אור ברסלב
שפתי חכמים (ברכות) פרק שלשה שאכלו › דף נ.

שפתי חכמים (ברכות)· רבי אברהם אבא הרצל

פרק שלשה שאכלו · דף נ.

דף מט:

ג' ע"א גמר' ומברכותיו של אדם ניכר אם ת"ח הוא. כעין (לעיל ל"ח ע"א) דאדם גדול הוא ובקי בברכות. א"נ דאית' (לעיל ל"ה ע"א) הנהנה מעוה"ז בלא ברכת מעל, מאי תקנתי' ילך אצל חכם מעיקרא וילמדנו ברכות, שלא יבא לידי מעילה עיי"ש, וא"כ מאן דבירך הברכות כהוגן, ודאי הלך אצל חכם שילמדנו, וכתיב (משלי י"ג כ') הולך את חכמים יחכם, לכן מברכותיו ניכר אם ת"ח הוא:

ההוא בדברי תורה כתיב. לישנ' דקרא (תהלים פ"א י"א) "אנכי "ה' "אלקיך המעלך מארץ מצרים הרחב פיך ואמלאהו, ולא שמע עמי לקולי וגו' והנה כתיב כאן, כעין דכתיב בדברי תורה, בעשרת הדברות בתחלתן (שמות כ' ב') "אנכי "ה' "אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים, היינו דקמתרץ ומפרש הש"ס דה"ק אנכי ה' אלקיך המעלך מארץ מצרים, ר"ל מדברי תורה שנזכר בפסוק כזה, "הרחב "פיך, לשאול מהן כל תאותך ואמלאהו. ובס' עיון יעקב מפרש, לפי שאדם נברא לעמל פה, דהיינו תורה, כדכתיב כי אכף עליו פיהו (סנהדרין צ"ט), לכן הרחב פיך קאי על ד"ת. ובס' מגיד תעלומה מפרש מדכתיב בתרי' ולא שמע עמי לקולי וגו':

נהרבלאי וכו'. והוא רמי בר ברוכי (סנהדרין י"ז ע"ב) עיין רש"י (ביצה ח' ע"ב) ד"ה נהרבלאי:

על המזון שאכלנו ה"ז בור. דמשמע שמברך לב"הב המאכילו, דאי לרחמנא הוא מברך, למה מזכיר מזון, בלא מזון יש הרבה לברכו (תרי"ח). וברי"ף פי' כשאומר על המזון שאכלנו, משמע שמברך את המזון:

אבל בי' דאיכ' ש"ש מוכח' מילתא כדתנן כענין שהוא מברך וכו'. ואין לדקדק למה לא מביא ראי' מרישא דמתניתן, כדתנן ברבוא אומר נברך לה' אלקינו אלקי ישראל אלקי צבאות יושב הכרובים על המזון שאכלנו, ובפרש"י נזהר מזה, שציין בד"ה כדתנן על המזון שאכלנו עיי"ש, וי"ל משום דהעונין הם מרובין, לכן מביא ראי' דלא המברך לבד, שהוא יחיד אומר על המזון שאכלנו, אלא אף העונים שהם רבים, כולם עונים ואומרים על המזון שאכלנו:

א"ר יוסף לא קשיא הא ר' יוסי הגלילי הא ר' עקיב' דתנן ר' יוסי הגלילי אומר וכו' במקהלות ברכו אלקים. לכאור' פתח בתרתי, הא ר' יוסי הא ר' עקיב', ומסיים בחדא, דתנן ר' יוסי הגלילי אומר, ולא הביא מילת' דר' עקיבא, וי"ל דעד ור' עקיב' האי קרא דר' יוסי הגלילי מאי עביד לי', כולה מילת' דר' יוסף היא, והנקודות בין תיבות אלקים לבין א"ר עקיב' טעות הן, וכן הנקודות בין תיבות וכו', לבין ור' עקיב' טעות הן. ומצאתי ראי' לדברי מנוסח כתב יד דגרס א"ר עקיב' מה מצינו בבית הכנסת וכו' אמר רבא הלכ' כר' עקיב' עיי"ש:

קם ר' חמא וקא מהדר אבי מאה. ואע"ג דרק "אורח היה ר' חמא דאקלעו לבי ריש גלותא, והאיך היה מהדר להאכיל למאה, די"ל לפי שמסובין רבים היו התם, כדמשמע לקמן דפריך ולברכו י' י', ומסתמ' ניח' לריש גלות', לכן מהדר שיהיו מאה, כמו דמצוה להדר אחר שלשה, ואחר עשרה (כאור"ח קצ"ב ס"א):

שמע ריש גלות' ואיקפד. תירוצו הוא. ואיקפד, פרש"י ויחרה לו שאנו עושין חבורה לעצמינו בפרהסי', אבל בתוס' ר"י חסיד פי' "ואיקפד, על שלא היו נמנים עמו, משום ברוב עם הדרת מלך עיי"ש:

אינון נפקין בזימון דידיה וכו'. ז"ל הש"ע (קצ"ד ס"א) אם שכח אחד מהם וברך, השנים יכולין לזמן עם השלישי, ואע"פ שכבר בירך וכו' עיי"ש, והנה לא נתברר אי מחוייבין לזמן בכי האי גונ', דמל' הש"ע משמע קצת דבדעתם תלוי, אבל אינן חייבין ודו"ק:

אוושא כ"ע ברכו את ה' המבורך. לא שהרימו וענו בקול רם יותר מרפרם בר פפא, דהא אסור לעונה להגביה קולו יותר מן המברך (עי' לעיל מ"ה ע"א), אלא קול הברה של רבים היה:

פתיא אוכמא. פי' כלי שחור. ואמר כך לפי שדרכן של ת"ח שמצטערין על לימוד התורה ואינם מכבסין בגדיהם (רש"י ע"ז ט"ז ע"ב):

אין מברכין על היין עד שיתן לתוכו מים וכו'. פי' דפליגי בברכת בורא פרי הגפן, אבל לכוס של ברכת המזון אפילו רבנן מוד' דאין מברכין עד שימזגנו במים, משום דבעינן מצוה מן המובחר, והיינו טעמ' נקט להך דינא הכא, בסוף דיני ברכת המזון (תפארת ישראל):

ג' שבאו מג' חבורות אינן רשאין ליחלק והוא שבאו מג' חבורות בני אדם. ונראה ה"ה עשרה שבאו מחבורת עשרה או יותר, אינן רשאין ליחלק, להיות מעט מעשרה, משום דכבר אתחייבו בהזכרת השם ודו"ק:

דף נ' ע"א רש"י ד"ה והנקדנין. דווקנין עכ"ל, ז"ל תוס' ר"י חסיד, ורבי פי' נוקדנין, מדקדקים בדברים שאין בהם צורך, וכעין דאית' בס' דרך ארץ, לא יהא אדם מן הנוקדנין ולא מן הנימקין וכו' עיי"ש. ובהגהת הש"ס מגי' צ"ל דייקנין, ואפשר שאין צריך להגיה, "דווקנין, הוא כעין דאית' (מנחות כ"ט ע"ב) ספרי "דווקני, ופרש"י "שמדקדקים לעשות כתב מיושר עיי"ש:

רש"י ד"ה מטובו הרי זה בור. שממעט בתגמוליו של מקום דמשמע דבר מועט כדי חיים עכ"ל, ואפשר מה"ט הרי זה "בור לפי שמראה בעצמו שאין לו כל צרכו, וכעין שפי' המפרשים (פאה פ"א מי"ב) "הבור, שדה שממה שאינו זרוע עיי"ש. וז"ל מהרש"א א"נ י"ל שמחסר טובו של מקום, כאלו כביכול מה שהוא נותן מטובו לאדם, הוא מחסר מעצמו, כמדת ב"וד, מה שהוא נותן לאחר, הוא מחסר מעצמו, משא"כ מדת הקב"ה, דמדת טובו לעולם לא יחסר, ועל כן נימא ובטובו, דמשמע שלא יחסר טובו, גם כשהוא מטיב לאחרים, והא דמשני לקמן בשאלה שאני, הכי פי' בשאלה ודאי לא משמע שהוא מחסר מטובו, אלא כשואל דבר מועט עכ"ל, ועי' בשפ"ח לעיל ל"ה ע"א לגמר' ד"ה שיהנה:

רש"י ד"ה בשאלה שאני. שהשואל שואל כעני על פתח שאינו מרים לשאול שאלה גדולה עכ"ל, פי' ומברכתך יברך וגו', שם שאל וביקש דוד בהפלתו, כשנאמר לו ע"י נתן הנביא, שיעמוד שלמה בנו ויבנה ב'הממק (שמואל ב' ז' כ"ט) ובשואל דרכו בכך, לשאול תחלה דבר מועט, ובפרט גבי דוד המלך מצינו שהוא דרכו לשאול בדרך זה, כעני על פתח, כעין שפרש"י (תהלים י"ט י"ד) גם מזדים חשוך עבדך וגו' עיי"ש בפרש"י, ועל זה פריך שפיר, והא דוד המלך בעצמו אמר (תהלים פ"א) הרחב פיך ואמלאהו, לשאול כל תאותך:

רש"י ד"ה מתני איפכא. חיים עדיף בכולל את כל באי עולם עכ"ל, והוי כעין (לעיל ד' ע"ב) בפסוק פותח את ידיך ומשביע לכל חי רצון, ופרש"י דיש בו "שבח "הכנת "מזון "לכל "חי עיי"ש. ואפשר מב"ה צ"ל כאן "ולית "הלכת' "כנהרבלאי, משום דהוי כמילת' דלעיל, ולעיל הלכת' היא, לכן אמר אבל כאן ולית הלכת' כנהרבלאי:

רש"י ד"ה למי שאכלנו משלו. משמע מרובים הן זה זן את זה, וזה זן את זה, ולפי דבריו מברך לבעל הבית עכ"ל. פי' לאו דמשמע כשתי רשויות ח"ו זה זן זה וכו', לנא במשמע שמברך לב"הב, פי' וכמו שפי' התוס' ד"ה על המזון. והנה בג' שאכלו כל לחד "מככרו ליכ' למימר הני ודו"ק:

רש"י ד"ה התם מוכח מילת'. דבמעשה ניסים ליכ' למימר מרובין עכ"ל, פי' דבמעשה ניסים למה לי מרובים (הגרש"ש):

רש"י ד"ה ואידך. עוברים ממקור נפקא ואנן ממקהלות דרשינן עכ"ל, ואנן, פי' ר' (יוסי הגלילי) ואפשר אף ר"מצד ממקהלות דרש:

רש"י ד"ה שמע ריש גלותא וכו' וישמע ריש גלותא ויחרה לו (א) ואע"ג דמפקי נפשייהו מידי זימון של הזכרת השם וכו' אפ"ה ניח' להו בהכי משום דאוושא כ"ע שהיו שם מסובין רבים (ב) ואין קול המברך נשמע עכ"ל:

(א) ולע"ג דמפקי נפשייהו מידי זימון של הזכרת השם. פי' וא"כ למה חששו בכבודו דריש גלותא, שלא יחרה לו, והא כ"מ שיש חילול השם, אין חולקין כבוד לרב (כדלעיל י"ט ע"ב), לכן תירץ רש"י דניחו להו בהכי משום וכו' ודו"ק:

ב ואין קול המברך נשמע. פי' ואנן קיי"לן ש"ע קצ"ה ס"ג, דכל המסובין צריכין לשמוע דברי המברך ברכת זימון בביאור, אז יכולין לענות ברוך שאכלנו משלו, אבל אם אינו שומע את האומר נברך שאכלנו משלו, לא יענה ברוך שאכלנו משלו, ללא עונה אמן בלבד, וכן הדין בברכו של קריאת התורה עיי"ש, אושא, פי' בערוך קול הברה של רבים (עי' חולין מ"ו ע"ב):

רש"י ז"ה פתיא, כלי הרס כדאמרינן (בע"ז ל"ג ע"ב) הני "פ היורא (כלי חרס) דבי 'מינסי (מקום בקרקעיתו קשה):

תוס' ד"ה ג' שישבו לאכול וכו'. ד"ה אבל אי אקדימו ואזמינו עליהן בדור תייהו פי' באכל כל א' מהשלשה ואפסיק לב' שהיו מסובין עמו עד הזן וכו' פרח חובת זימון מעליהן כלומר פטורין מזימון ורשאין עתה ליחלק ורש"י לא פי' כן עכ"ל, פירש לדעת רש"י, מאחר שכבר זימנו, אף שלא בירכו ברכת המזון עדיין, אפ"ה אסור לאלו הג' לזמן, כיון שכבר זימנו, משא"כ לפי' התוס', באם הפסיק לב', ואכלו אח"כ, בזה אין איסור, אם היו רוצים לזמן על לכילה השני', אלא דפטורי' הם מזימון (ט"ז קצ"ג סק"ז):

תוכן העניינים

שפתי חכמים (ברכות)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה