שפתי חכמים (ברכות)· רבי אברהם אבא הרצל
פרק שלשה שאכלו · דף נ:
ע"ב גמר' אם יש במש ביניהם וכו'. פי' ששמש אחד לשתיהם, הוא מצרפן (ש"ע קצ"ה ס"א):
אין נוטלין ממנו לידים. אפילו נטילה שאינה צורך אכילה (מחבר קע"א), ועיין ברא"ש בשם הראב"ד, אבל נטילת מים אחרונים, מותר ביין ובשאר משקים, לפי שמעבירין הזוהמא ומותר משום קדושת הברכה (ט"ז קע"א סק"א):
עושה אדם כל צרכיו בפת. ולא נקט "באוכלין, דרבותא קמ"ל אפילו בפת דאשתנוי לעילויא ולשבח עד שקובע ברכה לעצמו (לעיל ל"ה ע"א), אפ"ה עושה בו כל צרכו. והטעם דמאחר שצרכי אדם עושה בהן, ליכ' למיחש להפסד אוכלין, דרק דרך ביזוי והשחתה ובעיטה אין מפסידין האוכלין (מ"א קע"א ס"א בשם הרמב"ם), וי"ל דרמב"ם לשיטתו שכתב בפ"ו מה' מלכים ה"ח, אין קוצצין אילני מאכל בכ"מ, וכל הקוצץ אילן מאכל דרך השחתה לוקה, אבל קוצצין אותו אם היה מזיק אילנות אחרות, או מפני שמזיק בשדה אחרים, או מפני שדמיו יקרים, לא אסרה תורה אלא דרך השחתה עכ"ל:
אין סומכין את הקערה בפת. אם היה מלאה דבר שאם יפול על הפת ימאס (מחבר קע"א):
כרכו ריפתא. עיי' בשפ"ח לעיל מ' ע"ב לגמר' ד"ה כרך:
הא דתני' בלען במשקין וכו'. עיין בש"ע קע"ב ושם מבואר. ויש לעיין למה לא יהרהר הברכה, בעוד שאוכלין ומשקין בפיו ויוצא בזה, וכעין דאית' בש"ע ס"ב ס"ד, אם מחמת אונס קרא ק"ש בלבו יצא, ואף לכתחלה יעשה כן, אם הוא במקום שאינו נקי, וכתב בט"ז שם מזה יש ללמוד במי שצמא בלילה במטתו, שא"א לו ליטול ידיו ולברך, יהרהר הברכה בלבו וישתה עיי"ש, וכעין זה כ' בברכי יוסף סי' קנ"ז, האוכל בתוך הסעודה, דברים הנפטרים מברכה, יברך בלבו עיי"ש ודו"ק:
דף נ' ע"ב רש"י ד"ה אבל אזמון עלייהו. דהני וכו' כדאמר (לעיל מ"ה ע"ב) קורין לו ומזמנין עליו וברכו החבורות ואילו לא היו שם אלא עד כדי נברך וברוך הוא וכו' עכ"ל, עיין רש"י לעיל מ"ה ע"ב ד"ה והא דקרי לי', ותוס' לעיל מ"ו ע"ב ד"ה להיכן:
רש"י ד"ה אין. מברכין עליו בפ"הג. לפי שהיה יינם חזק מאד ואין ראוי לשתי' בלא מים הילכך אכתי לא אשתני למעליותא ולא זז מברכתו הראשונה וכו' עכ"ל, ואע"ג דהך טעמ' דיין משום דאשתני לעלויא אשתני לברכה, אינו מתקיים לפי מסקנת הש"ס (לעיל ל"ה ע"ב), אלא הטעם משום דיין סעיד ומשמח, ועי' לעיל ל"ה ע"א רש"י ד"ה כיצד, שפרש"י יין משום "חשיבותו עיי"ש בשפ"ח, די"ל הא דפרש"י הלכך לא אשתני למעליותא, פי' דליכ' ב' הני תרתי דסעיד ומשמח ודו"ק:
רש"י ד"ה לשון אחר הכי גרסינן וכו' ואין נוטלין ממנו לידים וטעמייהו דרבנן משום הפסד אוכלין כך מצאתי בהלכות גדולות אצל קידוש והבדלה ובדקתי בתוספתא ולא גרסינן בה הכי אלא כמו שהוא בספרים עכ"ל, זה לשון הלכות גדולות בה' קידוש והבדלה, וחמרא דכי לא מזינא במיא, פליגי בה ר' אליעזר ורבנן, דתנו רבנן חיין בזמן שלא נתן לתוכו מים, מברכין עליו בור' פרי העץ, ואין נוטלין ממנו לידים, ומשנתן לתוכו מים, מברכין עליו בפ"הג, ונוטלין ממנו לידים ד"ר אליעזר, בזמן שלא נתן לתוכו מים, אין נוטלין ממנו לידים, דס"ל לר' אליעזר דלאו משקה הוא, נתן לתוכו מים ונוטלין ממנו לידים, דהוה לי' משקה, וחכ"א בין כך ובין כך מברכין עליו בפ"הג, דמשקה הוא, ואין נוטלין ממנו לידים, מפני הפסד אוכלין, והלכת' כרבנן דאמרי עד שלא ניתן לתוכו מים גמי מברכין עליו בפ"הג, ואין נוטלין ממנו לידים, ואע"ג דקא אמרינן, כמאן אזלא הא דאמר שמואל עושה אדם כל צרכו בפת כר' אליעזר, וקיי"לן הלכת' כשמואל, הני מילי במידי דלא מימאיס', אבל במידי דמימאיס, לא, עכ"ל בה"ג. ומה שפרש"י ובדקתי בתוספתא וכו', הוא התוספתא דברכות ריש פרק ד', ושם אית' ממש כנוסח ת"ר שבש"ס שלנו:
רש"י ד"ה לקורייטו. פיי"שון (ארצניימראנק) בלע"ז ובלשון חכמים אנימלית ואלונטית עכ"ל כדאית' (שבת ק"מ ע"א) ת"ר עושין אנומלין בשבת, ואיזו אנומלין, יין דבש ופילפלין, אין עושין אלונטות, ואיזו אלונטית, יין ישן ומים צלולין ואפרסמון, (פרש"י פיישי"ן בלע"ז) ואינו למשקה צמא אלא לצנן אחר המרחץ ודוגמת רפואה עיי"ש:
רש"י ד"ה דסטנא וכו'. אמנושטרי"ן עכ"ל, עי' בשפ"ח (לעיל מ"ב ע"א) לרש"י ד"ה ריסטנא, ועיין כאן במה רש"א:
רש"י ד"ה מידי דממאיס וכו' ותותים עכ"ל, תותים (מוילבעער בלע"ז) עי' בשפ"ח לעיל מ' ע"א תוס' ד"ה איתי:
תוס' ד"ה חלקוה האחים וכו' ולי נראה (א) דהתם מיירי להחזירה כאשר בתחלה וכו' וא"ת ואמאי לא פריך הכא (ב) מכל כלי שנשבר וטהור וכו' עכ"ל:
א דהתם מיירי להחזירה כאשר בתחלה ולתקנה וכו'. ועיין שם (בסוכה ט"ז ע"א) ופרש"י לפי מה דמסיק הש"ס למאי חזיא וכו' משמע דלא מיירי להחזירה "כאשר בתחלה ודו"ק:
ב מכל כלי שנשבר וטהור. פי' דהכי אית' כלים פ"ב מ"ב, כלי עץ כלי עור כלי עצים וכלי זכוכית שנטמאו ונשברו טהרו וכו' ועיי' רמב"ם פ"ו מה' כלים ה"א, כל כלים שנטמאו ונשברו אחר שנטמא, ונפסדו צורתו ותשמישו, טהור בשבירתו, וכן כלים שנשברו כשהן טהורין, שבריהן אינן מקבלין טומאה עכ"ל:
תוס' ד"ה שמש מצרפן לזימון. וה"ה בשני בתים וכו' וכן אית' בירושלמי וכו' עכ"ל, ז"ל ירושלמי ברכות פ"ז הלכה ה', שתי חבורות שהיו אוכלין בבית אחד בזמן שמקצתן רואין אלו את אלו הרי אלו מצטרפין לזימון ואם לאו אלו מזמנין לעצמן ואלו מזמנין לעצמן וכו', ואמרינן בגמר' ר' יונה ור' אבא בר זימנא בשם ר' זעירא לשני בתים נצרכה, א"ר יוחנן והן שנכנסו משעה ראשונה על מנת כן, אילין בית נשיאי מה את עבד לון בבית אחד או בשני בתים, נאמר אם היה דרכן לעבור אילו על אילו מזמנין, ואם לאו אין מזמנין, ר' ברביה מוקים לאמוריח על תרעא מציעיא דבי מדרשא, והוה מזמן על אילין ועל אילין:
פי' פני משה:
לשני בתים נצרכה. הא דקתני רישא בזמן שמקצתן רואין, אלו את אלו מצטרפין לזימון לא נצרכו אלא אפילו אוכלין בשני בתים והן פתו חין זה לזה בזמן שיכולין לראות אלו את אלו מצטרפין לזימון דאילו בבית אחד לא הוה צריך למיתני לרישא והא דנקט בית א' משום סיפ' נקט לה דאפילו בבית אחד אם לאו אלו מזמנין לעצמן ואלו מזמנין לעצמן:
והן. ודוק' שנכנסו משעה ראשונה על מנת כן שיצטרפו לזימון כאחד:
אילין בית נשיאי. שיש להם הרבה בתים סמוכין זה לזה ופעמים הן פתוחין ופעמים נעולים, מאי, אי נימא הואיל ואינן פתוחין תמיד בשעת הסעודה אלא לפעמים הן סגורין אם תדמ' אותן לב' בתים ממש, או דילמ' הואיל לפעמים פתוחין ובאותה שעה יכולין לראות אלו את אלו כבית אחד הוה ומצטרפין הן:
נאמר. דכך הוא הדין שאם היו דרכן לעבור אלו דרך אלו מזמנין אע"פ בהן לפעמים סגורין ואם לאו אין מצטרפין לזימון:
מוקים לאמורי'. היה מעמיד לשמש שלו על שער האמצעי מבית המדרש שפתוח לכאן ולכאן והיו שם חבורה אחת מצד זה וחבורה אחת מצד זה וכיון שהשמש באמצע ומשמש לשתיהן היה מצרפן לזימון אלו עם אלו כדאמרינן אם היה השמש ביניהן המשמש מצרפן:
ומה שכתבו התוס' ובלבד שישמעו ברכת המזון מפי המברך, לאו מדברי הירושלמי הוא, אלא דברי התוס' הם:
תוס' ד"ה בפ"הע וכו' (א) ויש לחלק בין הני דאמרינן חולין ק"ז ע"א דאחזות' קפדיתא וכו' (ב) ויש מפרשים לנ"י בעינן מים דכתיב וידיו וגו' עכ"ל:
(א) ויש לחלק וכו' דאחזותא קפדיתא. דאית' התם א"ל ר' ששת לאמימר קפדיתא אחזותא (שיהא בהם מראה מים) א"ל אין עיי"ש. וכוונת התוס' דיש לחלק בין מי פירות דמכשירין הכא לנטילת ידים, ומה דאית' בחולין דקפדינן אחזותא, די"ל לפי דמים שנשתנו מראיהם, גרוע ממי פירות שעומדים במראיתם, ושם מים עליהם, ועיין ברא"ש:
ב ויש מפרשים לנ"י בעינן מים דכתיב (וי קרא ט"ו י"א) וידיו לא שטף במים. והנה וידיו לא שטף במים, פרש"י בעוד שלא טבל מטומאתו, ואפילו פסק מזובו, וספר שבעה, ומחוסר טבילה, מטמא בכל טומאותיו, וזה שהוציא הכתוב טבילת גופו של זב בלשון שטיפת ידים, ללמדך שאין בית הסתרים טעון ביאת מים, אלא אבר הגלוי כמו הידים עכ"ל, ויש לומר דרש"י שפי' כן בפי' החומש, פי' כן לשיטתו, דמי פירות ג"כ כשרי' לנטילת ידים, משא"כ לפי היש מפרשים כאן, דהוא שיטות הראב"ד, עי' בשפ"ח לרש"י ד"ה ונוטלין, י"ל לפי היש מפרשים, דהטעם שהוציא הכתוב טבילת גופו של זב, בל' שטיפת ידים, לרמז דלנ"י בעינן מים, כמו לטבילת כל הגוף:
תוס' ד"ה כמאן אזלא וכו'. לכאור' משמע ממאי דא"ר אליעזר נוטלין (לידים ביין, ש"מ דר"א ושמואל אומרי' דבר אחד) ותימא דאמרינן בשבת וכו' ועוד קשה (א) דהכא משמע דאין הלכה כשמואל מדמוקי לה כר' אליעזר (ב) ובמס' ביצה כ"א ע"ב קאמר סתמא דגמר' וכו' (ג) ובה"ג אמר דהלכה כרבנן דכאן וכו' ויש נוהגים לאכול דייסא וכו' (ה) אבל במס' סופרים וכו':
(א) דהכא משמע דאין הלכה כשמואל מדמוקי לה כר"א. פי' דהא ר"א שמותי היא (שבת ק"ל ע"ב):
ב ובמס' ביצה קאמר "סתמא "דגמר' דסופלי לחיותא "ביו"ט דמטלטלינן להו אגב ריפתא כשמואל וכו'. דאית' התם א"ל אביי לר' יוסף ולר"י הגלילי דאמר (הוא לבדו יעשה לכם), לכם ולא לכלבים, הני סופלי (גרעיני תמרין), לחיותא (לבהמות) היכי שדינן להו ביו"ט, א"ל הואיל וחזו להסקה, תינח ביבשתא, ברטיב' מאי איכ' למימר, א"ל חזו להיסק גדול, תינח ביו"ט בשבת מאי איכ' למימר, מטלטלינן להו אגב ריפתא כדשמואל, דאמר שמואל עושה אדם כל צרכו בפת עיי"ש.
ויש לדקדק דקצת משמע דלאו "סתמ' דגמר' היא, ושנית דתוס' כתבו, דביו"ט מטלטלינן להו אגב ריפתא, וממה שהעתקתי מוכח, דבי"ט מטלטלינן להו בעצמן, הואיל וחזו להסק גדול, אלא דבשבת מטלטלין ע"י פת ודו"ק:
ג ובה"ג אמר וכו'. ובשפ"ח לרש"י ד"ה לשון אחר, שם העתקתי דברי הלכות גדולות עיי"ש. ומה שכתבו התוס' "דייסא, פי' (רמ"א קע"א ס"ג) היינו החטה הנקלפת מבושלת:
ד אבל במס' סופרים אוסרו וכו'. ז"ל מס' סופרים הי"ד וט"ו וט"ז, אין נוהגין בזיון באוכלין, ואין זורקין את האוכלין, לא ישב אדם ע"ג קופה מלאה תמרים וגרוגרות, אבל ע"ג קופה מלאה קטניות ועגול של דבילה מותר, מפני שנהגו כן, אין סומכין, ואין מכסין באוכלין, ואין אוכלין אוכלין באוכלין אא"כ ראויין לאכילה, ראב"י אומר כל שיש לו יד ועוקץ מותר לכסות וכו', ר"מ אומר כל שיש לו קליפה מותר לכסות בו וכו', אין אוכלין אוכלין באוכלין אא"כ היה אוכלן בבת אחת וכו' עיי"ש. ולפי מה שהעתקתי אין צריך להגי' בתוס' כמובן:
תוס' ד"ה מודים חכמים לר"א וכו'. תימא דאמרינן (לקמן נ"א ע"א) ד' דברים נאמרו בכוס של ברכה חי מלא וכו' עכ"ל, התוס' הבי' מילת' דר' יוחנן דאמר אנו אין לנו אלא ד', ולא הבי' הבריית' די' דברים נאמרו בכוס של ברכה עיי"ש ודו"ק:
תוס' ד"ה למאי חזי. פי' וכו' וכן הלכה כרבנן דיין חי מברכין עליו ב"פ הגפן דאמרינן (פסחים ק"ח ע"ב) שתאן חי (בלא מזיגת מים) יצא ידי חובת ד' כוסות בליל פסח עיי"ש:
תוס' ד"ה ולא בימות הגשמים. אע"פ וכו' ומיהו עכשיו שדרכן לזרוק חטים בבית חתנים וכו' עכ"ל, עיין אור"ח קע"א ס"ה, והכי אית' במס' שמחות פ"ח, מבזבזין לפני חתנים והכלות מחרוזות של דגים וחתיכות בשר בימות החמ', אבל לא בימות הגשמים, אבל לא חתיכות דגים מבושלים, ולא שומשין בין בימות החמ' בין בימות הגשמים, אבל קליות ואגוזים נוטל הוא בתוך קליפתו וזורק, כללו של דבר כל שהוא אבד אין מבזבזין לפניהם, ממשיכין לפני החתנים והכלות צינורות של יין ושמן, ואין חוששין משום דרכי אמורי, ואין חוששין משום איסורן של אוכלין וכו' עיי"ש: