שפתי חכמים (ברכות)· רבי אברהם אבא הרצל
פרק שלשה שאכלו
דף מה.
ע"א משנ' שלשה שאכלו (פת) "כאחת וכו'. פי' שקבעו יחד מיד בתחלת המוציא, או אפילו שלא ברכו ברכת המוציא ביחד, אלא אח"כ קבעו לאכול יחד, נקבעו לזימון עיי"ש (תר"י ורא"ש), ועי' בש"ע קצ"ג ס"ד:
אכל דמאי וכו'. הא דנקט ל' יחיד, כבר תירץ בצל"ח משום שמש או משום כותי עיי"ש:
מזמנין עליו. פי' מצרפין לג', וכן מזמנין עליהם, פי' מצרפין בלבד, אבל לא להוציא אחרים, אבל היכ' דתנא חייבין בזימון, או אזמני' סתם, פי' אפילו להוציא אחרים (מהרש"ש):
נשים ועבדים וקטנים וכו'. ודין דחרש ושוטה, עיין ברמ"א קצ"ט ס"י:
אמר רב אסי דא"ק גדלו לה' אתי וגו' רבי אבהו אמר מהכא כי שם ה' אקרא וגו'. והא דלא הקדים הש"ס טעמי' דרבי אבהו, דיליף לי' מפסוק של תורה, ור' אסי יליף לי' רק מפסיק של כתובים, ודוחק לומר לפי דבכ"מ שנקרא רב, הוא אמור' דבבל, וכ"מ שאמר רבי, הוא אמור' דארץ ישראל (עי' במבוא התלמוד), לכן בתלמוד בבלי שלנו, הקדים רב אסי שהוא אמור' דבבל, וזה דוחק, אלא יש לומר דהנה י"ל לכאור' בה"ג וברי"ף וברא"ש הביאו רק הא דר' אסי, ולא הבי' הא דר' אבהו עיי"ש, וכן לקמן מ"ח ע"ב רבי אומר ברכת זימון מגדלו לה' אתי נפק' עי"ש, ויש ליישב לפי דברי הצל"ח, דז"ל הנה לקמן מ"ט ע"ב, אמרינן בשלשה והוא אומר ברכו, ולפי"ז רב דאמר בשמעתין, שתים שרצו לזמן מזמנין, א"כ בשלשה יכול לומר ברכו, ולר' יוחנן דאמר שנים אין יכולין לזמן, א"כ אף כשהם ג', אינו יכול לומר ברכו, רק נברך, וא"כ איכ' למימר דר' אסי סבר כר' יוחנן, ולכן מביא קרא ונרוממה שמו יחדיו, וכולל עצמו עמהן, שאומר נברך, ור' אבוה סבר כרב, ויכול לומר ברכו, לכן מביא קרא הבו גודל, שהוא אומר ברכו עכ"ל הצל"ח, ולפי"ז מאחר שהלכה כר' יוחנן, דב' אין יכולין לזמן, לכן הביאו בה"ג וברי"ף וברא"ש רק הא דר' אסי, וכן הש"ס הקדימו למילת' דר' אסי דהלכת' היא:
מנין לעונה אמן שלא יגביה קולו יותר מהמברך וכו'. בדרך דרש י"ל משום דר' יוסי ס"ל גדול העונה אמן יותר מן המברך (לקמן נ"ג ע"ב), וא"כ שמא יאמר העונה אמן למברך, אני גדול ממך כר' יוסי, והיינו ויגביה קולו יותר מהמברך, לכן א"ר חנן מנין לעונה אמן שלא יגביה קולו וכו', דהא מילת' דרי יוסי תנאי היא (כדאית' סוף מס' נזיר), דעונה אמן והמברך שניהם במשמע בפסוק גדלו לה' אתי, ולהמברך ממהרין לפרוע שכרו עיי' ש:
לעונה אמן שלא יגביה קולו וכו'. י"ל היינו דוק' כשעונה אמן אחר ברכת חבירו, אבל מי שעונה אמן אחר ברכותיו, כגון אחר בונה ירושלים מותר, הכי משמע קצת מאביי לקמן סוף ע"ב ודו"ק:
שלא יגביה קולו יותר וכו'. ומשמע קצת שה"ה שלא ימעך קולו, והנה הטור לא הבי' הדין זה כלל, אלא שבש"ע קכ"ד סי"ב פסק כן, והרגיש בזה בדברי חמודות בפ' מי שמתו סי' ס"ב עיי"ש:
אין המתרגם רשאי להגבי' קולו יותר מן הקורא. ה"ה אף הקורא לא יגבי' קולו יותר מן המתרגם (ש"ע קמ"ה ס"א), והא דלא נקט הש"ס הדין בקורא, אלא במתרגם, י"ל לפי שאין המתרגם מתרגם, עד שקרא הקורא תחלה ודו"ק:
השמש שהיה משמש על השנים וכו'. נראה ה"ה באדם אחר, שבא מן השוק, הרי זה אוכל עמהם מה"ט. ועוד נראה ה"ה בשמש שהיה משמש על התשעה, וכן למדתי מל' הש"ע קצ"ג ס"א, מצוה שיחזרו אחר שלישי שיצטרף עמהם וכו', ומצוה לחזור אחר עשרה וכו' עיי"ש. ונסתפקתי כגון כעין נקיי' הדעת שבירושלים, שלא היה אוכלים אא"כ יודעין את מי מסיב עמהן:
כדאית' (ש"ע ק"ע ס"כ) מאי, אי אף בכעין זה הדין כן שאוכל בלא רשות, והנה נראה מדברי פני יהושע לתוס' לקמן מ"ז ע"ב ד"ה א"ר הונ' הלכה באחרים, דאסור לו לאכול בלא רשות עיי"ש ודו"ק:
הרי זה אוכל עמהם. לא נתברר אי כדי שביעה, או דוק' כזית פת, כמתניתן השמש שאכל כזית, ועיין ט"ז ק"ע סק"ו ודו"ק:
אע"פ שלא נתנו לו רשות. ר"ל שלא מדעתם, אבל מיחו בו משמע קצת דודאי אסור לו לאכול:
דף מ"ה ע"א רש"י ד"ה מאי עמא דבר האיך נוהגים וכו' עכ"ל, "דבר הוא ל' מנהיג, תרגום ינחני ה' "דברני ה' (בראשית כ"ד כ"ז), וכעין זה (כתובות י"ז) רבא דעמי, מדברנא דאומתית, פי' מנהיג אומתו (ערוך). וגדול הוא המנהג (תוס' לעיל כ"א ע"ב ד"ה עד), וכדאית' בירושלמי יבמות פ"ז מ"ג אם הלכה רופפות בידך ראה האיך הציבור נוהגין, ועי' בשפ"ח לעיל י"ד ע"א לתוס' ד"ה ימים, אות ג' העתקתי ממחזור וויטרי עיי"ש והעתקתי ל' הירושלמי בשפ"ח לרא"ש פ"ב ס"ה עיי"ש:
סליק פרק כיצד מברכין.
רש"י ד"ה שלשה שאכלו כאחת חייבין לזמן. להזדמן יחד לצרוף ברכה בלא רבים כגון נברך עכ"ל, עיין ש"ע קצ"ב ס"א, וז"ל מגן אברהם שם כתוב בזוהר ריש פ' דברים, שיאמר הב לן וניברך, דכל מילי דקדוש' בעי הזמנה עיי"ש, ובזה יש ליישב מה שפרש"י "כגון נברך, לכאור' והא לשון כגון, שייך רק במקום שיש עוד בדרך אחר (תוס' יו"ט), ולפי"ז י"ל דרצה רש"י ז"ל לרמז לדברי המגן אברהם:
רש"י ד"ה שנטלה תרומתו. קס"ד תרומת מעשר שלו שעל הלוי להפריש עכ"ל, עיי' פי' המשניות לרמב"ם ושם מבואר, ותרומת מעשר שהלוי מפריש ממעשר שקיבל, הוא א' מעשרה, והא דנקט רש"י קס"ד, לכאור' בגמר' לקמן מ"ז ע"א מסיק הש"ס הכי באמת עיי"ש, כבר עמד בזה הגהת הב"ח, וכ' שפרש"י דהכא קאי אסיפא, אצל שלא נטלה. תרומתו, עיי' פרש"י שבת קכ"ז עיי"ש, ובצל"ח כתב דהך קס"ד הוא טעות סופר עיי"ש:
רש"י ד"ה מעשר שני שנפדה. להתירו באכילה חוץ לירושלים וכו' עכ"ל, ומבואר ברמב"ם ה' מעשר שני פ"ד ה"א. והקדש דהכא מיירי, במקדיש דבר לבדק הבית (ויקרא כ"ז):
רש"י ד"ה והשמש. ששמשם בסעודה ואכל עמהם כזית (א) כדי להצטרף עמהם לזמון (ב) ובכל הני איצטריך לאשמעינן אע"ג דדמו לאיסור וכו' עכ"ל:
(א) כדי וכו'. ר"ל הרי הוא "די להצטרף עמהם לזמון (ולא לפרש "כדי להצטרף, משום להצטרף), וקצת ראי' מדברי פני יהושע, שכתב לפרש היינו טעמ' דנקט במשנה גבי השמש, שיעור כמה אכל, "השמש "שאכל "כזית, ולא נקט סתם והשמש, לאשמעינן דאפילו לר' יהוד' דס"ל במשנה עד כביצה, היינו להוציא אחרים, אבל להצטרף, מוד' ר' יהוד' דדי בכזית, ובזה מדויק דברי רש"י ז"ל בד"ה עד כמה מזמנין עיי"ש, וכן בצל"ח מאריך בזה עיי"ש:
ב ובכל הני וכו' אע"ג דדמו לאיסור וכו'. הנה בשמש שאכל כזית, מסיק הש"ס (לקמן מ"ז ע"ב) דמהו דתימא שמש לא קבע, כלומר אין לו קביעות לפי שהולך ובא קמ"ל עיי"ש, ואע"ג דאין זה דומ' לאיסור, י"ל דמשום דבשמש על השנים, אמרינן לקמן שאוכל עמהם בלא רשות עיי"ש, לכן נקט והשמש בכלל האחרינא, וכן כתב בצל"ח:
תוס' ד"ה ר' טרפון אומר וכו'. פי' לפניו וכו' דא"כ כי פריך (לעיל מ"ד ע"ב) מר' פפא דמברך אמים, לסייעיה מר"ט שהוא תנא עכ"ל:
סליק פרק כיצד מברכין.
תוס' ד"ה שלשה שאכלו כא' (א) בירושלמי פריך וכו' (ב) ורב אלפס תופס דרך משנה עיקר וכו' עכ"ל:
(א) בירושלמי פריך וכו'. דגרסינן בירושלמי ריש פרקין, שלשה שאכלו כאחת חייבין לזמן וכו', הכא איתמר אין רשאין ליחלק, וכה איתמר חייבין לזמן, שמואל אמר כאן בתחלה, כאן בסוף, אי זהו בתחילה, ואי זהו בסוף, תרין אמורין חד אמר נתנו דעת לאכול, זהו בתחילה, אכלו כזית, זהו בסוף, וחרנה אמר אכלו כזית, זהו בתחילה, גמרו אכילתן, זהו בסוף:
פי' פני משה:
הכא איתמר אין רשאין לחלק. במתניתן (לקמן נ' ע"א) בפרקין, קתני שלשה שאכלו כאחת אינן רשאין ליחלק, דמשמע שאין רשאין לחלק, אחר שכבר גמרו אכילתן כאחת, ובאים לברך, אז אינן יכולים לחלק, אבל אם לא גמרו כאחת, אלא אחד מהן גמר מקודם לחבירו, יכול הוא לברך בפני עצמו:
וכה איתמר חייבין לזמן. דמשמע משישבו לאכול כאחת חל עליהם חובת זימון ולעולם חייבין הם לזמן ואף אם גמר א' מהם קודם לחבירו אינו יכול לברך בפני עצמו וקשיין אהדדי:
כאן בתחלה כאן בסוף. מתניתן דהכא בתחלה מיירי ומתניתן דלקמן בסוף הוא דמיירי ופליגי תרין אמוראין בפירושא דמילת' דשמואל:
חד אמר נתנו דעת לאכול זהו בתחלה. והכי קאמר מתני' דהכא בשנתנו דעתם מתחלת אכילה לאכול ביחד בכ"הג חל עליה' חובת זימון לעולם אע"פ שלא גמרו אכילתן ביחד:
אכלו כזית זהו בסוף. ר"ל מתניתן דלקמן איירי בשהתחילו לאכול כא' אלא אחר שאכל א' או ב' מהן כזית בא השלישי לאכול עמהן ובהא בעינן דוק' אם גמרו אכילתן כא' דאז אין רשאין לחלק:
וחרנא. ואידך אמר אף אם אכל א' או ב' מהן כזית ובא השלישי זו ג"כ נקרא בתחלה כיון שעיקר הסעודה אוכלין כא' וחל עליהן חובת זימון ואין רשאין לגמור סעודתן זה בלא זה:
גמרו אכילתן זהו בסוף. כלומר לא נקרא בסוף לענין שאין א' מהן יכול לברך בפני עצמו אלא אחר שכבר גמרו דוק' אבל לא מקודם שגמרו היינו דוק' אם לא אכלו כל הסעודה כא' כי אם גמר אכילתן היתה כא' ובהא הוא דתנינן לקמן דשוב אין רשאין לחלק והיינו אחר שגמרו דוק' אבל מקודם יכולין לחלק זה מזה דכיון שלא אכלו בתחלה כא' לא חל עליהן חובת זימון ולומר שאינן יכולין לחלק אע"פ שעדיין לא גמרו:
ב ורב אלפס תופס דרך משנה עיקר וכו'. ודברי הרי"ף הם על מתניתן לקמן נ' ע"א, עיי"ש בתלמידי רבינו יונה:
תוס' ד"ה אכל טבל וכו' וי"ל דאכילת טבל לאו שמה אכילה דלא חזי' אף לכהן וכו' עכ"ל, ומהא דטבל לא חזי' לכהן, עי' ברמב"ם בפי"ט מה' סנהדרין אות ה', שכתב סתם "האוכל "טבל "שלא "הורם "ממנו "תרומה "ותרומת "מעשר, ולא כתב "זר "האוכל כמו שנקט באחריני, ועיי"ש באות ע"ח. ומה שכ' התוס' וכן לענין הנזהר מפת של נכרים, עי' מזה בע"ז ל"ה ע"ב וביור"ד סי' קי"ב ובאור"ח סי' תר"ג:
תוס' ד"ה אם רצו וכו' ועוד אי הוה ג' התם לא היו שם אלא פירות וכו' עכ"ל, ר"ל ואין מזמנין על הפירות (ר"י עמדין):
תוס' ד"ה שלשה שאכלו כא' וכו' וי"ל דעיקר פרכתו סמיך אסיפ', דקתני ד' אין רשאין לחלק, ואע"ג דאיכ' ב' מכאן וב' מכאן, והוי כמו וכו', וכה"ג תמצא בהרבה מקומות עכ"ל, ר"ל בהרבה מקומות מצינו שחסר מילת וכו', והוי כמו דכתיב' וכו', שקאי אמאי שכתב לאחריו, וכעין זה מצינו תוס' גיטין פ' ע"ב ד"ה זו. וכן דייק הש"ס בתיבות וגו', ועיין מזה (לעיל י' ע"א) שדר בה' עולמים ואמר שירה, והש"ס לא נקט וגו' אלא בפסוק ברכו ה' מלאכיו עיי"ש ומבואר:
דף מה:
ע"ב גמר' נשים מזמנות לעצמן ועבדים מזמנים לעצמן נשים ועבדים וקטנים וכו'. והא דברישא בענין המזמנים לעצמן לא הזכיר קטנים, כבר תירץ בכסף משנה פ"ה מה' ברכות ה"ז, לפי שהקטנים אינן חייבים בשום מצוה, אלא על אביהם מוטל לחנכם, וכיון שהיא חבורת קטנים, אינם מצווים בזימון עכ"ל, ודע דז"ל הש"ע קצ"ט ס"ו נשים ועבדים וקטנים אין מזמנין עליהם, אבל מזמנין לעצמן, ולא תהא חבור' של נשים ועבדים וקטנים מזמנין יחד, משום פריצות' דעבדים, אלא נשים לעצמן, ועבדים לעצמם, ובלבד שלא יזמנו בשם, ועיין שם בסעיף י', והנה מלשון "אבל "מזמנין "לעצמן, משמע דאף בקטנים הדין כן, ואפשר דסמך על מה שכתב אח"כ, אלא נשים לעצמן ועבדים לעצמם ולא הזכיר קטנים ודו"ק:
והא מאה "נשי כתרי גברי דמיין וקתני נשים מזמנות לעצמן ועבדים מזמנין לעצמן. פתח בנשים לחוד, ומסיים נשים ועבדים, ובנוסח הכתב יד לא גרס "כאן "ועבדים "מזמנין "לעצמן ודו"ק:
אי הכי אימ' סיפ' נשים ועבדים וכו' והא איכ' דיעות. ולא הזכיר כאן קטנים, משום לגבי קטני' אית' (גיטין כ"ב ע"ב) קטנים לאו בני דיעה נינהו:
שאני התם משום פריצות ר"ל ומוטב לעשות גדר לערוה, שלא לזמן בברכה, היכא דאיכ' למיחש לפריצות, לפי שכ"מ שאתה מוצא גדר ערוה, אתה מוצא קדושה (רש"י ויקרא י"ט ב'), וקדושה הוא יותר מברכ' זימון, לכן תדחה ברכת זימון מפני קדושה:
תסתיים דרב דאמר אם רצו לזמן אין מזמנין דא"ר דימי וכו'. והא דלא אמר תסתיים דרב דאמר דאין מזמנין, מהא דאית' (לקמן מ"ז ע"א), דרב ושמואל הוה יתבי בסעודת', אתא ר' שימי בר חיי' הוה קמסרב ואכיל, א"ל רב מה דעתך, לאיצטרופי בהדן, אנן אכילנ' לן עיי"ש, די"ל דלעולם ב' אם רצו לזמן מזמנין, אלא התם לאיצטרופי להו לחייבם לזמן קאמר, והכי משמע קצת מפרש"י שם, שפי' ואי אתה "מחייבנו עוד בזימון עיי"ש, וניח' לפי המסקנא כאן, דמסיק דרב ס"ל ב' מזמנין:
והא רבנן דאתו ממערב' אמרי אם רצו לזמן מזמנין. פי' התלמידים שבאו מארץ ישראל, אמרי "שנים אם רצו לזמן מזמנין:
לא דשמיע להו מרב מקמי' דנחית רב לבבל. מתחלה רב בא"י היה, בימי רבי, כדאית' (חולין קל"ז ע"ב), ואח"כ ירד לבבל, וקבע ישיבה בסוריא כדאית' (גיטין ו' ע"א):
שלשה שאכלו כאחת ויצא א' מהם לשוק קורין לו ומזמנין עליו. ובשנים שיצאו לשוק, לא נתברר אי השנים קורין לו לזה הנשאר בבית ומזמנין עליו, או הנשאר במקומו, קור' לשנים שיצאו, אבל לענין להפסיק, אית' לקמן ואין השנים מפסיקין לא' ודו"ק:
לא אמרן אלא בג' אבל בי' וכו' כיון דבעי לאדכורי ש"ש וכו'. דברכת הזימון של ג', אין לו דין ברכה, אלא כמו שכ' התוס' לקמן מ"ו ע"א ד"ה עד:
תשעה נראין כעשרה, והא דאית' לקמן מ"ז ע"ב, ט' נראין כעשרה, אמרי לה כי מכנפי, ואמרי לה כי מדברי, די"ל דהתם פליגי מתי נראין טפי, אבל מ"מ תשעה בין מכנפי בין מדברי, נראין הם כעשרה:
והלכת' כמר זוטרא מ"ט וכו'. ובהלכות גדולות ה' ברכות הכי אית', והלכת' כמר זוטרא משום ברוב עם הדרת מלך עיי"ש:
נקטינן פי' מסורת מאבותינו מנהג מאבותינו (רש"י עירובין ה' ע"א):
בור. הוא שאינו יודע נוסח הברכה אבל מבין הלשון (תר"י):
אמר רבא הא מילת' אמריתא אנא ואיתמר' משמי' דר' זיר' כוותי. כעין זה (מנחות מ' ע"ב) וגם שם רבא ור' זיר' הוא, אלא דהתם קאמר ואיתמר במערב' משמי' דר' זירא כוותי עיי"ש, ובנוסח כתב יד גרס הכא כמו התם. ודע דרבא אמר כן, ששמח שכיוון דעתו לדעת ר' זירא, ומצינו כעין זה (יומא מ"ט ע"א) גבי ר' חנינ' שאמר שאלתן כשאילה של ראשונים עיי"ש, ומכאן לימוד לדורות:
והא ר' פפא אפסיק לי' לאבא וכו'. הנה ר' פפא וחד דעמו, כשהפסיקו לאבא מרי לא הפסיקו סעודתן לגמרי, אלא חזרו ואכלו (הלכות גדולות):
לאבא מר בריה. וממה שמנה עשרה בנים לר' פפא, ואחד מהם הוא "אבא "מרי, בתפלה שמסדר לסיום כל המסכת' מוכח דצ"ל לאבא מרי בריה עיי"ש. ובנוסח הכתב יד גרס לאבא ברי' דר' יהוד' דלפנים משורת הדין הוא דעביד. עיין (ב"ק ק' ע"א) תוס' ד"ה לפנים, ומכאן משמע קצת כמו שמסיק התוס' עיי"ש ודו"ק:
כרכו ריפתא. עי' בשפ"ח לעיל מ' ע"ב לגור' ד"ה כרך:
לא הוה בהו חד דהוה גדול מחברי' וכו'. י"ל שכל א' אמר לחבירו אתה גדול ממני, כדרך הענוים, וכעין שפי' מהרש"א לתוס' (לקמן מ"ו ע"א) ד"ה לא, בענין ר' אבהו ור' זיר', שכל א' אמר לחבירו אתה גדול ממני עיי"ש:
הני מילי היכא דאיכ' אדם גדול וכו'. ואע"ג דילפינן לי' ברכת זימון מפסוקי (לעיל ע"א), די"ל דומי' דהתם, דמשה ודוד אמרו כן לישראל, הכי נמי דוק' היכא דאיכ' אדם גדול, שאומר כן למסובין. וראי' לדברי מצאתי בהלכות גדולות, דז"ל ריש ה' ברכות, בי תלתא דכרכו ריפתא מיחייבין לברוכי ברכת זימון, ומנלן דעד דהוי תלתא, א"ר אסי דא"ק גדלו לה' אתי ונרוממה שמו יחדיו, וקא גמרינן מינה דבעי מפתח שגדול ברישא, ומיענא אינון בתריה וכו':
חלוק ברכות עדיף. משמע דהיכא דאיכ' זימון, ליכ' חלוק ברכות, אלא המזמן בלבד מברך, ובנוסח הכתב יד גרס חלוק מצוה עדיף ודו"ק:
אמר להו ידי ברכה יצאתם ידי זימון לא יצאתם. דלא תימא בג' שחייבין לזמן, ולא ברכו ברכת זימון, לא יצאו ידי ברכת המזון כלל, וצריכין לחזור לראש ולברך, מידי דהוי הדולג, ולא בירך ברכת הזן או ברכת הארץ, דודאי חוזר לראש, דלא גרע ממי שדולג נוסח רצה, דחוזר לראש, דכולהו ג' ברכות חשובות כאחת (עיין מ"א קפ"ח סק"ח), לכן אמר להם מרימר, ידי ברכה יצאתם, אע"ג שלא יצאתם ידי זימון. והטעם י"ל דקיל ברכת זימון, שתלוי במנין המסובין, משא"כ שאר הברכות ורצה שאינו תלוי במנין המסובין ודו"ק:
ניהדר ונזמן. פי' "ניהדר, שתחזרו למקום שאכלתם, ושם נזמן, כב"ש וב"ה (לקמן נ"ג ע"ב) יחזור למקומו ויברך:
אין זימון למפרע. פי' משבירך וידי זימון לא יצא (רש"י לקמן נ'):
דקא אמרי נברך. כלומר דקא אמר המזמן נברך:
אביי עני לי' בקלא כי היכי דלישמעו פועלים וליקומו דהטוב והמטיב לאו דאוריית'. ועיין (לעיל ט"ז ע"א) מסיק הש"ס כשהפועלי' עושין בשכרן, אז אין מברכין ברכה הטוב והמטיב, וכשעושין בסעודתן, או בעל הבית מיסב עמהם, מברכין כתיקונה עיי"ש, וא"כ כאן באביי, משמע שלא היה מיסב עם פועליו, או עושין בשכרו היו ודו"ק:
דף מ"ה ע"ב רש"י ד"ה אם רצו אין מזמנין וכו' שאין קביעותן נאה משום פריצותא בין דנשים בין דמשכב זכר דעבדים בקטנים עכ"ל, פי' דעבדים עם נשים, פשיט' דאיכ' משום פריצות' דעבדים שטופים בזימה הם ובהפקר' ניח' להו, ועבדים עם קטנים, ג"כ איכ' למיחש למשכב זכר, ומלשון תלמידי רבינו יונה משמע, שאף עם האנשים גדולים, אסורים עבדים משום חשש פריצות' עיי"ש. ודע נשים עם קטנים לא נתפרש בפרש"י מאי, ועיין בש"ע קצ"ט ס"ו והעתקתי לעיל ע"א לגמר' ד"ה נשים עיי"ש). ועיין בצל"ח לקמן מ"ז ע"ב ד"ה הוא דאמר כריב"ל, שהקשה על פרש"י דהכא פי' משום פריצות', ובערכין ג' ע"א פרש"י לפי שאין נשים אומרות ברית, ועבדים אין אומרי' על נחלתינו עיי"ש ודו"ק:
רש"י ד"ה דאפילו ק' כתרי דמיין. לענין חובה דאין חייבות לזמן וכו' עכ"ל, פי' מדלא קתני נשים חייבות לזמן לעצמן, כדקתני במשנה דלעיל, ואפ"ה אם רצו מזמנין, וה"ה לשנים, וקשי' למ"ד שנים אם רצו אין מזמנין. ואע"ג דאית' (יבמות קי"ז ע"א) ק' נשים כחד דמיין עיי"ש, מ"מ כאן לענין זימון, דנשים מזמנות לעצמן אם רוצין, לענין זה מחשב ק' נשים כתרי (הגרצ"ח), ועי' במהרש"א לתוס' ד"ה והא ק':
רש"י ד"ה דאיכ' דעות וכו' דבדעות שלשה איכ' משום גדלו לה' אתי עכ"ל, ר"ל דמכאן יליף לי' (לעיל עמוד א') ברכת זימון, וכן איכ' משום כי שם ה' אקרא הבו גודל לאלקינו, לאידך מ"ד עיי"ש:
רש"י ד"ה א"ר זירא וכו' והוא עונה ברוך הוא עכ"ל, משמע דנוסח רש"י ז"ל הוא לענות "ברוך "הוא, וכן פרש"י לקמן ד"ה והוא דקרו לי' ועני, וכן לקמן פרש"י ד"ה הא, אבל בנוסח דידן לא מצינו מילת "הוא, ועי' תוס' ד"ה ר' זביד אמר יברוך "הוא "ומבורך:
רש"י ד"ה לאו דשמיע' להו מפ' יוחנן. דבר מערב' הוא וכו' עכ"ל, פי' דלכאור' היה להם לרבנן לומר דבר בשם אומרו, אלא לאו דשמיע' להו מר' יוחנן, ור' יוחנן היה הראש ישיבה בא"י, והוה כעין שאית' סתם ירושלמי ר' יוחנן (ועיין אור חדש למס' קידושין בסוגי' דחדש), וסתם שמעת' מהתם, ידעו הכל דר' יוחנן אמרה, ומותר לאומר' סתם. ועי' בש"ך יור"ד רמ"ב סקמ"ג, ששמועה ששמע מרבו, רשאי לאומרו בסתם וכתב הב"ח וכו' עיי"ש ודו"ק:
רש"י ד"ה דקרי לי' ועני. מסמוך הוא אצלם וכו' עכ"ל, ר"ל כגון שפתחו של בית הוא לשוק, והם אכלו בבית, והא' יוצא לשוק, ויושב או עומד כנגדן בשוק, הם קורין לו, והוא שומע קולן ומתכוון שיצטרף עמהם, ויענה עמהם ברכת זימון, ומזמנין, ואע"פ שאינו בא ויושב עמהן (ש"ע קצ"ד ועטרת זקנים שם). ודוק' בכי האי גונ', לאפוקי כשאינו סמוך ועונה, וקמ"ל דלא אמרינן בין עונה בין אין עונה, כמו דאמרינן בא' שאינו רוצה להפסיק לשנים, כדאית' בסי' ר' ס"א, והעתקתי לקמן ברש"י ד"ה אחד עיי"ש:
רש"י ד"ה מצוה ליחלק. ולברך כל א' לעצמו בין ברכת המוציא בין ברכת המזון עכ"ל, והא דלא נקט אביי הדין לענין ברכת המוציא המוקדם, שמא י"ל אי מדנפשי' הוה אמר, הוה נקט שנים שישבו לאכול כא' מצוה ליחלק, דהוה משמע ג"כ לענין המוציא, אבל הא נקטינן קאמר, דהיינו מסורת מאבותינו, והיה צריך לומר בלשון שנמסרה לו דהיינו ב' "שאכלו ודו"ק:
רש"י ד"ה אחד מפסיק לב'. אם גמרו השנים סעודתן ורוצים לזמן (א) דרך ארץ הוא שיהי' הא' מפסיק סעודתו עד שיזמנו עליו (ב) עד ברכת הזן דהיינו ברכת זימון וכו' עכ"ל:
(א) דרך ארץ הוא וכו'. פי' רש"י דרך ארץ הוא, אבל לקמן מ"ו ע"ב רש"י ד"ה להיכן הוא חוזר, פרש"י והוצרך זה. להיות מפסיק אכילתו וכו', וכן בש"ע סי' ר' ס"א כתב, וז"ל ג' שאכלו כא', אחד מפסיק "על כרחו לב', ועונה עמהן ברכת זימון, ואפילו לא רצה להפסיק, מזמנין עליו בין עונה בין אינו עונה, כל שהוא עומד שם וכו' עיי"ש, ואפשר הא דפרש"י לקמן, והוצרך, ר"ל מצד דרך ארץ, ואין סתיר' בפרש"י, וכעין שכתב במעדני יום טוב אות א', שרש"י מפרש שורת הדין, היינו דרך ארץ עיי"ש:
ב עד ברכת הזן דהיינו ברכת זימון. והוא כר' ששת לקמן מ"ו ע"א עד הזן את הכל, וכן כתב רמ"א סי' ר', אבל המחבר פסק כשיט' הרי"ף והרמב"ם כר"נ דברכת זימון עד נברך וכו' ובטובו חיינו:
רש"י ד"ה לפנים משורת הדין. לאחשוביה עכ"ל, פי' לבריה (הלכות גדולות):
רש"י ד"ה לא הוה בהו מופלג. "בחכמה "ובזקנה וכו' עכ"ל, משמע מפרש"י הא דאית' (לקמן מ"ז ע"א) והלכת' שגדול מברך עיי"ש, אף "זקן בכלל, דהא הטעם שגדול מברך, כתב הבית יוסף סי' ר"א, לפי שזהו כבוד לגדול, שמוציא אחרים ידי חובתן עיי"ש, וטעם זה שייך ג"כ בזקן:
רש"י ד"ה הא בבונה ירושלים וכו' וכן (א) בסוף ברכת ק"ש דשחרית וערבית ואחר כל ברכותיו דקתני בבריית' ה"ז משובח (ב) אחר יגמר כל ברכותיו קאמר וכו' עכ"ל:
א בסוף ברכת ק"ש דשחרית וערבית. היינו אחר גאל ישראל בשחרית, ואחר שומר עמו ישראל לעד בערבית בחול ופורס סוכת שלום בשבת, ועי' ב"י סי' רט"ו:
ב אחר "גמר כל ברכותיו קאמר. פי' כגון בסוף תפלת שמונה עשרה, ובסוף ישתבח שהוא סיום פסוקי דזמרה, וסוף יהללוך דהלל וכיוצא בהם (מרדכי סי' קס"ב):
רש"י ד"ה וליקומו. לעבידתייהו וכו' דקסבר הטוב והמטיב לאו דאוריית' היא אלא ביבנה תקנוהו על הרוגי ביתר "שנתנו "לקבורה עכ"ל, עיין לקמן מ"ח ע"ב, אית' אותו היום שניתנו הרוגי ביתר לקבורה, תקנו ביבנה הטוב והמטיב, הטוב "שלא "הסריחו, והמטיב "שניתנו "לקבורה עיי"ש, ורש"י ז"ל נקט כאן בקצרה, וכן צ"ל לפרש"י לקמן מ"ו ע"ב ד"ה והטוב עיי"ש ודו"ק:
תוס' ד"ה ר' זביד אמר ברוך הוא ומבורך. ובהלכות גדולות פסק א) ברוך הוא ומבורך וכו' עכ"ל, דז"ל בה"ג בה' ברכות, בא ומצאן כשהן מברכין, מחו עונה אחריהן, ר' זביד אמר ב) ברוך ה' המבורך, ר"פ אמר אמן, ולא פליגי, הא דאשכחינהו ג) דקא אמרי נברך שאכלנו, אמר איהו ברוך ומבורך שמו תמיד לעולם ועד, אי דאשכחינן דקאמרי ברוך ולא שמע נברך, אמר איהו גמי בהדייהו אמן, ואי הוו בו עשרה ד) ולעיל, ה) ואשכחינון דקא אמרי נברך אלקינו, אמר בהדייהו ברוך אלקינו ומבורך שמו תמיד לעולם ועד, וכל דשמע מן חברי', דקא מברך איזה ברכה, מחייב איהו למימר אמן, אע"ג דלא קאכיל, ולא עביד הך מצוה עכ"ל בה"ג:
א) ברוך הוא המבורך, הנה בש"ס שלנו לא גרסינן "הוא, וכן בלשון בה"ג כדמוכח ממה שהעתקתי ודו"ק:
ב) ברוך ה' המבורך. יש לדקדק בל' זה, חדא, כאן נקט ברוך ה' המבורך, ולקמן נקט אמר איהו ברוך ומבורך, ושנית מל' ברוך ה' משמע, דצריך להזכיר השם, אבל אינו מובן, הא מיירי כאן בשלשה, דליכ' הזכרת ה' בברכת זימון, אפילו במברכים עצמן, וזה שבא ומצאן יזכיר את ה' בתמי' ודו"ק:
ג) דקא אמרי נברך. ר"ל המזמן אמר נברך:
ד) ולעיל. פי' ולמעלה יותר מעשרה:
ה) ואשכחינן דקא אמרי נברך אלקינו אמר בהדייהו ברוך אלקינו וכו'. כאן בעשרה לא חילק בה"ג, בין דמצא כשהמזמן אומר נברך אלקינו, בין שמצא שהמסובין אומרין ברוך אלקינו, כמו שמפליג בשלשה ודו"ק:
תוס' ד"ה הא בבונה ירושלים וכו'. פי' ר"ח ובעל הלכות גדולות וכו' עכ"ל, והנה פירושו של רבינו חננאל מובא בערוך ערך גן, וז"ל הא דתני' הרי זה מגונה, אוקימנא בשאר ברכות, אבל בבונה ירושלים, וכיוצא בהן שהן סוף הברכות, הרי זה משובח, וראי' מר' אשי כאן ודהוה בתראה שמע מינה דמשום שהיא ברכה אחרונה, וכיוצא בה כל ברכה אחרונה עונה אמן עכ"ל. וז"ל בעל הלכות גדולות בה' ברכות פרק ששי, ת"ר הפורס על שמע, והעובר לפני התיבה, והמברך על הפירות, והמברך על אחת מכל מצות האמורות בתורה, לא יענה אמן אחר עצמו, ואם ענה ד"ז בור, ותניא אידך הרי זה חכם. א"ר חסדא מאן דאמר הרי זה בור בעונה אחר כל ברכה וברכה, ומ"ד חרי זה חכם בעונה בבונה ירושלים עכ"ל. ושם בהלכות גדולות פרק שביעי מה' ברכות כתב, וזה לשונו בשתי ברכות קמייתו (מברכת המזון) לא מתבעי לי' למיעני אמן בתר נפשי', אבל "בבונה ירושלים "עאני בלחישא, דתני חדא העונה אמן אחר ברכותיו ה"ז משובח, ותני' אידך ה"ז מגונה, לא קשי' הא בשאר ברכות, הא בבונה ירושלים, אביי עאני, אמן בקלא וכו' ודאי מאן דשרי המוציא, או דמברך על מצות, כגון לולב ושופר, או דמברך על פירות, ברכה דמקמי אכילה, ועאני אמן בתר נפשי', קא עביד דרך בורות, דתנו רבנן המברך על הפירות ועל המצוה, ועונה אמן אחר עצמו הרי זו בורות. אקשי לי' רבנן למר רב יהודאי גאון, הרי בונה ירושלים, אמר להו התם הכירא לפועלי', דקא עבדינא, תינח לאביי דעאני לי' בקלי, לר' אשי דעאני ליה בלחישא מאי איכ' למימר, שאני דמקמי אכילה מדבתר אכילה, א) דבתר אכילה, כיון דעבדתה ליה עיבדתי' לית לן בה, לקמי אכילה, כיון דבריך לי', לא מתבעי לי' לאישתעויי עד דטעים, וכד עאני אמן, דמי כמאן דקמישתעי, והיינו דקא תני דרך בורות, דבורים משתעו והדר טעמין עכ"ל (ועיין ברא"ש):
א) דבתר אכילה כיון דעבדתה לי' עיבדת' לית לן בה. ואין להקשות א"כ אף אחר הזן את הכל, ואחר ברכת הארץ, ג"כ יהיה מותר לענות אמן, די"ל דלכן אסור לענות, לפי שג' ברכות דבר"המז כולן חשיבי כחד ברכה (כמגן אברהם קפ"ח סק"ח). א"נ עיין ברא"ש סוף סי' י' מבי' בשם הרמב"ם, דוק' כשאומר ב' ברכות סמוכות, או יותר, כגון בר"המז, אז יענה אמן אחרי', כי הוא סיום ברכות וכו' עיי"ש, ועיין דברי חמודות סי' כ"א:
תוס' ד"ה ר' אשי עני לי' בלחישא. וכן פסק בה"ג וכו' עכ"ל, בדיבור הקודם העתקתי דברי בה"ג. ומה שכתבו התוס' דלדידן דליכ' פועלי', ז"ל הש"ע קצ"א ס"ב האידנ' אף הפועלים מברכי' כל ד' ברכות, שאין דרך בני אדם עכשיו להקפיד בכך, ומסתמ' אדעת' דהכי שוכרים פועלים, שיברכו כל ד' ברכות כתקנם עיי"ש, ועיין מחצית השקל סי' קפ"ח סק"א, מה שכתב בשם הב"ח ליישב מנהגנו, דהוי היפך מדברי התוס' כאן ודו"ק:
דף מו.
ע"א גמר' מתפח. פי' יתרפא:
עבידנ' יומא טבא לרבנן. כלומר עבידנ' סעודה, דבנדרים הולכין אחר לשון בני אדם (יומא ע"ו ע"ב). ואפשר לפי שהענו את עצמן הרבנן, היינו התלמידים, בחליו (כדלעיל י"ב ע"ב) ואם ת"ח צריך שיחלה עצמו עליו עיי"ש, לכן קביל על נפשי' כו' עבד סעודת לכולהו רבנן. וכשקיבל עלי' לא אמר לכולהו, לקיים אמור מעט ועשה הרבה (אבות פ"א):
ואיהו כמאן ס"ל כי הא דאמר רבי יוחנן משום רשב"י ב"הב בוצע ואורח מברך. ר"ל ואיהו ר' אבהו דאמר לר' זירא ניבריך לן מר, כמאן ס"ל, ומסיק דס"ל כי הא דא"ר יוחנן וכו'. ומה שיש לדקדק אי ר' אבהו ס"ל כר' יוחנן, דב"הב בוצע ואורח מברך, א"כ קשי' למה מתחלה, א"ל לר' זיר' לישרי לן מר, עיין במהרש"א, ודוחק לומר לפי שר' זירא הוא מרא דעובד', ובשבילו בא הסעודה, לכן א"ל לישרי לן מר ודו"ק:
כדי שיבצע בעין יפה. בכ"מ שבש"ס נקט עין יפה ל' יחיד, כעין זה (כתובות ק' ע"א) דאיכ' דתורם בעין יפה, ומבואר בשפ"ח לקמן נ"ה ע"ב לגמר' ד"ה אל תקרי עלי עין, שהעתקתי דבר נכון מס' סמיכות חכמים עיי"ש ודו"ק:
ואורח מברך כדי שיברך לבעל הבית. ואין לומר דאף אם הבע"ב מברך או א' מן המסובין, מ"מ יכול האורח לברך את הבע"הב, די"ל דעדיף כשמברך לב"הב במקום שמברך לקב"ה, דיש לברכה מקום לחול טפי, וכעין זה (חולין מ"ט ע"א) ומאי מסעי' כהני, דמוקי' לה לברכה לכהנים במקום ברכה לישראל עיי"ש. ודע דברכה זו מקומה כשמגיע המברך להרחמן:
ואורח מברך. ועיין בש"ע סי' ר"א, מבואר בת"ח וכהן ע"ה מי קודם עיי"ש, אבל בת"ח ואורח ע"ה, אורח וכהן אינו מבואר, ועיין מי קודם ודו"ק:
יהי רצון שלא יבוש ב"הב בע"הז. פי' שלא יהי' לעולם נצרך לבריות, שפניו משתנות מחמת שבושה ככרום (לעיל ו' ע"ב), ויזכה כן מצד מדה כ"מ, לפי שבצע "בעין "יפה:
שלא יבוש ב"הב בעוה"ז ולא יכלם בעו"הב. יש לפרש דאית' הנותן פרוטה לעני מתברך אבשש ברכות, והמפייסו בדברים מתברך "בי"א (ב"ב ט' ע"ב), והני שש ברכות, יש לומר שהם, שניצול מששה שמות שיש לו לעניות, ואלו הן, "מסכן, "אביון, "דל, "מך, "רש, "עני, והם ראשי תיבות "מ'א'ד"ם ר"ע, (והיינו שמתפללין שתצילנו היום ובכל יום מאדם "רע (כוונות ישרות), וכל שכן כשנותן לעני דבר לאכול מיד דקירוב הנאתו, ודאי מתברך בשש ברכות הללו, ולפי"ז י"ל "שלא "יבוש "ב"הב בעו"הז, פי' שינצל מכל שש שמות העניות "'מ'א'ד'ם ר"ע, הרי לא יבוא לידי בושה דעניות בעו"הז, "ולא "יכלם לעו"הב, פי' דהא בצע בעין יפה, דהוה כמפייסו לאורח בדברים, דמתברך בי"א ברכות, ומכללם שלא יכלם לעוה"ב, כמוכח מהתם בבבא בתרא עיי"ש:
רבי מוסיף בה דברים וכו'. י"ל הטעם דרבי הוסיף וכו', משום דהך "שלא "יבוש וכו' "ולא "יכלם וכו'. עדיין אינו ברכה כ"כ, שהרי רק ברכת "העדר "הרע הוא, לכן הוסיף רבי, ויצליח מאד בכל נכסיו וכו', שהיא ברכה ממש "מציאות "הטוב:
ויצליח מאד בכל נכסיו ויהיו נכסיו ונכסינו מוצלחים. והא דכופל הצלחת נכסיו ב' פעמים, וכן הוא הנוסח בש"ע, יש לומר לפי שאינו דומ' הצלחת העשיר, להצלחת העני, שהעני בהרווחת כל שהוא, הוא מתחשב למוצלח, משא"כ העשיר, לכן מבקש מתחלה, ויצליח מאד בכל נכסיו, וכשיהי' כבר איש מצליח ועשיר, אחר כך ויהיו נכסיו ונכסינו מוצלחים, ר"ל שיצליח, מה שנחשב להצלחה לעשיר, דכי רבה היא, (ובדיוק זה כולל כאן נכסיו ונכסינו). ומכאן י"ל ברכת יצחק ליעקב אבינו (בראשית כ"ז כ"ח) "ויתן "לך "אלקים, ופרז"ל ויתן ויחזור ויתן, ר"ל קודם כל יתן לך לרוב, וכשתהי' כבר עשיר, אז ויחזור ויתן לך אלקים, כברכת עשיר. ובזה י"ל (דברים א' י"א) "ה' "אלקי "אבותיכם "יוסף עליכם "ככם "אלף "פעמים, וכאשר כבר הוסיף עליכם ככם אלף פעמים, ואז "ויברך "אתכם "כאשר "דבר "לכם. וטוב לפרש בזה (תהלים ע"א כ' כ"א) "אשר "הראיתני "צרות "רבות "ורעות, לכן "תשוב "תחיני ר"ל נחשב לחיוני אם רק "מתהומות "הארץ "תעליני, אבל כנסת ישראל מבקשת מתחלה "תרב "גדולתי, וכשאהי' כבר בגדולה, אז "תסוב "תנחמני:
וקרובים לעיר ואל ישלוט שטן וכו'. עיי' בב"מ ק"ז ע"א מענין וקרובים לעיר עיי"ש, וי"ל לפי שהתפלל שיהיו קרובים לעיר, א"כ יהי' בני אדם שולטין בהן בעיניהם, ורואין אותן, לכן סומך ומתפלל, ואל ישלוט שטן, דהיינו עין הרע וכדומ', לא במעשה ידיו וכו':
ואל יזדקק לא לפניו וכו' שום דבר הרהור חטא וכו'. לפי שהתפלל על הצלחת נכסים, לכן סומך מיד ומבקש שינצל מכל חטא ועון, ויעמוד בנסיון העושר, ולא יהי' וישמן ישורון ויבעט חטא ועבירה ועון. וכן הסדר בברכת השחר, ואל תביאני לא לידי "חטא ולא לידי "עבירה "ועון וכו', ויש בזה כמה נוסחות שונות, ועיין בש"ס, ובנוסח הכתב יד:
עד נברך. פי' עד ובטובו חיינו, ולר' ששת מתחיל ברכת זימון נברך שאכלנו משלו, ומסיים הזן את הכל, ושנים או א' שאכלו, אין אומרים ברכת הזן את הכל כלל לפרש"י:
שהרי פועלי' עוקרין אותה. נקט ל' "עוקרין, י"ל משום דהיו יכולין לכלל הטוב והמטיב, בברכת הארץ, כמו שהם כוללים בונה ירושלים וכמו שכוללין כולן בברכה אחת מעין שלש, (עי' בשפ"ח לעיל מ"ד ע"א לגמר' ד"ה ברכה), ולפי שאפילו ע"י כולל אין אומרי' אותה, לכן נקט ל' עוקרין אותה, וכן יש לפרש לקמן ע"ב, תדע שהרי עוקרין אותה בבית האבל עיי"ש. ועיין לעיל ט"ז ע"א, רש"י ד"ה כוללין שתי ברכות באחת:
כל הברכות כולן פותח בהן בברוך וחותם בה בברוך חוץ מברכת הפירות וברכת המצות וכו'. הנה ברכת הפירות והמצות וסמוכות לחברת' וכו', הם רבים מאותן שפותחין וחותמין בברוך, כגון ברכת קידוש שבת ויו"ט וקידוש לבנה וברכת התורה וברכת אשר יצר וכדומ', וא"כ למה נקט כל הברכות כולן פותח וחותם בברוך, חוץ מברכת פירות וכו', הא הח"ץ, היא יותר מן הכלל ודו"ק:
דף מ"ו ע"א רש"י ד"ה קטינא חריך שקי. כך היו קורין לר' זירא וטעמ' מפורש (בב"מ פ"ה ע"א) עכ"ל, דאית' שם דר' זירא ישב עצמו בתוך התנור חם משום מילי דשמיא, ולא הוה שלטא בי' נורא, יומא חד יהבו בי' רבנן עינא, ואיחרכו שקיה, וקרו לי קטין חריך שקיה, (דאינש גוצא הוה) (רש"י) עיי"ש. והא דלא אמר ר' אבהו, "אי "מתפח יר' "זירא, ובפרט לפי מדרש רשב"י לפ' לך לך דף פ"ד ע"א, דמי שנתפלל על חבירו צריך להתפלל דבר ברור, והעתקתי בשפ"ח (לעיל ל"ד ע"א) לרש"י ד"ה א"צ עיי"ש, די"ל לפי שכאן חולה היה, והיה צריך לרחמים, לכן כדי להזכיר זכותי דעביד, אמר אי מתפך "חריך "שקי. ואפשר דגם הא דקרי לי' אינשי בשם זה, לא היה אלא כדי להזכיר צדקתו:
רש"י ד"ה כי מטי למשרי. לישנ' דשירותא, כלומר לפרוס ברכת המוציא ולאכול עכ"ל, ובערוך ערך שר פי' שירותא, סעודה, ויעש להם משתה, תרגום ירושלמי ועביד להון שירו:
רש"י ד"ה ר"ה דמבבל. היינו רב הינא סתמא:
רש"י ד"ה קרובים לעיר. שיכול לראותן ב"הב תמיד ולדעת מה הן צריכין עכ"ל, כעין דאית' (חולין ק"ה ע"א) מאן דסייר נכסיה כל יומא, שהולך ורואה קרקעותיו מה הן צריכין, משכח אסתירא עיי"ש. א"נ דטובה לאדם כשנכסים במקום א' וקרובים אליו, כדמצינו בח"ה בחסיד אחד שהתפלל רחמנ' ליצלן מפיזור הנפש, ושאלו מאי פיזור הנפש, והשיב שלא יהיו נכסיו מרוחקי' ומפוזרי' במקומות רבים:
רש"י ד"ה שהרי פותח בה בברוך. ואי דאוריית' היא הוה סמוכה לחברתה ואין פו פותחין בה בברוך עכ"ל, לפרש"י עיקר תדע היא, "שהרי "פותח "בה "בברוך, וא"כ הא דנקט הש"ס "ואין "חותם "בה "בברוך, כדי נסבה ודו"ק:
רש"י ד"ה כדתני' וכו' משום דכולה חדא הודאה היא ואין הפסק דבר תחנה או דבר אחר בתוכה כמו שיש בקידוש כי הוא יום תחלה למקראי קדש והנחילנו עכ"ל, ז"ל רש"י (בפסחים ק"ה ע"א) ולא דמו ברכת המצות ופירות, לברכת קידוש ולברכת יוצר אור, וברכת אבות, שבברכת קידוש צריך לספר בשבח שבת, וברכת יוצר אור שיש בה הפסק תחינה, כגון ברחמיך הרבים, וברכת אבות יש בה ריצוי, לפיכך צריך לפתוח ולסיים בשבחו של מקום עכ"ל. והנה פירש"י כאן, בקידוש כי הוא יום תחלה למקראי קודש והנחילנו, וכן הוא נוסח הרמב"ם בפכ"ט מה' שבת עיי"ש, וזה אינו כסדר נוסח שלנו, מקידוש שבת ורגלים ור"ה ודו"ק:
תוס' ד"ה לא סבר מר וכו'. מיהו יש ליישב הני תרי לישני דר' יוחנן כשב"הב מיסב עמהם וכו' עכ"ל, הני תרי לישני, פי' בין ר' הונא לר' יוחנן, דר"ה סבר בוצע מברך, כשאין ב"הב מיסב עמהם, ור"י מיירי כשב"ה:
מיסב עמהם. א"נ יש ליישב הני תרי לישנ' דר' יוחנן גופא, דכאן אמר ר"י בע"הב בוצע ואורח מברך, ולקמן מ"ז ע"א אמרינן, והלכת' גדול מברך, ומשמע מרי"ף ורא"ש דר' יוחנן ס"ל הכי, וא"כ קשי' דר"י אדר"י, על זה כתבי התוס', שיש ליישב דלא קשי', דר"י דהכא מיירי כשב"הב מיסב עמהם, ואין שם גדול וכו' (מהרש"א):
תוס' ד"ה עד היכן ברכת זימון. פרש"י וכו' ולא נהירא וא' דברכת הזן דאוריית' וכו' ועוד הא קיי"לן כר' ששת באיסורי וכו' לכן יש לפרש דקאי אדלעיל (מ"ה ע"ב) וכו' (ב) וכפי' זה איתמר בירושלמי עכ"ל:
(א) דברכת הזן דאוריית'. עיין (לקמן מ"ח ע"ב), ועיין מ"א סי' קצ"א סק"א, דרש"י ס"ל כרמב"ם, דאין מנין הברכות מדאוריית', דמדאוריית' די שיברך על שלשתן ברכה אחת וכו', והעתקתי הדברים בשפ"ח לתוס' ט"ז ע"א ד"ה וחותם עיי"ש. ומה שכתבו התוס' דקיי"לן כר' ששת באיסורי, העתקתי בשפ"ח לעיל מ"ב ע"ב לתוס' ד"ה ור' ששת עיי"ש. ומה שכתבו התוס' בכל דוכתי נקט ג' ברכות, עי' לעיל מ"ד ע"א במשנה:
ב וכפי' זה איתמר בירושלמי עכ"ל, דגרסינן בירושלמי דפרקין להלכ' א', ג' שאכלו כאחת, ובקש א' מהן לילך לו, דבית רב אמרי יברך ברכה ראשונה וילך לו, איזו הוא ברכה ראשונה, דבית רב אמרי זו ברכת הזימון, ר' זעיר' בשם ר' ירמי' זו הזן את הכל, ר' חלבו בר חנן בשם רב זו הזן את הכל, התיב ר' ששת, והא מתניתא פליגא, שנים ושלשה חייבי' בברכת הזימון, הא ארבע' לא, אין תימר ברכת זימון ראשונה, ניתני ארבעה, אשכחן תני ארבעה, אין תימיר זו חזן את הכל קשי', אין תימר זו חשיב והמשיב לית את יכול שנייא היא דא"ר הונא משניתנו הרוגי ביתר לחבורה, נקבעה הטוב והמטיב, הטוב שלא הסריחו, והמטיב שנתנו לקבורה, א"ר חינא תיפתר כר' ישמעאל, דר' ישמעאל אמר הטוב והמטיב דבר תורה, דכתיב ואכלת ושבעת וברכת זו ברכת הזימון, את ח' אלקיך זו הזן את הכל, על הארץ זו ברכת הארץ, הטובה זו ברכת בונה ירושלים, אש נתן לך זה הטוב והמטיב:
פי' פני משה:
וביקש א' מהן לילך לי. והרי היא נתחייב בנימין:
יברך ברכה ראשונה. ואח"כ ילך לו ופליגי מה היא ברכה ראשונה:
דבי רב אמרי זו ברכת הזימון. נברך שאכלנו משלו ואחר שיאמרו לזה יכול הוא לילך לדרכו:
זו הזן את הכל. וצריך שישב עד שיאמר כל ברכת הזן ואח"כ ילך לו וכן ר' חלבו בשם רב קאמר כר' זירא:
התיב ר' ששת, על דבית רב דקאמרי ברכה ראשונה ברכת הזימון והא האי מתנית' פליגא כדמסיים ואזיל:
שנים ושלשה חייבין בברכת הזימון. א"נ המזון גרסינן, כלומר שנים ושלשה בני אדם שאכלו ואין אחד מהן יודע לברך ברכת המזון כולה אלא אחד יודע ברכה ראשונה והשני יודע ברכה שנייה ושלישית ואינו יודע ברכה ראשונה או שאחד יודע לברך ברכה ראשונה ואחד יודע לברך ברכה שנייה ואחד יודע לברך ברכה שלישית חייבין לברך ברכת המזון לפי שאפשר לברך כל א' וא' מהן ברכה אחת שהיא יודע ונמצאת ברכת המזון כולה משנים מהם או משלשתן:
הא ארבעה לא. כלומר אלמא דשמעינן מינה דברכת המזון עם ברכת הזימון אינה אלא ג' ברכות בלבד ולפיכך אינה נחלקת אלא לשלשה אנשים בלבד ומשום הכי קתני שנים ושלשה ולא קתני ארבעה ואי אית' דברכת הזימון עד נברך הוא היה אומר ארבעה וקשי' לדבית רב:
אשכח תני ארבעה, ומשני דבאמת אשכחן חדא ברייתא דקתני ארבעה ודבית רב אמרי כוותה:
אין תימר זו הזן את הכל קשיא. כלומר השתא דאשכחן ברייתא דתני ארבעה א"כ קשי' לאידך דקאמר ברכה ראשונה עד הזן את הכל הכא דלדידיה לא הוה אלא ג' ברכות לשלשה בני אדם:
אין תימר זו הטוב והמטיב לית את יכול שנייא היא וכו'. כלומר וכי תימא דאף למ"ד ברכה ראשונה מברכת הזימון עד ברכת הזן היא נמי ניחא דהאי בריית' דקתני ארבעה עם ברכת הטוב והמטיב הוא דקחשיב וא"כ אשכחן ד' ברכות לר' בני אדם הא ליתא דאי אתה יכול לומר כן דהא שנייא היא ברכת הטוב דמדרבנן היא וכדר' הונא דאמר משניתנו הרוגי ביתר לקבורה הוא דתקנו אותה וא"כ לא מצי התנא למיחשבה עם הני ברכות דאוריית':
א"ר חונא תיפתר כר' ישמעאל. כלומר אי משום הא לא קשי' דלעולם נימא ברכה ראשונה עד ברכת הזן היא וזימון לא נחשב לברכה בפני עצמה והא דקתני ארבעה עם ברכת הטוב והמטיב הוא דקחשיב ותיפתר כר' ישמעאל דס"ל מדאוריית' היא כדדריש לה מן הכתוב בתורה ואכלת ושבעת וכו' לקמן מ"ח ע"ב אשר נתן לך זה הטוב והמטיב:
(והארכתי בהעתקה זו, משום דהרי"ף ז"ל האריך וכתב דברי הירושלמי כאן):
תוס' ד"ה ולמאן דאמר שנים ושלשה קסבר עד הזן. פרש"י ב' ליחיד וג' לזימון וכו', לכן נראה פי' של ר' אלפס וכו' עכ"ל, ומבואר הענין במה שהעתקתי מירושלמי ומפי' פני משה בדיבור הקודם עיי"ש:
תוס' ד"ה כל הברכות כולן וכו'. והא לך הסדר וכו', (א) אלקי נשמה אמאי אינה פותחת בברוך דאינה סמוכה לאשר יצר כגון אם לא בא מן הנקבים וכו' (ב) וכל הני ברכות קטנות כל אחת ברכה לעצמה כדאמרן בעלמא וכו' וא"ת והלא (ג) כל הברכות כולן צ"ל בחתימתן מעין פתיחתן וכו' (ד) כדאמרינן במדרש חדשים לבקרים וכו' וי"ל (ה) לפי שהיו רגילים וכו' עכ"ל:
(א) אלקי נשמה אמאי וכו'. מקושיות התוס' דמקשין אמאי אלקי נשמה אינה פותחת בברוך דהא אינה סמוכה לאשר יצר, כגון אם לא בא מן הנקבים, ר"ל כשלא עשה צרכיו, משמע דאי עשה צרכיו דצריך לברך אשר יצר, אז ודאי סומך מיד אלקי נשמה, ושמעתי דהכי נהג הגאון בעל החתם סופר ז"ל, ועי' בסי' מ"ו ס"א וסי' ס"ז סי"ג:
ב וכל הני ברכות קטנות וכו'. היינו הא דאית' (לקמן ס' ע"ב), כי שמע קול תרנגול', אומר הנותן לשכוי בינה וכו' עיי"ש:
ג כל הברכות כולן צ"ל בחתימתן מעין פתיחתן. כדאית' (פסחים ק"ד ע"א) מעין פתיחתן סמוך לחתימתן עיי"ש, והיינו שתירץ התוס', דשפיר הוה "מעין "פתיחה "סמוך "לחתימ'. ועיין בירושלמי פ"א לה"ה, ז"ל א"ר אחא כל הברכות כעין חותמותיהן, פי' מענין שהוא מזכיר בסוף נוסח הברכה, כך היא חותם, כגון עוזר ומושיע ומגן בא"י מגן אברהם וכן כולם עיי"ש היטב:
ד כדאמרינן במדרש וכו'. והוא מדרש רבה (איכה ג'), והעתקתי המדרש בשפתי חכמים לעיל י"ב ע"א, לתוס' ד"ה להגיד בבקר חסדך עיי"ש:
ה לפי שהיו רגילים וכו'. כדאית' (מגילה כ"א ע"א) תנא הפותח מברך לפני', והחותם מברך לאחריה, והאידנ' דכולהו מברכי לפניה ולאחריה, היינו טעמ' דתקנו רבנן, גזירה משום הנכנסין ומשום היוצאין עיי"ש, אבל קריאת פסוקי תורה, לא הוה הפסק, כמו ק"ש דלא הוה הפסק:
דף מו:
ע"ב גמר' ויש מהם שחותם בברוך ואין פותח בברוך. כדדייקינן מצינו טעם, להא דנקט בל' זה, ולא נקט ויש מהם שאין "פותח בברוך "וחותם בברוך ודו"ק:
כדתני' מה הם אומרי' בבית האבל וכו'. זה ל' בפי"ד ממס' שמחות שלפנינו, המברך בר"המז בבית האבל אינו אומר ברכה רביעית ד"ר יוסי הגלילי, ר' עקיב' אומר הטוב והמטיב, וחכ"א דיין האמת שליט במעשיו שופט בכל הדורות בצדק שכולנו עמו ועבדיו ובכל זאת אנו חייבין להודות לו ולברכו עיי"ש, הרי נמצא שינוי הכא מהתם ודו"ק:
אע"ג דרבנן קשישי וכו'. והוא כעין דאית' לעיל (ל' ע"א) א"ר אשי לא חזינן רבנן קשישי מינן דעבדי הכי עיי"ש, ורש"י ז"ל לא גרס קשישא:
פרסאי בצרכי סעודה בקיאי מינייכו וכו'. ר"ל לפי שריש גלות' ור' ששת בבבל היו, לכן א"ל ריש גלות' לר"ש, אנשי יהודאי דדרים בין אנשי פרס, בצרכי סעוד' בקיאי מינייכו. והא דאית' (מגילה י"א ע"א) אלו פרסיים שאוכלי' כדוב ושותין כדוב, ושם מיירי בנכרים של ארץ פרס, וכן (לעיל ח' ע"ב) בג' דברים אני אוהב את הפרסיים שהן צנועין באכילתן עיי"ש:
ישב גדול וישמור ידיו וכו'. ר"ל וימתין וישמור מלהפסיק ומלדבר עד שנוטלין כולן (כן למדתי מל' הש"ע קס"ה ס"ב):
א"ר ששת אנא וכו'. ובנוסח כתב יד גרס "א"ל ר' ששת אנא מתנית' ידענ', וגירס' זו נכונה שהרי ר' ששת אמר כן לריש גלותא:
אנא מתנית' ידעני. ר"ל דרבנן שלומדי' משנ' ותוספתא בקיאין בצרכי סעודה יותר מפרסאי:
בר פחתי. עיין בשפ"ח לעיל י"ג ע"ב לגמר' ד"ה בר פחתי:
עיין בברכת מזונ' וכו'. עיין רש"י לעיל מ"ג ע"א ד"ה עיין, ויש לפרש עוד דיעיין ויסדר לעצמו לברך ברכת המזון, בעוד שהאחרים נוטלים ידיהם קאמר לך רבי. ולמדתי לפרש כן ממה שפי' הרשב"א הא דאית' לעיל, מים אחרונים בזמן שהם חמשה מתחילין מן הגדול וכו', דשיערו חכמים שבשיעור נטילת הארבעה, יש זמן לעיין בד' ברכות של מזון, וכן נמי בשיעור זה ליכ' הפסק, בין נטילה לברכה, ושמעינן מכאן דהא דאמרינן תכף לנ"י ברכה (לעיל מ"ב ע"א) לאו דוק' תיכף ממש, אלא בכדי שיעור זה (עיין דברי חמודות דפרקין סי' ל"ג):
דף מ"ו ע"ב רש"י ד"ה ויש מהן חותם ולא פותח. כגון ברכה סמוכה לחברתה וכו' וברכה אחרונה שבק"ש אמת ויציב ואמת ואמונה וכו' עכ"ל, ואע"ג שאינו חוזר ואומר אמת (כדלעיל י"ד ע"ב), אפ"ה נקט רש"י אמת ויציב "אמת ואמונה, לפי שהוא לשון הגמר' (כדלעיל כ"א ע"א) עיי"ש:
רש"י ד"ה והטוב והמטיב וכו' שאינה מברכת המזון אלא על קבורת הרוגי ביתר תקנוה (לקמן מ"ח ע"ב) עכ"ל, פרש"י הוי בקיצור, וכדלעיל מ"ה ע"ב רש"י ד"ה וליקומו עיי"ש בשפ"ח. ודע לפרש"י דהכא, דברכת הטוב והמטיב, "אינה "מברכת "המזון, הא דתקנו לומר ברכה זו, דעל קבורת הרוגי ביתר, סמוך לברכת המזון, כתבתי בשפ"ח (לקמן מ"ח ע"ב) לגמר' ד"ה הטוב:
רש"י ד"ה להיכן הוא חוזר. מי שנצטרף לזמון ואמרן (לעיל עמוד א') אליב' דר"ש וכו' עכ"ל, עי' מגן אברהם סי' ר' סק"ג:
רש"י ד"ה בזמן שהן ב' גדול מסב בראש. כלומר מסב תחלה על מטתו עכ"ל, ר"ל דליכ' למימר בראש כפשוטו, דהיינו למעלה, דהא אמר ושני לו למעלה הימנו, דהיינו כלפי ראשו של גדול, שמסב מצד המטה דרך שמאל, ולמטה מיקרי דרך מרגלותיו דהיינו מצד ימינו של גדול (תוס' ר"י חסיד), לכן פרש"י בראש, "תחלה. והא דאית' בזמן שהן ג', גדול מיסב באמצע, פירוש דגדול מסב תחלה על מטתו באמצע:
רש"י ד"ה במתוג. ברמיזה עכ"ל, ובערוך פי' מורין באצבעות, כל דבריהם ברמז הן. ומה שפרש"י תכא, שלחן, אבל בערוך פי תכא, מושב וכסא, ומסוגי' דהכא לא מסלקי תכא מקמי', משמע קצת כפרש"י:
רש"י ד"ה ובזמן שהן ג' שני לו למעלה הימנ' וכו' ואם בא לספר עם השני לו טוב הוא שיזקוף ואל ישפיל את השני לו לפני קטן ממנו וכו' עכ"ל, ואפשר משום שטוב שישפיל את עצמו, ואל יתכבד עצמו בקלון של חבירו:
רש"י ד"ה מתחילין מן הגדול. ולאלתר מעיילי' תכא קמי' עכ"ל, ופורס מיד המוציא (ט"ז סי' קס"ה סק"ג), ועיין לעיל (עמוד א') דבעל הבית בוצע, ואף כשיש שם גדול (תוס' ד"ה לא) ודו"ק:
רש"י ד"ה למקום שמים אחרונים חוזרין. כשמגיעין לחמשה (א) אם נטל הגדול הוא מברך (ב) ואם צוה לאחר ליטול קודם לו הוא מברך עכ"ל:
(א) אם נטל הגדול הוא מברך. היינו כשאין שם אורח או כהן, דאי שם כהן או אורח, הם קודמים לגדול (עיי' ש"ע סי' ר"א):
ב ואם צוה לאחר ליטול וכו'. היינו לאחד מן החמשה האחרונים, דהא השאר המסובין, כבר נטלו:
רש"י ד"ה אין מכבדין לא בדרכים. הולכי דרכים לומר לגדול הימנו לך לפני עכ"ל, י"ל לפי שהדרכים בחזקת סכנה (ירושלמי לעיל פ"ד להלכ' ד') וההולך ראשון, מסוכן יותר מההולך אחריו, כדמשמע (בראשית ל"ג ב') ואת לאה וילדיה אחרונים, פרש"י אחרון אחרון חביב עיי"ש, והיינו טעמ' ג"כ דאין מכבדין בגשרים, ומצאתי ראי' לדברי מד ברי המרדכי עיי"ש. משא"כ בפתח של מזוזה מכבדין, משום דמזוזה שומר דלתות ישראל. ואין להקשות מדברי התוס' ורא"ש, שכתבו כשיצאו לדרך כא' מכבדין בדרכים, י"ל לפי כשהלכו ביחד לדרך ההוא, הוי כאילו קיבלו עליהם, לנהוג בדרך, כמו בעיר:
תוס' ד"ה והטוב והמטיב וכו' וי"ל משום דקצרה היא (א) רק שתקנו לאחר כך ג' מלכיות וג' גמולות וג' הטבות (ב) ונאמן אתה של ברכת ההפטרה הוא מן ברכה העליונה ולכן הוא נכתב גדול וכו' עכ"ל:
(א) רק שתקנו לומר כך ג' מלכיות וכו'. עיין לקמן מ"ט ע"א רש"י ד"ה שתי מלכיות וד"ה לבר מדידה עיי"ש, וז"ל הש"ע קפ"ט ס"א, ברכה רביעית אומר בה ג' מלכיות, בא"י אלקינו "מלך העולם האל אבינו "מלכינו וכו' "המלך הטוב, וג' הטבות, הטיב מטיב ייטיב, וג' גמולות, גמלנו גומלנו יגמלנו עכ"ל, ומה שכתבו התוס', רק שתקנו לאחר כך "ג' מלכיות, יש לדקדק דהא מלך העולם הוא מן הג' מלכיות, א"כ הוי להו למימר שתקנו לאחר כך "ב' מלכיות. ועוד התוס' כתבו גמולות קודם הטבות, ועיין ברא"ש סוף סי' כ"ב, אמרינן במדרש דצ"ל בה ג' טובות וג' גמולות וכו' עיי"ש, ובשפ"ח לשם ודו"ק: