שפתי חכמים (ברכות)· רבי אברהם אבא הרצל
פרק שלשה שאכלו · דף מט:
ע"ב גמר' והא"ר הונא אמר רב טעה אומר ברוך שנתן. והנה (לעיל ע"א) לאו ר"ה אמר רב היא, אלא ר' גידל אמרה בשם רב קמי' דר"ה בשבת ובי"ט ובר"ח ודו"ק:
אלא שלא פתח בהטוב והמטיב. פי' שלא הזכיר עדיין שם ומלכות של ברכת הטוב והמטיב:
מיני' דמר שמואל. מר שמואל שבש"ס היה ראש גולה, עי' לעיל י"ט ע"א ועי' סדר הדורות אות ש', מר שמואל עיי"ש:
עד כמה מזמני' וכו'. וה"ה בר"המז בלא זימון, אלא רבותא קמ"ל, דאפילו בכזית מזמנין (תרי"ח):
חוזר ושורפו לפני הבירה. שבמקום אכילתו שם שריפתו. ועיין (זבחים ק"ד ע"ב) מאי בירה, ריש לקיש אמר המקדש כולו קרוי בירה, שנאמר הבירה אשר הכינותי, ור' יוחנן אמר מקום יש בהר הבית ובירה שמו עיי"ש:
מעצי המערכה. ולא מעצי עצמו, אפילו יש לו עצים, שמא ישתייר ויחזירן לביתו ויחשדוהו שלקח מעצי הקדש (ת"י):
א"ר יוחנן מוחלפת השיטה. פי' הך דהכא, דר"מ ס"ל בכביצה מזמנין, ור"י ס"ל בכזית, ועיין תוס' ד"ה ור"מ, ובמהרש"א ובאור חדש ריש פסחים אות ה', מ"ש על דברי המהרש"א עיי"ש, דרכו של ר' יוחנן לתרץ מוחלפת השיטה, וציינתי המקומות לעיל י"ז ע"ב, ועי' (שבת נ"ט ע"ב) דמשני ג"כ הש"ס לר' יוחנן איפך עיי"ש:
ואכילה בכזית וכו' ואכילה שיש בה שביעה ואיזו זו כביצה. ועיין יומא דף ע"ט, דשיערו חכמים בית הבליעה מחזיק ביצת תרנגולת, והנאת הגרון חשוב אכילה (ר"י עמדין ז"ל):
מה טומאתו בכביצה. הא דטומאת אוכלין בכביצה, ילפינן לה (יומא פ' ע"א) מקרא עיי"ש:
מה לאיסורו בכזית. ל' זה ניחא א' חצי שיעור מותר מן התורה. ועיין רמב"ם בפ"ב מה' שביתת עשור ה"ג דאסור מן התורה ודו"ק:
אחד עשרה וא' עשרה רבוא. הא מילת' ר' עקיב' אמרה, דאמר נמי בסיפא, מה מצינו בבית הכנסת, א' מרובים וא' מועטים. והטעם כי כל העשיריות קודש, והוא מקור ותכלית לכל המספרים, כי י' פעמים י', הוא ק', וי' פעמים ק', הוא אלף, וי' פעמים אלף, הוא רבוא, וס"ל לר"ע כיון דעשרה הוא המקור לכל המספרים, אין חילוק בין י', בין עשרה רבוא, שיש להם לומר נברך אלקינו, שהוא למעלה מכל עשר קדושות, ור"י הגלילי יליף מדכתיב במקהלות ברכו, בל' רבים, ולא כתיב בקהל ברכו, ללמדך דלפי רוב הקהל מברכים, דהיינו לפי מה שנתוסף העשיריות, וקונ' לו שם חדש, דהיינו מאה אלף רבוא, שהם כולם כח מספר עשרה, כך מברכי'. והא דפליגי בברכו שבב"המז, ולא פליגי בברכו שבתפלה, י"ל לפי שב"המז היא ברכה המפורשת בתורה (מהרש"א ח"א):
כענין שהוא מברך כך עוני' אחריו ברוך ה' אלקינו אלקי ישראל אלקי צבאות יושב הכרובים על המזון שאכלנו. הך כענין שהוא מברך, כך עונין אחריו, קאי נמי על הרישא בעשרה אומר וכו', במאה אומר וכו', באלף אומר וכו', כך משמע מהא דאית' לקמן נ' ע"א, אבל בעשרה דאיכ' ש"ש מוכח מילת' כדתנן כענין שהוא מברך כך עונין אחריו וכו' עיי"ש:
ר' יוסי הגלילי אומר וכו', ויש גורסין שר' יוסי הגלילי אומר וכו':
לעולם אל יוציא אדם את עצמו מן הכלל. פי' בין ברע בין בטוב מיחזי יוהרא, אם "ברע, לומר שהוא טוב מאחרים, הלא מרע"ה אמר לא תעשון ככל אשר "אנחנו עושים פה היום וגו', וישעי' כסדום היינו ולעמור' דמינו, ואם "בטוב, כדהכא, ודאי אינו נכון שיצוה לאחרים ברכו את ה', ומוציא עצמו מהכלל (ס' הבונה):
דף מ"ט ע"ב רש"י ד"ה והדר לרישא. לתחלת בר"המז כדאמרינן (לעיל כ"ט ע"ב) גבי תפלה עקר את רגליו חוזר לראש וכו' עכ"ל, ויש לדייק דהא לעיל מסיק הש"ס במי שאינו רגיל לומר תחנונים אחר תפלתו, אפילו לא עקר רגליו עדיין, אלא שסיים הברכה, חוזר לראש עיי"ש, עיין ברא"ש שכתב ויש מפרשים כיון שעדיין לא סיים ברכת הטוב והמטיב וכו' עיי"ש ודו"ק:
רש"י ד"ה מי שיצא מירושלים. לעיל מיני' מיירי וכו' עכ"ל, רש"י ז"ל מפרש לשון "וכן, מי שיצא מירושלים, על מה קאי, ופי' דקאי על מה דקתני התם בפסחים במשנה, ההולך לשחוט את פסחו וכו':
רש"י ד"ה לפני הבירה. מקום בהר הבית שיש שם בית הדשן גדול ששורפין פסולי קדשים קלים כדאמרינן בזבחים ק"ד עכ"ל, לכאור' הא איכ' קדשים קלים שלא נשרפו לפני הבירה, אלא בתוך העזרה, וז"ל הרמב"ם בפ"ז מה' מעשה קרבנות ה"ג, ג' מקומות לשריפה, אחד בתוך העזרה, ובו שורפין פסולי המוקדשין ואימורים קדשים קלים שנפסלו וכו', והמקום השני בהר הבית, ושמו בירה, ובו שורפין חטאות הנשרפות, אם אירע בהן פסול אחר צאתן מן העזרה, והמקום השלישי חוץ לירושלים, והוא הנקרא בית הדשן, ושם שורפין חטאות הנשרפות בזמן שהן נשרפות כמצוותן עכ"ל ודו"ק:
רש"י ד"ה א' עשרה וא' עשרה רבוא. כלומר הכל שוה משראוים להזכיר את השם אין צריכין לשנות וכו' עכ"ל, אפשר דהיה קשה לרש"י למה נקט במשנה עשרה רבוא, הא אפילו לר' יוסי הגלילי, דס"ל לפי רוב הקהל הם מברכין, לא חילוק אלא עד רבוא, אבל מרבוא ולמעלה אין חילוק ודו"ק:
רש"י ד"ה לפי רוב הקהל הם מברכים. (א) כמו שאמר שיש חילוק (ב) בין מאה לעשרה בין מאה לאלף וכו' עכ"ל:
(א) כמו שאמר וכו'. ר"ל כמו שאמר ר' יוסי הגלילי שיש חילוק בין ק' לי', ומשמע מדברי רש"י ז"ל שגרסינן שר' יוסי הגלילי אומר, ועיין בשפ"ח לגמר' ד"ה ר' יוסי:
ב בין מאה לעשרה וכו'. כפי הנראה הי' ניח' טפי, אי הוה אמר בין "עשרה "למאה, כמו שנקט בין "מאה "לאלף ובין "אלף "לרבוא ודו"ק:
תוס' ד"ה אי בעי אכיל וכו' וא"ת והא הוי ואז ר"ח מיומא דלא להתענות בהון במגילת תענית וכו' (ב) אבל אם בשביל סוכה ביו"ט ראשון צריך לחזור ולאכול בסוכה לאחר שיפסקו הגשמים דילפינן ט"ו מחג המצות וכו' (ג) ומפרש ר"י דבתענית חלום קאמר וכו' (ד) סעודה ג' של שבת וכו', אלא מיני תרגימא כדפי' ר"ת וכו' ועוד כיון דילפינן ממן (שבת קי"ז ע"ב) וכו' עכ"ל:
א ר"ח הוה מיומא דלא להתענות בהון במגילת תענית ר"ל במגילת תענית אית' דבר"ח אסור להתענות מדברי תורה, דז"ל מגילת תענית פרק י"א, כל הכתוב במגילה דלא למספד, מתענין לאחריו, ואין מתענין לפניו, ר' יוסי אומר לא לפניו ולא לאחריו, וכל שאין בו דלא למספד אלא דלא להתענאה לחוד, מתענין לפניו ולאחריו, ר' יוסי אומר לאחריו, אבל לא לפניו, אבל בימים טובים ובראשי חדשים מותר לפניו ולאחריו, ולמה באלו אסרו ובאלו התירו, אלא אלו דברי תורה, ואין דברי תורה צריכין חיזוק ואלו דברי סופרים ודברי סופרים צריכין חיזוק עכ"ל. ודע דתוס' דהכא הביאו בשם "מגילות "תענית, ואנן אית' בפירוש (תענית י"ז ע"ב), דראש חדש דאוריית' הוא עיי"ש, ועיי' ברא"ש כאן, ואפשר משום דבזמן הש"ס כבר היה מגילת תענית לכן הביאו התוס' בשם מגילת תענית (עי' שבת י"ג ע"ב) מי כתב מגילת תענית וברש"י שם למה נקרא מגלת תענית ודו"ק:
ב אבל אם בשביל סוכה ביו"ט הראשון צריך לחזור ולאכול בסוכה לאחר שיפסקו הגשמים דילפינן ט"ו מחג המצות. עי' מזה ש"ע תרל"ט ס"ג ס"ה, ובמגן אברהם סי' קפ"ח סק"ט:
ג ומפרש ר"י דבתענית חלום קאמר. וכדאית' לעיל ל"א ע"ב היושב בתענית בשבת קורעין לו גזר דין של ע' שנה עיי"ש, ועיין סי' רפ"ח:
ד וסעודה ג' של שבת וכו' אלא מיני תרגימ' כדפי' ר"ת וכו'. עי' תוס' סוכה כ"ז ע"א ד"ה אי בעי, ועי' מזה בטור וש"ע אור"ח סי' רצ"א, דטור פי' מיני תרגימ', היינו תבשיל העשוי מה' מיני דגן, וברכתו בור' מיני מזונות, ויש מפרשים מיני תרגימ', היינו מיני פירות עיי"ש:
תוס' ד"ה אם עבר צופים. פרש"י וכו' ול"נ דא"כ ה"ל למימר וכמדתו לכל רוח כדקאמר התם (בפסחים דף צ"ג ע"ב) גבי "מודיעים "ולפנים וכו' עכ"ל, מה שכתבו התוס' מודיעים "ולפנים, הנה הכי אית' התם, אי זו דרך רחוקה, מי שהוא מן המודיעים "ולחוץ, וכמדתה לכל רוח וכו', אבל בחגיגה פ"ג מ"ה תנן מן "המודיעית ולחוץ וכו', ולפנים "מן "המודיעית עיי"ש ודו"ק. ומה שכתבו התוס' דצופים הוי ל' ראי' וכו', עי' לקמן ס"א ע"ב רש"י ד"ה מן הצופים (מפרשים):
תוס' ד"ה ר' מאיר סבר וכו' ואומר הר"י וכו' וקיי'לן בכזית וכו' ור"מ ור' יהוד' הלכה כר' יהוד' (עירובין מ"ו ע"ב) וכו' בהא הלכה כר"מ דהא קים לי' ר' יוחנן בשיטתו (לעיל מ"ח ע"א וכן לעיל ל"ח ע"ב) וכו' (א) וכן פסק בה"ג ור"ח (ב) ובשאלתות ולענין שתיה אור"י (ג) דיש להחמיר ולברך עליו אפילו בפחות ממלא לוגמיו (ד) ואע"ג דלענין יו"כ ליתא וכו' עד דהוה ככותבות עכ"ל:
(א) וכן פסק בה"ג, ז"ל הלכות גדולות ה' ברכות פ"ח, עד כמה מזמנין, עד כזית דר"מ, ור' יהוד' סבר עד כביצה, ואע"ג דר"מ ור' יהוד' הלכה כר"י, הכא הלכה כר"מ דקאים ר' יוחנן בשיטתי', דא"ר חיי' בר אבא אני ראיתי ר' יוחנן שאכל כזית מליח, וברך עליו תחילה וסוף עכ"ל בה"ג:
ב ובשאלתות. ז"ל שאלתות דר' אחאי גאון משבחא, פ' יתרו סוף סי' נ"א, אי נמי ברם צריך כי אכיל שיעור כמה חייב לברוכי בתרי', ומחייב לאזמוני, כזית או כביצה, מיפליג פליגי בה ר"מ ור' יהוד', דתנן עד כמה מזמנין, ר"מ אומר עד כזית, ור' יהוד' אומר עד כביצה, ואמרינן מ"ט דר"מ סבר ואכלת זו אכילה ושבעת זו שתייה ואכילה בכזית, למימרא דהיכא דאכל כזית בעי ברכה, ור' יהוד' סבר ואכלת ושבעת אי זו אכילה שיש בה שביעה, הוי אומר זו כביצה, והלכת' כר' יהוד' דקיי"לן ר"מ ור' יהוד' הלכה כר"י, או דילמ' מסתבר טעמא דר"מ, בהא דמדמי לה לכל אכילת שבתורה, ת"ש דא"ר חיי' בר אבא אני ראיתי את ר' יוחנן שאכל זית מליח, ובירך עליו תחלה וסוף, ואיתמר נמי אר"ח בר יהוד' משמי' דרבא הלכת' שתה כוס יין, אכל גרוגרת אחד, מצטרף לעשרה, אבל אינו מוציא אחרים עד שיאכל כזית דגן, אלמא כר' מאיר סבירא לן עכ"ל שאילתות דר' אחאי גאון:
ג דיש להחמיר ולברך עליו. וכבר פי' המפרשים האיך שייך לומר "להחמיר "ולברך דהא ספק ברכות להקל:
ד ואע"ג דלענין יו"כ ליתא. ר"ל דגרסינן (יומא ע"ה ע"ב) האוכל ביו"כ ככותבות הגסה וכגרעינתה, והשותה מלא לוגמיו חייב וכו' עיי"ש, ועיין (לעיל ל"ט ע"א) תוס' ד"ה בצר לי' שיעור', ובשפ"ח שם אות א', "וכותבות הגסה, הוא פחות מכביצה מעט (תרי"ב ס"א):
תוס' ד"ה נברך אלקינו גרסינן ולא גרסינן נברך לאלקינו בלמ"ד וכו' (א) אבל גבי ברכה לא מצינו זה הלשון וכן מפרש בסדר רב עמרם עכ"ל, ז"ל סדר רב עמרם גאון בסדר שחרית. ומאן דאעיל אאינשי דכריך ריפתא וקא מברבין ברכת המזון, אין בתלתא אינון עד פחות חד מעשרה, או אשכחי למאן דמברך נברך אלקינו, וענו אינהו "ברוך "אלקינו שאכלנו משלו, יימר איהו בהדייהו ברוך אלקינו המבורך לעולם ועד, ואי עאל ואשכחינהו דקא ענו כבר, ולא שמע מן המברך, עאנו בתרייהו אמן עכ"ל:
(א) אבל גבי ברכה לא מצינו זה הלשון. המדקדקים כתבו ברך בפועל, נקשר לרוב, עם את וגם עם למ"ד (דברי הימים א' כ"ו נחמי' י"א) וצ"ע (הגרש"ש):
תוס' ד"ה לעולם אל יוציא עצמו מן הכלל. ופריך בירושלמי מן הקורא בתורה ומן החזן שאמר ברכו וכו' עכ"ל, דגרסינן בירושלמי ברכות פ"ז להלכה ג' שמואל אומר במזומן איני מוציא את עצמי מן הכלל, התיבון הרי ברכת התורה חרי הוא אומר ברכו, א"ר אבין מכיון דיימר המבורך, אף הוא אינו מוציא עצמו מן הכלל:
פי' פני משה:
שמואל אומר איני מוציא וכו'. ולעולם אומר אני נברך:
התיבון. ל' מיתיבי:
הרי ברכת התורה הרי הוא אומר ברכו. ואמאי מוציא עצמו מן הכלל:
מכיון דיימר המבורך. שאני ברכת התורה דמכיון שמסיים ואומר המבורך דמשמע המבורך בפי כל אינו כמוציא עצמו מן הכלל. ומה שכ' התוס' דבירושלמי פריך "ומן "החזן, בנוסח שלפנינו פריך מקורא בתורה בלבד, ולא קפריך מן החזן, וכן העתיק ברא"ש וכבר עמד בזה בס' מראה פנים עיי"ש ודו"ק: