שפתי חכמים (ברכות)· רבי אברהם אבא הרצל
פרק תפלת השחר · דף כז:
ע"ב גמר' אל יתפלל אדם לא כנגד רבו ולא אחורי רבו וכו' כנגד רבו, פי' בצד רבו, ועיין בש"ע אור"ח סי' צ' סכ"ד, די"א היינו במתפלל ביחיד, אבל בצבור אם כך הוא סדר ישיבתו מותר להתפלל לפניו או לאחריו, ואם הרחיק ד' אמות הכל מותר עיי"ש.
ואל יתפלל דנקט לאו דוק', אלא ה"ה שאסור להלוך כנגד דהיינו בצדו של רבו, אלא יתרחק לאחר רבו, ולא יהי' מכוון כנגד אחוריו, אלא יצדד עצמו לצד אחר (יור"ד רמ"ב סט"ז):
החולק על ישיבתו של רבו. פי' שקובע לי מדרש, ויושב ודורש ומלמד שלא ברשות רבו, ורבו קיים, אפילו במדינה אחרת (יור"ד רמ"ב ס"ב כפי' הרמב"ם):
והאומר דבר שלא שמע מפי רבו. ז"ל יור"ד רמ"ב סכ"ד, לא יאמר דבר שלא שמע מרבו, עד שיזכיר שם אומרו עכ"ל, והטעם לפי שסתם מה שתלמיד אומר, סוברים השומעים, שמפי רבו שמע, ואם לא שמעו מפיו, צריך להודיע מפי מי שמע (ש"ך שם סקמ"ג) גורם לשכינה שתסתלק מישראל. בדרך דרש י"ל דאית' בקידושין ל"א ע"א, בזמן שאדם מכבד אביו ואמו, אמר הקב"ה מעלה אני עליהם, כאלו דרתי ביניהם וכבדוני, ובזמן שאדם מצער אביו ואמו, אמר הקב"ה יפה עשיתי שלא דרתי ביניהם וכו' עיי"ש, הרי מי שאינו מכבד אביו ואמו, גורם ש שכינה מסולקת מישראל, כל שכן בזמן שאינו מכבד "רבו, שהוא קודם בכיבוד מאביו ואמו, והנה בהנך ד' דברים במתפלל אחורי רבו, "ונותן שלום לרבו. "ומחזיר שלום לרבו, "וחולק על ישיבתו של רבו, בכל אלו בפשיטות אינו מכבד לרבו, לכן גורם ששכינה מסולקת מישראל:
שאני ר' ירמי' בר אבא דתלמיד חבר הוה והיינו דקא"ל ריב"א לרב מי בדלית וכו' ולא אמר מי בדיל מר. תלמיד חבר, פי' שנתגדל בתורה ונעשה חבר לרבו דהיינו שהוא קרוב להיות גדול כרבו (רמ"א ס' רמ"ב ס"ד), ורמב"ם כתב בפ"ה מהת"ת ה"ט (רמ"א שם) אם לא למד ממנו רוב חכמתו הרי זה תלמיד חבר עיי"ש. ועיין ביור"ד רמ"ב ס"ל דז"ל אבל אם לא למד רוב חכמתו ממנו, אינו חייב בכל אלו הדברים, אבל עומד מלפניו משיגיע לד' אמותיו, אפי' לא למד ממנו אלא דבר אחד בין קטן בין גדול עומד מלפניו וכו' עיי"ש.
ויש לדקדק הא לעמוד מפניו מי שמגיע לד' אמותיו, הוא בכל ת"ח אפילו לא למד ממנו כלום, כמפורש ביור"ד סי' רמ"ד ס"א וס"ב, דז"ל מ"ע לקום מפני כל חכם, אפילו אינו זקן, אלא יניק וחכים, אפילו אינו רבו, רק שהוא גדול ממנו, וראוי ללמוד ממנו, מאימתי חייב לקום מפניהם, משיגיע לתוך ד' אמותיו וכו' דבעינן קימה שיש בה הידור, והיינו בתוך ד' אמותיו, שמוכח מילת' שמלפניו הוא עומד עיי"ש ודו"ק:
והיינו דקא"ל ר"י בר אבא לרב מי בדלת וא"ל אין בדילנא, ולא אמר מי בדיל מר. הא דהביא הש"ס א"ל אין בדילנא משום דגופ' דעובד' הכי הוה.
א"נ לאשמעינן דלא תימ' דקפיד רב, דלא א"ל ר"י בר אבא מי בדיל מר.
א"נ משום דרצה להקשות ומי בדיל:
והא"ר אבין פעם אחת התפלל רב של שבת בע"ש וכו' ועדיין לא חשכה. ולעיל בעמוד א' משמע דרב לא הקדים בע"ש יותר מקודם מפלג המנחה, עיין בתוס' ד"ה דרב צלי:
התפלל רב של שבת בע"ש וכו' ויצא ושנה לן פרקין. משמע דרב למד עם תלמידיו וקבע ב"המד בע"ש סמוך לשבת, דהא כעין זה אית' (לעיל י"א ע"ב), והנה בתינוקת של בית רבן לא אמרינן כן, דז"ל הרמב"ם בפ"ב מה' ת"ת ה"ב, ולא יבטלו התינוקת כלל, חוץ מע"ש ויו"ט בסוף הימים ובי"ט וכו' עיי"ש ודו"ק:
אבידן שם אמורא אבא ודן שמו ולישנא קלילא קרי לי' אבידן (ערוך ותוס' יבמות ק"ה). ודע דנכון לגרוס אבדן, והוא היה תורגמן של רבי, כדאית' בירושלמי ברכות פ"ד ה"א, רבי מפקד לאבדן, פי' רבי ציוה לאבדן מתורגמי' שלו עיי"ש. והיינו דאמר כאן "אבדן, ובאו ושאלו את "רבי:
אומר קדושה על הכוס או אינו אומר וכו'. פי' רב שהתפלל של שבת בע"ש, היה אומר קדושה על הכוס קודם הלילה, ואוכל בקידוש זה, או אינו אומר קדושה על הכוס עד שחשכה, ומסיק הש"ס מתפלל ומקדש על הכוס ע"ש מבעוד יום, אע"פ שלא נכנסה שבת עדיין. וכן במ"ש מתפלל ומבדיל על הכוס כשהוא אנוס, אע"פ שעדיין היא שבת, ואחר שחשכה עושה מלאכה ע"י הבדלה זו, שמצות זכירה לאומרה בין בשעת כניסתו ויציאתו, בין קודם לשעה זו כמעט (רמב"ם ה' שבת פכ"ט הי"א):
והלכת' כותי'. הש"ס מסיים והלכת' כותי' כר"נ דאמר שמואל. ודע דכאן בע"ש ובקידוש, מסיים הש"ס והלכת' כותי', אבל לקמן במוצאי שבת ובהבדלה על הכוס בשבת, לא מסיק הש"ס והלכת' כותי', אבל ברמב"ם ובש"ע רצ"ג ס"ג פסק כותי' ג"כ בהבדלה. ובדקדוקי סופרים בשם נוסח הכתב יד ליתי כאן והלכת' כותי' מאי אין לה קבע אילימא דאי בעי מצלי כוליה ליליא ליתני תפלת הערב כל הלילה. אין לדקדק למ"ד תפלת ערבית חובה, על כרח' אין לה קבע, פי' דאי בעי מצלי כולי' ליליא, א"כ קשי' קו' הש"ס ליתני תפלת הערב כל הלילה, די"ל להך מ"ד לא תנא בפירוש תפלת הערב כל הלילה, משום דאיכ' אונס שינה, (וכדלעיל ד' ע"ב) וחוטפו שינה ונמצא ישן כל הלילה, וכל העובר על דברי חכמים חייב, ולאפוקי ממ"ד רשות קמ"ל דחובה עיי"ש, וכמו שאמרו חכמים גבי ק"ש עד חצות, מטעם להרחיק האדם מעבירה:
מעשה בתלמיד א' שבא לפני ר' יהושע וכו' בא לפני ר"ג וכו'. ואין בזה משום חכם שהיתר, אין חבירו רשאי לאסור, כמבואר ביור"ד רמ"ב סל"א ברמ"א עיי"ש:
כשנכנסו בעלי תריסין וכו' א"ל רבן גמליאל חובה וכו'. בתחלה השיב ר"ג שהיה הגדול שבהם, יש לומר משום דאית' (סנהדרין ל"ב ע"א) בדיני ממונות והטומאות והטהרות מתחילין מן הגדול, דיני נפשות מתחילין מן הצד, ואין שומעין דברי הגדול בדיני נפשות, אלא באחרונה (רמב"ם פי"א מה' סנהדרין ה"ו):
א"ל רבן גמליאל לחכמים כלום יש אדם וכו'. וכעין לשון זה אית' לקמן כ"ט ע"ב סוף העמוד עיי"ש:
א"ר והלא משמך אמרו לי רשות א"ל יהושע עמוד על רגליך וכו'. ואין לדקדק מאי "אמר "לי' תרי זימני, די"ל דראשונה לאמירה בעלמא, והשני' לשון ציוה. וכעין זה מצינו בל' הקרא, דויאמר להם הוא ל' ציוה, דהנה בבריאות נפש חיה, כתיב (בראשית א' כ"ב) "ויברך "אותם "אלקים "לאמור "פרו "ורבו וגו', ובבריאות אדם כתיב (שם א' כ"ח) "ויברך "אותם "אלקים "ויאמר "להם "אלקים יפרו "ורבו וגו', די"ל לפי שבאדם הוא ציוה (רמב"ם ה' אישות פט"ו ה"א), לכן כתיב ל' "ויאמר "להם לציוה, של מצות עשה:
עמוד על רגליך ויעידו בך. הטעם כמו שכתבו התוס' (סנהדרין י"ט ע"ב ד"ה ינאי) דקבלת עדות הוי כשעת גמר דין, ובשעת גמר דין דברי הכל דיינים בישיבה, ובעלי דינין בעמידה עיי"ש, ועיין בתוס' שבועות ל' ע"א ד"ה שאם עיי"ש, והא דקבלת עדות הוי כשעת גמר דין, י"ל הטעם, לפי שהגמר דין תלוי ונגמרת לפי הקבלת עדות:
ויעידו בך. ואע"ג דאותו תלמיד רק עד אחד ר' שמעון בן יוחי היה, ועיין תוס' בכורות ל"ו ע"א ד"ה עמוד וכו', שכתבו דלא גרסינן ויעידו בך, דמאי עדות שייך כאן עיי"ש:
עד שרננו "כל "העם. משמע חוץ מבעלי תריסין:
בער מעשה הוא. י"ל דלא לימרו דר' יהושע איהו קגרים המחלוקת תמיד עם ר"ג, לפי שקינו אותו בנשיאותו, ועשו כן משום והייתם נקיים וגו':
דהוא "חכם והוא יעשיר והוא אעשירי "לעזרא. מנאו כסדר הזה, י"ל לפי שראשית דבר צריך הנשיא וכן כל פרנס להיות חכם, ואח"כ עשיר, ואח"כ מיוחס, וראי' לדבר, מענין שלמה המלך ע"ה (מלכים א' ג') ויאמר אלקים לשלמה שאל מה אתן לך, ויאמר שלמה ונתת לעבדך לב להבין, ויאמר אלקים אליו הנה נתתי לך לב "חכם ונבון, וגם אשר לא שאלת, נתתי לך גם "עושר גם "כבוד עיי"ש, וכן (דברים א' י"ג) הבו לכם אנשים חכמים ונבונים וידועים לשבטיכם וגו' דהוא חכם דאי מקשי לי' מפרק לי' פי' שהוא ענוותן ואינו מקפיד, כהלל (שבת ל"א ע"א), ומקיים בנפשי' ולא הקפדן מלמד (אבות פ"ב). א"נ מזה שמתרץ מה שמקשים לאדם, מזה מוכח שהוא חכם, וכדמשמע כן (שבת ל"ג ע"ב):
והוא עשיר. דהא תליסר אלפי עגלי הוה מעשר ראב"ע מעדריה כל שתא ושתא (ביצה כ"ו ע"א):
והוא עשיר דאי אית לי' לפלוחי לבי קיסר אף הוא אזיל ופלח. פי' דלא הו' עשיר לעצמו לבד, אלא משתדל בעשרו ודורש טוב לעמו:
דהוא עשירי לעזרא דאית לי' זכות אבות. ועזרא היה כ"ב דורות אחר אהרן הכהן, וסימנך צא וחשוב גמטרי' של "אהרן, הוא רנ"ו, וחשוב גמטרי' של "עזרא, הוא רע"ח, כ"ב יותר, מגמטרי' דאהרן לרמז זה (מגלה עמוקות), ולפי"ז דאית לי' זכות אבות, מצי קאי ג"כ על עזרא:
אזל ואמלך בדביתהו. הטעם כדקיי"לן חמר ונעשה גמל, צריך ליטול רשות מאשתו מפני שממעט בעונה, כן הכי נמי עונת ת"ח משבת לשבת, ועונת נשיא מבואר באבות דר"נ דהוא מחדש לחדש, וא"כ כיון שממעט בעונה, צריך ליטול רשות (יערות דבש).
א"נ כמו שאמרו איתתך גוצא גחין ולחיש לה (ב"מ נ"ט ע"א) עיי"ש:
דף כ"ז ע"ב רש"י ד"ה אחורי רבו. נמי יהורא הוא עכ"ל, יהורא, פי' גסות הרוח (ערוך), שמתגאה נגד רבו, ותוס' פי' להיפך:
רש"י ד"ה שלום לרבו. כשאר כל אדם שלום עליך ולא אמר לו שלום עליך רבי עכ"ל, ז"ל הש"ע יור"ד רמ"ב סט"ז, לא יתן שלום לרבו, ולא יחזיר לו שלום, כדרך שאר העם, אלא שוחה לפניו, ואומר לו ביראה ובכבוד, שלום עליך רבי, ואם נתן לו רבו שלום, אומר לו שלום עליך רבי ומורי וכו' עיי"ש, מזה מבואר דהא דפרש"י ולא א"ל שלום עליך רבי, ולא פרש"י, ולא א"ל שלום עליך רבי ומורי, לפי שבש"ס נקט הנותן שלום לרבו, דמיירי בתחלת נתינת שלום, ולא מיירי בהחזרת שלום, דאין הכי נמי בהחזרת שלום, צ"ל שלום עליך רבי ומורי. ודע דבש"ע נקט אמורי "ורבי, ובש"ס בב"ק ע"ג ע"ב וכן בפתחי תשובה כתב סי' רמ"ב "רבי "ומורי, ועיין לעיל ג' ע"א, ובשפ"ח לגמר' שם ד"ה רבי ומורי:
רש"י ד"ה והיינו דקא"ל. לא' אותו היום שהתפלל רב של שבת בע"ש (ב) א"ל ר' ירמי' (ג) מי בדלת מן המלאכה הואיל וקבלת עליך שבת בתפלתך עכ"ל:
לאו' אותו היום וכו'. משמע שרב לא היה רגיל לעשות כן, אלא אותו יום כשאיקלע לבי גניבא עשה כן, וכן משמע מל' רש"י עירובין מ' ע"ב ד"ה מי בדלת, דז"ל פעם אחת נתקשרו שמים בעבים, והתפלל רב של שבת מבעוד יום, וא"ל ר' ירמי' מי בדלת מן המלאכה וכו' עיי"ש. ודע דל' רש"י בעירובין משמע דע"י שנתקשרו שמים בעבים, טעה רב והתפלל של שבת בע"ש, והוה כעין עובד' דר' דימי בר ליואי דטעותא הואי, וסוגי' דכאן לא משמע כן, ואפשר לזה כיוון הגאון בעל נוד' ביהוד' בהגהת הש"ס שלו שהניח בצ"ע:
ב א"ל ר' ירמי' מי בדלת וכו'. ואע"ג דר' ירמי' בר אבא ג"כ התפלל אז של שבת בע"ש, כמפורש לעיל ע"א, וא"כ איהו מאי עביד, מי בדיל מן המלאכה או לא, די"ל דמשום עצמו גופ' שאל לרב, אי צריך ליבדל מן המלאכה, הואיל וקבל שבת בתפלתו:
ג מי בדלת מן המלאכה הואיל וקבלת עליך שבת בתפלתך. עיין אור"ח רס"א ס"ד, דמבואר דבתפלה הוי קבלת שבת, וכן באמירת ברכו, או באמירת מזמור שיר ליום השבת ואסור במלאכה עיי"ש, ובסי' רס"ג סי"ג כתב כשהתפלל של שבת מבעוד יום, חל עליו קבלת שבת, ואסור בעשיית מלאכה, אפילו אם אומר שאינו רוצה לקבל שבת עיי"ש, ועיין בצל"ח שכתב דעל מלאכת דאוריית' לא שאל ר' ירמי', אלא על מלאכת שבות דרבנן עיי"ש:
רש"י ד"ה לבית המרחץ. סלק' דעתן (א) לאחר שגזרו על הזיעה ועל הרחיצה בשבת כדאמרי' שבת מ' ע"א אלמא אע"ג דצלי לא בדיל לבא מאיסורי שבת עכ"ל:
(א) לאחר שגזרו על הזיעה ועל הרחיצה וכו'. הנה רש"י ז"ל נקט בתחלה "זיעה ואח"כ "רחיצה, אבל התם בשבת מ' ע"א אית' שבתחלה גזרו על "הרחיצה, ואח"כ על "הזיעה, דאית' התם אריב"ל בתחלה רחצו בחמין שהוחמו מע"ש, ואסרו לפי שיבואו להחם בשבת (מ"א שכ"ו סק"א) והתירו את הזיעה, ועדיין היו רוחצין בחמין, ואמרו מזיעין אנחנו, אסרו להן את הזיעה עיי"ש ודו"ק:
ב מאיסורי שבת. הא דנקט רש"י מאיסורי שבת, ולא נקט ממלאכה, משמע קצת ראי' לדברי צל"ח שהעתקתי בדיבור הקודם, דר' ירמי' שאל רק על מלאכת שבות דרבנן, אבל ממלאכת שבת דאוריית', פשיט' שהיה רב בדיל:
רש"י ד"ה וקודם גזרה. (א) עד שלא גזרו על הזיעה לבא ובכל דוכתי' דאמרינן כדאמר רבא להזיע מהכא אמרינן עכ"ל:
(א) עד שלא גזרו על הזיעה. אבל על הרחיצה בחמין כבר היה גזרו, ולפי"ז מעשה דרב היה בין ב' גזירות. ודע "דעל "הרחיצה בחמין כבר היה נגזר עוד קודם רבי, עיין שבת מ' ע"ב דקאמר והא מעשה דרבי אחר גזירה הוה, ועיי"ש בחידושי רשב"א, שגזירת חמין קדמה לרבי וגזירת "זיעה היתה אחר רבי או באמצע ימיו עיין בצל"ח. ועיין היטב בפרש"י שבת מ' ע"ב ד"ה דהא מעשה דרבי אחר גזירה הוה, ופרש"י שגזרו על "הזיעה וכו' עיי"ש, ולא פרש"י שגזרו על הרחיצה בחמין ודו"ק:
ב ובכל דוכתי' דאמרינן וכו'. ז"ל הצל"ח כעת אינו עולה על זכרוני שום מקום בש"ס שיובא דברי רבא זולת כאן, ובביצה ל"ב ע"א, ודברי רש"י כאן שכתב "ובכל דוכתי', משמע שיש עוד מקומות בש"ס שהובאו דברי רבא עכ"ל:
רש"י ד"ה לכברויי סלי. (א) לעשן אותן בגפרית ובא לאחר שהתפלל של שבת בע"ש עכ"ל:
(א) לעשן אותן בגפרית. פי' לעשן הסלים של נצרים בגפרית כדי ללבנן, פי' אחר, מניחים הבגדים בסלים והיו מעשנים תחת הסלים ללבן הבגדים, תרגום ירושלמי גפרית כובריתא (ערוך ערך כבר):
ובא לאחר שהתפלל של שבת בע"ש, פי' כך היה מעשה דר' דימי בר ליואי, ובש"ס דידן לא הזכיר זה, אבל בנוסח הכתב יד (בס' דקדוקי סופרים) הגרס', לכברויי סלי אפניא דמעליי שבתא, וכן הגרס' ברא"ש עיי"ש:
רש"י ד"ה טעותא הואי., (א) לא קבל עליו תוספת שבת משעת התפלה מדעת אלא יום המעונן היה (ב) וכסבר חשכה (ג) ואח"כ זרחה החמה עכ"ל:
א לא קיבל עליו וכו' מדעת. פי' משא"כ רב עשה כן מדעת ובמתכוון:
ב וכסבר חשכה. משמע שבשאר ע"ש לא היה מתפלל ר' דימי בר ליואי עד שחשכה ודו"ק:
ג ואח"כ זרחה החמה. אפשר שפרש"י כן, משום דמעובד' דפריך עלה, והא אמר אבידן פעם אחת וכו', ג"כ כך היה מעשה ודו"ק:
רש"י ד"ה הואיל והתפללו התפללו. ולא הצריכם להתפלל משתחשך וכו' (א) אבל לענין תוספת וכו' (ב) הואיל ואמר תפלה קבלה היא עכ"ל:
(א) אבל לענין תוספת. פי' לענין תוספת של ערב שבת, דהיינו כשהתפלל של שבת בע"ש, כי האי דר' דימי בר ליואי, אע"ג דבטעות הוה, אפ"ה תוספת הוא, ע"י תפלה, ואסור במלאכה:
ב הואיל ואמר תפלה קבלה היא, פי' הואיל דרב אמר שבדל מן המלאכה, לפי שהתפלל של שבת בע"ש, הרי דתפלה היא קבלת שבת על עצמו:
רש"י ד"ה בעלי תריסין. חכמים המנצחין זה את זה בהלכה עכ"ל, תריסין פי' מאתים "צנה, (הוא ל' מגן וצנה), תרגום מאתן "תריסין (מ"א י' ט"ז), פי' אחר ת"ח שנושאין ונותנין במלחמות של תורה, כבעל התריס הזה (ערוך):
רש"י ד"ה האיך יכול החי להכחיש את החי. על כרחי צריך אני להודות שאמרתי לו רשות עכ"ל, ואע"ג דגם אם היה מת, האיך יכול להכחיש את המת, מאחר שמת היה אמר אמת, ובדרך דרש י"ל דאית' (סנהדרין צ"ז ע"א) ההוא אתרא דקושטא שמי', ולא הוו משני בדיבורייהו, ולא הוו מיית אינש מהתם בלא זימנ' וכו' עיי"ש, ומשמע במהרש"א שם דאמת נקרא חיים, והשיקרא נקרא מת, דשיקרא לא קאי, ולפי"ז הכי קאמר אלמלא אני חי, והוא מת, ר"ל שאני הייתי אומר אמת, והוא היה אומר שקר, יכול החי האומר אמת, להכחיש את המת האומר שקר, עכשיו אני חי והוא חי, שנינו רוצים באמת, האיך יכול החי וכו':
רש"י ד"ה התורגמן. שהיה עומד לפני רבן גמליאל וכו' עכ"ל, והנה ר' חוצפית המתורגמן כאן, הוא היה מעשרה הרוגי מלכות (מצאתי):
רש"י ד"ה אשתקד. שנה שעברה עכ"ל, אשתקד, פי' ונוטריקון שתא קדמיתא (ערוך):
רש"י ד"ה ראש השנה. במס' ר"ה כ"ה ע"א שא"ל גוזר אני עליך שתבוא אצלי במקלך ובמעותיך ביו"הכ שחל להיות בחשבונך עכ"ל, והא דאמרו בר"ה אשתקד צערי', ולא אמרו אשתקד ביו"כ צערי', שהרי גזר לחלל יו"כ שחל בחשבונו, י"ל משום דבר"ה גזר עליו, לכן חישבו מיום שגזר גזירה, דהיינו בר"ה, ולא על יום שגזר, דהיינו על יו"כ, ויש מי שרצה לפרש פרש"י ד"ה בר"ה במס' ר"ה, בבכורות במס' בכורות, דהעם אמרו כן דבמס' ר"ה ובמס' בכורות מוכח דצערי' ודו"ק:
רש"י ד"ה מעשה דר' צדוק. בבכורות ל"ו ע"א, אית' ר' צדוק הוה ליה בכור, רמא לי' שעורים בסל, בהדי קאכיל איבזע שיפתיה, אתא לקמי' דר' יהושע, א"ל כלום חילקנו בין כהן חבר לכהן עם הארץ (ומי חשיד אנא למטיל מום בבכור בכוונ' ככהן ע"הא), א"ל ר"י הן, אתא לקמי' דר"ג ושאל, א"ל ר"ג לא, א"ל והא ר' יהושע אמר לי הן, א"ל המתן עד שיעלו בעלי תריסין לב"המד וכו' א"ל יהושע עמוד על רגליך ויעידו בך וכו':
רש"י ד"ה תא ונעבריה. בואו ונעביר אותו מן הנשיאות עכ"ל, מכאן ראי' למה שמצאתי פלפול על הגאון מהרל"נח בקונטרס הסמיכ' ובר בי רב, שנשיא דאמור על הילל, לא נשיא גמור (דאמרינן אין נשיא בלא סנהדרין) אלא ראש ישיבה עד כאן מצאתי, ולפי"ז הכי נמי נשיא דאית' כאן, לאו נשיא קאמר אלא ראש ישיבה, לכן היה ביד הציבור כאן למנותו ולהעבירו, דהענין מיירי מתלמידים ומבית המדרש. ועיין בתשובת החתם סופר אור"ח סי' מ"א) מענין הרדת אדם מגדולתו, וכן להוריד את הרב מרבנות שלו שקבלוהו עליהם עיי"ש ודו"ק:
רש"י ד"ה לית לי' זכות אבות. ודילמא ענש לי' רבן גמליאל עכ"ל, ואין לדקדק וכי חשיד ר"ג שיענש את מי שממלא מקומו, די"ל משום מי שבא למלא מקום גדולים, צריך ליזהר מאד, ואם אינו עושה כן, מי שהיה קודם לו, מעניש אותו ממילא, מכח מידות הצטרפות (פי' כשיעמדו זה אצל זה נראה החילוק שביניהם), וכעין הלל מחייב העניים, ר"א בן חרסום מחייב העשירים, יוסף מחייב הרשעים (יומא ל"ה ע"ב). א"נ כדאית' מנחות ק"ט ע"ב, א"ר יהושע בן פרחי' בתחילה כל האומר עלה לה, אני כופתו ונותנו לפני הארי, עתה כל האומר לי לירד ממנה, אני מטיל עליו קומקום של חמין, שהרי שאול ברח ממנה, וכשעלה בקש להרוג את דוד, ופרש"י בתחלה הייתי שונא הרבנות וכל האומר עלה לגדולה וכו', ועכשיו שעליתי לגדולה וכו', ר"י בן פרחי' נשיא היה עיי"ש, כן י"ל לגבי רבן גמליאל כאן:
רש"י ד"ה מעברין לך. יורידוך מן הנשיאות בשביל אחר עכ"ל, פי' כי שמא לא תוכל ליזהר בכל מיני אזהרות, ויגרמו לך ההורדה:
תוס' ד"ה והנותן שלום לרבו וכו' פי' כשאר בני אדם וכו'. א"נ ההוא לכתחלה קאמר וכו' עכ"ל, פי' דקשה לתוס' כאן אסרינן ליתן שלום לרבו, ובב"ק ע"ג ע"ב משמע דמותר, דאמרינן התם תוך כדי דיבור כמה הוה, ומשני כדי שאילת תלמיד לרב שאומר שלום עליך רבי ומורי עיי"ש, ותירץ התוס' דכאן אסרינן רק כשנותן שלום כמו שאר בני אדם, ואינו אומר שלום עליך רבי. א"נ ההוא לכתחלה קאמר, פי' דתלמיד גמור בכל ענין אסור ליתן שלום לרבו כלל, וכדברי רמ"א יור"ד רמ"ב סט"ז, ויליף בירושלמי מדכתיב ראוני נערים ונחבאו לכן אוסר כאן, דמיירי מתלמיד גמור, אבל התם בב"ק מיירי מתלמיד חבר ולכתחלה "קאמר, דלכתחלה אף תלמיד חבר צריך לומר לרבו שלום עליך רבי מצד דרך ארץ, ור' ירמי' כאן דלא אמר מי בדיל "מר, היינו טעמ' שמיהר לידע אם קיבל רב שבת, כדי שיקבל אף הוא שבת מיד, לכן קיצר בלשונו (צל"ח):
תוס' ד"ה הואיל והתפללו וכו'. הכי נמי נימ' וכו' עכ"ל, פי' דודאי הני דצלי של מ"ש בשבת ע"י שחשבו שחשיכה, ודאי שאמרו הבדלה בחונן הדעת, והורה להם רבי הואיל והתפללו התפללו, ועלתה להם ההבדלה שאמרו בח"הד שהיו מותרין במלאכה תיכף משחשיכה קודם שיבדילו (ועיי' ש"ע ס"ס רצ"ט), וא"כ עלתה להם תפלה של מ"ש בשבת לקולא, הכי נמי תועיל תפלת שבת בע"ש, להיות קבלה לחומרא אפי' בטעות. וזה כוונת התוס' בדיבור שאח"ז, שכתבו אע"ג דלא מטא זמן, אין איסורם איסור בעשיית מלאכה וכו', היינו קודם שיבדילו מחדש, אע"ג דטעות' היא, היינו שההבדלה שבאותה תפלה היתה בטעות (צל"ח):
תוס' ד"ה והלכת' כותי' דרב. ונראה דלכן תקנו פסוקים וקדיש וכו' עכ"ל, פי' פסוקים של יראו עינינו וקדיש בין יראו עינינו ותפילת י"ח: