אור ברסלב

שקל הקדש על ירושלמי שקלים· רבי מנחם יוסף הכהן ואלק

מערכה א

פרק ח

(ירושלמי שקלים פ"ב הל"א) [על המתני' דבני העיר ששלחו שקליהם] מתני' בשומר חנם אבל בש"ש לא בדא. אר"א אפ"ת בש"ש נגנבו בלסטים מזין אבדה שטבעה ספינתו בים. עוד שם ר"א אומר ר' מעוך היא. ור' יוחנן אמר ד"ה היא משום שבועת התקנה עכ"ל הירושלמי ויתבאר דברי הירושלמי בהמשך הדברים בעז"ה.

א)

בהקדם לבאר דברי הרמב"ם בפ"ג משקלים הל"ח ט' ז"ל מי שאבד שקלו חייב באחריותו עד שיומסר לגזבר' [והוא מהירושלמי כמו שציין הכס"מ שם] בני העיר ששלחו שקליהם ביד שליח ונגנב או נאבד אם ש"ח הרי זה נשבע להם ונפטר כדין ש"ח והן חוזרין ונותנין שקליהם פעם שני כו' ובהל"ט שלחו ביד ש"ש שהרי הוא חייב בגניבה ואבדה ואבדו ממנו באונס שלקחו לסטים מזוין שהוא פטור רואין אם אחר שנתרמה התרומה נאנס נשבע השליח להגזברין ובני העיר פטורין שהתורם תורם על הגבוי ועל העתיד לגבות וברשות הקדש היא ובני העיר מה הי' להם לעשות הרי לא מסרו אלא לש"ש שהוא חייב בגו"א. אבל האונס אינו מצי. ואם אבדו קודם שנתרמה התרומה עדיין ברשות בני העיר והשליח נשבע לבני העיר והן עכל"ה. והנה דברי הרמב"ם תמוהין כמו שהקשה הכס"מ מנ"ל לחלק בין ש"ח דלעולם משלמין הבעלים אף לאחר שנתרמה התרומה ובש"ש דלאחר שנתרמה התרומה פטורין מלשלם. וכתב הכס"מ דהרמב"ם כתב זה מצד הסברא דבש"ח משלמין הבעלים לעולם. ומפרש הא דאמר במתני' ובני העיר שוקלין אחרים תחתיהם קאי גם ארישא דמשנתרמה התרומה ורק דהנ"מ למי נשבעין השומרים דקודם שנתרמה נשבעין לבני העיר ולאחר שנתרם נשבעין לגזברין עיי"ש בכס"מ. ובאמת הוא דוחק גדול לומר כן דמאין הוציא הרמב"ם זו הסברא:

ב)

וראיתי בתקלין חדתין במשנת אליהו שם שמבאר דברי הרמב"ם דשני הדינין למד הרמב"ם הדין דש"ח משלמין הבעלים לעולם הוא מסוגית הירושלמי הנ"ל. והדין דבש"ש דבנתרמה התרומה בעלים פטורין הוא מסוגית הבבלי ב"מ נ"ח עיי"ש שמבאר והולך כל דברי שני ההלכות האלו אמנם המעיין בדבריו מוכרח דגם ש"ח דהבעלים משלמים לעולם בכ"ז קודם שנתרמה התרומה נשבעין לבני העיר ולאחר שנתרמה התרומה נשבעין לגזברין עיי"ש ומדברי הרמב"ם מבואר דבש"ח כיון דהבעלים משלמין לעולם אין נשבעין השומרין רק לבני העיר ולא להגזברין. דהלא בהל"ח בדין ש"ח לא הזכיר הרמב"ם הדין דנשבעין לגזברין. ואדרבא מסתימת לשונו ומפשטת לשונו אם ש"ח הוא הרי זה נשבע להם' משמע דלעולם נשבעין להבעלים ולא להגזברין ורק בהל"ט בדין ש"ש שמחלק בין נתרמה התרומה לשלא נתרמה התרומה הזכיר החלוקה דקודם שנתרמה נשבעין לבני העיר ולאחר שנתרם נשבעין לגזברין ובני העיר פטורין דמה לו אונס הלא דהקדש פטורין אף מגניבה ואבידה. ומצאתי אח"כ בגליון הש"ס ירושלמי הנ"ל שתמה בדברי הרמב"ם:

ג)

וליישב כל זה נראה להקדים עוד דברי הרמב"ם בפ"ג משקלים הלי"א. [וכן מצוין בהרמב"ם הנדפס עם מעשי רוקח וכן בספרי הרמב"ם הנדפס בברלין בשנת תרכ"א להלכה בפ"ע ולא כמו שראיתי בספרי הרמב"ם החדשים שהוא כתוב בהל"י] וז"ל וכן הגוזל או גנב חצי שקל ושקלו יצא והוא חייב לשלם לבעלים שנים או להוסיף חומש עכ"ל ובכס"מ שם ומ"ש והוא חייב לשלם לבעלים שנים כלומר אם לא נתרמה התרומה כדין גונב מהדיוט שהוא משלם תשלומי כפל או להוסיף חומש אם נתרמה התרומה כדין גונב מהקדש שהוא מוסיף חומש עכ"ל הכס"מ. ומזה החליט השער המשפט בסי' ש"א וכן בגליון הש"ס ירושלמי [ויבואר בדברינו להלן] דבהפריש שקלו כ"ז שלא נתרמה התרומה הוא חולין גמור דמשו"ה משלם כפל ואין בו משום מעילה עי"ש בשער המשפט בארוכה ולכאורה יש להביא ראי' לדבריהם דמצינו פלוגתא מובא בקדושין נ"ד ובשארי דוכתי דר"מ סובר דמועלין בעתיקין ור' יהודא סובר דאין מועלין בעתיקין ודוקא בחדתין עיי"ש בגמ' ולכאורה קשה מאד דלר' יהודא אמאי אין מועלין בעתיקין אם נאמר דתיכף כשהפרישו הבעלים חל על השקל שם הקדש א"כ במה נפקע קדושתו לאחר שנתרם התרומה. דע"כ לא מצינו בשבועות י"א ר' יוחנן דאמר דתמידין שלא הוצרכו לצבור נפדין תמימין מטעם לב ב"ד מתנה עליהם כמבואר שם היינו דנפקעים מקדושתם ע"י תנאי ב"ד אמנם דוקא ע"י חלול ועיי' בתוס' שם בהא דפריך הגמ' שם א"ל ר"ח מאן ציית לך כו' וכי קדושה שבהן להיכן הלכה והקשה שם התוס' מהא דניתנין מתרומת הלשכה לצורך האומנים ולשארי דברים ותי' משום שהוא רק קדושת דמים עיי"ש אמנם כ"ז הוא רק שנפקע קדושתן ע"י דבר אחר או ע"י מלאכה או ע"י דבר אחר אמנם שיופקע קדושתן בכדי בלא שום חלול על דבר אחר זה לא שמענו ועיי' במל"מ בפ"ד משקלים הלי"ב שהאריך בזה וכתב להדיא בדברי התוס' הנ"ל דקדושת דמים נתחלל אף ע"י מלאכה וקדוה"ג לא נתחלל על מלאכה. אמנם שיופקע בכדי אף בקדושת דמים זה לא שמענו ול"ש ע"ז לב ב"ד מתנה עליהם עיי"ש במל"מ שהאריך ואנחנו דברנו אודות דברי המל"מ הנ"ל לעיל בהרבה מקומות] וא"כ צריכין להתבונן בטעמו של ר' יהודא דסובר דאין מועלין בעתיקין אמנם לפי הנ"ל א"ש דבזה פליגי ר"מ ור' יהודא. דר"מ סובר דתיכף כשהפרישו הבעלים שקלו חל עליו קדושה וא"כ אף לאחר שנתרמה התרומה לא נפקע הקדושה מה שנשאר בשירי הלישכה ומשו"ה מועלין אף בעתיקין. אמנם ר' יהודא סובר דבעת הפרשה לא נתקדש השקל. והוי כמו טבל דלא שייך עלה שם קדושה ורק כשנתרמה תרומת הכרי נעשה התרומה קודש והשיריים חולין. ה"נ גבי תרומת הלשכה דמקודם שנתרמה תרומת הלשכה לא נתקדש השקלים המונחים בהלישכה ורק לאחר שנתרמה התרומה נעשה התרומה קודש והשיריים חולין ומשו"ה סובר ר' יהודא דאין מועלין בעתיקין זה הי' נ"ל לכאורה לפרש טעם פלוגתא דר"מ ור' יהודא. וא"כ הרמב"ם דפוסק בפ"ו ממעילה הלי"ג דאין מועלין בעתיקין א"כ בהכרח דהשקלים לא נתקדשו בעת שהופרש עד שנתרמה התרומה. ולכאורה הוא אי' נכונה לדברי הכס"מ הנ"ל:

ד)

אמנם אחר הברור הנכון לא זכיתי להבין דברי קדשו של רבינו הכס"מ. דהלא בהדיא מבואר ברמב"ם פ"ו ממעילה הלי"ג המפריש שקלו והוציאו בשאר צרכיו בין הוא בין חברו מעל והוא מהתוספתא מעילה ושקלים כמו שציין הכס"מ] נתנו לחברו לשוקלו על ידו והלך ושקל ע"י עצמו אם כבר נתרמה התרומה מעל השוקל ע"כ ובחלוקה הראשונה בהפריש שקלו והוציאו בשאר צרכיו דמעל לא הזכיר אם נתרמה התרומה. הרי מוכח דאף קודם שנתרמה התרומה נתקדש השקל בהפרשתו ומשו"ה מעל, ועוד מהא דכתב הרמב"ם בפ"ג משקלים הל"ט בהא דבני העיר ששלחו שקליהן ואבד דבש"ש אם עד שלא נתרמה התרומה נשבעין לבני העיר ובני העיר שוקלין אחרים כתב דאם לאחר שנשבעו נמצאו הראשונים אלו ואלו לשקלים והראשונים עולים לשקלי שנה זו והשניים יפלו לנדבה והוא מהירושלמי פ"ב דשקלים. והלא כאן מיירי קודם שנתרמה התרומה. וא"כ בשלמא אם נאמר דתיכף בעת הפרשה חל עליו שם קדושה א"ש דמשו"ה שניהם קדושים. ולא דמי להא דמבואר ברמב"ם בפ"ג משקלים הלי"ב הפריש שקלו וסבר שהוא חייב ונמצא שא"ח לא קדש. המפריש שנים ונמצא שא"ח אלא אחד אם בזא"ז הראשון קדש והשני חולין ואם בב"א אחד שקלים והשני מותר שקלים והיינו משום דהקדיש בטעות. וא"כ ה"נ נימא גבי בני העיר ששלחו שקליהן ונגנב ונמצא אח"כ שלא יהי' קדוש רק אחד אבל לא דמי דבשלמא הא דבהלכה י"ב דנמצא שאינו חייב. א"כ מעיקרא אגלאי מלתא למפרע דהקדש טעות הוא ומשו"ה לא קדוש. משא"כ כשהפריש הראשון הלא הי' מחויב אז להפריש שקלו וא"כ חל עליו הקדושה. וכן כשנאבד או נגנב קודם שנתרמה התרומה הלא לא יצא במצות שקלו ומחויב להפריש עוד פעם אחת. וא"כ כשהפריש שנית חל הקדושה גם על השני. וא"כ אף שנמצאו הראשונים בכ"ז לא נפקע קדושתן. אמנם אם נאמר דכ"ז שלא נתרמה התרומה לא חל על השקל שם קדושה והוא חולין וא"כ כאשר הפריש השני ונמצא אח"כ הראשון אמאי יהי' קדוש ומי הקדישו אז. דהא כ"ז שלא נתרם התרומה אין עליו שום קדושה ורק הפרשת התרומה מקדשו וא"כ אינו מקדש רק אחד ואמאי יהי' השני קדוש:

ה)

ובר מן דין דאם נאמר דבעת הפרשה לא חל עליו שום קדושה ורק בעת הרמת התרומה אז חל עליו הקדושה ומי מקדישו אז. ובהכרח צ"ל דהוי כפירש שקל זה יהי' קודש כשיופרש עליו תרומה זה לא ניתן להאמר לשיטת הרמב"ם. דהנה הר"ן בנדרים בסוגי' דבר פדא כ"ט ב' ד"ה הכא שאני דאמירתו לגבוה כמסירה להדיוט ומשו"ה לא מצי הדר. והקשה הר"ן ותהוי נמי כמסירה אכתי אמאי לא מצי הדר בי' כיון דלא חל ההקדש עד ל' יום דנהי דאמרי' בכתובות משוך פרה זו ולא תקנה לך עד לאחר ל' יום דאי קיימא באגם לא קנה ובעומדת בחצרו קנה היינו דוקא בשלא חזר בנתיים אבל אם חזר בנתיים אפי' עומדת בחצרו מצי למיהדר כו' ולגבוה נמי נהי דהוי כמסירה כיון דהשתא לא חיילי אמאי לא מצי מהדר. וי"ל דכי אמרי' כמסירתו להדיוט בקנין ממש של הדיוט קאמר וכמ"ד מעכשיו ולאחר ל' יום דמי כו' אבל הרשב"א כתב דאפשר דכי אמר הכי ה"מ אליבא דבר פדא דס"ל דקדושת דמים לא פקעה בכדי אבל לאביי ורבא דס"ל דקדושת דמים פקעה בכדי ומוקי הברייתא כפשוטא כו' הלכך לדידהו אפשר דנהי דאמירה לגבוה כמסירה להדיוט היינו כמסירה גרידא בלא מעכשיו כו' דא"א שתקנה יותר אמירה לגבוה ממסירה להדיוט הלכך לדידהו האומר הרי זו עולה לאחר ל' יום יכול לחזור עכ"ל הר"ן נמצא למידין אנו מדברי הרשב"א בהקדיש אחר ל' יום תלי בהדין דמשוך פרה ולא תקנה עד ל' דאי קיימא באגם לא קנה ואי קיימא בחצרו קנה ורק דבתוך ל' יכול לחזור אבל בהגיע יום ל' וקיימא בחצרו קנה וכן הוא דעת הראב"ד בפ"ב ממכירה הל"ט אמנם מבואר שם בהמ"מ דדעת הרמב"ם דאף דקיימא בחצרו ביום ל' לא קנה עי"ש וא"כ יקשה כיון דבעת הפרשה לא חל עליו הקדושה ורק לאחר הפרשת התרומה א"כ דמי ממש להקדיש לאחר ל' יום וכמו במשוך פרה ויקנה לאחר ל' לא מהני לדעת הרמב"ם אף דקיימא בחצרו א"כ גם גבי הקדש ג"כ איך יחול אח"כ ההקדש א"ו צ"ל דדעת הרמב"ם הוא כתי' הר"ן דסברת אמירה לגבוה כמסירה להדיוט הוא בקנין גמור והוי כמו שאומר מעכשיו ולאחר ל' יום וא"כ גם בתוך ל' אינו יכול לחזור וא"כ ממילא חל ההקדש מיד תיכף בשעת הפרשה:

ו)

הן אמנם לכאורה דברי המ"מ שהחליט בדעת הרמב"ם דאף דקיימא בחצרו ביום ל' לא קני לכאורה מופלאים דלפ"ז לא אתי דברי הרמב"ם לא עפ"י שיטת הר"ן הנ"ל ולא עפ"י שיטת הרשב"א דז"ל הרמב"ם בפ"ו מעירוכין הל"ט והאומר שור זה הקדש לאחר ל' יום ושחטו בתוך ל' הרי זה מותר בהנאה. הקדשו למזבח ה"ז הקדש למזבח אבל אם אמר ה"ז הקדש מעכשיו ולאחר ל' יום ושחטו בתוך ל' ה"ז אסור בהנאה ואם הקדשו בתוך ל' למזבח אינו קדוש' והוא מירושלמי קדושין פ"ג [הירושלמי הזה רמז הר"ן בשם הרשב"א הנ"ל שהביאנו לעיל] וא"כ חזינן בהדיא דדעת רבינו לא כסברת הר"ן דאמירתו לגבוה כמסירה להדיוט בקנין גמור דהוי כאומר מעכשיו ולאחר ל' יום. דהרי בריש דבריו כתב להדיא שאם שחטו בתוך ל' מותר בהנאה והיינו משום דיכול לחזור ורק היכא שפירש להדיא מעכשיו ולאחר ל' וא"כ הוא כדעת הרשב"א. ולפי החלטת המ"מ דאף דקיימא בחצרו ביום ל' לא מהני א"כ גבי הקדש לא מהני דהא תלי זה בזה כמ"ש לעיל וא"כ אמאי כתב הרמב"ם דוקא אם שחטו בתוך ל' מותר בהנאה הא אף לאחר ל' ג"כ מותר דהא לא חל עליו קדושה. וראיתי במל"מ שם בפ"ב שכתב על החלטת המ"מ שאינו מוכרח. ויוכל היות דגם הרמב"ם מודה דאם קיימא בחצרו ביום שלשים קנה עי"ש:

ז)

וליישב דברי המ"מ נ"ל דע"כ לא אמר הרמב"ם דאף דקיימא בחצרו ביום ל' לא קנה היינו דוקא באמר לו משוך פרה זו דכיון דאמר לו רק הקנין משיכה מש"ה לא מהני קנין חצר כיון דהקפיד רק על קנין משיכה. משא"כ באמר לו סתם קנה לאחר ל' כיון דלא הקפיד על איזה קנין שפיר קנה בקיימא בחצרו ביום ל' וא"כ א"ש גבי הקדש דאמרי' אמירה לגבוה כמסירה להדיוט היינו באיזה קנין שיהיה ומש"ה חל ההקדש ביום ל'. ומצאתי אח"כ בנתיבות סי' קצ"ז שהקשה על דברת המ"מ הנ"ל מסוגיא דב"מ ל"ד ומחלק כמו שחלקנו עי"ש:

ח)

נמצא לפ"ז נוכל לומר באמת דבעת הפרשה היה חולין גמורין ורק כשיתרום התרומה חל עליו קדושת השקל והוי כמו שאמר שקל זה יהיה קודש כשיופרש עליו התרומה ובכ"ז חל עליו הקדושה מטעם אמירה לגבוה כמסירה להדיוט אלא דקשיא בהא דכתב הרמב"ם בפ"ג משקלים הל' י"ב הפריש שקלו ומת יפול לנדבה והוא מהירושלמי בפ"ב דשקלים והא ודאי מיירי דמת קודם שנתרם עליו התרומה. דאל"כ אמאי יפול לנדבה הלא השקל הזה הוא שייך ללישכה כיון דחי היה עדנה בעת שהותרם עליו התרומה ובהכרח צ"ל דמיירי שמת קודם שנתרם עליו התרומה. ואם נאמר דבעת הפרשה הוא חולין גמור ורק כשיותרם עליו התרומה. וא"כ יקשה כיון שמת בנתיים איך יחל הקדושה והלא בהדיוט הוא פשוט וברור באומר קנה לאחר ל' יום והמוכר מת בנתים לא קנה הלוקח וכמו בגט באומר ה"ז גיטך לאחר ל' יום ובתוך ל' יום מת דאינה מגורשת דאין גט לאחר מיתה וא"כ ה"ה בקנין ג"כ לא קנה הלוקח וא"כ גם בהקדש איך יחול עליו ההקדש ואמאי יפול לנדבה.

ט)

ועוד יש להפליא הא דמבואר בירושלמי שקלים פ"ב הל"א הפריש שקלו ואבד ר"י אומר חייב באחריותו עד שיומסר לגזבר ר"ל אומר הקדש ברשות הגבוה בכ"מ שהוא מתני' פליגא על ר"ל נשבעין לבני העיר ובני העיר שוקלין תחתיהם. ופשטות הקושיא הוא מקודם שנתרמה התרומה וא"כ לפ"ז דברי הכ"מ דקודם שנתרמה התרומה הוא חולין גמור. וא"כ כל עצמיות הפלוגתא דר"י ור"ל רק כשנאבד לאחר שנתרמה התרומה וא"כ מאי מקשה מקודם שנתרמה התרומה כיון דהוא חולין גמור עדנה לפי דברת מרן הכ"מ:

י)

אשר כל אלה יתנו עדיהן אשר תיכף שהופרש השקל מהבעלים חל עליו שם קדושה והא דכתב הר"מ הגונב או גזל חצי שקל ושקלו יצא וצריך לשלם לבעלים שנים כו' לא מיירי שגזל חצי שקל שהופרש אלא מיירי שגזל או גנב חצי שקל של חולין גמור. ורק הרמב"ם אתי לאשמעינן דין אחר שיצא ידי מצות מחצית השקל בשקל גזול. משום דבאמת לכאורה קשה איך יצא בגזל ואיך חל עליו הקדש הא אינו שלו לכך אשמעינן הרמב"ם הדין דבכ"ז הוא יוצא וחל עליו ההקדש כיון שמשלם להבעלים. והוא על פי המבואר בירושלמי פ"ב דקדושין הל"א חטף סלע מידה ונתנה לה בשעת מתנה אמר לה הרי את מקודשת לי ה"ז מקודשת. במאי קדשה ר"ח בשם ר"פ רוצה היא שתהיה מקודשת לו ויהיה חייב לה סלע. א"ר יוסי אלו אתמר כלי יאות. סלע דרכו להחליף ע"כ ופי' הק"ע דר' יוסי בא לסתור טעמא של ר"ח בשם ר"פ. אלו אתמר כלי שחטף ממנה כלי וקדשה בו שפיר צריך לטעמא דידך. אבל השתא דתני סלע כיון שדרכו להחליף ודאי סמכה דעתה שזהו לקדושין והוא יתן לה סלע אחר עי"ש בק"ע וא"כ חזינן דבמטבע אם הוא גזל אם כי לא קנה הגזלן דהא קי"ל בגזל מטבע ועביד נסכא קני. אבל כשהיא מטבע לא קנה. בכ"ז כיון דמטבע דרכו להחליף אם יתן לו אחר נגדו שפיר דמי ולא מקרי קדשה בגזל ועי' בב"ש אה"ע סי' כ"ח סק"ז שמסתפק דוקא אם גזל ממנה חפץ אז י"ל דידי שקלתי. אבל אם גזל ממנה מעות דומה לחוב וא"י לומר דידי שקלתי מיהו מש"ס משמע דאפי' במעות י"ל דיד שקלתי דתניא אם חטף סלע מידה ומקדש אותה מקודשת ואוקמי בדשדיך דוקא עי"ש:

יא)

ובזה נוכל להמתיק דברי הרמב"ם בפ"ה מאישות הל"ג גזל את האשה כו' וחזר וקדשה בגזל שלה כו' אם קדם שדוכין ביניהם וקבלה ושתקה מקודשת ע"כ ולכאורה הלא בברייתא בקדושין י"ג קדשה בגזל או בחמס כו' או שחטף סלע מידה כו' והלא הרמב"ם דרכו בכ"מ להעתיק לשון הגמ' וא"כ הכא אמאי השמיט האי או שחטף סלע מידה, ולפי דברינו יומתק מאד דהא חזינן דשיטת הירושלמי דבחטף סלע מידה לא בעינן שדוך מקודם אלא אף בלא שדוך מקודשת מטעם דמטבע דרכה להחליף. והגמ' דידן הלא תופס דגם במטבע בעינן שדוך כמו שאומר הב"ש הנ"ל ומש"ה חשיב הברייתא גם חטף סלע מידה בין יתר הדברים דבעינן דוקא שדוך. משא"כ הרמב"ם דתופס שיטת הירושלמי דמטבע לא בעינן שדוך ומש"ה שינה מלשון הברייתא והשמיט האי דחטף סלע מידה כיון דבגזל בעינן דוקא שדוך ובמטבע לא בעינן שדוך:

יב)

ובזה מבאר גם דברי הירושלמי קדושין בפ"ב על המתני' במכרן וקידש בדמיהן מקודשת ר"ח בשם ר' זעירא בשאין דמיהן אמר ר"ח ז"א שמקדשין בגזילה. וכולם האריכו בפי' הירושלמי הזה ואיך יסבור דמקדשין בגזילה. ועי' במל"מ פ"ה מאישות שהאריך בזה הרבה. והנה כולם הקשו במכרן וקידש בדמיהן מקודשת אמאי כיון דהוי מקח טעות א"כ הוי הכסף אצל המוכר בגזילה ואיך תהיה היא מקודשת הא קדשה באינו שלו והראשונים תירצו דמיירי בלוקח א"י. או דהלוקח ידע שהיא איסורי הנאה וסבר וקבל והוי המעות מתנה עי"ש אמנם מסתימת לשון הרמב"ם בפ"ה מאישות הל"ב "עבר ומכר דבר האסור בהנאה וקידש בדמיו ה"ז מקודשת" משמע דבכל גווני אף בלוקח ישראל ולא ידע שהוא איסוה"נ. ולפי הנ"ל ניחא דבכסף כיון דדרכה להחליף לא מקרי גזל כאשר משלם לו אחרים תחתם ומש"ה במכרן וקדש בדמיהן מקודשת לעולם כיון דהמוכר נותן להלוקח אחרים תחתם וזהו ג"כ כוונת הירושלמי הנ"ל אר"ח זאת אומרת שמקדשין בגזילה היינו במטבע כיון דדרכה להחליף לא מקרי גזל במה שמשלם לו אחרים תחתם. ובאמת גם לפי דברי הכ"מ דמיירי לאחר הפרשה והוא חולין גמור הוא ג"כ מוכרח כדברינו דאל"כ אמאי יצא הא הקדיש גזל ובהכרח צ"ל דגזל מטבע שאני משום שדרכו להחליף:

יג)

ואחרי אשר בררנו בראיות ברורות שהשקלים נעשין הקדש תיכף משעה שהפרישו הבעלים חל עלינו לבאר הפלוגתא דר"מ ור' יהודה בהא דמועלין בחדתין ואין מועלין בעתיקין לר' יהודה אמאי דלפ"ז נסתר דברינו שכתבנו לעיל באות ג' בטעמא של ר"י ולבאר זה נ"ל בהקדם לבאר דברי הרמב"ם בפ"ב משקלים הל"ו אחר שסדר איך נוהגין בהרמת תרומת הלשכה הל"ה ו' סיים שם בהל"ו "לא הספיקו להם השקלים שבשלש קופות הגדולות וכלו עד שלא הגיע ניסן חוזרין ותורמין משירי הלשכה והוא מהירושלמי שקלים פ"ג הל"ג שלמה שלשתן חוזר ושוקל ר' מאיר אומר חוזר לשיריים שהיה ר"מ אומר מועלין בשיריים שמא יצטרכו לבסוף. והקשה הכ"מ למה פסק הרמב"ם כר"מ ולא כת"ק. ותי' משום דבקדושין נ"ד [בבאור הפלוגתא דר"מ ור"י בקידש בהקדש בשוגג דר"מ אומר בשוגג לא קידש ור"י סובר דמקודשת וקאמר שם ר' יוחנן טעמו של ר"מ ור"י וכן בר פדא עי"ש בסוגיא נ"ג נ"ד] קאמר רב חזרנו על כל הצדדים כו' ומשנתינו בכתנות כהונה שלא בלו וקסבר ר"מ הואיל וניתנה להנות בה משום דלא ניתנה תורה למלאכי השרת. ופריך שם הגמ' מהא דאמר ר"מ מועלין בעתיקין ור"י אמר [דאין] מועלין בעתיקין. וא"כ ממילא לר"י חוזר לשיריים דהא הירושלמי תלי זב"ז דלכך אמר ר"מ דחוזר לשיריים משום דאמר מועלין בשיריים שמא יצטרכו לבסוף ופסק כר' יהודה זהו תורף דברי הכ"מ. ומה מאד קשה להבין דבריו הקדושים כמו שתמה השעה"מ בהל' שקלים. חדא דאם הרמב"ם תופס כהאוקמתא דרב בפלוגתא דר"מ ור"י דמתני' איירי בכתנות כהונה דוקא וטעמו של ר"מ דאין בהם מעילה לפי שלא ניתנה תורה למלאכי השרת ומש"ה אינה מקודשת. וא"כ לר"י דסובר דמקודשת אף בכתנות כהונה לית ליה זו הסברא וא"כ מה"ד היה דין מעילה בכתנות כהונה אף שלא בלו ולא כן פוסק הרמב"ם בפ"ה ממעילה הלי"ד כתנות כהונה שבלו מועל בהם כשאר קדשים והחדשים הואיל וניתנה להנות בהם אין מועלין בהן" ועוד הקשה השעה"מ דהא הרמב"ם בפי' המתני' דקדושין לא תפיס כאוקמתא דרב. וא"כ לפ"ז ליתר האוקימתות דלר' יוחנן ובר פדא דאמרי שם טעמים אחרים א"צ להפוך כל הברייתות הנמצא דר"מ סובר דמועלין בעתיקין ור"י סובר דאין מועלין בעתיקין. וא"כ לר' יהודה דסובר דאין מועלין בעתיקין אין חוזר לדידיה להשיריים אם שלמו תרומת הלשכה מקודם ניסן לפי טעמו של הירושלמי הנ"ל דתלי זב"ז. וביותר קשה הלא הרמב"ם בפ"ו ממעילה הלי"ב כתב להדיא ולעולם אין מועלין בשירי הלישכה" א"כ סתרי פסקי הרמב"ם אהדדי דהא לטעמו של הירושלמי הנ"ל דתלי זב"ז וא"כ כיון שהוא פוסק דאין מועלין בשירי הלשכה איך פוסק דחוזר לשיריים עי"ש בשעה"מ שהאריך הרבה עי"ש:

יד)

הן אמנם שדברי הרמב"ם בהא דפוסק דכתנות כהונה בחדשים לית בהו מעילה הואיל וניתנה להנות בו קשה מנ"ל להרמב"ם דבחדשים לית בהו מעילה נ"מ לפי אוקמתא דרב הלא בודאי היה לו לפסוק כר' יהודה ור' יהודה ל"ל זו הסברא כמו שהקשה השעה"מ. אלא אפי' ליתר האוקמתות מנ"ל לחדש זאת ומצאתי בפ"י בקדושין בזו הסוגיא שהניח דברי הרמב"ם הנ"ל בצ"ע עי"ש אמנם לדעתי נראה דדעת הרמב"ם ברור מללו דבגמ' יומא ס"ט בעי שם אי בגדי כהונה נתנה ליהנות אי לא ורצה הגמ' לפשוט ממשניות וברייתות ודחי שם הגמ' ולבסוף פשיט הגמ' דבגדי כהונה נתנה להנות עי"ש בסוגיא וכן פסק הרמב"ם בפ"ח מכלי המקדש הל' י"א בגדי כהונה נתנה להנות בהן לפיכך לובשים ביום עבודתו ואפי' שלא בשעת עבודה חוץ מן האבנט שהוא כלאים" מבואר מלשונו להדיא דכל היום מותר לכתחלה ללבשם אף שלא בשעת עבודה. והנה בקדושין נ"ד שם ומשנתינו בכתנות כהונה שלא בלו הואיל ונתנה להנות בהן לפי שלא נתנה תורה למלאכי השרת ופירש"י שם וז"ל שיהא הכהנים זריזים כמלאכים להפשיטן בגמר עבודה ולא ישהום עליהם לאחר עבודה כהרף עין עכ"ל מבואר מזה דלא לצורך עבודה ללבוש לכתחלה אין רשאין ורק טעמו של ר"מ אליבא דרב הוא מטעם שלא נתנה תורה למלאכי השרת אשר יפשטו תיכף אחר גמר עבודתן ולא ישהו עלימו כהרף עין. וא"כ לפ"ז משמע דרב סובר דבגדי כהונה לא נתנה להנות ללובשם לכתחלה שלא בשעת עבודה. ומש"ה מפרש רב דפלוגתא דר"מ ור"י הוא בכתנות כהונה היינו רק משום הנאה פורתא אשר א"א לצמצם אשר תיכף אחר כלות העבודה יפשיטו תיכף ומש"ה סובר ר' יהודה דשייך מעילה אף בכתנות כהונה והיינו משום הנאה פורתא כזה אשר א"א להפשיטן תיכף לא חשיבי נתנה להנות. ור"מ סובר דאף הנאה פורתא כזה מקרי ג"כ נתנה להנות ומש"ה לית בהו דין מעילה. משא"כ לפי מה דקי"ל דכתנות כהונה נתנה להנות ומותרין לכתחלה ללבשם אף שלא בשעת עבודה מקרי לכ"ע הנאה מרובה אשר לא יחול משום זה דין מעילה הואיל ונתנה להנות. ומה מאד מפולשין לפי דברינו דבקדושין הנ"ל קאמר הגמ' הואיל ונתנה להנות לפי שלא נתנה תורה למלאכי השרת וביומא שם וכן בתמיד פ"ב דמביא שם הגמ' דאי בגדי כהונה נתנה להנות ופשיט שם דנתנה להנות לא הזכיר הגמ' האי "לפי שלא נתנה תורה למלאכי השרת" ועי' בתו"י יומא שם ולפי דברינו נכון מאד דאי אמרי' דנתנה להנות א"כ מותר ללבשם לכתחלה ביום כמ"ש הרמב"ם א"כ ל"ש הטעם לפי שלא נתנה למלאכי השרת. משא"כ רב דסובר באמת דלכתחלה אינם רשאין ללבוש ורק מטעם שלא נתנה תורה למלאכי השרת א"א להפשיטם תיכף בגמר עבודתן. ובזה פליגי ר"מ ור"י דלר"מ גם הנאה מועטת כזה יש בכחה לבטל דין מעילה. ור' יהודה סובר דלא נבטל משום זה דין מעילה הואיל והוא הנאה מועטת. משא"כ לדידן דנתנה להנות ומותר לכתחלה ללובשם א"כ לכ"ע ע"י הנאה מרובה נתבטל דין מעילה בכתנות כהונה וא"ש דברי הרמב"ם דפוסק דכתנות כהונה שלא בלו לית בהו מעילה והדברים ברורים:

טו)

ודע דבהאי ענינא ראיתי במל"מ פ"ד ממעילה הלי"ד שתמה בהא דפוסק דכתנות כהונה שבלו מועלין בו הלא קי"ל דכל דבר שנעשית מצותו לית בהו דין מעילה כמבואר בפסחים וביומא ובמעילה ובדוכתי טובא. וא"כ כשבלו אמאי אית בהו מעילה הא נעשית מצותן עי"ש ולדעתי לית בזה קושיא כלל דהא מבואר בשבת כ"א פתילות ושמנים שאמרו חכמים אין מדליקין בהם בשבת אין מדליקין בהם במקדש ופריך הגמ' ת"ש מבלאי מכנסי כהנים ומהמייניהם [אבנטים] היו מפקיעין ומהם היו מדליקין. שמחת בית השואבה שאני. ת"ש דתני רבה בר מתנא בגדי כהונה שבלו מהם היו מפקיעין ומהם היו מדליקין במקדש מאי לאו דכלאים לא דבוץ עי"ש בגמ'. והנה מבואר דהפתילות להמנורה היו עושין רק מבוץ. וכ"כ הרמב"ם בפ"ח כלי המקדש הל"ו מכנסי כהנים שבלו ואבנטיהם היו עושין מהן פתילות ומדליקין בהן שמחת בית השואבה וכתנות כהנים שבלו היו עושין מהן פתילות למנורה במקדש" וא"כ א"ש דהא כתנות כהונה היה של בוץ וא"כ כשבלו היו עושין מהם פתילות למנורה וא"כ אף כשבלו עדיין לא נגמר מצותן דהא היו צריכין להפתילות של מנורה והפתילות של מנורה היה ג"כ קודש ובאין מתרומת הלשכה כמבואר ברמב"ם בהל' שקלים. ובזה מדוקדק מאד לשון הברייתא המובא בקדושין כתנות כהונה שבלו מועלין בהם. אמאי קאמר הברייתא כתנות כהונה אמאי לא אמר סתמא בגדי כהונה שבלו. אמנם לפי דברינו הוא כמין חומר. משום דהכ"מ בפ"ח מכלי המקדש הל"ו כתב דאמאי לא חשיב גם מצנפת שבלה היו עושין מהם פתילות למנורה דהא המצנפת היה ג"כ של בוץ ומה שלא נעשה ממכנסיים פתילות למנורה אם כי גם המה של בוץ יכול לומר משום דהמכנסיים היה לכסות בשר הערוה וגנאי הוא לעשות מהם למנורה ומש"ה לא נעשה מהם רק לשמחת בית השואבה כנלפענ"ד] ותי' משום דפתילות מהמצנפת היו דקות ולא חזי לפתילות של מנורה עי"ש. וא"כ לא ישאר מהבגדי כהונה לעשות פתילות למנורה רק מהכתונת לבד. ומש"ה קאמר הברייתא רק כתנות כהונה שבלו מועלין בהם. משא"כ יתר הבגדים היינו המכנסיים והמצנפת והאבנט הלא תיכף כשבלו נגמר מצותן ולית בהו דין מעילה. ובזה מיושב קושית התוס' שבת כ"א שם ד"ה שמחת בית השואבה שהקשו היכי שרי להדליק והא לאו צורך קרבן ואמר בפ"ב דקדושין בגדי כהונה שבלו מועלין בהם עי"ש ולפי דברינו א"ש דהא הבגדי כהונה שמדליקין בהם לשמחת בית השואבה הלא כבר נעשה מצותן ולית בהו דין מעילה כלל:

טז)

נחזור לענינינו בדבר פסקי הרמב"ם דאין מועלין בשיריים ובכ"ז פוסק דחוזר לשירי הלישכה. וגם זה אין לומר דהא מבואר בירושלמי שקלים פ"ב הל"ב דלר"מ דאמר דחוזר לשיריים היינו דוקא בתוך השנה משום הכי מועלין שמא יצטרך לבסוף. כמו שאמר שם הירושלמי כלום אמר ר"מ אלא בתוך שנתו עי"ש והיינו דבתוך השנה שמא יצטרך מהשירי הלשכה שלא יספיק התרומה. אבל לאחר השנה אין בה מעילה דהא לא יספיק עוד מהשירי הלישכה וא"כ י"ל הא דאמר הרמב"ם דאין מועלין בשיריים היינו לאחר השנה. אבל בתוך השנה מודה הרמב"ם דיש מעילה בשיריים מהטעם הזה דאם לא יספיק התרומה יחזור לשיריים. הנה מלבד שלשון הרמב"ם בפ"ו ממעילה ולעולם אין מועלין בשיריים" משמע דתיכף משנתרמה התרומה אין מעילה בשירים אף בתוך השנה. אלא שיש להביא דדעת הרמב"ם הוא כן מהא דכתב בפ"א דנדרים הלי"ד אמר הרי עלי כתרומת הלשכה כתמידים כדירים כעצים כאישים כמזבח או כאחד ממשמשי כו' וכן האומר הרי עלי כהיכל כירושלים הרי אלו אסורין ואע"פ שלא הזכיר שם קרבן שכל אלו הדברים ענינם כאומר הרי עלי קרבן עכ"ל. והנה כל עניני מקדש דמני רבינו כאן היא מבואר בנדרים י' במתני' שם ובברייתא ובירושלמי ושנוי בתוספתא. אמנם האי כתרומת הלשכה לא הוזכר בכל מקום. רק בפ"ב מנדרים י"ח ב' במתני' שם סתם נדרים להחמיר ופירושן להקל כיצד נדר בתרומה אם לתרומת הלשכה אסור ואם לתרומת גורן מותר סתם אסור והעתיק הרמב"ם בפ"ב מנדרים הל' י' "הרי עלי כתרומה אם לתרומת הלשכה אסור ואם נתכוין לתרומת הגורן מותר ואם סתם אסור" וא"כ למאי חשיב הרמב"ם בפ"א שם תרומת הלשכה בין יתר עניני מזבח ומקדש אחרי אשר מביא הדין שם בפ"ב הנ"ל דאם נדר בתרומת הלשכה אסור ולא לחנם השמענו רבינו הדין פעמים. ולדעתי הדבר ברור בהא דמני רבינו בפ"א תרומת הלשכה לאשמעינן דוקא אם התפיס בתרומת הלשכה אז חל הנדר אמנם אם נדר בשירי הלשכה לא חל הנדר משום דשירי הלשכה הוא חולין ולא הקדש. וזה לא ידעינן מהדין האמור בפ"ב שם דהתם הן אמנם דידעינן דאם נתכוין לתרומת הלשכה אסור. אבל מנ"ל. לומר דאם נדר בשירי הלשכה לא חל נדרו דהא איצטריך לאשמעינן דאם היה כוונתו לתרומת הגורן לא חל נדרו. כיון שהזכיר תרומה סתם ואם נאמר דשירי הלשכה בתוך שנתו יש בהם מעילה א"כ לא מבעי אם התפיס בשירי הלשכה בתוך שנתו הלא בודאי חל נדרו. אלא אף לאחר שנתו ג"כ יחול הנדר לפי מה שפוסק הרמב"ם בפ"א הל' ט"ז מנדרים היה לפניו בשר זבחי שלמים אפי' לאחר זריקה שהוא מותר לזרים ואמר הרי עלי כבשר הזה הרי אלו אסורין" והוא בעי' בגמ' נדרים י"א אם בעקרו קמתפיס או בהיתרא קמתפיס עי"ש והרמב"ם פוסק בעיקרו קמתפיס. וא"כ גם בשירי הלשכה אם נאמר דבתוך שנתו איכא מעילה והמה נקראים קודש א"כ אם התפיס אף לאחר שנתו יהא יחול הנדר מטעם דבעיקרו קמתפיס. א"ו דדעת הרמב"ם דבשירי הלשכה אין בהם מעילה כלל תיכף משנתרמה התרומה אף בתוך השנה.

יז)

ע"כ נ"ל דהרמב"ם מפרש דגמ' דידן פליגי עם הירושלמי דלטעמא דירושלמי הא דאמר ר"מ דמועלין בשירים הוא דוקא בתוך השנה שמא יצטרך לבסוף. וא"כ בחומת ירושלים אם כי נעשין משירי הלישכה בכ"ז לית בהו דין מעילה אף לר"מ דהא נעשין אחר השנה כמבואר כ"ז בירושלמי שהבאנו לעיל והלא בבבלי בקדושין נ"ד מביא שם הגמ' ברייתא אר"י בר יצחק אבני ירושלים שנשרו מועלין בהם דברי ר"מ וא"כ סובר גמ' דידן דלא תלי טעמו של ר"מ דהואיל וחוזר לשיריים מש"ה מועלין בהם אלא דלר"מ מועלין לעולם. והנה בתוספתא פ"ב דשקלים הל"ב שלמה הראשונה חוזר לשניה שלמה שניה מוציאין מן השלישית שלמה שלשתן הגיע זמן לתרום תורם מן החדשה ואם לאו תורמין מן הישנה וכן שם בהל"ד בסופו שמטו הקטבלאות ונתערבו השיריים ולא היה מערבו בשל אשתקד שמא יצטרכו לתרום ונמצא תורמין מן הישנה. הרי חזינן דסתמא דתוספתא סובר ג"כ דאם שלמה חוזר לשירים ומשמע דאתי לכולי עלמא אף לר' יהודה דסובר דאין מעילה בעתיקין ושירי הלשכה הוא חולין תיכף כשנתרמה התרומה בכ"ז אם יצטרכו יחזרו לשירים והיינו שב"ד מקדשים אח"כ את השקלים שנית לכל דבר שיצטרך הקדש. [ופי' בתוספתא בהל' ה' ומועלין בהם כל שנתו עברה שנתו אין מועלין בהם אמנם המעיין שם יראה כי זה הוא לא סתמא דתוספתא אלא דברי רשב"א הנזכר שם למעלה עי"ש]:

יח)

ועפי"ז יתיישב לן הפלוגתא דר"מ ור' יהודה במועלין בעתיקין אי לא שהקשינו לעיל כיון דהשקלים נעשים תיכף הקדש בעת שהפרישו הבעלים ומי הפקיע קדושתן לאחר הרמת התרומה. ונאמר דכל איש שמפריש שקלו ומקדישו אין דעתו להקדיש רק שיחול עליו שם קדושה עד עת הרמת התרומה מהלישכה אמנם לאחר שיותרם התרומה מהלישכה יצא לחולין מעצמו דהא הבעלים לא הקדישו רק עד הרמת התרומה. וזהו טעמא של ר' יהודה דאמר דאין מועלין בעתיקין היינו משום דהמקדיש לא הקדיש רק עד זמן הרמת התרומה וממילא יצא לחולין אח"כ רק כשנצרכו אח"כ לצבור לצורך הקדש מקדישים ב"ד שנית בשם כל ישראל. והנה בנדרים כ"ח במתני' הרי אנו נטיעות קרבן עד שיקצצו כו' אין להם פדיון קאמר שם הגמ' ולעולם אמר בר פדא פדאן חוזרות וקדושות נקצצו פידן פעם אחרת ודיו. ועולא אמר כיון שנקצצו שוב אין פודין אותם. ומתבאר שם בהסוגיא דבר פדא סובר דאף קדושת דמים שהקדיש לזמן לא נפקע בכדי ועולא סבר דקדושת דמים פקעי בכדי בהגיע הזמן עי"ש כל הסוגיא וא"כ לפ"ז זהו פלוגתא דר"מ ור"י. דר"מ סובר דמועלין בעתיקין היינו דסובר דאף קדושת דמים לא נפקע בכדי, וא"כ אף שהבעלים לא הקדישו רק עד הרמת התרומה בכ"ז חל עליהם שם קדושה לעולם. ור' יהודה סובר דאין מועלין בעתיקין משום דסובר דקדושת דמים פקעי בכדי וא"כ כיון שהבעלים לא הקדישו רק עד הרמת התרומה א"כ ממילא לאחר הרמת התרומה נפקע קדושתם:

יט)

ומפרש הרמב"ם דאף לבר פדא דאית ליה דקדושת דמים לא נפקע בכדי לא אתי לפרש רק המתני' כיון דסתם משנה הוא ר"מ ולר"מ הלא אף קדושת דמים לא נפקע בכדי מש"ה מפרש הא דאמר המתני' אין להם פדיון היינו קודם אמנם לאחר שנקצצו פודן פעם אחת ודיו אמנם צריכין פדיון דהא סתם משנה הוא ר"מ. אמנם עולא מפרש המתני' אליבא דהלכתא דקי"ל כר' יהודה דאין מועלין בעתיקין וא"כ קדושת דמים נפקע בכדי א"כ מפרש הא דקתני במתני' ואין להם פדיון מיירי לאחר שנקצצו וא"צ פדיון משום דקדושת דמים פקע בכדי. אמנם אליבא דהלכתא דקי"ל כר' יהודה דאין מועלין בעתיקין דקדושת דמים נפקע בכדי גם בר פדא מודה דא"צ פדיון ורק כל עיקר הפלוגתא דבר פדא ועולא הוא רק לפרש המתני' הואיל וסתם משנה הוא ר"מ. ומה שהכריח הרמב"ם לפרש כן בפלוגתא דבר פדא ועולא הוא רק לפרש המתני' אבל אליבא דדינא גם בר פדא מודה דקדושת דמים פקעי בכדי הוא מה שהקשה הר"ן שם בנדרים א"ל אביי קדוה"ג לא פקעי בכדי והתניא שור זה עולה כל ל' יום ולאחר ל' יום שלמים כו' אמאי קדוה"ג היא ומשני הגמ' דאמר לדמי וכתב שם הר"ן ותורף דבריו דבכ"ז יקשה לבר פדא דאמר דאף קדושת דמים לא פקעי בכדי ותי' דלבר פדא נוכל לומר שפדאו אח"כ וא"ת פשיטא משום דסד"א דכיון דבשעה שאמר לאחר ל' יום שלמים לא היה ראוי לחול. דקדושת עולה לא פקעה בכדי וא"כ אף לאחר שפדאה לא יחול עליה קדושת שלמים קמ"ל דקדושת שלמים מתלי וקאי וכי משכחת רווחי חיילי זהו תורף דברי הר"ן עי"ש והרמב"ם היה קשה לו קושית הר"ן ותירוצו לא ניחא ליה דכיון דמיירי שפדאו א"כ פשיטא. ומה יענה בר פדא לתוספתא מפורשת בנדרים פ"ב הל"ד הרי נטיעות אלו קרבן עד שיקצצו טלית זו קרבן עד שתשרף פרה זו קרבן עד שתשחט כיון שנקצצו וכיון שנשרפה וכיון שנשחטה יצא לחולין ע"כ וא"כ תוספתא זו איך יפרש בר פדא דאי מיירי בלא פדיון א"כ איך יצא לחולין ואי מיירי כשנפדו א"כ יקשה פשיטא כמו שהקשה הר"ן וכאן ל"ש תי' הר"ן ומש"ה מפרש הרמב"ם דבר פדא אליבא דהלכתא דקי"ל כר' יהודה דאין מועלין בעתיקין א"כ גם בר פדא מודה דקדושת דמים פקעה בכדי ורק משום שהוא רוצה לאוקמיה הסתם מתני' כר"מ ור"מ הלא סובר דקדושת דמים לא פקעה בכדי דהא סובר דמועלין בעתיקין מש"ה אוקמי' ג"כ המתני' דאף קדושת דמים לא פקע בכדי. ומפרש דנקצצו צריך פדיון:

כ)

אמנם כ"ז הוא לשיטת הגמ' דידן דלר"מ דמועלין בעתיקין הוא לעולם ובהכרח הטעם משום דהוא סובר דקדושת דמים לא פקעה בכדי. ולר' יהודה דאין מועלין בעתיקין משום דסובר דקדושת דמים פקעה בכדי. אמנם לשיטת הירושלמי דלר"מ הא דמועלין בעתיקין הוא רק בתוך השנה מהטעם שמא יצטרכו לבסוף ור' יהודה לא חייש לזה משום דסובר דאם יצטרכו יקדישו ב"ד מחדש שקלי שירי הלישכה בשם כל ישראל. אבל לאחר השנה גם ר"מ מודה דאין מעילה בשירים וא"כ אף לר"מ קדושת דמים פקעה בכדי. הוא דבר נפלא דבירושלמי נדרים פ"ג הל"ה על מתני' דהרי נטיעות אלו קרבן. מביא שם הפלוגתא דחזקיה ור' יוחנן חזקיה אמר פדאן חזרו לקדושתן [האומר נטיעות אלו קרבן עד שיקצצו אם פדאן חוזרות לקדושתן עד שיקצצו ק"ע] ר"י אמר פדאן פדוין. מתני' פליגי על ר"י אין להם פדיון פתר לה לכשיקצצו אין להם פדיון [תפרש למשנתינו אין להם פדיון היינו שא"צ פדיון כשיקצצו דאז פקעי קדושתן בכדי ק"ע] והנה הפלוגתא דחזקיה ור"י הוא ממש הפלוגתא דבר פדא ועולא האמור בבבלי וחזקיה הוא סובר כדברי בר פדא דפדאן חוזרות וקדושות. אמנם הא דאמר בר פדא בבבלי דנקצצו פודן פעם אחת ודיו זה לא סיים חזקיה ומשמע דכל עיקר הפלוגתא דחזקיה ור"י הוא רק קודם שנקצצו אבל לאחר שנקצצו גם חזקיה מודה דא"צ פדיון. והיינו כדברינו דהירושלמי לשיטתו דאף לר"מ קדושת דמים פקעה בכדי ורק הא דאמר ר"מ דמועלין בשיריים הוא רק בתוך השנה שמא יצטרכו לבסוף א"כ אף דהמתני' אתיא כר"מ בכ"ז משנקצצו א"צ פדיון והיינו דקדושת דמים פקעי בכדי והדברים נכונים בעז"ה:

כא)

מעתה לפ"ז עולה כהוגן פסקי הרמב"ם דהן אמנם שהוא פוסק דאין מועלין בשירים בכ"ז הוא פוסק דחוזר לשירי הלישכה דהא לפי סוגית הבבלי לא תלי זב"ז וא"כ אף שתיכף לאחר הרמת התרומה נעשים חולין אמנם במה שנצרכו לקרבנות צבור ולכל דבר שקדושה שצריך קודש מקדישים ב"ד השקלים בשם כל ישראל משירי הלישכה שנית. דהא כל ישראל שהפרישו והקדישו הכל על דעת ב"ד. ואחרי אשר השירי הלישכה הוא חולין תיכף לאחר הרמת התרומה א"כ לדבר שלא נצטרך קדושה משתמשים מהם לצורך חול:

כב)

ומה מאד לא זכיתי להבין דברי העצמות יוסף בקדושין נ"ג שהקשה דלפמ"ש הרמב"ם בפ"ד משקלים דחומת ירושלים ומגדלי' וכל צרכי העיר באין משירי הלישכה. נמשך מזה דלמ"ד מועלין בשירי הלישכה ירושלים קודש אבל למ"ד אין מועלין בשירי הלישכה ס"ל דירושלים לא קודש ולכך פריך הגמ' על האי דמוקי הך ברייתא דאבני ירושלים שנשרו מועלין בהם כר' יהודה אי ר' יהודה ירושלים מי מקדשה והא תני האומר ירושלים לא אמר כלום כו' וצריך לדחוק ולומר תרי תנאי אליבא דר"י. ובודאי הך מלתא לא שנא לן בכל התירוצים הנאמר שם בגמ' בין אליבא דר' יוחנן בין אליבא דבר פדא בין אליבא דרב דאמר חזרנו על כל הצדדים כו' והרמב"ם בפ"ו ממעילה דפוסק דאין מועלין בשירים נראה דס"ל כר"מ דפוסק הכי. ולפ"ז לענין ירושלים ודאי לא נתקדש ונמשך מזה דאם נדר ואמר כירושלים לא אמר כלום ולא כן פוסק בפ"א מנדרים שכתב דאם נדר ואמר כירושלים או כהיכל הרי אלו אסורין עכ"ל ולא ידעתי קושיתו דהן אמנם אליבא דרב דמהפך דברי ר"מ לדברי ר' יהודה והברייתא דאבני ירושלים שנשרו מועלין בהם אתיא כר"י וא"כ יקשה לר' יהודה ירושלים מי מקדשה ובהכרח לאוקמי תרי תנאי אליבא דר"י ותלי אם יש מעילה באבני ירושלים וא"כ ממילא חל הנדר אם אמר כירושלים ואם אין מעילה לא חל הנדר. אמנם להאוקמתות דר"י ובר פדא שם לא נצרך להפוך כל הברייתא של ר"מ לר"י ואבני ירושלים שנשרו דמועלין בהם הוא אליבא דר"מ ולר' יהודה לעולם אין מעילה בשיריים ואם כי ס"ס מוכרח לומר תרי תנאי אליבא דר' יהודה כמבואר בנדרים י"א עי"ש דחד אמר לר' יהודה באומר כירושלים חל הנדר דכוונתו על הקרבנות הנמצא בירושלים עי"ש בר"ן והוא מדברי הירושלמי נדרים. והלא גם הרמב"ם בפ"א מנדרים שהבאנו לעיל באות ט"ז כתב אע"פ שלא הזכיר קרבן הרי ענינם כאומר הרי עלי קרבן וא"כ הוא ממש דברי הירושלמי שהביא הר"ן דהטעם דאמר כירושלים חל הנדר דכוונתו על הקרבנות שבירושלים. אבל באמת ירושלים הואיל ובאה משירי הלישכה ושירי הלישכה הלא המה חולין ורק כשנצטרך לצורכי המקדש מקדישים ב"ד שנית אבל למאי שלא נצרך להקדיש נשאר חולין כמו שהי' א"כ אין מועלין באבני ירושלים. ולא תקשי לפי דברינו דא"כ תינח ירושלים הואיל ולא נתקדשה בקדושת קרבן הוצרך הטעם דמש"ה חל הנדר משום דכוונתו על הקרבנות הנמצא בירושלים. אמנם הרמב"ם הלא חשיב ג"כ מזבח והיכל והמה אם כי באין ג"כ משירי הלישכה כמ"ש הרמב"ם בפ"ד משקלים [ועי' מ"ש לעיל בפ"ג הל"ב] אבל המה היו צריכים להיות מקודש וא"כ המה קדשים ובלא"ה חל הנדר באומר מזבח והיכל ודבר הנדור מקרי וא"כ למאי איצטריך הרמב"ם הטעם דכוונתו על הקרבנות. ומצאתי בתוי"ט בנדרים על מתני' זו שהתעורר בזה. אמנם לדעתי הוא כפשוטו דהא קי"ל דהמזבח והיכל ושארי בניני הקדש בונין בחול ואח"כ מקדישין כמבואר במעילה י"ג וברמב"ם בהל' מעילה וא"כ כשנבנה המזבח וההיכל היה בגמר בנינם חול ורק אח"כ הקדישם ולפ"ז ניחא דסובר הרמב"ם דבעקרו קמתפיס א"כ מה"ד לא היה יכול לחול הנדר בנדר בהיכל או במזבח דהא מעיקרא היה חולין ומש"ה כתב הרמב"ם הטעם בכולהו דכוונתו על הקרבנות הנמצאים שם:

כג)

נחזור לדברי הרמב"ם מהא דבני העיר ששלחו שקליהם האמורים בהל' ח' ט' אשר דבריו מופלאים מרישא לסיפא כפי מה שכתבתי לעיל. והנה בגליון הש"ס בירושלמי בפ"ב דשקלים בפלוגתא דר"י ור"ל בהפריש שקלו ואבד דר' יוחנן מחייב באחריות עד שימסור לגזבר ור"ל פוטר. כתב דפשטות השמועה משמע דר"י ור"ל פליגי אף לאחר שנתרמה התרומה ומחייב ר"י באחריות עד שיבא לידי גזבר וא"כ מאי פריך הירושלמי שם מתניתא פליגא על ר"ל הלא גם לר"י יקשה איך קאמר המתני' דלאחר שנתרמה התרומה נשבעין לגזברין כיון שהבעלים משלמים ואין לומר כיון דחזינן דאף שקבלו בני העיר לשלם אין הקדש יוצא בלא שבועה לר"מ משום תקנה ומשו"ה נשבעין. דא"כ אף בלא נתרמה התרומה ישבעו לגזברין. וכתב לתרץ לפי שיטתו דכ"ז שלא נתרמה התרומה לא מעל השליח כשהוציא לעצמו לכן חייב לשלם כפל. א"כ כוי חולין גמור לכך נשבעין לגזברין. ומשו"ה מיושב גם דברי הירושלמי מתניתא בש"ח אבל בש"ש לא בדא והרי הקדש אף ש"ש נתמעט בגו"א מדין שומרים וכן גם הרמב"ם דמוקי בהל"ט בלסטים מזוין הא אף בגו"א ג"כ פטור הקדש. אמנם דכיון דכ"ז שלא נתרמה התרומה הוא חולין גמור וחייב השומר לשלם. ומשו"ה צריך לאוקמי דוקא בלסטים מזוין. וקושית הג' בב"מ נ"ח הוא רק משנתרמה התרומה זהו דברא בעל גליון הש"ס. והנה מלבד מה שהוכחנו בראיות ברורות דאף קודם שנתרמה התרומה חל על השקל שם הקדש תיכף בשעת הפרשה יסתור דבריו אלא אף לפי דבריו דאמר דאף לאחר שנתרמה התרומה משלמין הבעלים לעולם לר"י משום תקנה. והיינו משום דר"י סובר דבהפריש שקלו ואבד חייב באחריות אף לאחר שנתרם וא"כ ה"ה במסרו לשומר מחויבים הבעלים לשלם לעולם. ורק בכ"ז נשבעין לגזברין משום דעיקרו הקדש גמור והקדש אינו יוצא בלא שבועה זה לא ניתן להאמר דהא שפתי הרמב"ם ברור מללו בהל"ט דאם לאחר שנתרם התרומה הבעלים פטורים:

כד)

אמנם מה שדימה בעל גליון הש"ס דבהפריש שקלו ואבד שהוא חייב באחריות אף לאחר שנתרם להא דמסרו בני העיר להשלוחין דג"כ הבעלים לעולם חייבין באחריות עד שיומסר לגזבר לבבי לא כן ידמה דלא דמי זה לזה. עפ"י מה שהחליט הנתיבות בסי' ר' להשוות דברי הרמב"ן דסובר דיש יד ושליחות להקדש לדברי האגודה המובא במג"א סי' קנ"ד דמצא מציאה בביה"כ לא זכה הביה"כ מטעם דאין חצר להקדש. כיון דבמציאה לא מהני שליחות מטעם שכתב הר"ן דממון בעינן שלוחו של בעל הממון והגזבר וכן החצר של הקדש הוא רק מטעם שליחות ולכך לא מהני במציאה. משא"כ באדם אחד שהקנה להקדש ע"י שליח או בחצרו של הקדש אף האגודה מודה דקני הקדש עיי"ש בארוכה ודבריו נכונים מאד. ולדעתי הוא גם דעת הרשב"א המובא בר"ן נדרים בסוגי' דבר פדי' שהבאנו לעיל מוכח דסובר דיש חצר להקדש דלפי דבריו בהקדיש לאחר שלשים יום שיכול לחזור בתוך שלשים כמו באומר משוך פרה זו ולא תקנה לך אלא לאחר שלשים יום דחל ההקדש ביום שלשים אם לא חזר בנתיים ובמאי קנה הקדש אם לא דאמרי' דאמירה לגבוה כמסירה להדיוט והוי כמו שעומד בחצר ההקדש ביום שלשים הרי חזינן דיש חצר להקדש. והרמב"ם בפ"ו מעירוכין שסובר ג"כ כהרשב"א כמ"ש לעיל דבתוך ל' יכול לחזור ולאחר ל' חל ההקדש ובהכרח שהוא מטעם חצר והכל הוא מדברי הירושלמי פ"ג דקדושין שהבאנו לעיל א"כ חזינן דיש חצר להקדש וא"כ ממילא יש גם שליחות להקדש וז"ב. וא"כ לא דמי זה לזה. דהן אמנם דבהפריש שקלו ואבד חייב באחריות אף לאחר שנתרם התרומה אבל במסר לשליח כיון דיש שליחות להקדש א"כ השליח זכה להקדש והוי כמו שהגיע ליד הקדש ומשו"ה לאחר שנתרמה התרומה הבעלים פטורין.

כה)

אלא דלפ"ז יסתער לנו קושי' חמורה כיון דאמרי' יש שליחות להקדש וא"כ בני העיר ששלחו שקליהן ונאבדה או נגנב קודם שנתרמה התרומה משלמים הבעלים והלא זכה הקדש כיון דיש שליחות להקדש והוי כמו שהגיע ליד הקדש אבל זה לק"מ דהנה בהא דקיי"ל תורמין על האבוד ועל הגבוי ועל העתיד לגבות המבואר בשקלים ומובא בכתובות ק"ח ובב"מ נ"ח מחולק רש"י ותוס' דעת רש"י כתובות ק"ח תורמין על האבוד אעפ"י ששלח שקלו ואבד] ועל הגבוי [אע"פ שעדיין לא הגיע] ועל העתיד לגבות [אפי' לא נגבה בסוף] והתוס' הרבו להקשות על שיטת רש"י דא"כ איך קאמר המתני' דבני העיר ששלחו שקליהן אם עד שלא נתרמה התרומה משלמין הבעלים ומשנתרמה התרומה אחריות על הקדש ולפי דעת רש"י הלא אף שלא נגבה הכסף בסוף ג"כ תורמין עליהם וא"כ אמאי בני העיר מביאין שקלים אחרים תחתיהם ולדעתי נראה שזהו באמת דעת ר"ל בירושלמי שהבאנו לעיל דבהפריש שקלו ואבד הבעלים פטורין והיינו מטעם הנ"ל והלא הירושלמי הקשה על ר"ל מהאי מתני' דבני העיר שוקלין אחרים תחתיהם ומשני משום התקנה כלומר דשורת הדין דפטורין אלא רק מצד התקנה וא"כ י"ל דרש"י מפרש כן היינו לר"ל] אמנם דעת התוס' תורמין על האבוד היינו בהגיע ליד הגזבר ונאבד ועל הגבוי שהגיע ליד שליח ונאבד לאחר שנתרמה התרומה ועל העתיד לגבות שיבא לידי גבוי לבסוף עי"ש בתוס' בארוכה. והנה דהא דכתב התוס' ליד גזבר ונאבד אנחנו לא נדע הכונה אי מיירי ג"כ שנאבד אחר שנתרם כמו ביד השליח שכתבו התוס' דמיירי לאחר שנתרם התרומה. או דמיירי אף קודם שנתרם התרומה וגזבר שאני משליח. והנה התוס' בב"מ כתבו להדיא דבנאבד מיד הגזבר מיירי אף קודם שנתרם התרומה עיי"ש ומצאתי במהרש"א כתובות בתוס' הנ"ל שפירש ג"כ דכוונת התוס' דכתובות הנ"ל שנאבד מיד הגזבר אף קודם שנתרם התרומה כמו שכתבו התוס' ב"מ נ"ח עיי"ש ואני בער ולא זכיתי להבין דברי התוס' ב"מ הנ"ל דמאי נ"מ בין גזבר לשליח הלא הגזבר הוא ג"כ שליח כמו שכתב הנתיבות בסי' ר' שהבאנו לעיל וכיון דבשליח בעינן דוקא שנתרמה התרומה ה"ה גם ביד הגזבר. ולדעתי דברי התוס' כתובות באמת סובר כן דל"ש לן בין גזבר לשליח והא דכתבו התוס' נתרמה התרומה אצל השליח קאי ג"כ על נאבד מהגזבר:

כו)

והנה נתורה לדעת דעת רבינו הרמב"ם איך הוא נוטה. ולדעתי דעת הרמב"ם הוא כמו שכתבנו דאף ביד הגזבר אין תורמין רק שהוא בידו בשעת התרומה. אבל אם נאבד מקודם אף מיד הגזבר אין תורמין ומחויבים הבעלים להביא אחרים. דז"ל בפ"א דשקלים הל"ט כשהוא תורם מתכוין לתרום על הגבוי שיש בלישכה ועל הגבוי שעדיין לא הגיע ללישכה ועל העתיד לגבות כו' עכ"ל ועי' בכס"מ שכתב שהרמב"ם תמורת מה שכתב בג'. "ועל האבו" "גורם" "ועל הגבוי" עי"ש ובאמת צריך להתבונן מאי איצטריך הרמב"ם. להשמענו כשהוא תורם מתכוין לתרום על הגבוי שיש בלישכה הלא פשיטא דתורם על הנמצאים בהלישכה. דאל"כ על מה הוא תורם. אמנם לדעתי דרבינו במלות הקצרות השמענו דין מיוחד דאף מי שהכניס שקלו בהלישכה וקודם שנתרמה התרומה נאבד אין חל עליו תרומת הלישכה וזה באורו ועל הגבוי היינו על הגבוי שיש בהלישכה בעת התרומה דוקא ואח"כ מפרש ועל הגבוי שעדיין לא הגיע להלישכה כלומר שהמה תח"י הגזבר או תח"י השליח ולא נאבד מאתם בעת הפרשת התרומה. ואח"כ מפרש ועל העתיד לגבות כלומר שיגבה בסוף. וזהו ברור בדעת הרמב"ם. וא"כ חזינן דעתו דאף כשהגיע השקל ללישכה ואבד קודם שנתרמה התרומה לא חל עליו התרומה. וא"כ במכש"כ כשישנו ביד הגזבר או ביד השליח [שהגזבר והשליח דמי להדדי] שאינו חל עליהם התרומה רק כשישנו תח"י בעת הפרשת התרומה. ועי' בכס"מ בפ"ב משקלים הל"ט שמביא מפירש"י ובאמת דעת רבינו ברור מללו שהוא לא כדברי רש"י ורק אם נאמר שדעת התוס' כתובות הוא כמ"ש לעיל דאף ביד הגזבר בעי שיהיה תח"י בעת הפרשת התרומה מכוון דעת רבינו כדעת התוס' אבל לדברי רש"י בודאי לא אתי' שיטת רבינו ומצאתי אח"כ במעשה רוקח שתמה על הכס"מ בזה]:

כז)

נמצא לפ"ז דכל עיקר הפטור שהבעלים פטורין מלשקול עוד בשלחו ע"י שליח או במסרו לגזבור או אף שנתנו להלישכה הוא רק בנאבד אחר שנתרם התרומה אבל בנאבד מקודם שנתרמה התרומה אף שהי' בהלישכה בכ"ז לא נפטרו הבעלים ומחויבים להביא שקל אחר ובזה מיושב לן קושי' חמורה בהא דאמר בפ"ב דשקלים מתני' ב' השולח שקלו ע"י אחר ושוקלו ע"י עצמו אם נתרמה התרומה מעל. וכן פסק הרמב"ם בפ"ג משקלים הל"ה הנותן חצי שקל לחברו להוליכו לשולחני ושקלו ע"י עצמו כדי שלא ימשכנו אותו על ידו והלך ושקל לעצמו אם נתרמה התרומה מעל השוקל. ולכאורה הדברים מרפסין איגרא הלא כבר הוכחנו בראיות ברורות דתיכף בעת הפרשה חל על השקל שם הקדש וא"כ אמאי בעינן דוקא נתרמה התרומה ואז הוא מועל הלא תיכף יהי' חייב במעילה הא נהנה מהקדש ולדעתי היא קושי' חמורה אמנם לפי דברינו הדברים מפולשים דהא כל עצמיות הטעם מה שהוא מועל במה ששקל השקל לעצמו מה שהפריש חברו לעצמו מאי הנאה יש לו אי משום המצוה הלא מצות לאו להנות נתנו. אמנם כל עיקר המעילה הוא הלא מבואר בירושלמי משום הנאת משכן דניצול ע"י שקל זה מבלי להשכין לו וכמ"ש הרמב"ם שהבאנו ושקלו ע"י עצמו כדי שלא ימשכנו אותו" ולפמ"ש לעיל דאף בהגיע ללישכה ונאבד קידם שנתרמה התרומה מחויב להביא שקל אחר ואין חל עליו תרומת התרומה. וא"כ ברור דאף ממשכנין אותו שיתן שקל אחר ומשו"ה בעינן שנתרמה התרומה כלומר לאחר ששקל ע"י עצמו נתרמה התרומה ואז הוא מועל משום דאפי' אם יאבד אח"כ יהיה פטור מלשקול עוד שקל אחר ויש לו הנאה שלא ימשכנו אותו עוד משא"כ כ"ז שלא נתרמה התרומה אין לו הנאה דאף שמסר השקל להשולחני או אף שנתנו להלישכה בכ"ז אם יאבד לא יהיה נפטר מלהביא שקל אחר ויתמשכן ע"ז וא"כ לא מקרי אצלו הנאה דהלא בכל עת הוא במורא ופחד פן יאבד ויתמשכן. אמנם כשנתרם התרומה הלא הוא פטור אף כשיאבד אח"כ וא"כ לא יתמשכן עוד ויש לו הנאה מזה ומשו"ה מועל. וא"כ אין הכונה אם נתרמה התרומה אחר הפרשת הראשון מקודם ששקל השקל השליח לעצמו שבהרמת התרומה נעשה השקל קודש ומשו"ה מועל השליח ששקל לעצמו. דאי מטעם קדושת השקל הלא נעשה השקל קודש תיכף כשהפריש והיה להשליח למעול אף שלא נתרמה התרומה. אלא דכ"ז שלא נתרמה התרומה אין הנאה לשליח במה ששקל לעצמו. ועי' בפי' המשנה להרמב"ם במתני' זו וכן בפי' הרע"ב שם שפי' אם נתרמה התרומה קודם שנתן השליח להגזבר את השקל לעצמו ולפי דברינו מה הכריחם לפרש כן הלא די אף שנתרם התרומה לאחר שנתן השליח השקל להגזבר. אבל ג"ז לא תברא דלשון המשנה הכריחם לפרש כן. משום דאם נאמר דהאי אם נתרם התרומה מיירי לאחר שנתן השליח השקל להגזבר לעצמו א"כ הו"ל להמתני' לומר אם נתרמה התרומה "אז מעל' דכיון דמיירי בעת שנתן השליח להגזבר לעצמו עוד לא הפריש התרומה וא"כ בעת נתינתו עוד לא חייב במעילה דהא אין לו עוד הנאה דשמא יאבד ויצטרך להתמשכן עוד כמש"כ לעיל ומשו"ה מפרשין דמיירי שנתרם התרומה קודם שנתן השליח השקל להגזבר לעצמו והלא קיי"ל דתורמין על העתיד לגבות וא"כ בעת שנתן השליח השקל להגזבר לעצמו הלא גם עליו חל הפרשת התרומה מה שנתרם מקודם ומשו"ה מעל תיכף אבל לא בעינן הפרשת התרומה מפאת הראשון משום דאם לא נתרמה התרומה לא חל עליו השקל שם קודש ז"א דתיכף בעת שהפריש נתקדש השקל. ורק דהפרשת תרומה בעי מפאת השליח ששקל לעצמו שיתחייב במעילה דאל"כ הלא לא נהנה וכמ"ש:

כח)

ואי קשי' לפ"ז כיון דיש שליחות להקדש א"כ אמאי כתב הרמב"ם בהל"ח דבני העיר ששלחו ע"י ש"ח הבעלים משלמין לעולם אף בנאבד לאחר שנתרם התרומה ואמאי הלא זכה השליח בעד הקדש. ומדוע בהל"ט באם נשלח ע"י ש"ש ונאבד אחר שנתרם פטורין הבעלים ומ"ש זה מזה אבל באמת כבר הסביר רבינו בפי' המשנה בשקלים דלכך אם שלחו פ"י שליח חייבין הבעלים לשלם לעולם משום שהמה פשעו במה ששלחו ש"ח עי"ש וא"כ ל"ש לומר בזה דזכה השליח בעד הקדש והוי כמו שנאבד מיד הבעלים עצמם דחייבים לשלם לעולם אף לאחר שנתרם התרומה ה"נ הכא ע"י שליח כיון דלא זכה ההקדש משא"כ בשלחם ע"י ש"ש דלא פשעו הבעלים משום דהש"ש ימסור לנפשו לשמור מגו"א. הן אמנם שלא יתחייבו השלוחים לשלם אם יאבד או יגנב משום דאין שמירה להקדש בכ"ז אגרייהו יפסידו אם יאבד או יגנב מאתם שלא ע"י אונס כמבואר בב"מ נ"ח ומשו"ה ימסרו נפשם לשמור וא"כ לא פשעו בשלחם ע"י ש"ש וא"כ זכה השליח בעד הקדש ומשו"ה לאחר שנתרם התרומה נאבד או נגנב הבעלים פטורין משום דשליח זכה בעד הקדש ונאבד או גנב ברשות הקדש וזהו ג"כ כונת הרמב"ם בהל"ט שלחו ביד ש"ש "שהוא חייב בגניבה ואבידה" וכן שם להלן הרי לא מסרו אלא לש"ש שהוא חייב בגו"א אין הכונה דכאן המה חייבים השלוחים בגו"א ז"א דהא השקלים המה הקדש אף קודם שנתרם התרומה ובהקדש אין דין שמירה. אלא דכונתו דמשו"ה לא מקרי הבעלים פושעים במה ששלחו ע"י ש"ש כיון דבעלמא ש"ש חייב בגו"א ובהקדש הן אמנם דמפטרי אבל אגרייהו מיהו מפסידין ומשו"ה מסרו נפשם לשמור בטוב משום הפסד שכרן ומשו"ה לא מקרי אצל הבעלים פשיעה וזכו השלוחים להקדש וע"כ נפטרין הבעלים אם נאבד או נגנב לאחר שנתרם התרומה דהוי כמו שהגיע ליד גזבר או ללישכה ונאבד אחר הרמת התרומה שהבעלים פטורין מלשקול עוד. וסובר הרמב"ם דע"כ לא נקראו הבעלים פושעים בשלחם ע"י ש"ש והשלוחים זכו בעד הקדש היינו היכא דבאמת גם השלוחים לא פשעו והיינו כשנאבד ונגנב באונס דאז הבעלים לא פשעו שמסרו לש"ש וגם השלוחים לא פשעו דהלא נאנס מידם ומה הי' להם לעשות דאז פטורין הבעלים לשקול עוד אם נאנס אחר שנתרם התרומה. משא"כ בנאבד מהשלוחים ע"י גו"א שלא באונס אשר גם זה מקרי פשיעה אצל ש"ש א"כ חזינן דהבעלים פשעו שמסרו לידי אנשים אשר אינם מתאמצים בשמירתם. וא"כ חייבים הבעלים לשקול עוד הפעם אף שנאבד ונגנב שלא באונס] לאחר שנתרם התרומה וכמ"ש:

ל)

ומאין יצא לרבינו להכריח דאף בשלחם ע"י ש"ש לא נפטרו הבעלים רק בגו"א ע"י אונס דוקא אבל בגו"א שלא ע"י אונס מקרי ג"כ פשיעה ולא זכו השלוחים להקדש והבעלים שוקלין עוד הפעם אף בגו"א לאחר שנתרם התרומה הוא מדברי הירושלמי שהצגנו בפתח דברינו. מתני' בש"ח אבל בש"ש לא בדא אר"א אפ"ת בש"ש נגנב בלסטים מזוין אבדה שטבעה ספינתו בים. והדברים כפשוטן המה מופלאין איך אמר אבל בש"ש לא בדא וכן מאמר ר"א דמיירי בש"ש ונגנב ונאבד ע"י אונס והלא הוכחנו דתיכף משנפרש השקל חל עליו שם קדושה וא"כ לעולם פטורין השומרים דאין שמירה בהקדש. ומשו"ה מפרש הרמב"ם דכונת הירושלמי הוא כך מתני' בש"ח אבל בש"ש לא בדא. כלומר לא דקאי לענין פטור וחיוב השומרים אלא דקאי לענין פטור וחיוב הבעלים. והיינו דהירושלמי מפרש הא דקתני ובני העיר שוקלין אחרים תחתיהם קאי גם על הרישא בנאבד ונגנב מקודם שנתרמה התרומה דהבעלים לעולם משלמין. אלא דהנ"מ אופן שבועה לגבי השומרים דאם נאבד ונגנב מקודם שנתרמה נשבעין לבני העיר ולאחר שנתרם נשבעין לגזברין והיינו משום דהבעלים פשעו ששלחו ע"י שלוחים ומשו"ה אמר הירושלמי מתני' בש"ח כלומר דוקא אם שלחו ע"י ש"ח מקרי הבעלים פושעים ומשלמין לעולם אף לאחר שנתרמה התרומה. אבל בש"ש לא בדא. כלומר דאם שלחו ע"י ש"ש לא מקרי הבעלים פושעים וא"כ זכו השלוחים בעד הקדש וא"כ אין משלמין הבעלים רק בגו"א קודם שנתרם התרומה דהא מקודם שנתרם אף שבא ליד גזבר או ללישכה ונאבד מחויבים הבעלים ליתן עוד הפעם להקדש כמ"ש. אבל בגו"א אף שלא באונס לאחר שנתרם לא מקרי הבעלים פושעים דהא שלחו ע"י ש"ש וא"כ זכו השלוחים בעד הקדש והוי כמו שהגיע ליד גזבר ונאבד לאחר שנתרם דהבעלים פטורין עוד מלשקול. ור"א דאמר אפ"ת בש"ש לא ניחא לי' לאוקמי המתני' דאיירי בש"ח משני טעמים. חדא כיון דבש"ח מקרי הבעלים פושעים ומשלמין לעולם אף לאחר שנתרם התרומה א"כ אמאי נשבעין לגזברין גזברין מאי עבידתייהו כיון דאין היזק להקדש ולא ניחא לי' לומר דנשבעין לבני העיר במעמד הגזברין. ועוד דגם זה לא ניחא לי' לומר דהא דאמר במתני' ובני העיר שוקלין אחרים תחתיהם קאי גם על הרישא דלאחר שנתרמה התרומה ומשו"ה מפרש המתני' כפשטי' דבני העיר שוקלין אחרים קאי רק על הרישא שנאבד ונגנב עד שלא נתרם התרומה. ומיירי המתני' בש"ש ולא פשעו הבעלים וזכו השלוחים בעד הקדש והוי כמו שהגיע ליד הגזבר. אמנם אם נאבד או נגנב מקודם שנתרמה התרומה הן אמנם שזכו בעד הקדש אבל אם נאבד אף מהקדש גופי' ג"כ הבעלים חיבים לשקול עוד הפעם ודוקא בגו"א לאחר שנתרם דאז פטורין הבעלים משום דהשלוחים זכו להקדש. אמנם דוקא בגו"א ע"י אונס דאז לא מקרי הבעלים פושעים במה ששלחו ע"י ש"ש. אבל בגו"א שלא ע"י אונס מקרי הבעלים פושעים אף בשלחם ע"י ש"ש ולא נפטרו הבעלים אף לאחר שנתרם התרומה ואז לא יהיו נשבעין להגזברין רק לבני העיר. וכן יתפרש דברי הירושלמי במה שאמר דר"א אמר ר"ש היא ור"י אמר משום תקנה. והיינו דר"א ור"י פליגי ג"כ בפי' המתני' הנ"ל בהא דפליגי סתמא דירושלמי עם ר' אבא. דהא דאמר ר"ש הוא מכריח דהמתני' איירי בש"ח ור"ש היא משום דקשי' לי' אמאי נשבעין השלוחין הא הקדש נתמעט אף משבועה ומשו"ה אמר דמתנ' איירי בש"ח והבעלים משלמין לעולם ואתי' כר"ש דאמר קדשים שחייב באחריות נשבעין וא"כ לא פריך הג' כמו שפריך הג' בבבלי ב"מ נ"ח תינח עד שלא נתרמה כו' דהבעלים משלמין לעולם אף לאחר שנתרם התרומה ועי' במשנת אליהו שמפרש ג"כ כנ"ל בדברי ר"א] ור"י מפרש כר' אבא דהמתני' בש"ש וכדברינו הנ"ל והשבועה משום תקנה. נמצא מפולשין כל דברי הרמב"ם בהל"ח ט' דהכל מוכח מדברי ר' אבא ור"י בירושלמי הנ"ל דבש"ח לעולם הבעלים משלמין והשלוחין נשבעין רק לבני העיר ולא לגזברין ובש"ש לא נפטרין הבעלים רק בגו"א ע"י אונס אבל בשלא ע"י אונס משלמין הבעלים לעולם אף בש"ש. כנלפענ"ד:

תוכן העניינים

שקל הקדש על ירושלמי שקלים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה