינו בפ"ט ממכירה הל"ב וז"ל הגזבר שקנה להקדש או מכר ידו על העליונה כיצד נתן דמים של הקדש אע"פ שלא משך הפירות אם הוקרו קנה כדין תורה. ואם הוזלו הפירות חוזר שהרי לא משך עכ"ל וא"כ חזינן דבהקדש היכא דהגזבר נתן כסף ולא משך והחל יכול לחזור. ומדוע נשתנה הדין במע"ש שכתב דבנתן שתי סלעים של מע"ש ולא הספיק למושכם עד שהוזל מה שפדה פדה. אמנם ג"ז ל"ק על פי מה שהקשה המ"מ בפ"ט ממכירה על הא דכתב רבינו בפ"ז מעירוכין הל' י"ג פדה במנה ונתן הדמים ולא הספיק למושכו עד שעמד במאתים מה שפדה פדוי ואין נותן אלא המנה שכבר נתן ואין אומרין כאן לא יהא כח הדיוט חמור מכח הקדש שאפי' הדיוט אינו יכול לחזור בו עד שיקבל מי שפרע ואין הקדש ראוי לקבל מי שפרע עכ"ל והוא מהברייתא קדושין כ"ח וא"כ גזבר שנתן מעות על נכסי הדיוט כשהוזלו למה חוזר שהרי יש כיוצא בזה מי שפרע אצל הדיוט זהו קושית המ"מ עיי"ש מה שמחלק בין שני הדינים והוא בעצמו אינו מספיק בתירוצו:

כ)

וליישב זה נ"ל דלכאורה קשה מאד הגמ' דקדושין כ"ח הנ"ל פדה במנה ולא הספיק למשוך עד שעמד במאתים מה שפדה פדה ואינו נותן אלא מנה. אמאי ה"נ נימא לא יהא כח הדיוט חמור מהקדש אטו הדיוט לאו במי שפרע קיימי. וזהו הדין שכתב רבינו בפ"ז מעירוכין הל"ו ולכאורה לפי המבואר בב"מ ע"ב ב' דמי שפרע אינו שייך היכא שנעשה ע"י שליח. וכן פסק הרמב"ם בפ"ט ממלוה ולוה הל' ה' נתן לו המעות סתם ולא פסק עמו בשער הגבוה והוזלו נותן כשער כשהיה שוין בעת שנתן ומי שחזר מקבל מי שפרע. בד"א בפוסק על דעת עצמו. אבל אם הי' שליח לאחרים בין המוכר בין הלוקח אינו נוטל אלא כשער הזול או מחזיר הדמים ואינו מקבל מי שפרע בשליח עכ"ל. וכן מבואר בשו"ע סי' קע"ה סעיף ו' וכתב שם ואין השליח והמשלח מקבלים מי שפרע עיי"ש וא"כ יקשה מאד. דאיך אמר הג' אטו הדיוט לאו במי שפרע קאי הלא הגזבר הוא שליח וא"כ אף בהדיוט ג"כ אין שייך מי שפרע. וכיון שפדה במנה מיד הגזבר ולא הספיק למשכו עד שעמד במאתים אמאי לא יכול הקדש לחזור דהא לא שייך בזה מי שפרע דאף בהדיוט ג"כ אין בה מי שפרע והגזבר הוא רק שליח ההקדש [ודוחק לומר דשליחות דגזבר שאני משליח דהדיוט משום דהגזבר גם לו יש זכות בהקדש ומקרי ג"כ בעלים].

כא)

אמנם מצאתי בשנות אליהו בפ' ה' דמעשרות מתני' ז' שמביא בשם הירושלמי דפלוגתא דר' יוחנן ור"ל אי גזבר מקרי בעלים או הוא רק שליח. וז"ל שם מירושלמי הממרח כריו של חבירו שלא מדעתו ר"י ורשב"ל ר"י אומר נטבל ורשב"ל אומר לא נטבל כו' מתיב ר' יוחנן לרשב"ל והתנינן עד של נגמרה וגמרן הגזבר ואח"כ פדאן הרי הוא פטורין הרי הגזבר כאחר הוא "פי' דהבעלים דהשתא הוא הקדש והגזבר ממרח ואת אמרת מה שעשה עשוי א"ל תפתר כמ"ד גזבר כבעלים דלא כר' יוסי דר' יוסי הוא דאמר גזבר כאחר עכ"ל הטהור. א"כ הוא פלוגתא דר"ל ור' יוחנן ור' יוסי דלר"ל הגזבר מקרי בעלים. ולר' יוחנן ור' יוסי הגזבר הוא כאחר. וא"כ י"ל הא דאמר הגמ' קדושין אטו הדיוט לאו במי שפרע קאי קאי אליבא דר"ל דגזבר הוא כבעלים. אמנם הרמב"ם פוסק כר' יוחנן ור' יוסי דגזבר הוא כשליח דהא קיי"ל כר' יוחנן לגבי ר"ל וא"כ בשליח ליכא מי שפרע אף בהדיוט. אמנם זהו דוחק לומר דהסוגיא דקדושין אזיל אליבא דר"ל דלא כהלכתא. אלא דאתי' אף אליבא דר' יוחנן אלא דהסוגיא דקדושין פדה במנה לא מיירי שהחפץ של הקדש היה ביד הגזבר ופדאו מיד הגזבר. אלא מיירי שהחפץ היה עדנה ביד הבעלים שהקדישו החפץ. והלא גם ביד הבעלים הרשות לפדותו. או שהבעלים בעצמם או איש אחר ולענין פדיי' הלא בודאי נקרא שם הבעלים דהא הבעלים צריכין ליתן חומש וא"כ שפיר יצדק הדין האמור בקדושין הנ"ל דקאמר אטו הדיוט לאו במי שפרע קאי דכיון דמיירי שהיה החפץ עדנה תח"י] הבעלים שהקדישו. וזהו ג"כ הדין שכתב רבינו בפ"ז מעירוכין. משא"כ בפ"ט ממכירה הלא דקדק בלשונו וכתב כיצד "גזבר" שנתן מעות הקדש והוזל יכול לחזור שהרי לא משך היינו גזבר דוקא שהוא רק שליח ובשליח אף בהדיוט ג"כ לא שייך מי שפרע. ומה מאד מדוקדק לשון הרמב"ם שם בהל' מכירה בזו הלכה שכתב והקדש אינה נקנה אלא בכסף שנאמר ונתן הכסף וקם לו ואין הגזבר חייב לקבל מי שפרע" ולכאורה מה שמסיים ואין הגזבר חייב לקבל שפרע הוא שפת יתר. אמנם לפי דברינו מדוקדק מאד דאתי לאשמעינן דגזבר כיון שהוא רק שליח וא"כ גם בהדיוט כהאי גוונא אין שייך מי שפרע ומשו"ה יכול הגזבר לעולם לחזור. והדברים שמחים ומאירים בעז"ה:

כב)

וא"כ לפ"ז מיושב קושיתינו מהא דנתן לו סלעים שתים של מע"ש ולא הספיק למשוך הפירות עד שחזרו להיות בסלע מה שפדה פדה ואינו יכול לחזור להא דכתב בהל' מכירה דגזבר שנתן מנה של הקדש ולא משך החפץ והוזל שיכול לחזור הואיל ולא משך. דשאני הכא שהוא גזבר וא"כ הוא רק שליח ובשליח אף בהדיוט ל"ש מי שפרע משא"כ הא דמע"ש דמיירי בבעלים והבעלים אם היה הדין בהדיוט הלא עלי' לקבל מי שפרע וא"כ במע"ש שהוא הקדש גם כן אינו יכול לחזור וכמ"ש בפ"ז מעירוכין הנ"ל:

כג)

[ודע לפי רבינו הגר"א דגזבר אי מקרי שליח או בעלים הוא פלוגתא דר"י ור"ל נוכל ליישב דברי הרע"ב מה שהנחנו בצ"ע לעיל בפ"ו הל"א דדבריו סותרין את דבריו דשם במשנה א' מביא דברי הירושלמי האשה הזאת במה היא מתכפרת והיינו דב"ד מזכין לה ממעות צבור לקרבנה ובסוף זה הפרק מביא דברי הירושלמי דתנאי ב"ד הוא המספק את הקנין הוא מספק את הפסולות והאובדות. כמו שמובא הגירסא אצלינו בהירושלמי אמנם לפי דברי רבינו הגר"א נוכל לומר דהרע"ב היה לו [הגי'[ בהירושלמי על מאמר האשה הזאת במה היא מתכפרת. שני המאמרים מהירושלמי הנ"ל א' דב"ד מזכין להאשה מכסף הלישכה. ב' דתנאי ב"ד הוא על המספק הקנים הוא מספק הפסולות והאובדות. טעם אחד הוא אליבא דר"ל וטעם הב' הוא אליבא דר"י. והוא דלעיל שם בפ"ו הל' א' כתבנו דמשו"ה כתב הרע"ב דהב"ד מקנין להאשה משל צבור ולא המספק את הקנים הוא מספק גם על האובדות. ע"פ שיטת הרע"ב ספ"ד על המתני' ואם התליעה התליעה לו ואינו מקבל מעותיו עד שיהא המזבח מרצה כתב שם הרע"ב ואינו מקבל את מעותיו כלומר אינם נחשבים מעותיו של החנוני ולא זכה בהם ואע"פ שקבלן מן הגזבר עד שיהא המזבח מרצה עכ"ל מלשון זה משמע שהכסף שמקבל החנוני הוא רק אצלו בפקדון עד הרצאת המזבח. וא"כ הא דאם התליעו או החמיץ התליע והחמיץ לו לא מצד התקנה אלא שורת הדין הוא כך כיון דלא נגמר המקח והמעות הקדש ביד החנוני הוא אצלו בפקדון וא"כ ממילא הדבר אשר נתן להקדש המה הכל ברשותו ולא ברשות הקדש וא"כ מה"ד הוא דההיזק הוא שלו וא"כ כ"ז שייך רק היכא שמקבל מאת הקדש הכסף ונתן תמורת הכסף הדברים הנדרש להקדש קנים או מנחות ושארי דברים יצדק ע"ז לומר דאם התליעו והחמיץ ההיזק הוא לו דהא הקדש עוד לא קנה וא"כ ממילא ברשות החנוני נעשה ההיזק. משא"כ בהא דמעות האובדות אשר מעולם לא קיבל החנוני מיד הקדש כסף עבורם איך שייך ע"ז דהמספק את הקנים הוא מספק גם האובדות דלמה צריך לספק דהא מעולם לא קיבל כסף ולא נתן תמורתם משו"ה הוכרח הרע"ב לומר דב"ד מזכין להאשה מכסף הצבור. והנה מה שהכריח להרע"ב לומר דלא קנה הקדש והכסף של הקדש הוא בפקדון ביד החנוני דחק להרע"ב המתני' משל ועמדו מד' מספק מד' שיד הקדש על עליונה ואמאי הא בהדיוט איכא מי שפרע וא"כ גם בהקדש כן כמו שאמר הגמ' בקדושין אטו הדיוט לאו במי שפרע קאי וכמו שהקשה בתוס' רע"א ומשו"ה הוכרח הרע"ב לומר דכאן הוא הכסף רק בפקדון וליכא קני' כלל עיי"ש שכתבתי זאת בשם ידידי הגאון מוהר"י שליטא אב"ד דקהילתינו. אמנם אם נימא דבהקדש ל"ש מי שפרע בגזבר א"כ שפיר נוכל לומר דבאמת הכסף שמקבל החנוני מיד הגזבר הוא בתורת קני' ובכ"ז ליכא מי שפרע דגזבר הוא רק שליח וליכא מי שפרע בכהאי גוונא אף בהדיוט וא"כ לפ"ז אף שהחמיץ והתליע ג"כ מה"ד שההיזק יהיה על הקדש ורק התקנה היה שהחנוני המספק עליו ההיזק וכיון שהוא רק מצד תקנה א"כ נוכל לומר דהתקנה היה גם על האובדות שהחנוני המספק הוא יספק גם האובדות עיי"ש מ"ש בארוכה. וא"כ כיון דהא דגזבר אם הוא שליח [וממילא ליכא מי שפרע] או אם הוא בעלים [ואיכא הסברא אטו הדיוט לאו במי שפרע קאי] הוא בפלוגתא דר"י ור"ל. א"כ שני הטעמים של הירושלמי שמביא הרע"ב עולים בקנה אחד. הטעם דב"ד מזכין להאשה מכסף הצבור קאי אליבא דר"ל דסובר דגזבר שם בעלים עליו וא"כ ממילא אף בגזבר שייך הסברא אטו הדיוט לאו במי שפרע קאי וא"כ יקשה משלש ועמדו בד' יספק בד' אטו הדיוט לאו במי שפרע קאי ובהכרח צ"ל דהחנוני עוד לא קנה והכסף אצלו הוא בתורת פקדון וא"כ הא דהתליעו או החמיץ ההיזק להחנוני הוא מצד שורת הדין וא"כ ל"ש אמנם בהא דאובדות אמאי יספיק החנוני הא אין לו שייכות בזה ובהכרח דהצבור מקנין להאשה. אמנם לר"י דגזבר הוא רק שליח וא"כ נוכל באמת לומר דהחנוני שמקבל הכסף הוא מקבל בתורת קניה ובכ"ז בג' ועמד בד' מספק מד' ולא תקשי אטו הדיוט לאו במי שפרע משום דבגווני דגזבר שהוא רק שליח אף בהדיוט ג"כ ל"ש מי שפרע. וא"כ אמאי בהתליעו והחמיץ ההיזק על המספק הלא הי' להיות ההיזק על הקדש דהא הקדש כבר קנה וצ"ל שהוא רק מפני התקנה וא"כ נוכל לומר דהתקנה היה דגם האובדות יספק החנוני].

כד)

תמצית הדברים דלר"מ דממון גבוה הוא הוי ממש דין של מע"ש שוה להקדש ולר' יהודא הקנין נעשה במשיכה ורק החלול יעשה ע"י נתינת הכסף. ורשב"ג סובר דאף החלול נעשה ע"י המשיכה. וא"כ רשב"ג בודאי סובר דמע"ש ממון הדיוט הוא כר' יהודא ועדיף מר' יהודא דלר' יהודא דסובר דמע"ש ממון הדיוט ונקנית במשיכה בכ"ז החלול לא יעשה רק ע"י נתינת הכסף. וא"כ לרשב"ג דסובר דהחלול ג"כ נעשה ע"י המשיכה לדידיה בודאי מע"ש ממון הדיוט [ועי' בפני משה בפ"ד ממע"ש הל"ד שמביא בשם התוספתא פ"ד ממע"ש פדה ממנו מע"ש כו' שפדייתו היא משיכתו רשב"ג ורי"ב בנו של ריב"ב אף הקדש פדייתו היא משיכתו א"כ לכאורה אין ענין אם רשב"ג סובר דמע"ש ממון הדיוט. אמנם בהגהות המיוחסות להגר"א בתוספתא פ"ד הנ"ל השמיט כל זה וגרס פדה כו' שפדייתו היא משיכתו. רשב"ג אומר משיכתו של מע"ש היא פדייתו ותו לא עיי"ש א"כ נראה בעליל שרשב"ג סובר דמע"ש נקנה הן עצם הקניה הן החלול הכל ע"י משיכה וא"כ לדידי' בודאי הוא ממון הדיוט בלי ספק] וא"כ לפ"ז מיושב קושיתנו באות ו' ט' כיון דמע"ש ממון גבוה איך יחול ע"ז הפקר בשגם איך יכול האחר לזכות כיון שהוא ממון גבוה ולפי הנ"ל ניחא הלא הצנועין הוא דברי רשב"ג ורשב"ג לשיטתו דאית ליה מע"ש ממון הדיוט הוא שפיר כתבו התוס' בב"ק שם דאי נטע רבעי נוהג בשביעית לא אתי' הצנועין בשנת שביעית כיון דהמקבלים זכו איך יכולין לחלל. והיינו דרשב"ג דסובר דממון הדיוט א"כ שפיר נוכל להפקיר וכן יכול הזוכה לזכות. וא"ש נמי במה שכתב התוס' קדושין נ"ה לתי' הר"מ דמע"ש אם לקח יאכל כנגדן היינו שהבעלים יחללו אם כי ברח המוכר והיינו מצד זכין לאדם שלא בפניו משום דהסוגיא דקדושין קאי שם לר' יהודא כמבואר שם בהסוגיא ור' יהודא לשיטתו דמע"ש ממון הדיוט א"כ שפיר זכה המוכר בכסף של מע"ש ומשו"ה יכול הלוקח לחלל מטעם זכין לאדם שלא בפניו ומיושב ג"כ דברי התוס' ב"ק ס"ח ומובא לעיל באות י"ב שהקשו איך מדמה חלול להקדש. והוא דכבר כתבנו לעיל באות ד' דמאמר ר"ל שם הוא דאמר כצנועין ואמאי לא אמר הוא דאמר כר' דוסא. ובהכרח דלר"ל צנועין ור"ד לא אמרו ד"א. והיינו דהצנועין לא מיירי כי אם בשביעית ולרשב"ג דסובר כר' יהודא דממון הדיוט הוא וא"כ בשביעית דהפקר הוא וזכו המקבלים וא"כ שפיר הקשו דאיך מדמה חלול להקדש דחלול יכול לחלל מטעם זכין שלא בפניו:

כה)

ובזה אשכחנא פתרי במה שמחולק התוס' קדושין וכן גם התוס' בב"ק ד"ה הוא דאמר כצנועין שדעתם שיכול לחלל בעד חבירו מטעם זכין לאדם שלא בפניו. ודעת התוס' בב"ק הנ"ל ד"ה והצנועין שכתבו דאי כרם רבעי נוהג בשביעית לא אתי' הצנועין בשביעית משום דכיון דהמקבלים זכו איך יכולין הצנועין לחלל. א"כ ל"ל סברת התוס' קדושין דיכולין לחלל מטעם זכין לאדם שלא בפניו. והוא דהוא מחלוקה בירושלמי כפי שנבאר ז"ל הירושלמי פ"א ממע"ש הל"א א"ר יוחנן אתי דרשב"ג כמ"ד לעתותי ערב דתני' ר' דוסא אומר כל מה שילקטו העניים בין העומרים הפקר הרי הוא הפקר. ר' יהודה אומר לעתותי ערב כו' ברם כמ"ד בשחרית לא אתי' ויש אדם מבקר במחובר לקרקע. א"ר ירמי' אפי' כמ"ד בשחרית אתי' ולאו רשב"ג היא ועוד דאית ליה משיכתו של מעשר הוא פדיונו א"ר יוסי והיינו וקם לו אלו ראה ככר מתגלגל בנהר ואמר ככר זו הקדש שמא כלום. א"ר ירמי' עד דאת מקשי לי למ"ד בשחרית קשייתי' למ"ד לעתותי ערב. א"ל מאן דאית ליה לעתותי ערב לית ליה לאילן קשייתי' עכ"ל הירושלמי. ועי' בפ"מ שם שדחק מאד לפרש וביותר מ"ש שם דכוונת הקושי' ולאו רשב"ג הוא דסובר דמשיכתו של מעשר היא פדייתו סובר ג"כ דפודין במחובר דמאי ענין זה לזה. דהן אמנם דדעת התוס' בב"ק ס"ט דהא דאין מע"ש ונ"ר במחובר הוא רק מדרבנן אמנם מדעת הרמב"ם בפ"ט ממע"ש והבאנו לעיל בראשית דברינו משמע שהוא דאורייתא וכן הכריע בצדק הגר"א בביאורו ליו"ד סי' רצ"ד כדעת הרמב"ם בראיות ברורות וצודקות עיי"ש ויתר דברי הפ"מ דחוקין מאד כנראה לכל מעיין ולדעת דברי הירושלמי יתפרש ברחבה אך צריך הגה"ה קילה לאחר המוקדם איזה תיבות:

כו)

"אמר ר' יוחנן אתי' דרשב"ג כמ"ד לעתותי ערב" כו' היינו כמו שאמר ר"י בבבלי צנועין ור"ד אמרו דבר אחד. "ברם כמ"ד בשחרית לא אתי" [יתבאר להלן כוונת הירושלמי] א"ר ירמיה אפי' כמ"ד בשחרית אתי' ויש אדם מחלל במחובר לקרקע כצ"ל כלומר דר' ירמי' אמר דאפילו תימא דצנועין בעלמא סוברין דבשחרית הפקיר מה שילקטו העניים אבל בכאן בהכרח צ"ל לעתותי ערב והצנועין מניחין המעות ואמרו כל מה שלקטו יהא מחולל. דהא במחובר א"א לחלל וא"כ ההכרח לצנועין לחלל אחר שלקטו אף דבעלמא סוברים דבשחרית אומר כל מה שילקטו העניים א"ר יוסי והיינו וקם לו אלו ראה ככר מתגלגל בנהר ואמר ככר זו הקדש שמא כלום" כלומר דר' יוסי מקשי לר' ירמי' שתי קושיות דממ"נ איך יכול לחלל לעתותי ערב. דהחלול הוא בשני אופנים. או שהמחלל מחלל מצד עצמו ואז בעינן שיהא ברשותו אבל אם אינו ברשותו א"י לחלל. או שהמחלל מחלל בעד חבירו מצד זכי' דזכין לאדם שלא בפניו וא"כ בעינן שחברו יזכה בהדבר דאל"כ ל"ש זכי' כיון דגם הזוכה לא יכול לחלל בעצמו דאינו שלו. וזהו קושית ר' יוסי לר' ירמי' "היינו וקם לו" כלומר הלא הזוכה לא זכה לעצמו ואיך יכול לחלל עבורו "אלו ראה ככר המתגלגל בנהר ואמר זו הקדש שמא כלום הוא" הוא קושי' השני' דאף המחלל לא יכול לחלל עבור עצמו דהלא אינו ברשותו וא"כ כמו שאינו יכול להקדיש כן אין יכול לחלל וכמו שהקשה הגמ' בבבלי א"ר ירמיה עד דאת מקשי לי למ"ד בשחרית קשייתי למ"ד לעתותי ערב" כלומר דר' ירמיה שואל לר' יוסי הלא גם למ"ד לעתותי ערב ג"כ יחול הקושי' איך יכול לחלל הא אינו ברשותו וא"כ אינו יכול לחלל לא מצד עצמו ולא מצד חברו ולמה לו להקשות עליו כשאומר אפי' למ"ד לעתותי שחרית א"ל מאן דאית ליה לעתותי ערב לית ליה לאילן קשייתי' כלומר ר' יוסי השיב לר' ירמי' למ"ד לעתותי ערב לית ליה שתי הקושיות דכיון דצנועין ור"ד אמרו ד"א א"כ תרווייהו ס"ל דגזל ולא נתייאשו הבעלים דיכולים הבעלים להקדיש ה"ה גם לחלל יכולין וכמו שאמר הבבלי על ר"ל הוא דאמר כצנועין אמנם כל הקושי' הוא לדידך דאמרת אפיל כמ"ד בשחרית אתי' וא"כ הצנועין לא סוברים כר' דוסא דיכול להפקיר דבר שאינו ברשותו דבהפקר עניים סוברים כמ"ד לעתותי שחרית דוקא ורק כאן בנטע רבעי דאי אפשר לחלל במחובר ומשו"ה מוכרחין לחלל לאחר שלקטו המקבלים. א"כ ישאר שתי הקושיות דמצד עצמם אינם יכולין לחלל משום שהוא אינו ברשותו. ומצד הזוכים ג"כ אין יכולין לחלל דהא לא זכו המקבלים. והיינו דנטע רבעי הוא כמו מע"ש דממון גבוה וא"כ ל"ש בהו זכי' ואיך זכו המקבלים."א"ל ולאו רשב"ג היא דאמר משיכתו של מעשר הוא פדייתו" כצ"ל. והיינו שר' ירמי' השיב לר' יוסי דלמ"ד בעתותי שחרית א"כ סובר דדבר שאינו ברשותו אינו יכול לחלל ובהכרח מיירי הצנועין בשביעית עצמה ורשב"ג הלא סובר דמשיכתו של מע"ש הוא פדייתו א"כ סובר דממון הדיוט הוא וא"כ שפיר זכו המקבלים ושפיר יכולין הצנועים לחלל בעד הזוכים כשיטת התוס' קדושין ובב"ק ד"ה הוא דאמר כצנועין מטעם זכין לאדם שלא בפניו

כז)

וזהו דברי ר' יוחנן "אתי' דרשב"ג כמ"ד לעתותי ערב ברם כמ"ד בעתותי שחרית לא אתי" [האמור בירושלמי בראשית המאמר] והיינו דר' יוחנן סובר כשיטת התוס' ב"ק דצנועין לא איירי בשביעית דאי בשביעית א"כ זכו המקבלין ואיך יכולין הצנועין לחלל עבורם. וא"כ בהכרח סוברין הצנועין כמ"ד לעתותי ערב היינו דצנועין ור"ד אמרו ד"א דאף דבר שאינו ברשותו יכולין להפקיר ולהקדיש ולחלל. ומשו"ה איירי הצנועין בשאר שני שבוע ולא בשביעית עצמה. דאם נאמר כמ"ד בעתותי שחרית א"כ סובר הצנועין דדבר שאינו ברשותו א"י להקדיש ולהפקיר ולחלל א"כ לא מצי הצנועין להיות בשאר שני שבוע דאיך אפשר לחלל אז הלא אין ברשותם ואם נימא דאיירי בשביעית הלא רשב"ג סובר כר' יהודא דמע"ש ממון הדיוט הוא וא"כ בשביעית זכו המקבלין ואיך יכולין הצנועין לחלל עבורם וכשיטת התוס' בב"ק הנ"ל ובהכרח אומר ור' יוחנן כמ"ד לעתותי ערב ויכולים לחלל דבר שאינו ברשותו ומיירי בשאר שני שבוע והדברים נחמדים בעז"ה.

כח)

העולה מן המקובץ דהא דכתבו התוס' בקדושין ובב"ק דהחלול הוא מצד זכין לאדם שלא בפניו הוא רק לר' יהודא דסובר דמע"ש ממון הדיוט ושפיר שייך זכי' משא"כ לר"מ דסובר דמע"ש ממון גבוה הוא ולא שייך בזה זכי' א"כ לא יצדק תי' של מרן הכס"מ ורע"א. וביותר לא זכיתי להבין דבריהם לר"מ דסובר דמע"ש ממון גבוה א"כ מעשר לא ימכר ולא ינתן במתנה אף שישארו בקדושה. ורק כסף מעשר צותה התורה להביאם לירושלים ולאכול בעדם כל מיני אוכל והיינו שיתחלל אז הכסף מעשר על הדברים הנקחים ונאכלים. וא"כ בלקח בהמה טמאה ועבדים בכסף מעשר כיון דלא חל עליהם המכירה דהא אינם בר אכילה וא"כ הכסף מעשר מה שקבל המוכר נשארים בקדושתם והמה ברשות הלוקח ולא ברשות המוכר דהא המוכר לא זכה בהם כלל. וא"כ איך יצדק במה שכתב רבינו בפ"ז ממע"ש הלי"ז לקח עבדים וקרקעות ובהמה טמאה בין בשוגג בין במזיד אם ברח המוכר הרי זה יאכל כנגד אותן המעות בירושלים עכ"ל והוא מהסוגי' דקדושין נ"ו והלא לשיטת רבינו דמע"ש ממון גבוה הוא הלא ישאר קו' התוס' שם איך יכול הלוקח לחלל כיון דברח המוכר ואינו ברשותו ועל רבינו לא יצדק תי' הר"מ בתוס' שם דזכין לאדם שלא בפניו דשם יצדק תירוצו דקאי לר' יהודא דס"ל דמע"ש ממון הדיוט הוא משא"כ לרבינו דמע"ש ממון גבוה הלא לא זכה המוכר. ועוד ק"ל לפי דבריהם. בהא דתני' בברייתא בסוכה ל"ט א' אין מוסרין פירות שביעית לע"ה יותר ממזון ג' סעודות ואם מסר יאמר הרי מעות הללו יהא מחוללין על פירות שיש לי בתוך ביתי ובא ואוכלן בקדושת שביעית ע"כ והתוס' הקשו איך יכול לחלל הא אינו ברשותו ולשיטת הר"מ מצד זכין לאדם שלא בפניו א"ש או דהוא משוה קנסא עיי' בתוס' סוכה שם ובב"ק ס"ח. והנה הרמב"ם בפ"ח משמיטה הלי"א שמביא האי ברייתא דאין מוסרין פירות שביעית לע"ה עיי"ש והסיפא דברייתא ואם מסר יאמר הרי זה מחולל השמיט זה ולא הזכיר כלל. ולפי דברי מרן הכס"מ ורע"א דשיטת רבינו כשיטת הר"מ דמשו"ה מחלל מצד זכין לאדם שלא בפניו יקשה כנ"ל אמאי השמיט רבינו דין זה.

כט)

אבל האמת הברור לדעתי דדעת רבינו לפסוק כדברי רבא לחלק בין חלול להקדש. משום דאע"ג דממון גבוה הוא אוקמי' רבנן ברשותי' לאחולי' וכמו שכתב הרמב"ן בעצמו בדעת רבינו. ומה שדחה הרמב"ן דהא רבא אמר אי לאו דאמר ר"י צנועין ור"ד אמרו ד"א הי' מחלק בין חלול לשאר דברים לדעת רבינו זו אינה השגה כלל. משום דלכאורה דחוק הלשון דאמר רבא אי לאו דאר"י צנועין ור"ד אמרו דבר אחד ה"א מאן תנא צנועים ר"מ לאו אמר ר"מ מע"ש ממון גבוה ואפ"ה לענין פדיי' אוקמי' רחמנא ברשותו כו' דהא עיקר ועצמות הדבר שדעת רבא לחלק בין חלול לשארי דברים דחלול יכול לחלל אף שאינו ברשותו משום דאף כשהיא ברשותו מקרי ג"כ אינו ברשותו. משום דמע"ש ממון גבוה הוא משא"כ גבי לקט שהוא ממונו אינו יכול לחלל כשאינה ברשותו. דזהו עיקר החלוק א"כ לא הוי לרבא לומר בהאי לישנא מאן תנא צנועין ר"מ אלא הוה לי' למימר בקצרה האי לשנא דלא דמי חלול דנטע רבעי לחלול לקט משום דנ"ר הוא ממון גבוה וא"כ אף כשהיא ברשותו אינו שלו ובכ"ז לענין חלול אוקמי' רחמנא ברשותו. משא"כ בלקט שהוא שלו א"י לחלל כשאינה ברשותו. דהלשון דאמר רבא ה"א מאן תנ צנועין ר"מ משמע דלר"י דאמר צנועין ור"ד אמרו ד"א לא אתי' כר"מ. ומשו"ה מפרש הרמב"ם דחלוקו של רבא שמחלק בין חלול של מע"ש ונ"ר לא דמי לחלול של לקט לדידן דקיי"ל דממון גבוה הוא כר"מ גם ר' יוחנן מודה בזה ולא פליג על רבא ורק רבא ור' יוחנן מחולקים בהא דצנועין דכבר הוכחנו דרשב"ג סובר כר' יהודא דמע"ש ממון הדיוט וסובר ר' יוחנן דהא מלתא דצנועין הוא ג"כ מלתא דרשב"ג כמ"ש התוס' ב"ק הנ"ל ד"ה והצנועין דהצנועין אמלתא דת"ק קאי ולרשב"ג דסובר דממון הדיוט הוא א"כ בהכרח איירי הצנועין בשאר שני שבוע ולא בשמיטה. דהא לר' יהודא דממון הדיוט הוא וא"כ בשביעית זכו המקבלים והלא ר' יוחנן בירושלמי כמ"ש לעיל באות כ"ד סובר דכיון דזכו המקבלין לא מצו הבעלים הראשונים לחלל עבורם. וא"כ איירי הצנועין בשאר שני שבוע ואז לא זכו המקבלין ובכ"ז הניחו הצנועין המעות ובהכרח דסברי כר"ד דצנועין ור"ד אמרו ד"א דהא לר' יהודא גם מע"ש ונ"ר דמי ממש ללקט דתרווייהו הוא ממון בעלים. אמנם אם נימא דהצנועין לא קאי על מלתא דת"ק שהוא רשב"ג דאית לי' שהוא ממון הדיוט. אלא דהצנועים סוברים כר"מ דממון גבוה הוא. וא"כ איירי הצנועין בין בשביעית בין בשאר שני שבוע. ובכ"ז לא דמי לר' דוסא. משום דר"ד איירי בלקט שהוא ממון בעלים. משא"כ הצנועים איירי בנ"ר שהוא ממון גבוה. וא"כ בנ"ר שפיר יכולין לחלל אף שהיא אינה ברשותם כמו שמחלק רבא. ומדוקדק מאד לשנא דרבא אי לאו דאמר ר"י צנועין ור"ד אמרו ד"א היינו שגם מאמר הצנועין הוא דברי רשב"ג וא"כ הוא ממון הדיוט וכנ"ל ה"א מאן תנא צנועין ר"מ והיינו דהצנועין לא קאי אמלתא דת"ק שהוא רשב"ג דסובר דממון הדיוט. אלא דהצנועין הוא ר"מ דסובר דממון גבוה וא"כ ממילא ל"ד חלול דנטע רבעי לחלול דלקט וכנ"ל. וכ"ז הוא רק לפרש המתני' אי צנועין הוא דברי רשב"ג היינו אי קאי אמלתא דת"ק אי לא אבל לדידן אליבא דדינא דקיי"ל כר"מ דממון גבוה הוא סוברים כו"ע דלא דמי חלול דמע"ש ונ"ר לחלול לקט וכמו שמחלק רבא וכמ"ש:

ל)

וא"כ לפ"ז א"ש כל פסקי הרמב"ם דמשו"ה פוסק בפ"ז ממע"ש בקנה עבדים ובהמה טמאה דאם ברח מחלל הלוקח אם כי הוא אינו ברשותו. אבל לפי מה דקיי"ל כר"מ דמע"ש ממון גבוה הוא א"כ יכול לחלל מע"ש אף שהוא אינו ברשותו. וגם הפסקא דצנועין הוא ג"כ כנ"ל אם כי הלוקחין לא זכו בכ"ז יכולין לחלל. והא דכתב רבינו דוקא בשמיטה דלפ"ז גם בשאר שני שבוע הדין כן כיון דקיי"ל כר"מ דממון גבוה אבל הוא פוסק כרשב"ג דהלעיטהו כו' כמו שהתחיל שם בריש הלכה ז' מי שהי' לו נ"ר בשנת השמיטה שיד הכל שוה צריך לציינו כו' א"כ הוא פוסק כרשב"ג דדוקא בשמיטה. ומשו"ה מסיים והצנועין מניחין את המעות בשנת השמיטה משום דבשאר שני שבוע לא חששו הצנועין מטעם הלעיטהו כו' אמנם בהא דאין מוסרין פירות שביעית לא הזכיר הדין האמור בברייתא ואם מסר יאמר הרי מחוללין כו' משום דהוא פוסק כר' יוחנן דאית לי' בירושלמי כשיטת התוס' ב"ק דהיכא דזכה אין יכול לחלל ולפי דברינו מוכח גם מדברי רבא דאמר אי לאו דאמר ר"י כו' הי' מחלק בין מע"ש לחלול לקט דהוא סובר ג"כ כשיטת התוס' ב"ק הנ"ל דאל"כ ל"ל לחלק בין חלול מע"ש ונ"ר לחלול לקט הול"ל אי לאו דאר"י צנועין ור"ד אמרו ד"א הי' אומר דצנועין איירי בשביעית וא"כ זכו המקבלין משום דהצנועין הוא ג"כ מדברי רשב"ג דסובר דממון הדיוט ומשו"ה יכולין הצנועין לחלל אם נאמר דרבא סובר כשיטת התוס' קדושין הנ"ל. א"ו דגם רבא סובר כר' יוחנן וכשיטת התוס' ב"ק הנ"ל דכיון דזכו המקבלין אין יכולין לחלל ודמי שביעית הוא ממונו ממש דהא מקדשין בה גם אשה וא"כ זכה המוכר זכי' גמורה וא"כ איך יכול הלוקח לחלל ע"כ השמיט הרמב"ם זה הדין האמור בברייתא דסוכה ואם מסר אומר הרי מחולל על מעות שבביתי דהא א"א לחלל כיון דזכה המוכר זכי' גמורה:

לא)

אבל עדיין לא יצאנו ידי הבאור דא"כ יקשה איך קתני הברייתא בסוכה ואם מסר לו יאמר וכו' הרי הוא מחולל על פירות שבביתי ואיך יכול לחלל בעד חברו לפי דעת הרמב"ם. ואפי' אם נאמר דהברייתא יסבור כשיטת התוס' קדושין דיכול לחלל בעד חברו מטעם זכין לאדם שלא בפניו וכדעת ר' ירמי' בירושלמי שהבאנו לעיל בכ"ז יקשה הלא הרמב"ם בפ"ו משביעית הל"י וכן אין לוקחין מהם עבדים וקרקעות ובהמה טמאה ואש לקח יאכל כנגדן כדרך שעושה במע"ש עכ"ל ומסתימת לשונו משמע דמיירי אף בברח המוכר דהלא כתב כמו במע"ש ובמע"ש הלא כתב להדיא אף בברח המוכר. ולפי דברינו יקשה בשלמא במע"ש שפיר כתב דיאכל כנגדו אם כי הוא אינו ברשותו. אמנם מע"ש הואיל והוא ממון גבוה שפיר יכול לחלל וכמו שאמר רבא בב"ק הנ"ל וכמ"ש לעיל. אמנם בשביעית הלא דמי שביעית הוא ממונו דהא ניתן במתנה ומקדשין בו האשה ושארי דברים וא"כ איך יכול לחלל מה שהוא אינו ברשותו:

לב)

ע"כ נ"ל דראיתי בתוס' רי"ד קדושין נ"ו שהקשה ג"כ קו' התוס' קדושין הנ"ל איך יאכל כנגדן כשברח המוכר והא אינו ברשותו ודמי לגזל ולא נתיאשו הבעלים. ותי' וז"ל דאיכא למימר דלא אתי לידי המוכר בתורת גזל אלא בתורת מקח וממכר והי' סובר שיצאו לחולין ואלו איתי' קמן רמא לי' דליהדרינהו ללוקח הוה מהדרי להו וכיון דטעותא הוא לא הוי מעכב לי' כפקדון חשוב גבי' שיכול להקדיש. דאי אמרי' לי' דליהדרי' לגזילה לא הוה ציית לן עכ"ל תוס' רי"ד. ומצאתי בקצוה"ח סי' שנ"ד סעי' ו' שהביא שיטת תוס' רי"ד הנ"ל דזה לא מקרי אינו ברשותו משום דלאו בתורת גזילה אתי לידי' כ"א בתורת מקח וכיון דהוא מקח טעות הוה גבי' כפקדון וברשותו מקרי והקשה ע"ז מהא דר' דוסא דאמר לעתותי ערב והוכיח מזה הגמ' דיכול להפקיר דבר שאינו ברשותו והלא העניים לא לקחו בתורת גזילה אלא משום דאינן בקיאין בדין לקט וכמו שפירש"י שם ובודאי העניים צייתי דינא ובכ"ז מקרי אינו ברשותו. וגם הביא עוד ראי' מהא דב"ק ס"ח דגנב ומכר ובא אחר וגנבו דמבואר שם דאם מכרו קודם יאוש דאין הגנב משלם כפל לא לבעלים ולא ללוקח וכפי' הרמב"ם בפ"א מגניבה והא הא דהגונב מן הגנב אין משלם כפל הטעם הוא משום דהוא אינו ברשות הבעלים. א"כ בקנה לוקח קודם יאוש ומשום דלא ידע א"כ בטעות בא ליד הלוקח ולפי דברי תוס' רי"ד הנ"ל הלא הלוקח לא גזל ולכי ידע שהוא דבר גנוב הי' מחזיר להבעלים א"כ מקרי ברשות בעלים ומה"ד ישלם הגנב השני כפל להבעלים עיי"ש בקצוה"ח שהאריך. ובפשוטו נראה דל"ד כלל להא דתוס' רי"ד. דע"כ לא אמר התוס' רי"ד כיון שהיא מקח טעות וצריך להחזיר הוי כפקדון ומקרי ברשותו היינו היכא שהלוקח לקח ממוכר ויודע הוא ממי לקח ע"ז יצדק סברת תוס' רי"ד דהא הלוקח יודע הוא ממי לתבוע וכיון שלא לשם גזילה לקח מקרי שפיר ברשותו משא"כ בהא דלקט דהבעלים אינם יודעים איזה עניים לקטו הלקט וכן גבי גנב ומכר דהבעלים אינם יודעים מאומה מי הוא הגנב ולמי מכר ואיך יצדק ע"ז לומר שמקרי ברשותו הואיל ולא גזלו:

לג)

ולהסביר הדבר ביותר על פי מ"ש הנמוק"י בפ' המוכר את הספינה פ"ח א' בעובדא דחד אייתי קרי ולקח כל אחד קרי והקדיש המוכר וקאמר שם הגמ' דאי הי' קייצי דמייהו לא הי' יכול המוכר להקדיש. ואי לא קייצי דמייתי עדנה ברשות המוכר ויכול להקדיש עי"ש וכן פסק הר"מ בפ"ו מערכין הל"ח וז"ל מי שהיה מוכר דלועין או ביצים וכיוצא בהן ובא אחד ונטל אחת והלך לו אם היה כל דמי אחת קצובין ה"ז כמו שפסק ואין המוכר יכול להקדיש דלעת זו שהרי אינו ברשותו ואם אין הדמים קצובין והקדישה מקודשת שעדיין ברשותו שזה שלקחה לא לקחה דרך גזילה וכן כל כיוצא בזה עכ"ל וכתב הנמוק"י שם וז"ל אבל אם אין דמיו קצובין והקדישן המוכר ה"ז קדוש אע"פ שאינו ברשותו שהוא כפקדון ביד זה שהרי לא נתכוין לגוזלו אלא לקנותו לרצונו של של זה אבל גזל ולא נתייאשו הבעלים שניהם כו' עכ"ל האיר לנו עיינין לחלק בין הא דלועין בין הא דלקט עניים או גנב ומכר ונגנב מה שהקשה הקצוה"ח משום דקניית הדלועין שלא לקח לגזול ורק לקח לקנות לרצונו של זה. מש"ה אם לא קייצי דמייהו מקרי עדיין ברשותו של המוכר. משא"כ בהא דלקט עניים אם כי העניים לא לקחו רק מחמת שסברו שגם זה הוא לקט. אבל בכ"ז לא לקחו לרצונו של זה. וכן הא דגנב ומכר הלא הלוקח לא לקח לרצונו של הנגנב מקרי שפיר אינם ברשותו אם כי לא לקחו דרך גזילה. משא"כ גבי ההיא דדלועין לא לקחו דרך גזילה ורק לקחו לקנותו לרצונו של זה מש"ה הוי גבי הלוקח כפקדון ומקרי שפיר ברשותו וז"ב ונכון וא"כ א"ש דברי התוס' רי"ד כיון שהוא לא לקח בדרך גזילה רק דרך מקח ולרצונו של זה א"כ כיון שיודעים שהמכירה הוא בטעות הוי גבי הלוקח כפקדון ומקרי שפיר ברשותו ויכול לחלל וצדקו דברי התוס' רי"ד ודבריו מוכרחין מהסוגיא דדלועין הנ"ל:

לד)

מעתה לפ"ז א"ש כל פסקי הרמב"ם דמש"ה פוסק בלקח מדמי שביעית בהמה טמאה ועבדים וקרקעות דיאכל כנגדן סובר כתוס' רי"ד הנ"ל כיון שהוא מקח טעות הוה הכסף פקדון אצל המוכר ומקרי ברשותו ושפיר יכול לחלל וכן בהא דכתב בפ"ז ממע"ש בקנה בהמה טמאה ועבדים מדמי מע"ש דיאכל כנגדן אצ"ל כמ"ש לעיל מטעם דמע"ש הוא ממון גבוה ומש"ה יכול לחלל אם כי אינו ברשותו וכסברת רבא בב"ק הנ"ל דחלול מעשר יכול לחלל אף שאינו ברשותו לר"מ דסובר דמע"ש ממון גבוה. דאפי' אם נאמר כר' יהודה דממון הדיוט הוא ודמי חלול דמעשר לשאר חלולים דאינו יכול לחלל דבר שאינו ברשותו. בכ"ז הכא כיון שהוא מקח טעות הוי המעות פקדון אצל המוכר ומקרי ברשותו ויכול לחלל לכ"ע כשיטת תוס' רי"ד הנ"ל. אמנם האי דינא דצנועין שפוסק הרמב"ם דיכול לחלל אם כי הוא אינו ברשותו בהכרח הוא כמ"ש לעיל דלדידן דמע"ש ממון גבוה ומש"ה יכול לחלל אם כי אינו ברשותו וכדברי רבא בב"ק הנ"ל וכמ"ש לעיל. ומש"ה השמיט הרמב"ם הדין האמור בברייתא דסוכה דאם מסר דמי פירות שביעית אומר הרי הוא מחולל על פירות שבביתי. משום דהא כאן לא הוי מכירה בטעות דאם פודין הלא יכול לקנות פירות שביעית כמה שירצה וליתן עבורם כסף. ורק רבנן אמרו שלא ימסור לע"ה דמי שביעית יותר ממזון ג' סעודות אבל בכ"ז לא נתבטל המכירה ולא מקרי מקח טעות במה שמסר לע"ה יותר מדמי שלש סעודות א"כ זכה הע"ה בהמעות והוי שלו. ודעת הרמב"ם לפסוק כשיטת התוס' ב"ק הנ"ל ד"ה והצנועין והוא כשיטת ר' יוחנן בירושלמי וכשיטת רבא בבבלי דאין יכול לחלל בעד חברו ומש"ה השמיטו:

לה)

אמנם הברייתא דסוכה דסוברת דיכול לחלל הדמי השביעית שנמצא אצל הע"ה נ"ל דהרמב"ם מפרש דהברייתא סובר דשביעית מקרי ג"כ ממון גבוה ולא זכה הע"ה בדמי שביעית ומש"ה יכול לחלל ודמי למע"ש אליבא דידן דס"ל דממון גבוה ויכול לחלל אף שאינה ברשותו וכדברי רבא בב"ק הנ"ל והא דמבואר בירושלמי שביעית פ"ח הל"ח על המתני' אין לוקחין עבדיה ובהמה טמאה מדמי שביעית ואם לקח יאכל כנגדן וקאמר עלה שם בגמ' א"ר יוסי זאת אומרת שאסור ליקח אשה מדמי שביעית. ומובא ג"כ בפ"ק דמע"ש. ומפרש הפני משה שם במע"ש במראה"פ דהא דאמר ר' יוסי שאסור ליקח אשה מדמי שביעית היינו לכתחלה אבל בדיעבד מקודשת דהא ממתני' דקדושין נ"ב שם מבואר להדיא דמקודשת בפירות שביעית במעשה דחמש נשים ולקט אחד כלכלה של תאנים כו' ושל שביעית היתה כו' ואמרו חכמים דאין אחיות מקודשת וכמו שהוכיח שם רב דמקודשת בפירות שביעית וא"כ איך יפלוג ר' יוסי על האמור במתני' ובהכרח דר' יוסי לא אמר רק לכתחלה אבל בדיעבד אף ר' יוסי מודי דמקודשת. וכ"כ המל"מ בפ"ה מאישות הל"ה ושניהם הוכיחו דגם דעת הרמב"ם הוא כר' יוסי דאין מקדשין לכתחלה מדכתב שם בהל' ג' המקדש בפירות שביעית ה"ז מקודשת ומשמע דרק דיעבד עי"ש ואם כי דיוקם מלישנא דהרמב"ם אין הכרח כ"כ דהלא כתב המקדש בפירות שביעית או באפר הפרה או במים שמלאן לעשותן מי נדה ה"ז מקודשת ע"כ ועי' בהמ"מ. והא ודאי דאפר פרה ובמים שמלאן לעשותן מי נדה יכול לקדש לכתחלה כיון שהוא יכול ליקח עבורם שכר ומקדשה בהם. אמאי לא יוכל לקדשה בזה לכתחלה. (וקצת יש ראיה לזה מדברי הרשב"א בקדושין שהכריח פי' רבינו בהא דאפר פרה ומלוי המים שמקדשין בהן עצמן ולא בשכר הבאה ומלוי המים כמו שפי' הראב"ד משום דא"כ הו"ל להברייתא להזכיר שהוא מקדשה בהשכר ומלשנא דברייתא משמע שמקדשה בהם עצמם וחשוב ממון משום שהיא יכולה לקבל מאיש שנצטרך לזה השכר עי"ש ברשב"א. ואמאי לא הוכיח דאם נאמר שמקדשה בהשכר אמאי תני הברייתא רק לישנא דמקודשת דמשמע רק בדיעבד דהא בהשכר יכול לקדשה לכתחלה דהא לכתחלה שרי ליקח שכר עבור זה א"ו דאף אם מקדשה בהם עצמם יכול ג"כ לקדשה לכתחלה] והרי הרמב"ם כללינהו פירות שביעית עם אפר פרה ומילוי המים א"כ ליכא ראיה מלישנא דהרמב"ם והרמב"ם תפס לישנא דברייתא. אמנם זה לכאורה מוכרח דהא דר' יוסי דאסור לקדש היינו לכתחלה דאיך יפלוג על המתני' דקדושין. אמנם בכ"ז קשה מאד דאם נימא דכוונת ר' יוסי הוא על לכתחלה דמאי איצטריך לאשמעינן דהלא ממתני' דקדושין ג"כ אינו מוכח אלא דאם קדשה בפירות שביעית דמקודשת והיינו דיעבד אבל לא לכתחלה. ועוד הא דאמר ר' יוסי שאסור לקדש אשה בדמי שביעית "דלכן מה בין קונה אשה לקונה שפחה" ופי' הפ"מ דא"א דמותר לקדש לכתחלה א"כ גם שפחה יהא מותר לקנות עי"ש ולכאורה הא התוס' בע"ז ס"ג כתבו דמשום מצות פו"ר מותר לכתחלה לקדש אשה בפירות שביעית ועי' במל"מ פ"ג מאישות הל"ג מ"ש על דברת התוס' הנ"ל דהלא הירושלמי אמר ר' יוסי דאסור לקדש אשה משמע דלכתחלה אסור עי"ש ואי נימא הא דאמר ר' יוסי דאסור לקדש לכתחלה א"כ איך יליף אשה משפחה דלמא באשה שרי לכתחלה משום בטול פו"ר וכמו שבאמת דעת התוס' בע"ז דשרי לכתחלה לקדש. ואפי' אם נימא דקדושי אשה הוא ג"כ אינו לכתחלה אבל בכ"ז איך שייך למילף אשה משפחה דשאני אשה משום מצות פו"ר.

תוכן העניינים

שקל הקדש על ירושלמי שקלים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה