אור ברסלב
שפתי חכמים (ברכות) פרק תפלת השחר › דף כח.

שפתי חכמים (ברכות)· רבי אברהם אבא הרצל

פרק תפלת השחר · דף כח.

דף כז:

ע"א גמר' תנא אותו היום. פי' שהורידו ר"ג והשיבו ראב"ע לנשיא:

סלקוהו לשומר הפתח וכו'. כאן משמע שהיה בימיהם לב"המד, שומר הפתח, ולשמור שלא יכנס, אלא תלמיד מי שהוא תוכו כברו, ולא משום כדי לגבות שכר ב"המד, ועיין (ביומא ל"ה ע"ב) פעם אחת לא מצא הלל להשתכר, ולא הניחו שומר ב"המד להכנס וכו' עיי"ש, ואפשר ששימש ב' דברים הללו:

כל תלמיד שאין תוכו כברו וכו'. וכעין זה (יומא ע"ב ע"ב) דמי שיש בו תורה ואין בו יראת שמים, דומה לגזבר שמסרו לו מפתחות הפנימיות, ומפתחות החיצונות לא מסרו לו, בהי עייל (עיין מהרש"א):

ההוא יומא אתוספו כמה ספסלי, משמע דבימי רבן גמליאל למדו מיושב, ועיין (מגילה כ"א ע"א) מימות משה עד רבן גמליאל, לא היו למדים תורה אלא מעומד, "משמת "ר"ג "ירדה "חולי "לעולם, "והיו "למדים "תורה "מיושב עיי"ש ודו"ק, ועיי' בצל"ח לעיל ועמוד על רגליך:

חצבי חוורי דמליין קטמא. כדים לבנים מלאים אפר. ואפשר י"ל "כמנין שנתוספו תלמידים, "כמנין "זה אחזו לי' בחלמא חצבי חוורא וכו':

ההיא ליתובי דעתי' הוא דאחזו לי'. ואע"ג דאין זה ישוב הדעת לצדיק גמור, וטפי הוה ישוב הדעת, אי כל עם ה' נביאים (במדבר י"א כ"ט), מ"מ הוי ישוב הדעת קצת:

תנא עדיות בו ביום נשנית וכו'. פי' מס' עדיות כולה בו ביום נשנית (הקדמת הרמב"ם בפי' המשניות עיי"ש). ואין לומר דהיום קצר ומלאכה מרובה ולפלפול כזו, י"ל מתוך שצדיקים היו הספיק להם זמן. ועיין שפ"ח לרש"י לעיל כ"ז ע"א ד"ה בבחירתא, אי גרסינן עדיות בחירק, או עדיות בצרי עיי"ש:

וכל היכא דאמרינן בו ביום וכו'. ומהמקומות דתנן בו ביום, בפ"ה דמס' סוטה ד' משניות, ובפ"ד דמס' ידים ד' משניות, (הקדמ' תוס' יו"ט למס' עדיות):

ואף ר"ג לא מנע עצמו מב"המד אפי לו שעה א'. כעין לעולם אל ימנע אדם עצמו מב"המד אפי' שעה אחת (ביצה כ"ד ע"ב).

דבר זה אית' התם ג"כ על דברי רבן גמליאל, שאמר מותרין הם וכו' עיי"ש, ויש טעם לדבר:

דתנן בו ביום בא יהוד' גר עמוני לפניהם בב"המד וכו' א"ל ר"ג וכו'. פי' הרי ראי' דאף דבו ביום היה ר"ג נשאר עומד בב"המד, דהא משנה זו היא מן המשניות דתנן בו ביום במס' ידים:

מה אני לבוא בקהל. פי' לישא בת ישראל מיד, קודם דור שלישי:

א"ל ר"ג אסור אתה א"ל ר' יהושע מותר אתה לבוא בקהל. דכששניהם בב"המד, אף שחכם א' אוסר, רשאי חבירו להתיר (תוס' ע"ז ז' ע"א ד"ה הנשאל), ומכאן ראי' לדבר ודו"ק:

שנאמר ואסיר וגו'. בענין שניבא הנביא פורעניות על מלך אשור על שדיבר בגודל גסות רוחו כתיב (ישעי' י' י"ג) כי כה אמר (סנחריב מלך אשור) בכח ידי עשיתי ובחכמתי כי נבונותי ואסיר גבולות עמים ועתידותיהם שושתי ואוריד כאביר יושבים. ופי' רד"ק ומצודות, ואסיר גבולות עמים, כי לכל עם יש גבול לארצו וכיון שסנחריב כבש כל הארצות הסיר הגבולים כי נחשב הכל כמלכות אחת, ועתידותיהם שושתי, ואוצרותיהם שוללתי, ולפי שהאוצרות מזומני' לעת הצורך, לכן נקראו בל' ועתידותיהם. והא שבלבל ועירבב כל האומות, מפורש ביותר שם בפסוק י"ד, ותמצא כקן ידי לחיל העמים וכאסוף ביצים עזובות כל הארץ אני אספתי ולא היה נודד כנף ופוצה פה ומצפצף עיי"ש בפרש"י ודו"ק:

וכל דפריש מרוב' פריש. ז"ל הרמב"ם פי"ב מה' איסורי ביאה הכ"ה, כשעלה סנחריב מלך אשור, בלבל כל האומות, וערבם זה בזה, והגלה אותם ממקומם, ואלו המצרים שבארץ מצרים, אנשים אחרים הם, וכן האדומים שבשדה אדום, והואיל ונתערבו ד' אומות האסורים, בכל או"הע שהן מותרין, הותר הכל, שכל הפורש מהן להתגייר, חזקתו שפירש מן הרוב, לכן כשיתגייר הגר בזמן הזה, בכ"מ בין אדומי בין מצרי בין עמוני בין מואבי בין כושי בין שאר האומות, אחד הזכרים ואחד הנקבות, מותרין לבוא בקהל מיד עכ"ל:

וכבר שבו. פי' ודאי כבר שבו.

ואפשר דר"ג דרש דבני עמון ודאי כבר שבו, משום דבפורעניות של מואב כתיב (ירמי' מ"ח מ"ז) ושבתי שבות מואב "באחרית "הימים נאום ה' עד הנה משפט מואב, ואחר פורעניות של בני עמון כתיב (שם מ"ט ו') ואחרי כן אשיב את שבות בני עמון נאום ה' עיי"ש, הרי דבמואב כתיב "באחרית "הימים, ולא כתיב כן בבני עמון:

אמר ר"ג הואיל והכי הוא. פי' שהלכה כר' יהושע ובחנם צערתיה (רש"י שבעין יעקב). והא דאמר ר"ג בתחלה עמוד על רגליך ויעידו בך, י"ל בהיות ר"ג נשיא לא היה רשאי ר' יהושע להורות הלכה כנגדו, אבל אחר שנמנו לראב"ע לנשיא וניתוספו התלמידים ברצונו, רשאי כל אחד להודיע סברתו בפרסום, ויהי' פסק ההלכה אחרי רבים (הכותב):

אמר איזל ואפייסי' לר' יהושע. והנה ר"ג עוד בשעת נשיאתו, היה מחל כבודו לגבי ר' יהושע, כדאית' (קידושין ל"ב ע"ב) שהיה ר"ג עומד ומשקה את הכוס לר' יהושע עיי"ש:

אוי לו לדור שאתה פרנסתו. פי' שהרי פרנס לפי הדור (ערכין י"ז ע"א), לכן אוי לו לדור שכך גרמו מעשיהם, שאין ראוי' להם מנהיג ופרנס אחר. ומכאן י"ל הא דכתיב (דברים י"ז ט') ובאת אל השופט אשר יהי' בימים ההם, ופרש"י ואפילו אינו כשאר שופטים שהיו לפניו אתה צריך לשמוע אין לך אלא שופט שבימיך עיי"ש, י"ל ג"כ מה"ט, שהרי מנהיג לפי הדור, א"כ אתה גרמת שיש לך שופט כזה, לכן אתה צריך לשמוע אליו. ועיין בשפ"ח לקמן נ"ה ע"א לגמר' ד"ה אין מעמידין פרנס על הצבור אא"כ נמלכין בצבור, ג"כ מה"ט עיי"ש:

שאתה פרנסו. מכאן דנשיא ג"כ נקרא פרנס, ועיין פסקי תוס' חגיגה פרק ב', וז"ל הנשיאים היו בימי מלכי ישראל, והמלך עוסק במלחמות, והנשיאים במילי דשמיא עכ"ל, ועי' בשפ"ח לעיל י"ט ע"א לגמר' ד"ה והשקוהו ודו"ק:

במה הם מתפרנסים ובמה הם נזונים. אפרנסהו היינו שאר צרכי אדם, ניזון, היינו מזונות כדי חייו (כרש"י גיטין י"ב ע"ב):

עשה בשביל כבוד בית אבא פייס. פי' כשאמר ר"ג לר' יהושע, עשה ומחול בשביל כבוד בית אבא, פייס ר' יהושע ומחל לו.

ואפשר דר"ג ור"י למדו כן, מענין אבי אביו שלמה בשערי המקדש, כדאית' (מ"ק ט' ע"א) כשביקש שלמה להכניס ארון למקדש, דבקו שערים זה בזה, אמר שלמה כ"ד רננות ולא נענה, פתח ואמר שאו שערים ראשיכם וגו' ולא נענה, כיון שאמר ה"א אל תשב פני משיחך זכרה לחסדי דוד עבדך מיד נענה וכו' עיי"ש:

מאן דלביש מדא וכו'. מדא הוא בגד מעיל החשוב שלובשין המלכים, ולפי שר"ג היה מבני הנשיאים ומלכים מבני יהודה, אבל ראב"ע שהיה כהן, ואין ראוי' להיות מלך ונשיא, כדאית' בפ"ק דסנהדרין לא יסור שבט מיהוד' אלו ראשי גליות שבבבל וכו' עיי"ש, ולזה בא ר' יהושע לומר דמדינא תחזור הנשיאות לר"ג, שהיה מבני הנשיאים, ואין ראוי' לראב"ע שהיה כהן ליטול הנשיאות ממנו, וכמ"ש שנענשו מלכי חשמונאי שהיו כהנים, על שנטלו להם המלכות השייך לזרע דוד (מהרשח"א):

טרוקו גלי. טלוקו, פי' ענין סגירה (ערוך) ור"ל סגורו בעדינו דלא ליתו עבדי דר"ג ולצערו לרבנן, ומשום דר' עקיב' לא היה רוצה שיתפייס ר' יהושע, לכן אמר כן עד שהלך ר' יהושע בעצמו לב"המד:

אמר ר' יהושע מוטב וכו'. פי' לפי שרבנן לא רצו את ר"ג עוד לנשיא, שכן מוכח מד"ר עקיב' שאמר לרבנן טרוקו גלי, א"ר יהושע מוטב דאזיל אנא לגבי' וכו':

טרף אבבא. הכה בדלת, אבל ההוא כובס לא טרף אבבא:

א"ל מזה בן מזה יזה וכו'. פי' ר' יהושע א"ל לראב"ע לפייסי' בהיפך (מהא דלעיל מאן דלביש מדא),:

דלמי שהוא מזרע הכהונה ניתנו. הכהונה דהיינו לראב"ע, ושאינו לא מזה וכו', דהיינו שאינו מזרע הכהונה אסור לו הכהונה אפילו כשהוא מלך או נשיא, כמו שמצינו בעזיהו שנצטרע ע"כ, וכמו שאין אדם נוגע במה שמוכן לך שהיא הכהונה, כן אתה לא תהי' נוגע במה שמוכן לחברך ר"ג שהיא הנשיאות, ומייתי דלא יאמרו לכהן מימיך מי מערה ואפרך וכו', נקט מילי דבע"כ נאמין לכהן בדבר הנוגע בכהונה, דהיינו במה שהם מי חטאת, ולא מי מערה הפסולים להזאה, ונאמין ג"כ לכהן שהוא אפר פרה, ולא אפר מקלה, כן אין לנו לדקדק אחר ר"ג במה שנוגע הנשיאות שלו (מהרש"א ח"א):

למחר אני ואתה נשכים לפתחו. פי' כדרך שמשכימים לפתחי הגדולים וחשובים, ולהראות לרבן גמליאל שבדעתינו להחזירו לגדלתו (מהרש"א):

נעבריה. פי' נעבריה לגמרי' לר"א בן עזרי' מנשיאותו, הלוא אין לנו לעשות כן, דהא מעלין בקודש ואין מורידין:

אתי לקנאויי. י"ל כמו שאין שתי מלכים משתמשים בכתר אחד בשווה (חולין ס' ע"ב):

וראב"ע חדא שבתא, י"ל לפי שא"ל ראב"ע לאשתו, לשתעש אינש יומא חדא בכסא דמוקר' ולמחר ליתבר (לעיל), כ"ש כאן בראב"ע שלא נשבר ונאבד גדולתו לגמרי, לכן נתקיים בו כן, על דעת דכתיב ותגזר אומר ויקם לך, וכעין זה כתבתי בשם מהרש"א, בשפ"ח לגמר' לקמן נ"ג ע"ב ד"ה חד עביד עיי"ש:

ונקרא פושע. פי' מותר לקרותו פושע. ולמדתי כן מדאית' (סנהדרין ק' ע"ב) המגבי' ידו על חבירו אע"פ שלא הכהו, נקרא רשע עיי"ש, ופסקו כן הרמב"ם וש"ע, וכתב הגהת מיימונית בפ"ה מה' חובל ה"ב, שפוסקין דינו לקרותו רשע, לפסול לעדות, וכן פסק ר"א ממיץ אהא דפ' האומנים, דעני המהפך בחררה, ובא אחר ונטלה ממנו, נקרא רשע, שיש לחזן הכנסת להכריז עליו בב"הכנ ברבים עיי"ש. ועיין (תענית ז' ע"ב) כל אדם שיש לו עז פנים, מותר "לקרותו רשע עיי"ש, נקט בפירוש מותר לקרותו רשע ודו"ק, ועיין תוס' ישנים יומא כ"ד ע"א ד"ה העולה:

א"ר יוחנן הלכה מתפלל של מנחה ואח"כ של מוסף ועיין פרש"י לעיל כ"ז ע"א ד"ה מתפלל. ואין לומר הא פשיט' דיחיד ורבים הלכה כרבים, וא"כ הא דר' יוחנן ל"ל, וכעין זה פריך הש"ס (ביצה י"א ע"א), די"ל לפי דגבי זמן שחרית הלכה כר' יהוד' עדד' שעות (לעיל כ"ז ע"א), ולגבי מנחה ג"כ דעבד כר' יהוד' עבד (לעיל שם), לכן צריך ר' יוחנן לאשמעינן דבמוסף אינו כן. וקצת ראי' לדברי ממה שכ' בס' קול רמז, דמש"ה לא גרסינן במשנה ר' יהוד' אומר עד ז' שעות, לפי שבכל שאר בבי שבמתניתן קיי"לן כר' יהוד', לאפוקי לענין מוסף עיי"ש:

ר' זירא כי הוה חליש מגירס' וכו'. ועיין (תענית ז' ע"א) א"ל ירמי' לר' זירא ליתי מר ליתני, א"ל חליש לבי ולא יכילנא, לימא מר מילת' דאגדת' וכו' ודו"ק:

אמר כי חלפי רבנן איקום מקמייהו ואקבל אגרא. ואין זה משמש ע"מ לקבל פרס, די"ל אקבל אגרא שאמר כאן, היינו שיהי' לו בנין רבנן, כדאית' (שבת כ"ג ע"ב) מאן דרחים רבנן הוין לי' בנין רבנן דלזה מותר (מהג"ר שאול). א"נ כדי שיזכה לי"ש, כמו שארז"ל הזהיר במצות מפני שיבה תקום והדרת פני זקן, זוכה לסיפ' דקרא ויראת מאלקיך. ויש לפרש כן במשנה (אבות פ"א) אלא היו כעבדים המשמשין את הרב "שלא ע"מ "לקבל "פרס, אבל מותר כדי "ויהי "מורא "שמים "עליכם, ועי' בשפ"ח לעיל ט' ע"ב לגמר' ד"ה שאם יזכה יבחין:

תנא מיני' ארבעי' זימנין וכו'. עיין (תענית ח' ע"א) ריש לקיש הוה מסדר מתני' ארבעי' זימנין (פרש"י שתתקיים בידו), כנגד מ' יום שניתנ' תורה, והדר עייל קמי' דר' יוחנן למיגמר גמר', ולר' אדא בר אהבה די כ"ד פעמים עיי"ש (מפרשים):

המתפלל תפלת המוספין לר' יהוד' אחר ז' שעות עליו הכתוב אומר נוגי וכו'. פי' משום דלר' יהוד' אחר ז' אינו זמן מוסף עוד, אבל לת"ק דמתניתן, דאמר תפלת המוספין כל היום, ואף דנקרא פושע המאחר כ"כ, מכל מקום לא אמר הכתוב עליו נוגי וגו', ועי' במפרשים. וכן י"ל ג"כ במילת' דר' אלעזר לקמן, "המתפלל שחרית "לאחר "ד' "שעות "לר' "יהוד' עליו הכתוב "אומר "נוגי, דוק' לר' יהוד' ולא כת"ק:

על דאחרו זמני מועדיא דבירושלים. פי' ובזמנ' "מועדיא, אית בהו גוני מוספין, לכן שפיר דרשו על המאחר מוסף (ר"י עמדין). ואע"ג דזמני' מועדיא אינ' בירושלים לבד, י"ל דתרגום "בירושלים, לפי שירושלים הוא מקום התפלה (כדלקמן ל' ע"א) תל תלפיות, וכן פרש"י (בראשית כ"ח י"ז) וזה שער השמים עיי"ש, וכן ירושלים הוא מקומם ברגלים שעולים שמה לרגל מאי משמע דהאי "נוגי לישנ' "דצער' הוא וכו'. והא דגבי מוסף דלעיל דרש לר' יהוד' נוגי לישנ' "דתברא וכליון, דהוא גרוע מלשון "דצער' בעלמ', י"ל משום דתפלת שחרית יש לה תיקון קצת, דמתפלל אותה בנדבה, ויש לו מיהת שכר תפלת נדבה, משא"כ במוסף דאין מתפללין אותה נדבה, ומעוות שלא יוכל לתקון הוא (מהרשח"א):

דף כ"ח ע"א רש"י ד"ה הכי גרסינן דילמא מעברין לך, אמר לה יומא חדא לישתמש בכסא דמוקר' והדר ליתבר. ויש גורסין דילמא מעברין לך, אמר לה מעלין בקודש ולא מורידין, אמרה ליה דילמא עניש לך, אמר לה לישתמיש אינש יומא חדא בכסא דמוקר' והדר ליתבר, והטעם דרש"י לא גרס כן, י"ל משום דע"כ תשובה זו מעלין בקודש אינה, דהא הורידו לר"ג, וגם קושי' דילמא ענוש לך אינה, דהא כבר אמרו והוא עשירי לעזרא, דאית לי' זכות אבות (עיין במהרש"א):

רש"י ד"ה

(א) כסא דמוקרא. כוס זכוכית (לבנה) יקרה וכו' (ב) ואומרי' בני אדם במשל הדיוט יום א' ישתמש בו בעליו ויתכבד בו ואם ישבר ישבר עכ"ל:

(א) כסא דמוקרא. ויש גורסין כסא דמנקרא מל' בנקרת הצור, כלומר כוס זכוכית חקוקות צורות, שהוא יקר מאד (ערוך):

ב ואומרי' בני אדם במשל הדיוט יום א' ישתמש בו וכו'. לאשתו אמר כן לפי שנשים דעתן קלות להתפתות.

א"נ הכי קאמר לה, אם לענין הנאות עוה"ז הקלה אומרי' כן, כל שכן לענין עבודת הש"ית הקיים, שיש קונה עולמו בשעה אחת (כדאית' ע"ז י' ע"ב), ועל זה שפיר אמרה לי' לית לך חוורתא, שהרי נאה לדרשן להיות זקן, ואז דבריו נשמעי', ויכול לקנות עולמו, אבל אתה "לית "לך "חוורת'. ובזה מיושב למה השיבה תחלה, דילמא מעברין לך, ולא השיבה לית לך חוורת', עד שאמר לה הא מילת', לישתמש אדם יומא חדא וכו' ובמה שפרשתי ניחא:

רש"י ד"ה שפחמי אתה. עושה פחמים, וי"א נפח עכ"ל, ובתשובת תשב"ץ מדקדק, אי ר' יהושע פחמי היה, א"כ איך היה אב"ד וכו'. אבל ברמב"ם בפי' המשניות אבות פ"ד מ"ו האריך בדבר, והביא שם מכתובות ק"ה ע"א, דר"ה היה דיין בא"י והיה דלי דולאה עיי"ש, וכ"כ בפ"י מה' מתנות עניים הי"ח, לעולם ידחוק אדם עצמו ויתגלגל בצער, ואל יצטרך לבריות וכו', גדולי חכמים היו מהם חוטבי עצים ונושאי הקורות ושואבי מים לגנות ועושים הברזל והפחמים, ולא שאלו ולא קבלו מהציבור כשנתנו להם עיי"ש:

רש"י ד"ה נעניתי לך. דברתי למולך וכו' עכ"ל, נעניתי פי' מל' שעניה בקול רם, כמו נענה ר' ישמעאל (גיטין פ"ו ע"א). א"נ נכנעתי ונשפלתי מלפניך, מל' "לענות מפני (הגהת הרש"ש). א"נ כדכתיב נעניתי עד מאד ה' חייני כדבריך (תהלים קי"ט), ופרש"י נעניתי נעשיתי "עני ושפל וכו' עיי"ש:

רש"י ד"ה אפר מקלה. אפר הקלוי בתנורים ובכירות כלומר אפר סתם עכ"ל, פי' שמי שאינו כהן, אין ראוי' שיאמר לכהן על אפר מפרה אדומה שלו, שהיא אינה אפר מפרה אדומה, אלא אפר סתם של איזה דבר חול שנשרף, ועיי' רש"י תענית ט"ו ע"א ד"ה אפר מקלה:

רש"י ד"ה שבת של מי היתה. במס' חגיגה ג' ע"א:

רש"י ד"ה ואותו תלמיד. ששאל תפלת ערבית רשות או חובה רשב"י הוא עכ"ל, פי' דדוק' רשב"י שאל שאלה זו, משום דאפילו למ"ד תפלת רשות, היינו שנדחית מפני מצוה עוברת, אבל בחנם אין לבטלה, ולפי"ז לרשב"י שתורתו אומנתו, והוי עסק התורה אצלו, מצוה עוברת, לכן אי תפלת ערבית רשות, אין לו לבטל מתורה לתפלת ערבית, וא"כ לרשב"י יש נפקות' אם הוא רשות, משא"כ אדם אחר איך לבטלה, אפילו אם היה רשות, רק באופן רחוקה אם מזדמן לו מצוה עוברת (מעין הברכות). ואע"ג דרשב"י לא היה פוסק מתורתו, אפילו לשאר תפלות שהם חובה כדאית' (שבת י"א ע"א), וי"ל דלכאור' יש לדקדק למה לא תנו ריש הבריית' ת"ר מעשה ברשב"י שבא לפני ר"י וכו', ולמה תנו מעשם בתלמיד אחד, ויש לומר לאשמעינן שאז כששאל רשב"י שאלה זו, עדיין תלמיד היה, ולפי"ז י"ל התם (בשבת י"א) מיירי בשעה שהיה רשב"י במדרגתו, שהיה מהחברים הגדולים, ולאחר שיצא מהמערה (שבת ל"ג ע"ב), כדמשמע שם, שאז לא פסק לשום תפלה, משא"כ כשעדיין תלמיד היה, פסק מתורתו לתפלה שהיא חובה, משא"כ לתפלה שהיא רשות לא היה רוצה לפסוק מתורתו, לכן שפיר שאל על תפלת ערבית אי רשות או חובה:

רש"י ד"ה ונקרא פושע. המאחר כ"כ עכ"ל, הנה מל' הרמב"ם וכן מל' ש"ע רפ"ו ס"א, משמע הך ונקרא פושע דהכא, פי' המאחר להתפלל אחר שבע שעות עיי"ש, וכן כ' הגהת אשרי דז"ל א"ר יוחנן המתפלל תפלת המוספין אחר שבע שעות נקרא פושע, אבל מנוסח הגמר' שלפנינו משמע דר' יוחנן דאמר ונקרא פושע, קאי אמילתי' דת"ק דאמר תפלת המוספין כל היום, ולא קאי אדר' יהו ד' דאמר עד ז' שעות ודו"ק:

רש"י ד"ה מתפלל של מנחה. מאחר שהגיע יע זמנה כדי להקדימה בתחלת זמנה "שלא יקרא "פושע "גם "עליה עכ"ל, ואע"ג דבמנחה לא אמרינן שנקרא פושע מי שאינו מתפלל מנחה מיד בתחלת זמנה, ועי' לקמן כ"ט ע"ב עם דמדומי חמה ובשפ"ח לעיל ב' ע"א לתוס' ד"ה מברך, שדוד המלך התפלל מנחה מיד בצהרים עיי"ש, דיש לומר שפרש"י כאן קאי כמו שכ' התוס' ד"ה הלכה מתפלל, דמיירי שיש לו לעשות דבר מצוה, דאם לא יתפלל תיכף, יהי' מוכרח להתאחר עד קרוב לסוף היום, אז ודאי נקרא פושע, מעדליינו עלה במערב' כדלקמן כ"ט ע"ב (צל"ח):

רש"י ד"ה ואח"כ של מוספין. הואיל ואיחר וזמנה אינה עובר וכו' עכ"ל, משמע דאי הוה זמנה עוברת, היו רבנן נ"כ מוד' דעוברת קודמת לתדיר, ועיין לעיל כ"ז ע"א רש"י ד"ה מתפלל ובשפ"ח שם, ותוס' ד"ה ת"ש ודו"ק:

רש"י ד"ה מאן אמר הלכה בב"המד. מי מבני ישיבה אמר בב"המד שהלכה כר' יהוד' עכ"ל, פי' לא ששאל מי אמר היום איזה הלכה בב"המד, אלא לפי שנאמר לו לר"ז, שאמרו בב"המד שהלכה כר' יהוד', לכן שאל לר' נתן, מי היה אומר הלכה כר' יהוד', ואפשר שלמד רש"י ז"ל לפרש כן, מדהשיב לו ר' נתן, הכי א"ר יוחנן אין הלכה, ולא השיב לו, ר' יוחנן אמר אין הלכה כר' יהוד':

רש"י ד"ה דמספק' לי בריב"ל. סבור הייתי שריב"ל אמרה עכ"ל, פי' שמא ריב"ל אמרה:

תוס' ד"ה ושל מוספין כל היום. הקש' הר"ר שמשון ז"ל דאמרינן (בפסחים כ"ח) מוספין בשש (א) בזיכין בשבע וכ"ת ה"מ למצוה אבל דיעבד כל יומא זמנה הוא (ב) הרי (בתמורה י"ד) משמע שהמוספין היו נשחטי' עם התמיד ונקטרי' עמו (ג) ותירץ דהתם מיירי בשבת עכ"ל:

(א) בזיכין. בשפ"ח לעיל י"א ע"ב לרש"י ד"ה למשמר היוצא, שם העתקתי מהענין בזיכין עיי"ש, ומשמע שם מל' הרמב"ם, וכן מלשונו בפ"ו מה' תמידין הי"א, וכן מרש"י (שמות כ"ה כ"ט) שרק שתי בזיכין היו עיי"ש, אבל מל' רש"י (ויקרא כ"ד ז') משמע שד' בזיכי לבונה היו, דז"ל רש"י שם שעל כל אחת משתי המערכות של לחם הפנים, היו שני בזיכי לבונה מלא קומץ לכל אחת וכו' עיי"ש ודו"ק:

ב הרי בתמור' וכו'. צ"ל הרי ביומא דף ע' משמע שהמוספין היו נשחטי' עם התמיד של שחר וכו'. ר"ל דשם אית' דקיי'"לן כר' עקיב', ויליף לה מדכתיב ברגלים מלבד עולת הבקר אשר לעולת התמיד, ויליף יו"כ מהם, וא"כ האיך קאמר מוספין בשש, דהא התמיד קרב לכל המאוחר בד' שעות, אלא ע"כ בדיעבד קאמר דכשר בשש, וא"כ האיך קאמר כל היום (מהרש"ל ומ"א רפ"א סק"ב) (ג) ותירץ דהתם מיירי בשבת. פי' ההיא דמוספין בשש, מיירי בשבת, דלא ילפי מרגלים וה"ה בר"ח, לכן מקריבין בשם, אבל באמת בדיעבד כל היום זמנה, כדאית' בפ"ב דתמור' (מ"א רפ"א סק"ב). וקצת ראי' דמיירי בשבת, דהא תנא בהדדי מוספין בשש ובזיכין בשבע, ובזיכין לא היו מקריבין אלא בשבת בלבד, כמו שהעתקתי בד"ה בזיכין עיי"ש, א"כ מוספין בשש ג"כ מיירי בשבת. ולפי"ז איכ' ג' זמנים למוספי', א' ברגלים עם תמיד של שחר, ב' בשבת לכתחלה בשש, ג' בדיעבד כל היום, ועיין במהרש"א ובמ"א שם:

תוכן העניינים

שפתי חכמים (ברכות)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה