שפתי חכמים (ברכות)· רבי אברהם אבא הרצל
פרק כיצד מברכין
לפי שהפרק הזה בנוי על דיני ברכת הנהנין, לכן ראיתי להעתיק לכאן מקצת מסדר מעלות וקדימה בברכת הנהנין, מה שהעתקתי מפוסקי אחרונים ז"ל ורוב הדברים מבעל פרי מגדים בפתיחה כופאית, ובספרו ראש יוסף על מס' ברכות:
א) ברכת הנייה יש בו ג' (א) אכילה, (ב) שתי', (ג) ריח:
ב) בברכת אכילה יש בו מין מוקדם כמו מין שבעה (סי' רי"א), אבל במשקין לא שייך מין שבעה, למשל כשיש לפניו שכר מחטה או משעורים ומשקה מטטרקא (הנקרא טירקישען ווייצען) איזה שירצה ישתה (עי' מ"א סי' קפ"ב סק"ב), ולהב"ח גם במשקין שייך מין שבעה, ועי' מ"א סי' רי"א סק"ח דלא משבח קרא ארץ ישראל אלא במידי דחשיב:
ג) ברכת אכילה ושתי', אין קדימה לברכת אכילה על ברכת שתי', אלא איזה שירצה יקדים החביב או מין שבעה:
ד) ברכת אכילה ושתי', קודמת לברכת ריח, ולקצת פוסקים לאו דוק' ברכת ב"פ הגפן חשיב שמין שבעה קודמת, אלא אפילו ברכת שאר משקים הכל קודמין להנאת ריח (עי' פרישה סי' רי"ב שכ' דיין חשוב טפי אבל בשאר משקים לא וגם בשמן ערב אפשר דקודם ליין ועי' רמב"ם וראב"ד פ"ז מה' ברכות הי"ד):
ה) על אכילה ושתי' יש בו ברכה אחרונה, אבל על הריח אין בו ברכה אחרונה (ועי' סי' רט"ז) לפי שהנאה מועטת היא:
ו) מוגמר שמביאין בסעודה אחד מברך לכולן, הואיל וכולן נהנין כאחד:
ז) בכל הדברים הולכין אחר הרוב, דהיינו כשנתערבו מינים הרבה ביחד, הולכין לענין ברכה אחר הרוב הן במאכל הן במשקה הן בריח (כסי' רי"ז ס"ח), חוץ מה' מיני דגן שהם חשובים אפילו הן המעט אזלינן בתר דידהו ומברך עליהן, ויש בזה אריכות העניינים:
ח) שש מעלות המה בברכת אכילה. (א) שהכל, (ב) פרי האדמה, (ג) פרי העץ, (ד) פרי הגפן, (ה) בורא מיני מזונות, (ו) המוציא:
א שהכל, מדרגה קטנה מכולן, לפי שהכל היא ברכה כוללית הרבה, לכן כשיש לפניו דבר שברכתו פרי האדמ', ודבר שברכתו שהכל, ורוצה לאכול משניהם, פרי האדמ' וכל שכן פרי העץ קודמת, שהן חשובות, לפי שהן מבוררות יותר, שאינן פוטרות אלא עין אחד. אבל מצינו בברכת שהכל, שיש מין אחד שקודם לחבירו, כגון דבש תמרים שברכתו שהכל, שהוא ממין שבע, קודם לשאר שהכל כגון בשר ובצים וכדומ'. ובברכת שהכל יש בו ב' מיני', א) כל שאין גדולי קרקע בשר וגבינה וכדומה, ב) שכר שעורים וכדומ' יש בו חשיבות שהוא ממין שבעה, ג) דבש תמרים:
ב) פרי האדמ' יש בה ג' מינין. א) ב"פ האדמ' על כל פירות פרי האדמ', ב) יש מין שבע שברכתו פרי האדמ' כגון כוסס חטה, ג) ענבים שהוא בוסר או זית קודם שגדל הנץ:
ג פרי העץ יש בו שלש מיני', א) שאר פירות האילן, ב) מין שבע, ג) שמן זית:
ד פרי הגפן, רק על היין לבדו:
ה בורא מיני מזונות, יש בו שני מיני', א) ב"מ מזונות דחמשת מיני דגן, ב) ב"מ מזונות של אורז ודוחן (בסי' ר"ח ס"ז):
ו המוציא, הוא על פת מחמשת מיני דגן בלבד:
ט) סדר המעלות וקדימה בברכה אחרונה. שלש מעלות המה. א) בורא נפשות רבות, ב) ברכה א' מעין שלש, ג) ברכת המזון של ג' ברכות (יעי' סי' רי"א סי"ב). בברכה אחת מעין שלש יקדים כסדר על המחי' ועל הכלכלה, וגפן, ופרי העץ:
י) סדר מעלות וקדימה בברכת הריח. חמשה מעלות המה. א) בורא מיני בשמים, ומברכין כן על דבר שאינו מין עץ ולא מין עשב כמו המוסק (פיזאם), ועל כולם אם אמר בורא מיני בשמים יצא, וכן כל דבר שמסופק בו, מברך ב"מ בשמים, דב"מ בשמים היא כוללית, כמו שהכל באכילה, ב) עשבי בשמים, ומברכין כן על עשב או ירק שמריחין, ג) עצי בשמים, ומברכין כן על עץ או מין עץ שמריחין, כגון הדס או ורד שקורין ראזען, ד) בורא שמן ערב, ומברכין כן על שמן אפרסמון הגדל בא"י להחשיבתו שגדל בא"י קבעו לו ברכה בפני עצמו, ה) פירות שהן ראוין לאכילה, והוא מתכוון להריח בו, מברך הנותן ריח טוב בפירות (ועי' סי' רט"ז וסי' רצ"ז במ"א שם):
דף לה.
ע"א גמר' על פירות האילן וכו'. עי' משנה (ר"ה ט"ז ע"א) בד' פרקים העולם נידון, בעצרת על פירות האילן, ומדקדק בזוה"ק פ' ויחי דף רכ"ו ע"ב, וז"ל פירות "האילן, פירות "האילנות מבעי לי' וכו' עיי"ש, והנה במתניתן דהכא ג"כ יש לדקדק, פירות "האילנות מבעי לי', ובפרט שנקט בסיפ', ועל הירקות הוא אומר, ולא תנא על הירק אומר, ועי' בפי' המשניות לרמב"ם ודו"ק:
חוץ מן היין שעל היין אומר בפ"הג. והא דלא הזכיר ג"כ ברכת הטוב והמטיב, שמברך אשינוי יין בלבד, ולא אשינוי לחם ובשר, שהטעם שביין אית בי' תרתי דסעיד ומשמח, כתוס' לקמן נ"ט ע"ב ד"ה הטוב, די"ל לפי שברכת הטוב והמטיב מצינו ג"כ בשמועה טובה, שהיא טובה לו ולאחרים (כש"ע רכ"ב ס"א), לכן לא נקט לה:
שעל היין אומר בפ"הג. אפילו בעודו תוסס כגון שסחט אשכול ענבים (ד"ח):
ועל פירות הארץ אומר בפ"הא חוץ מן הפת וכו'. והא דלא תנא ג"כ חוץ מפת הבאה בכיסנין, שמברך בורא "מיני "מזונות, וכן תבשיל שהוא מה' מינים (כדלקמן מ"ד ע"א), ובפרט לדברי התוס' שם ד"ה על העץ, דמשמע דברכת בורא מיני מזונות, ועל המחי', תקנו ג"כ משום חשיבותו עיי"ש, די"ל משום דאי אכל ממנו שיעור שאחרים קובעין עליו, מברך המוציא (ש"ע קס"ח ס"ו), וא"כ הוי בכלל חוץ מן הפת שמברך המוציא. ובצל"ח בד"ה אר"י א"ש תירוץ דמשנתינו לא תנא אלא דבר שקובע ברכה פרטיות לעצמו, משא"כ ב"מ מזונות מיקרי קצת ברכה כוללית שכולל כל חמשת המינים עיי"ש:
חוץ מן הפת. ודוק' פת מחמשת מיני דגן (ר"י):
מכאן א"ר עקיב' וכו'. ויש מקשים מאחר שדרשינן ממקרא, וא"כ עקיב' מנאי חידוש, וכן שמעתי לדקדק מאד"ור הגאון המובהק מהו"ר נתן בנימין זצ"ל רב"ד דפה, עי' בשפ"ח (לעיל י"א ע"א) לגמר' ד"ה בשבתך, וגם כאן י"ל קצת בדרך זה, ועי' בצל"ח שתירץ למה נקט ר' עקיב' ברכ' לפני' בלבד:
מנין שאין אומרים שירה אלא על היין שנאמר ותאמר להם הגפן וגו'. והא דא"א שירה "אלא על היין מנין, די"ל דמוכח מדלא כתיב התם (בשופטים ט') משמח אלקים ואנשים אלא ביין, אבל בזית כתיב, ויאמר להם הזית החדלתי את דשני אשר בי יכבדו אלקים ואנשים וגו', ובתאנה כתיב, ותאמר להם התאנה החדלתי את מתקי ואת תנובתי הטובה עיי"ש (ובשפ"ח לקמן מ"א ע"א לרש"י ד"ה ופליגי שם העתקתי מפסוקים הללו עיי"ש). ודע הא דכתיב בזית "אשר "בי "יכבדו "אלקים "ואנשים, ג"כ איכ' למידרש כמו שדרש כאן ביין, אם אנשים מכבדים בו, שיושבין ורואין לאורה, והיא להם במקום שומן, אלקים במה מכבד, אלא לפי שאין מדליקין במגורה במקדש, וכן למנחות, אלא שמן זית:
נטעי רבעי. כל דבר נטיעה הוי בדין רבעי כדלקמן, והא דכתיב (דברים כ' ו') ומי האיש אשר נטע כרם ולא חיללו, י"ל לאו דוק' כרס, אלא אף על האילנות חוזר ממלחמה (תוס' הרא"ש). ודע דל' רבעי מפורש במס' פרה פ"א מ"א, כיוצא בו א"ל לר' יהושע כרם רבעי, מאי ל' "רבעי, אמר בן עזאי אני אפרש, אם אומר "רביעי לאחרים במנין כשיש ד' כרמים שייך לומר על האחרון שהוא "רביעי "לאחרים, אבל כשאתה אומר "רבעי משמע כרם בן ד' שנים עיי"ש:
ר' חייא ור"ש ברבי, ר' חייא הוא ר' חייא הבבלי מתלמידי רבינו הקדוש, ור"ש הוא בנו של רבינו הקדוש, שג' בנים היו לו לרבי, הבכור ר' גמליאל, השני ר' יעבץ, והצעיר ר' שמעון (תולדות רבינו הקדוש):
מה לכרם שכן חייב בעוללות. דהכי אית' (חולין קל"א ע"א) תני' ד' מתנות עניים שבכרם הפרט והעוללות והשכחה והפאה. וג' שבתבואה הלקט והשכחה והפאה, וב' שבאילן השכחה והפאה וכו' עיי"ש, והיינו דנקט הש"ס כאן דוק' עוללות, ולא נקט מה לכרם שכן חייב "בפרט, דהא נגד פרט בכרם, איכ' לקט בתבואה. ודע בס' החינוך לפ' קדושים, מצוה ר"כ ורכ"א, כתב דעת הרמב"ם ז"ל, דעוללות הכרם שהם במקום פאה שבשאר אילנות, דכרמך לא תעולל דכתיב, זהו פאת הכרם, ורמב"ן ז"ל השיג עליו וכתב דלאו דלא תעולל מיוחד דוק' בכרם, וראי' מהא דחולין עיי"ש באריכות, והנה אף ממה דאית' הכא, מה לכרם שכן חייב בעוללות, קשי' לשיטות הרמב"ם ז"ל, וראי' לדברי הרמב"ן ז"ל ודו"ק:
מה לקמה שכן חייבת בחלה. "קמה, היינו חמשת המינין, והם חייב' בחלה (חלה פ"א מ"א):
לא ראי זה כראי זה. תיבות "ראי, הוא נגזר ממלת ראוי, או מלשון ראי מוצק (איוב ל"ז י"ח), שהוא לשון חוזק (תפארת ישראל ב"ק פ"א מ"א):
ואתי נמי זית. פי' ואתי זית בלבד, שיש בו צד מזבח כגון שמן למנחות, אבל לשאר מינין מנין (עיין תוס' ד"ה ואתי):
והא בהדי' כתיב בי' כרם וכו'. ובנוסח כתב יד זית בהדי' כתיב ביה וכו':
אסור לאדם שיהנה מעו"הז בלא ברכה וכו'. ואע"ג דכמה דברים שלא ניתקן עליהם ברכה, כגון על הנאת חוש המישוש בזיווג, רק ניתקן דרך כולל בשעת נישואין ברכת אירוסין ונישואין, לכן כבר כתבו הקדמונים שקודם הזיווג יתנו הודאה להש"ית על ההונאה שברא, או יחייב עצמו מקודם בברכת שהכל ע"י שתיית מים ויכוון גם על זה ועי' באריכות בס' מגיד תעלומה. וכמדומ' לי שבס' לי קוטי חבר ממס' נדה, כתב בשם הגאון בעל החתם סופר ז"ל שעמד בזה:
שיהנה מן העו"הז בלא ברכה וכו'. (ועי' בשפ"ח לקמן ל"ו ע"א לרש"י ד"ה דאית). ודע דבדיוק אמר שיהנה "מן "עו"הז, ולא אמר שיהנ' שבעו"הז, לפי שהנהנה בברכה, לא חיסר במה שאכל או שתה, דהא אדרבה הוסיף שפע וברכה, משא"כ הנהנה בלא ברכה, הרי חיסר, כדלקמן גוזל קב"ה וכנסת ישראל, הרי זה נהנה מן העו"הז, ולא הניח אחריו ברכה. ומכאן י"ל הא (דלקמן כ' ע"א) האומר חובטובו הרי זה ת"ח, "ומטובו ה"ז בור עיי"ש:
מאי תקנתי'. פי' מאחר שאמר הנהנה בלא ברכה "מעל, והא במעילה תקנתי', שישלם קרן וחומש, אבל הכא מאי תקנתי':
כאילו נהנה מקדשי שמים. שיש מעילה בקדשי מזבח, ויש מעילה בקדשי בדק הבית (רמב"ם ריש ה' מעילה):
אלא אמר רבא. ילך אצל חכם מעיקר' וילמדנו ברכות. גירס' שלפנינו "רבא, ובהלכות גדולות גרס רבה, וי"ל לפי שיטתם, דהא רבה ורבא ס"ל (בר"ה כ"ט ע"ב) שגזרו בשבת בשופר ולולב ומגילה, שמא ילך אצל חכם ללמדו הענין או "הברכה (ועי' סוכה מ"ב ע"ב ומגילה ד' ע"ב) ועי' במהרש"א ח"א:
ר' לוי רמי כתיב לה' הארץ ומלואה וכתיב והארץ נתן לבני אדם. והא דלא רמי מקרא (דברים י' י"ד) הן לה' אלקיך השמים ושמי השמים הארץ וכל אשר בה, די"ל דעדיף למיפרך פסוקי תהלים דידי' אדידיה:
דף ל"ה ע"א רש"י ד"ה כיצד מברכין וכו' חוץ מן (א) היין שמתוך חשיבותו קבעו לו ברכה לעצמו (ב) וכן הפת עכ"ל:
א היין שמתוך חשיבותו וכו'. דאית בי' תרתי סעיד ומשמח (לקמן עמוד ב'). א"נ כרש"י לקמן מ' ע"ב ד"ה חוץ, שגורם הרבה ברכות לעצמו, בקידוש ובהבדלה וברכת חתנים (ועיין ט"ז סי' ר"ב סק"ה):
ב וכן הפת. פי' דאישתנא לעלויא (כדלקמן ל"ו ע"א) הכא אית לי' עלויא אחרינא בפת עיי"ש:
רש"י ד"ה בורא מיני דשאים. לפי שיש בכלל פרי האדמה דשאים וזרעים כגון (א) קטניות (ב) ור' יהוד' בעי (ג) היכר ברכה לכל מין ומין עכ"ל:
(א) קטניות. "קטניות, הם פולים ואפונים והלוביא והשומשן וזולתם מן הדומה להם (פי' משניות לרמב"ם פאה פ"א מ"ד), ואורז ודוחן ג"כ מיני קטניות הם (רש"י ר"ה י"ג ע"ב). ומה שפרש"י וזרעים כגון קטניות לאו דוק', דה"ה חטים לר' יהוד' כמבואר בדבור שאחר זה ודו"ק:
ב ור' יהוד' בעי היכר ברכה לכל מין ומין. פי' דר' יהוד' ס"ל על פרי האדמה "דירקות דהיינו מיני "דשאים, מברך בורא מיני דשאים, ועל פרי האדמה דזרעים, כגון הכוסס "חמשת "המינים וכל מיני ש"קטניות, מברך בורא מיני זרעים (כדלקמן ל"ז ע"א) לא קשי' הא דתני' הכוסס את החטה מברך בורא מיני זרעים ר' יהוד' היא עיי"ש, ועיין שפ"חכ לרש"י (לקמן ל"ז ע"א) ד"ה הא ר' יהוד', מה שיש לדקדק בזה:
ג היכר ברכה לכל מין ומין. דיליף (לקמן מ' ע"א) מדכתיב ברוך ה' יום יום וכו', הכי נמי כל מין ומין תן לו מעין ברכותיו:
רש"י ד"ה קדש הלולים. (א) בנטע רבעי כתיב וכו' (ב) כשתאכלנו בשנה ד' שהוא מותר באכילה עכ"ל:
(א) בנטעי רבעי כתיב. (ויקרא י"ט כ"ג) וכי תבואו אל הארץ ונטעתם כל עץ מאכל וערלתם ערלתו את פריו שלש שנים יהיו לכם ערלים לא יאכל, ובשנה הרביעית יהיה כל פריו קדש הלולים לה', ובשנה החמישית תאכלו את פריו להוסיף לכם תבואתו אני ה':
ב כשתאכלנו בשנה ד' שהוא מותר באכילה. פי' דהא הני שני הלולים שטעון באכילתו, בשנה רביעית כתיבי, שאז מתחילין להיות מותר באכילה, וקודם שנה רביעית, ערלה היא, ולית בה אפילו היתר הנאה. והא דבשנה רביעית מותרין הפירות באכילה, מבואר בירושלמי דמעשר שני בפרק בתר', דאית' התם דף נ"ו ע"א, כתיב ובשנה החמישית תאכלו את פריו להוסיף לכם תבואתו, ר"י הגלילי אומר הרי את כמוסיף פירות החמישית על פירות הרביעית, מה פירות חמישית לבעלים, אף פירות רביעית לבעלים (עיין כסף משנה פ"ט מה' מעשר שני ה"א). ולפי דברי ר' יוסי הגלילי שבירושלמי מיושב דלא נימא הני שני הלולים דהיינו ברכה לפניהם ולאחריהם שטעון באכילתו, דוק' בשנה רביעית כתיבי וכמו החילול, ולפי הירושלמי הרי מוסיף פירות החמישית על פירות הרביעית גם לענין ברכה, דמהרביעית ואילך צריך ברכה:
רש"י ד"ה האי מבעי לי'. (א) הלולים לשון חלולים וכו' הוציאו לחולין ע"י פדיון (ב) אם באת לאכלו חוץ לירושלים והו' עכ"ל:
א הלולים ל' חלולים. והא דדרשינן הלולים כמו חלולים, אמרינן בירושלמי פאה פ"ז ה"ה וכן מ"ש פ"ה ה"ב אית' לא מתמנעים רבנן בין ה"א לחי"ת, והטעם שהם ממוצא אחת, באותיות אחה"ע (תוס' יו"ט פאה פ"ז מ"ו), וכעין זה ריש מועד קטן משקין בית השלחין, דהוא ל' משלהי ולעי עיי"ש (מפרשים):
ב אם באת לאכלו חוץ לירושלים. ענין זה מפורש ברמב"ם פ"ט מה' מעשר שני, לפי שנטעי רבעי דין מעשר שני יש לו עיי"ש:
רש"י ד"ה שאין אומרים. הלוים שיר של קרבן במקדש אלא על היין כשמנסכין נסכי מזבח עכ"ל, ולא על כל נסכים, דז"ל הרמב"ם ה' כלי מקדש ה"ב, ומתי אומרי' הלוי' שירה, על כל עולות ציבור החובה, ועל שלמי עצרת בעת ניסוך היין, אבל עולות נדבה, שמקריבין הציבור לקיץ למזבח, וכן הנסכים הבאין בפני עצמן, אין אומרין עליהן שירה עכ"ל. ובירושלמי תענית פ"ד ה"ה אית', דר' יוחנן ס"ל אומרים שירה בלא נסכים, ור"ל אמר א"א שירה בלא נסכים (י"ע):
רש"י ד"ה חד תני כרם רבעי, בכ"מ שיש במשנה נטע רבעי תני איהו כרם עכ"ל, כגון במס' מעשר שני פ"ה, דבשלש משניות הראשונות תני כרם רבעי, ובמשנה ד' תני נטע רבעי, וכן שם במשנה י', כיצד היה הוידוי, בערתי הקודש מן הבית, זה מ"ש ונטע רבעי עיי"ש, ועיין בתוס' יו"ט פאה פ"ז מ"ו, וברמב"ם ה' מעשר שני פ"י כתב, כל שהוא חייב בערלה יש לו רבעי עיי"ש, הרי שפסק כמ"ד נטע רבעי. ולמ"ד כרם רבעי יש לדקדק ממשנה (בכורים פ"ב מ"ו) אתרוג שוה "לאילן בג' דרכים בערלה "וברבעי ובשביעית (ועי' בגרש"ש) ודו"ק:
רש"י ד"ה הניח' אי יליף ג"ש. דריש למלתיה בג"ש וכו' עכ"ל, פי' הא דאחלי' והדר אכלי') דריש מג"ש:
רש"י ד"ה חייב בעוללות וכו' איזהו עוללות כל שאין להן פסיגין לא כתף ולא נטף וכו' עכ"ל, הנה "פסיגין "וכתף חדא מילתא היא, כמפורש ברש"י (דברים כ"ד כ"א). ודע פסיגין, מפורש בפני משה שם בירושלמי, ובשפתי חכמים על פרש"י שם (דברים כ"ד) דז"ל שרביט אמצעי שבאשכול קרוי' שדרה, שדומות לשדרה של אדם, שמחברת את הצלעות, וכן מחוברים לו אשכלות קטנות הנקראין פסיגין, ופסיגין לשון חתיכה, דניתח "לנתחיו, תרגום ירושלמי מפסיק יתיה לפסיגין, וכשהפסיגין שוכבים זה על זה, דומות כמשאוי השוכבת על כתפות של אדם, לכך קרוי כתף, ונטף, הם גרגרי ענבים המחוברים הרבה בסוף השדרה וניטפין למטה, (עוללות מל' עולל ויונק), ומי שאין לו את כל אלה, אלא שורה יחידי' של ענבי' קרוי עוללות:
רש"י ד"ה שבעת מינין. האמורים בארץ, חטה ושעורה וגו' וסמיך לי' ואכלת ושבעת וברכת עכ"ל, פי' בענין שבח של הארץ, כתיב לישנ' דקרא (דברים ח') (ז) כי ה' אלקיך מביאך אל ארץ טובה ארץ נחלי מים עינות ותהומות יוצאים בבקעה ובהר, (ח) ארץ חטה ושעורה וגפן ותאנה ורמון ארץ זית שמן ודבש, (ט) ארץ אשר לא במסכנות תאכל בה לחם לא תחסר כל בה ארץ אשר אבניה ברזל ומהרריה תחצוב נחשת, (י) ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלקיך על הארץ הטובה אשר נתן לך. והנה מכאן משמע דאף ברכה אחת מעין שלש דאוריית' היא, ועיי' בשפ"ח לקמן ע"ב רש"י ד"ה אוזוקי עיי"ש, וכן משמע מפרש"י לקמן ל"ט ע"א ד"ה בצר עיי"ש, וכן כ' הרשב"א והרא"ש והטור (עי' ט"ז סי' ר"ח סק"ג ומנחת חינוך סי' ת"ל):
רש"י ד"ה שכן טעונים בכורים (א) דהכי אמרינן (במנחות פ"ט ע"ב) נאמר בבכורים אשר תביא מארצך וכו' (ב) מה להלן שבח הארץ וכו' עכ"ל:
(א) דהכי אמרינן במנחות נאמר בבכורים אשר תביא מארצך וכו' אף כאן שבח הארץ עכ"ל, הנה שם (במנחות פ"ד ע"ב) מבואר דהא דאין מביאין בכורים אלא משבעת המיני', ילפינן לה מדכתיב ולקחת מראשית, ודרשינן מראשית ולא כל ראשית, אבל מהך דרשה מה להלן שבח הארץ, ילפינן מינה דמביאין משבעת המינים אפילו מתמרים שבהרים עיי"ש, ומפרש"י כאן משמע דהא דמביאין מז' מינים, ילפינן לה ממה להלן שבח הארץ ודו"ק:
ב מה להלן שבח הארץ. מבואר ממה שהעתקתי הפסוקים לעיל בד"ה שבעת המינין דכתיב כי ה' אלקיך מביאך אל ארץ טובה וגו' עיי"ש:
רש"י ד"ה לאחר ברכה. הרי הוא לבני אדם עכ"ל, ועיין ברשב"א כאן בשם הירושלמי, שמפרש אמרת לה' אדני אתה טובתי בל עליך (תהלים ט"ז) פי' אם אכלת וברכת, כביכול משלך אכלת עיי"ש, ויש לפרש בזה הרבה פסוקים:
תוס' ד"ה כיצד וכו' והכי נמי שייך הכא לברך על כל דבר ודבר וכו' עכ"ל. צריך לגרוס והכי נמי שייך "הכי לברך על כל דבר ודבר, ורצה לומר לעיל במתניתן בפרק מי שמחו, לא איירי אלא בפת, דאין לך מן התורה אלא בר"המז, וברכה א' מעין ג' לקצת הפוסקים (הגרש"ש):
תוס' ד"ה אחלי' והדר אכלי'. תימ' (בקידושין נ"ד ע"ב) גמרינן לא' קדש קדש ממעשר שני וכו' וי"ל אי לאו קרא דהלולים (ב) הוי אמינ' דאדרב' נילף לחומר' קדש קדש (ג) משביעית ואין לו פדיון וכו' בזמן (ד) שמעשר שני נוהג כמו בשנה ראשונה ושני' ורביעית וחמישית לשמיטה וכו' עכ"ל:
(א) קדש קדש ממע"ש. דפריך התם מ"ט דב"ה, דס"ל כרם רבעי יש לו חומש ויש לו ביעור, ומשני דגמרי קדש קדש ממעשר שני, דבכרם רבעי כתיב קדש הילולים לה', ובמעשר שני כתיב וכל מעשר הארץ וגו' לה' הוא קדש לה', וא"כ כמו שילפינן קדש קדש לענין חומש ביעור, ה"נ נילף לענין חילול, דהא אין ג"ש למחצה (מהרש"א). והנה רש"י פי' שם (בקידושין נ"ד) ויש "לו חומש, המחלל פירותיו להעלות הדמים לירושלים, צריך להוסיף חומש "ואפילו "בעליו עכ"ל, והנה באחר שאינו בעליו, לא מצינו כלל חומש, אלא כשהבעלים פודין, וא"כ מאי "אפילו "בעליו ודו"ק:
ב הוי אמינ' דאדרב' לילף לחומר' קדש קדש משביעית וכו'. פי' דהא לקולא ולחומר', לחומר' מקשינן, כמ"ש תוס' פסחים מ"ו ע"ב ד"ה ס"ד:
ג משביעית ואין לו פדיון. דשביעית אין לו פדיון, אלא תופס דמיו (קידושין נ"ח ע"א) עיי"ש:
ד שמעשר שני נוהג כמו בשנה א' וב' וכו'. מפורש ברש"י דברים כ"ו י"ב:
תוס' ד"ה שאין אומרי' שירה אלא על היין וכו' אבל ודאי מצינו שירה בלא יין כגון הלל שבשחיטת פסחים וכו' עכ"ל, פי' והלל זה שבשחיטת פסחים ג"כ הלוים אמרו (תוס' פסחים ס"ד):
תוס' ד"ה ולמאן דתני כרם רבעי וכו' ועתה קיי'לן דבכרם נוהג ולא בשאר אילנות דכל המיקל בארץ הלכה כמותו בח"ל (לקמן ל"ו ע"א) וכו' וכן מפורש בשאלתות דרב אחאי עכ"ל, ז"ל שאלתות פ' קדושים סימן ק', מאן דמחייב ברבעי בשאר אילנות, תאני נטע רבעי, ומאן דפטר שאר אילנות, תאני כרם רבעי, ומאן דאית ליה פרדיסא שוה מאה זוזי, פריק ליה בשוה פרוטה ושפיר דמי' לן כשמואל דאמר הקדש שוה מנה שחיללו על שוה פרוטה מחול, ואע"ג דשמואל קאמר דאיעבד, ה"מ בזמן שב"המק קיים, אבל בזמן שאין ב"המק. קיים אפילו לכתחלה גמי, מההוא דאחרים נכסי' בפומבדיתא, וכד מפריק ליד, מחייב לברוכי אשר קדשנו במצותיו וצונו על פדיון הכרם, דאר"י אמר שמואל על כל המצות מברך עליהם עובר לעשייתן, ומיחייב למיקלייה לדמי פרקניה עכ"ל השאילתות. ובשאלתות שכ' מיחייב לישרוף לפרוטה של הפדיון, ותוס' כ' ששוחקו לפרוטה ומטילו לנהר, לא פליגי אהדדי. ומה שכתבו התוס' "ועתה קיי"לן וכו', פי' במעדני יו"ט ר"ל בזמנינו ובמקומינו. ומה שכתבו התוס' שוה פרוטה, יש מוחקין מלת "שוה דצריך לפדות בכסף שיש עליו צורה. וכתב הרא"ש וצריך לפדות אחר הבצירה עיי"ש:
תוס' ד"ה ואתי' נמי זית וכו' דפרט בכרם היינו לקט משא"כ זית דאין בו לקט וכו' עכ"ל, ומה שכתבו התוס' דפרט בכרם היינו לקט, פי' דהא בלקט של תבואה כתיב (ויקרא י"ט ט') ולקט קצירך לא תלקט, ובפרט של כרם כתיב (שם פסוק י') ופרט כרמך "לא "תלקט, הרי דבתרוייהו כתיב לא תלקט, ומה שכ' התוס' זית אין בו לקט, עי' בשפ"ח לגמר' ד"ה מה לכרם:
דף לה:
ע"ב גמר' כל הנהנה מע"הז בלא ברכה כאילו גוזל לקב"ה ולכנ"י, שנאמר גוזל אביו ואמו וכו'. כאן דרש' הקרא לענין "נהנה "בלא "ברכה, ורש"י פי' שם (משלי כ"ח כ"ד) "המחטיא "את הרבים גוזל הקב"ה שמפריד ממנו בניו וגוזל מהם טובה עכ"ל, אבל רש"י סנהדרין ק"ב ע"א ד"ה אין אביו אלא הקב"ה, פרש"י ואין גזילה כלפי מעלה וכלפי כנסת ישראל, אלא זו בלבד, שמונע מלברך כנסת ישראל הוא גוזל לקב"ה וכו', ועיין היטב בפרש"י ודו"ק:
ואין אמו אלא כנ"י וכו' ואל תטוש תורת אמך. ושם (משלי א' ח') פרש"י אמך, אומתך כנסת ישראל, כמו (יחזקאל י"ט) מה אמך לביאה עיי"ש. ובמהרש"א מפרש, דהרמז אמך, זו כנסת ישראל, כמספר "ישראל" שנמטרי' תקמ"א, וכן אמך" גמטרי' תקמ"א, שהכ"ף פשוטה, הוא ת"ק במנצפ"ך עכ"ל:
כנסת ישראל. פי' אומה ישראלית בכללה (ר"י):
חבר הוא לאיש משחית וכו' חבר הוא לירבעם בן נבט וכו'. פי' ששאר חוטא דבידו לשוב בתשובה, אין להקרא אותו "לאיש "משחית, דשמא ישוב בתשובה, וגדול בעל תשובה וכו', משא"כ ירבעם החטיא את הרבים דאין מספיקין בידו לעשות תשובה (אבות פ"ה מי"ח), נקרא "איש משחית:
כתיב ולקחתי דגני ואספת דגנך. דגני אדגנך פריך (מפרשים):
וכתיב ואספת דגנך לא קשי' כאן בזמן שישראל עושין רצונו של מקום. י"ל דאית' במדרש רבה פ' אמור, כשבני אדם אינן זוכין לגשמים, אז גשמים יורדין בזכות הבהמה, לפי שהכפירים שואגים לטרף ולבקש מאל אכלם, שאם אדם חטא בהמה מה חטאה, ובזכות הבהמה, בני אדם מתפרנסים, דכתיב "אדם "ובהמה "תושיע "ה', אדם בזכות בהמה עיי"ש, והיינו דכתיב אם בחוקותי תלכו וגו', אז ונתתי גשמיכם בעתם, ג"שמיכם דייק', ולא יהיו גשמי בהמה (שמעתי). ומכאן י"ל (ישעי' א' ג') "ידע "שור קנהו "וחמור "אבוס "בעליו, ר"ל השור והחמור יודעים ומכירים, שזה שקנה אותם, הוא אדוניהם, ותמיד הם עומדים על אבוס בעליהם, ומשל בעליהם הם אוכלים, אבל ישראל "לא "ידע עמי "לא "התבונן, שפעמים הדבר להיפך, שהשור והחמור נותני' לאדוניהם לאכול, והאדון עומד ואוכל באבוס השור והחמור, כגון שאדם בזכות בהמה תושיע ה' לתת אכלם בעתו. והיינו דמשני הש"ס בזמן שישראל עושין רצונו של מקום, אז ואספת דגנך דייק', ולא יהי' דגן שצמח בזכות הבהמה, אלא שצמח לך בזכותך. ויש עוד מדרגה למעלה מזה, דלא שצמח לו לבדו בזכותו, אלא שעושה כ"כ רצונו של מקום שאף אחרים מתפרנסים בזכותו, ולמדרגה זו מלאכתו נעשית ע"י אחרים, שנאמר ועמדו זרים ורעו צאנכם, והוא מצד מדה כנגד מדה, לפי שאחרים מתפרנסים בזכותו, ולפי"ז מבואר בזה תירוצו של תוס' ד"ה כאן, דאין כאן סתירה מהך דהכא להא דלקמן:
אמר אביי הרבה עשו כר' ישמעאל ועלתה בידם וכו'. וכעין זה נהג אביי מנהג דרך ארץ, שעסק בתורה ובגמ"ח כדאית' (ר"ה י"ח ע"א):
א"ל רבא לרבנן במטותא מינייכו וכו'. י"ל לפי שרבא הקפיד בהפסקות מתורה אפילו לתפלה, כדאית' (שבת י' ע"א) רבא חזייה לר' המנונא דקא מאריך בצלותי' אמר מניחין חיי עולם ועוסקין בחיי שעה עיי"ש, לכן היה צריך להזהיר לתלמידיו כאן בדבר זה:
אמר רבה וכו' משום ר' יהוד' ב"ר אלעאי בא וראה שלא כדורות הראשונים דורות האחרונים וכו'. י"ל לפי מה שכתב הרא"ש כתובות דף י"ז פ"ב סימן ה', ר' יהוד' בר אלעאי תורתו אומנתו היה, ולא היה לו עסק אחר אלא ת"ת עיי"ש, וכעין זה אית' באבות דר' נתן פכ"ח, ר"י בר אלעאי אומר כל העושה ד"ת עיקר וד"א טפל, עושין אותו עיקר בעו"הז, דרך ארץ עיקר וד"ת טפל, עושין אותו טפל בעו"הז, ולפי"ז היינו דשפיר הוכיח ר' יהוד' בר אלעאי לאנשי דורו, דורות ראשונים עשו תורתן עיקר ומלאכתן טפל זו וזו נתקיימו בידן וכו':
טרקסמון. פי' שער (תוס' גיטין פ"א), א"נ דרך הכבושה מחוץ ליכנס לפנים והוא ל' יון (רש"י שם):
אשתני לברכה. פי' לברכת עילו יא, דהיינו לברכה שהיא פרטיות, דברכת פרי הגפן, היא פרטיות נגד פרי העץ, כדאית' גבי פרי האדמה נגד ברכת שהכל (עיין צל"ח לקמן ל"ו ע"א לרש"י ד"ה דאשתני וגרע, ועי' בשפ"ח לריש פרקין):
והרי שמן. היינו שמן זית, דאשתני לעלויא, דהא עיקר הפרי לשמן נטעוהו כפרש"י לקמן ל"ו ע"א ד"ה הכא. ובנוסח כתב יד גרס' והרי שמן זית:
ולא אשתני לברכה דא"ר יהוד' וכו' ור' יוחנן שמן זית מברכין עליו בפ"הע. והא דהבי' מר' יוחנן ולא הביא ממשנה גופ', דתנן חוץ מן היין בלבד, ש"מ דשמן לא אשתני לברכה, די"ל לפי שר' יוחנן אמר בפירש שמן זית מברכין בפ"הע, משא"כ על מתני תן איכ' למימר, דא"ר יוחנן גופא אין למדין מן הכללות, אפילו במקום שנאמר בו חוץ (קדושין ל"ד ע"א):
באומר כל הזן עלי. פי' דהפרש יש בין זן ובין מזון, כי "זן הוא הפועל, כמו הזן את הכל, "ומזון, מפועל שם הוסיף מ"ם כמו משכן מקדש וכו', וחמשת המינים הם בעלי שם, שעיקר המזון מהם (ר"י):
דנגרריה ללבי'. פי' גורר ומביא תאוה לאכול (טור אור"ח תע"א). ובערוך ערך גרד ז"ל דגריד, מחלישו ומרעיבו ונותן לו תאות המאכל עיי"ש, ולפי שהלב הוא החומד, שייך שפיר הל' דנגרריה ללביה. ולפי"ז היינו דכתיב שביע' בלב (בראשית י"ח ה') וסעדו לבכם עיי"ש בפרש"י, וכן (תהלים ק"ג) ולחם לבב אנוש יסעד, ר"ל הלב יסעד ואינו מתאוה ואינו חומד עוד:
וניכול מצה "טפי. משמע דמצוה לאכול מצה "טפי, ובש"ע סי' תע"א כתב כדי שיאכל מצה "לתיאבון עיי"ש, די"ל כשאוכל מצה לתיאבון ודאי אוכל טפי, ודא ודא אחת היא. והטעם כמו שכתבתי בשפ"ח לקמן ל"ט ע"ב לרש"י ד"ה, אכולה שירותא עיי"ש:
א"ל לכשיבוא אליהו ויאמר אי הויא קביעותא וכו'. פי' דעכשיו אין בידינו להכריע בדבר. ואפשר מדכתיב "ואכלת ושבעת וברכת וגו', והנה כ"ז שאדם מרבה לאכול, הוא נשבע יותר, משא"כ ביין הוא להיפך, פורתא סעיד, טובא גריר, ואין מסתבר דעל שתיית מעט יברך בר"המז, ועל שתיית הרבה לא יברך, הלא חיובו להיכן הלך, לכן אין בידינו להכריע:
אילימ' דקא שתי לי' אזוקי מזיק לי' וכו'. ואינו מברך כלל (ש"ע ר"ב ס"ד), שאין זה דרך הנאה (מעדני יו"ט). וברמב"ם פ"ח מה' ברכות ה"ב כתב כששותה שמן בעצמו מברך שהכל וכו', וכבר הקשו עליו נושאי כליו עיי"ש:
הסך שמן של תרומה משלם הקרן ומשלם החומש. ואע"ג דכתיב כי "יאכל קדש, אפ"ה מחייב אסיכה, דסיכה בכלל שתי', דכתיב ותבוא כמים בקרבו וכשמן בעצמותיו, ושתי' בכלל אכילה, ואין זו דרשה גמור', רק אסמכת' היא, אלא לענין תשלומי' חומש, כח ביד חכמים לחייבו לשלם (תוס' יו"ט תרומות פ"ו מ"א), והיינו טעמ' דאינו מברך אסיכה:
ומשלם החומש. היינו שהחלק החמישית יהי' תוס' על הקרן כר' יאשי' בב"מ דף נ"ד (התורה והמצוה):
דקא שתי לי' ע"י אניגרון. פי' ואית' בירושלמי בפ"ב דמעשר שני ה"א, שמן אין דרכו לשתות כ"א ע"י הנגרון (י"ע). וז"ל ש"ע ר"ב ס"ד, אם שתה שמן זית מעורב עם מי סלקיא, הנקרא אניגרון, שאז אינו מזיק, אדרבה הוא מועיל לגרון, אם הוא חושש בגרונו, הוה לי' שמן עיקר, ומברך עליו בפ"הע, ואם אינו מתכוון לרפואה, אלא לאכילה, הוי לי' אניגרון עיקר, ואינו מברך אלא אניגרון ברכת שהכל רמ"א), ובמ"א כתב שמברך בפ"הא:
דף ל"ה ע"ב רש"י ד"ה גוזל להקב"ה. את ברכתו עכ"ל, בדרך דרש י"ל שגוזל את הברכה שהיה הקב"ה מברך לישראל, אם היה מברך על הנאתו, ואת הברכה זה שמתאוה לה אבינו שבשמים, גוזל להקב"ה, והיינו שפרש"י שם (משלי כ"ח כ"ה) גוזל להקב"ה שמפריד ממנו בניו, וזה ג"כ מה שפרש"י (סנהדרין ק"ב ע"א) שמונע מלברך כנסת ישראל הוא גוזל להקב"ה, ועיין שפ"ח לגמר' ד"ה כל הנהנה:
רש"י ד"ה לכנסת ישראל. "שכשחטאו הפירות לוקין עכ"ל, ויש גורסי' "כשחוטאין הפירות לוקין. וכ' במהרש"א כי הברכה מוריד טעם ושפע וברכה לפירות שמברכין עליהן עיי"ש. ומכאן י"ל טעם לדברי מ"א סי' קס"ט סק"ו, במי שיודע בעני שאינו מברך, לא יתן לו אפילו כדי לקיים מצות צדקה עיי"ש, די"ל דמאחר שעני זה אינו מברך, א"כ נכסי ב"הב לוקין, ולא יהי' לב"הב הזה ליתן צדקה, וא"כ סוף סוף יתבטל מצות צדקה, לכן טוב שיתבטל מצות צדקה עכשיו, כשעני זה עדיין לא חטא להנות בלא ברכה:
רש"י ד"ה הנהג בהם. עם דברי תורה עכ"ל, בדרך דרש י"ל כמו שאתה מקיים ואספת דגנך בשמחה, ואין אתה מניח מלאסוף דגנך, כך הנהג בהם בדברי תורה מנהג דרך ארץ, ומשם תלמד, וכעין דכתיב (משלי ב') אם תבקשנה ככסף וכמטמונים תחפשנה אז תבין יראת ה', (וכעין שפי' דברים כ"ד כ"ה עיי"ש), ועלה קאמר ר"ש בן יוחי לשיטתי' שהיה מבני עלי', "אפשר "אדם "חורש "בשעת "חרישה וכו', פי' שלא תהי' תורה אלא כחורש או אפילו כקוצר ודש וזורה בתמי', דא"כ "תורה "מה "תהי' "עליה, פי' איזה מעלה של אהבה יהי' אז לתורה, ומשלי רק בעובד מיראה קאי:
רש"י ד"ה מנהג דרך ארץ. שאם תבוא לידי צורך הבריות סופך ליבטל מד"ת עכ"ל, דאם אין קמח אין תורה. א"ג שאם צריך למחזיק תורה, אז יטול המחזיק, חצי שכר תורתו (כרמ"א יור"ד רמ"ו ס"א). ועל דרך דרש זה י"ל לפי שנאמר "לא "ימוש "ס"ת "הזה "מפיך, "יכול פי' דיכול להיות ממש אדברים ככתבן, שכל התורה שלמדת שלך היא, דלכן ת"ל "ואספת "דגנך, ולא תצטרך למחזיק תורה וכו':
רש"י ד"ה יומי ניסן. ימי הקציר עכ"ל, פי' דלאו חודש ניסן קאמר, אלא מימי תקופת ניסן, שהוא ימי הקציר של שעורין וחיטי", וכן ביומי תשרי, מיומי תקופת תשרי קאמר (מ"א):
רש"י ד"ה ביומי תשרי. דריכת הגיתות והבדים עכ"ל, וכן הוא זמן חרישה וזריעה (מ"א). ועי' תוס' ב"ב כ"ח ע"א ד"ה חזקת, שכתבו שכל העולם דורכים בזמן לקיטה, אבל יש בני אדם שמצניעים לכל השנה ודורכים מעט מעט עכ"ל, ולפי"ז י"ל היינו דא"ל רבא לתלמידיו, שיהיו קוצרים ודשים ודורכים, בזמן הקצירה ודישה ודריכה, ולא יהיו מצניעים לכולה שתא מעט מעט, כי היכי דלא תטרדו במזונייכו כולה שתא:
רש"י ד"ה אין הטבל מתחייב במעשר. מן התורה, אבל אכילת קבע אסור לאכול מדרבנן עכ"ל, ועיין בביצה ל"ה ע"א, וברמב"ם פ"ו מה' מעשר ה"ג, ועיי' תוס' ד"ה דרך, והענין מבואר בתפארת ישראל מעשרות פ"א סי' נ"ג דז"ל, ג' פרקים יש לחיוב המעשרות וסימנך שעינ"ק, א) "עונת "המעשר, כדאית' בפרקן דכולן אם תלשן קודם לעונה שנזכר בכל א' וא' פטור ממעשרות, ב) "נגמר "מלאכתן, דאם תלשן אחר עונת המעשר הנ"ל, מותר לאכול מהן עראי עד שיגמר מלאכתן, כפי המבואר בכל א' וא' בפרקן, והיינו גרנן למעשרות, וכשנגמר מלאכתן וכו' גם ארעי אסור לאכול מהן, ג) "קבע "למעשר, דאם אינו רוצה למוכרן בשוק אלא להוליכן לביתו אז גם אחר שנגמר מלאכתן מותר לאכול מהן עראי עד שיוקבע למעשר, ע"י א' מז' דברים, וסימנך 'כ'ש'מ'ח"ת א"ם, "כבוש "שבת "מקח "חצר "תרומה "אור "מלח, ומיהו כל ז' דברים הללו קובעין רק מדרבנן, ומן התורה לא הוקבע לתרומ' ולמעשר רק כשהכניסו לביתו ממש, וכשאכל טבל אח"כ לוקה, אפילו כשאכל רק כזית עראי עכ"ל:
רש"י ד"ה זית איקרי. והוה לי' בורא פרי הפרי שהפרי קרוי זית וכו' עכ"ל, רצה לומר שהפרי של הזית, הוא השמן, וזהו נעשה ע"י אדם שסוחט הזיתים ועשאן שמן (מלא הרועים). ומה שפרש"י ואין זו בריאת שמים כי בידי אדם הוא בריאה זו, עיין רש"י לקמן ל"ט ע"א ד"ה אגור בתוכו, שהשמן מזומן לצאת מן הזית, ואגור בתוכו כמשקה בענבים ולא נבלע בפרי כמשקה תפוחים עיי"ש, משמע קצת דשמן ויין לא הוה כ"כ בידי אדם. ועיין ברא"ש קו' הרר"א ממיץ. ועי' בברכת הפת המוציא לחם מן הארץ, הא הלחם ג"כ נעשה בידי אדם ודו"ק:
רש"י ד"ה אי הכי. (א) דזיין וסעיד מזון הוא וניברך עלי' ג' ברכות (ב) ואנן אמרינן (לקמן ל"ז ע"א) כל שהוא מז' המינין ולא מין דגן חכ"א ברכה אחת עכ"ל:
(א) דזיין וסעיד. רש"י נקט תרתי זיין "וסעיד, ובגמר' נקט "סעיד בלבד ודו"ק:
ב ואנן אמרינן לקמן וכו' חכ"א ברכה אחת. ויש לדקדק הא הש"ס (לקמן מ"ד ע"א) מפרש דחכמים ילפי לה מקרא, דארץ הפסיק הענין, ופרש"י שם ואכלת ושבעת וברכת "אלחם בלבד קאי, ולא על כל ז' מיני' עיי"ש, וא"כ מאי משני הש"ס לא קבעי אינשי סעוד' עלוי', והא אפילו קבע אינשי סעודתי' עלי', האיך יברך ג' ברכות, הא התורה לא כתב לה ג' ברכות, ועי' רש"י לעיל ע"א ד"ה שבעת ובשפ"ח שם ודו"ק:
רש"י ד"ה אוזוקי מזיק, לגופיה ואין זו אכילה שטעונה ברכה דגבי ברכה ואכלת כתיב עכ"ל, פי' כמו גבי חומש, דכתיב "כי שיאכל "קדש, ודרשינן פרט מי שאוכל תרומה שמזיק לו, שפטור מתשלומי חומש, וא"כ הכי נמי גבי ברכה, דכתיב "ואכלת "ושבעת "וברכת, נימא פרט למזיק, שפטור מברכה. ודע דמכאן ג"כ משמע שרש"י ס"ל ברכה א' מעין ג' הוה מדאוריית', דאכלת ושבעת וברכת אכולה ז' מינים קאי, דאל"כ האי ואכלת אין מקום בפרש"י כאן, אלא דכל הנהנה מעו"הז בלא ברכה, וכאן לא נהנה, אלא ואכלת אכולהו קאי, וברכה לפניו ידעינן מכח ק"וח כשהוא שבע מברך כשהוא רעב לא כ"ש, ועכ"פ ק"וח מדרבנן הוא, ולכן כתב רש"י דלאו אכילה מיקרי, וליכ' ג"כ ק"וח (ר"י):
רש"י ד"ה משלם את הקרן. כשאר מזיק את חבירו בממונו עכ"ל, פי' כמו שאר מזיק חבירו צריך לשלם "מעידיות שבנכסיו כל הנזק (חושן משפט שפ"ט ס"ב), הכי נמי:
רש"י ד"ה ואין משלם חומש. דגבי חומש אכילה כתיב ואיש כי יאכל קדש בשגגה וכו' פרט למזיק עכ"ל, עיין (יומא פ' ע"ב) שפרש"י שם פרט למזיק את "התרומה, אבל ברמב"ם פ"י מה' תרומה הי"א כתב ולא שיזיק את "עצמו, ועי' רמב"ם שם הלכה י' ודו"ק. ורמז לדבר "יאכל "קדש עם הכולל, בגמטרי' כמנין "פרט למזק":
רש"י ד"ה ע"י אניגרון. מין מאכל הוא (א) ונותנין לתוכו שמן (ב) ושנוי במשנה בכמה מקומות עכ"ל:
(א) ונותנין לתוכו שמן. ורש"י בעצמו ובכבודו ז"ל פי' עוד באופנים אחרים, דז"ל רש"י שבועות כ"ג ע"א ד"ה ודילמ' ע"י אניגרון שהוא מין מאכל כדתני' בתוספת' דביצה הביאו לפניו אניגרון ואכסיגרון ועליהן "פילפלין שחוקות ורגילין לתת לתוכן "יין כדתני' בתוספת' דדמאי או תרומות יין לתוך אניגרין ואכסיגרון. וז"ל רש"י יומא ע"ו ע"א אניגרון מין מאכל שנותנין בו יין, ובכמה מקומות שנינו "בתוספת' אניגרון ואכסגרון שנותנין בו "יין "ושמן. ובערוך פי' אניגרון הוא תבשיל של מרק עשוי מיין מעורב בציר דגים:
ב ושנוי במשנה וכו'. פי' במשנת ר' חייא ור' אושעי' דהיינו בתוספתא ובבריית' אבל לא במשנה (ר"י עמדין):
רש"י ד"ה מיא דסלקא. מים דשלקו בהן תרדין עכ"ל, תרדין בליטי"ש בלע"ז (ערוך ערך הרת). סילקא, פי' בערוך (ערך אכסגרין) בלע"ז בליטי"ן, ובלשון יוני הוא ציר מעורב בחומץ עיי"ש:
תוס' ד"ה כאן בזמן שישראל עושין רצונו של מקום. נאמר ואספת דגנך וא"ת וכו' וי"ל (א) דמיירי ודאי שעושין רצונו (ב) אבל אין עושין רצונו כ"כ דאינן צדיקי' גמורים ועוד י"ל (ג) דפליג לי' אהא דלקמן שבא לפרש מה בין עושין ואין עושין והכא בעושי' ואין עושי' כי הדדי נינהו עכ"ל:
א דמיירי ודאי שעושין וכו' אלא דאינן צדיקי' גמורי'. ואע"ג דאספת דגנך דכתיב בפ' והיה אם שמוע וגו' כתיב בה "לאהבה "את "ה' וגו', מ"מ מדכתיב רק "בכל "לבבכם "ובכל "נפשכם, ולא כתיב "בכל "מאדכם, כדכתיב בפ' שמע משמע דאינן צדיקים גמורי' (הג' הש"ס ר"י עמדין):
ב אבל אין עושין כ"כ דאינן צדיקי' גמורין. דשלש כיתות יש, וכעין זה אית' (יומא ע"ה ע"א) כתיב וברדה הטל על המחנה לילה ירד המן עליו, וכתיב יצאו העם ולקטו, וכתיב שטו העם ולקטו, הא כיצד, "צדיקים ירד על פתח בתיהם, ובינונים יצאו ולקטו, רשעים שטו ולקטו וכו' עיי"ש, ודומ' לג' פסוקים דהכא:
ג דפליג לי' אהא דלקמן וכו'. פי' דר"ח בר פפא ודאי מחלק בין עושין רצונו של מקום, לאין עושין, אלא לבין עושין מלאכת עצמן, או אחרי'. עושין מלאכתן, או שהן עושין מלאכת אחרים, לא מחלק לה במילת' דר' חנינא בר פפא, כדמחלק לקמן במילת' דר"ש בן יוחי (מהרש"א):
תוס' ד"ה דרך טרקסמון וכו' כדמשמע (בנדה מ"ז) וכן מוכח בפ' המביא עכ"ל, ואע"ג דמשניות הם בס' זרעים, ציין התוס' מקומות אלו שבש"ס, שכך דרכם לציין למקום שהכל רגילים בו, ובתלמוד הכל בקיאים בו (צל"ח):
תוס' ד"ה טובא גריר. מכאן משמע וכו' מן המנחה ולמעלה וכו' ואם רוצה לשתות צריך לשתות הרבה דטוב' מגרר גריר עכ"ל, ומדברי המגן אברהם סי' תע"א סק"ד משמע דב' כוסות מיקרי טובא עיי"ש:
דף לו.
ע"א גמר' יערענו. לפרש"י היינו להשהותו בפיו, ולתוס' היינו כל שתי' שאינה אלא לרפואה, אפילו אינו משהה בפיו, אלא בולעו מיד נקרא ערער:
פשיטא. פי' דבהאי גונ' שנתן שמן הרבה, דשמן הוה עיקר, פשיטא שמ ברך בורא פרי העץ, וקשי' דר' יהוד' אמר שמואל דלעיל ל"ל, ואין לומר דאשמעינן אע"ג, דאישתני, דהא כבר אית' (לקמן ל"ח ע"ב) אע"ג דאישתני אפ"ה מברכין בשלקות בפ"הא, ואי קשי' מאי פריך פשיטא, והלא עיקר דבריהם משמע דאתי לאשמעינן, דשמן אינו קובע ברכה לעצמו כיין (מפרשים). ויש ליישב דהא דשמן אינו קובע ברכה לעצמו, מוכח ממתניתן, דתנן יחוץ "מן "היין, ובאמת בירושלמי דפרקין דייק מדתנן במתניתן חוץ מן היין, מוכח דשמן זית מברך בפ"הע:
דר' יוחנן ושמואל וכו'. ר' "יוחנן ושמואל, שניהם היו תלמידי רבינו הקדוש, וחברים היו (בהקדמ' לרמב"ם ליד החזקה):
אקרא חייא וכו' מברכין שהכל וכו'. אקרא חייא, פי' רך של דקל, כשהוא חי שאינו מבושל, מברכין שהכל, לאפוקי שלוקה דברכתה בורא פרי האדמה (כדלקמן ל"ח ע"ב) בשלמ' כל שתחלתו שהכל וכו' משכחת לה בקרא וכו' (הגרש"ש):
מלח וזמית עביד אינש דשדי לפומי. כעין דלקמן (מ' ע"א) אחר כל אכילתך אכול מלח, וכן (לקמן מ"ד ע"א) כל סעודה שאין בה מלח אינה סעודה:
ר' יהוד' אמר ב"פ האדמ' "פירא הוא. ומ"מ פרי העץ אין מברכין, משום דאילן גופא ארעא הוא (כדלקמן מ' ע"א). ובהלכות גדולות וכן הוא בנוסח כתב יד הכי גרסי' ר' יהוד' אומר בורא פר"הא אוכלא הוא:
שיננא, פי' מחודד בתלמוד, מלשון חץ שנון, וי"א גדול השנים (ערוך):
וכל היכא דלא נטעי אינשי אדעתא דהכי לא מברכין עליה. פי' לא מברכין עליה בפ"הא, אלא מברכין שהכל בתמי', והא צלף דנטעי אדעת' דפריו, ולא אדעת' דעלין ותמרות, ואפ"ה תכן על העלין ועל התמרות אומר בפ"הא:
דשותא. שותא גבי צלף, הוא כמו "קורא גבי דקל (מהרש"ל), ועי' רש"י ד"ה צלף, משמע דשותא קאי על העלין והתמרות:
הרכת' כותי' דשמואל. דעל רך של דקל מברכין שהכל הואיל וסופו להקשות, והטעם מפני דקיי"לן (פסחים פ"ד ע"א) גבי גידין שסופן להקשות, דבתר סוף אזלינן, ואף ר' יוחנן חזר בו לר"ל עיי"ש (מפרשים):
צלף של ערלה בח"ל זורק האביונות ואוכל הקפריסין. והעלין והתמרות פשיטא שאוכל, מדמברך עליהן בפ"הא, וז"ל יור"ד רצ"ד ס"ג, בח"ל האביונות חייבים בערלה, והתמרות והקפריסין פטורי' עכ"ל, ועלין לא נזכרו בש"ע לענין ערלה, וברמב"ם נקט כל' הש"ס, וי"ל משום דסמך על הא דכ' בש"ע אור"ח ר"ב ס"ו, דהתמרות בעלין הם גדלים ועי' בשפ"ח לרש"י ד"ה צלף:
למימר' דאביונות פרי. פי' דאביונות פרי עץ הוא, וקפריסין לא פרי עץ הוה ורמינהו וכו':
על העלין והתמרות אומר בפ"הא. דאילן גופא ארעא הוא:
ר"א אומר צלף מתעשר תמרות ואביונות וקפריסין. ובירושלמי סוף מעשרות מפרש דלר"א אינו מעשר מן האביונות על הקפריסין והתמרות, ולא מהם על האביונות (י"ע:
אימ' בח"ל נמי ניגזר. לזרוק הקפריסין מצלף של ערלה אטו האביונות:
וליעבד מר כב"ש דמקילי טפי. פי' ואף האביונות לאכול מר מצלף של ערלה:
דף ל"ו ע"א רש"י ד"ה דכולהו שלקי. כל מיני ירק שלוק עכ"ל, דבר שנתבשל הרבה יותר מדאי, קרוי' בכ"מ שלוק:
רש"י ד"ה לא יערענו בשמן בשבת. דמשהי לי' בתוך גרונו וכו' מוכח מילת' דלרפואה הוא (א) וחכמים גזרו על כל רפואות הנכרות (ב) משום שחיקת סמנים שהיא מלאכה עכ"ל:
(א) וחכמים גזרו על כל רפואות הנכרות. ודוק' במיחש בעלמ' אמרינן הכי, דז"ל ש"ע שכ"ח ס"א, מי שיש לו מיחש בעלמא, והוא מתחזק והולך כבריא, אסור לעשות לו שום רפואה, ואפילו ע"י עכו"ם, גזירה משום שחיקת סמנים עיי"ש, משא"כ בחולה, וכל שכן בסכנה, עיי"ש כל הסימן, ובבית יוסף שם ריש סימן שכ"ח בשם הר"ן:
ב משום שחיקת סמנים שהיא מלאכה. פי' שהיא בכלל מלאכת טוחן, דז"ל הרמב"ם פ"ח מה' שבת הט"ו, הטוחן כגרוגרת חייב, וכן השוחק תבלין וסמנין במכתשת, ה"ז טוחן וחייב:
רש"י ד"ה דאית לי' הנאה מיני'. לבד הרפואה יש לו הנאת אכילה עכ"ל, פי' הא דאמרו אסור להנות בלא ברכה, לא בהנאת רפואה קאמרי הכי, אלא להנאת אכילה, וכאן מאחר דאית לי' הנאת אכילה, בעי ברכה. ועל ריח שאין לו עיקר, דאין מברך לרמב"ם מפורש בב"י סי' רי"ז ד"ה כ' הרמב"ם (גרש"א):
רש"י ד"ה דאשתני וכו' עכ"ל, צ"ל קודם דיבור זה רש"י ד"ה במלתיה קאי (מהרש"ל):
רש"י ד"ה הכא אית לי' עלויא אחרינא. (א) הלכך יצא מכלל פרי ובא ולכלל דרך אכילתו לא בא אבל השמן מיד בא בשנויו לכלל דרך אכילתו ובא ועיקר הפרי לכך נטעוהו הלכך פרי הוא עכ"ל:
(א) הלכך יצא מכלל פרי. ר"ל פרי האדמה:
ובא ולכלל דרך אכילתו לא בא. י"ל דהאריך רש"י ז"ל, משום דלכאור' נראה דהך "מי "דמי, ר' נחמן השיב כן לרבא, וא"כ לר"נ האיך מברכין על תבשיל של חמשת מיני דגן או פת הבאה בכיסני' בורא מיני מזונות, הא עדיין לא בא לעלויא שלו, שהרי עילוי אחרינא שלו הוא הפת, לכן פרש"י דוק' כשלא בא לדרך אכילתו, כמו קמח, אז מברכין שהכל, משא"כ תבשיל של ה' מיני דגן, הרי בא לדרך אכילתו, שפיר מברך בורא מיני מזונות:
ג ועיקר הפרי לכך נטעוהו. פי' לשמן. וכמו שפרש"י לקמן ל"ח ע"א ד"ה ור' יהושע. וראי' לדבר שהרי התורה כתבה הרבה פעמים דגן ותירוש ויצהר, הרי דתורה קראה לעיקר של זתים "יצהר, וכן כתיב (דברים ח') ארץ זית שמן. ודע ויצהר מענין "צוהר ושרשו צהר, והוא שמן זית (אבן עזרא), וכן (מלכים ב' י"ח ל"ב) ארץ זית יצהר ודבש:
רש"י ד"ה זמית. שלמיר"א (זאלצבריהע בלע"ז) עכ"ל, ובערוך פי' מרק כגון של בשר, דדינו כבשר, ובמהרש"ל פי' מי מלח:
רש"י ד"ה צנון סופו להקשות. שאם אינו (א) תולשו (ב) בעתו הוא מתקשה כעץ עכ"ל:
(א) תולשו. ובשבת קמ"א ע"א ד"ה האי, פרש"י צנון כשבא "לחלצו מקרקע עיי"ש, וכאן נקט רש"י ל' "תלישה גבי צנון ודו"ק:
ב בעתו. צנון הוא עומד בקרקע, ואף כל ימי החורף יכולים לחפור אחריו בקרקע, והוא נשאר בשורשו, ומשם צומח מחדש:
רש"י ד"ה אדעת' דפוגלא. לאכלו כשהוא רך ושמו פוגלא עכ"ל, כדאית' (שבת קמ"א ע"א) רש"י ד"ה האי פוגלא, פרש"י פוגלא צנון, ועיין מדרש רבה (בראשית פ' ס"ח) הנה משמני הארץ וגו', שמיניא דארעא שרי עקר פוגלין רברבין ושתל דקיקין (ועי' ערוך):
רש"י ד"ה צלף. מין עץ עכ"ל, (קאפפערבוים בלע"ז), וז"ל אור"ח ר"ב ס"ו צלף מין אילן, שעלין שלו ראוין לאכילה, ויש בעלין כמין תמרים, אביונות הוא הפרי מהצלף, וקפריסין הן הקליפה שסביב הפרי, כקליפת האגוזים, על העלין ועל התמרות ועל הקפריסין מברך בפ"הא, ועל האביונות שהם עיקר הפרי הנקרא (בעערע בלע"ז) בפ"הע עכ"ל. וקפריסין נקראין ג"כ נצא דפרחא, ואביונות נקראין ג"כ בוטיתא (ערוך) ועיין רש"י לקמן ע"ב ד"ה והנץ שלו:
רש"י ד"ה אדעת' דפרחא. שם פריו עכ"ל, ולקמן (עמוד ב') אית' לפרחא דבוטית"ק ופי' מהרש"ל לקפריסין של האביונות עיי"ש, הרי דפרחא הוא שם הקפריסין די"ל דמ"מ אין סתירה מפי' מהרש"ל לפרש"י, די"ל דבכלל פריו הוי קפריסין ואביונות, ואף אדעת' דקפריסין נטעי, ועיין בשפ"ח לקמן ע"ב לגמר' ד"ה לפרחא:
רש"י ד"ה ערלה בח"ל. מדברי סופרים הוא עכ"ל, ועיין קידושין ל"ט ע"ב, וכן פסק ביור"ד רצ"ד ס"ח כשיטות הרמב"ם, דערלה בח"ל הלכה למשה מסיני עיי"ש, ורש"י גופ' פי' קידושין ל"ז ע"א ד"ה חוץ, הערלה הלכה וכלאים מדברי סופרים עיי"ש, וכבר עמד בזה בס' פני יהושע ובצל"ח, וכתב פ"י ליישב פרש"י, דסוגי' דשמעתין הכריחו לפרש כן, מדאמרינן בסמוך אבל גבי ערלה דבארץ מדאוריית' וכו', משמע דבח"ל לא הוה אלא מדרבנן וכו' עיי"ש באריכות:
רש"י ד"ה גבי מעשר וכו' שהתורה לא חייבה לעשר אלא דגן ותירוש ויצהר עכ"ל, כך הוא שיטות רש"י ז"ל, דמעשר אילן דרבנן, ועי' ברמב"ם בפ"ב מה' תרומות ה"א, ובכסף משנה ובמשנה למלך כתבו מזה באריכות, דרמב"ם ס"ל מעשר כל אילנות דאוריית', ורש"י ותוס' ס"ל דרבנן עיי"ש. ודע דבמעשר ראשון לא נזכר בקרא יצהר, רק דגן ויקב, שהרי פרשת מעשר ראשון הוא (במדבר י"ח כ"ו כ"ז) ועיי"ש בפרש"י וכמלאה מן היקב, כתרומת תירוש ויצהר, ועי' רש"י ותוס' (ר"ה י"ב ע"ב) ד"ה התבואה, שכתבו התוס' הזתים דהיינו יצהר, הוי בכלל "תבואת "יקב עיי"ש ודו"ק:
רש"י ד"ה מ"מ לב"ש הוה ליה ספק ערלה וכו' שאף (א) הפרי עצמו מותר בח"ל (ב) דהא בארץ ספק הוא ותנן ספק ערלה וכו' עכ"ל:
(א) הפרי עצמו וכו'. פי' האביונות עצמן מותר:
ב דהא בארץ ספק הוא. פי' דהא ב"ש ספוקי מספקא להו בצלף ועבדי הכא לחומר' והכא לחומר'.
והנה הצלף הוא רק ספק מחמת חסרון ידיעה, שלא ידע ב"ש להכריע אי מין אילן הוא או מין ירק, וחסרון ידיעה לא ספק מיקרי, כמבואר בש"ך יור"ד סי' נ"ה סק"ד, ובכללי ספק ספיק' בקצרה סי' ל"ד עיי"ש, וא"כ אינו דומ' ספק זה של צלף, למתניתן דסוף מס' ערלה, ספק ערלה בא"י אסור וכול', דהתם הספק הוא שאינו יודע אי הוא מן אילן כזה, שהוא עדיין בתוך ג' שנים שחייב בערלה או לא ודו"ק:
רש"י ד"ה בסורי'. ארם צובה שכבש דוד והוסיפ' על גבול ארץ ישראל עכ"ל, ובגיטין ח' ע"ב פרש"י שכבשה דוד הע"ה לצרכו עיי"ש:
רש"י ד"ה ובח"ל. (א) הלוקח מן "החשוד על הערלה ויודע הוא שיש בפרדסו ובא זקנות ונטיעות עכ"ל:
(א) הלוקח מן "החשוד וכו'. ולקמן ע"ב פרש"י ובלבד שלא יראנו "החבר וכו', עי' בקידושין ל"ח ע"ב, פרש"י ד"ה יורד ולוקח מן הנכרי עיי"ש, וכן פי' רבינו עובדי' ור"ש ודו"ק:
ב זקנות וכו'. "זקנות מיקרי' כשכבר עברה עליה' שנות ערלה של ג' שנים, "ונטיעות מיקרי "ילדות שעדיין לא עברה עליה' שנות הערלה. ובשביעית פ"א מ"ח עד אימתי נקראו נטיעות, ראב"ע אומר עד שיחולו, ר' יהושע אומר בת ז' שנים, רע"א נטיע' כשמה עיי"ש, ועיין ערלה פ"א מ"ו נטיעה של ערלה שנתערבו בנטיעות וכו' ודו"ק: