שפתי חכמים (ברכות)· רבי אברהם אבא הרצל
פרק אין עומדין
חסידים הראשונים. פי' חסידים מדורות הראשונים, ועי' בשפ"ח לגמר' (לקמן ל"א) ד"ה שכן:
היו שוהין שעה א'. פי' במקום שבאו להתפלל, כדי שיתפסו הכונ', ויסלק הרהור מחשבת חוץ (נ"י). ומגמר' (לקמן ל"ב ע"ב) וכי מאחר ששוהין ט' שעות וכו', משמע דאע"ג דכ"מ דאמרינן שעה אחת פי' שעה מועטת, הכא פי' שעה דוק', אחת מי"ב ביום, ומיהו זה לחסידים, אבל לכל אדם די בשעה מועטת (מ"א סי' צ"ב):
שוהין שעה א' וכו'. בדרך דרש י"ל היום הוא י"ב שעות, וכשתחשוב י"ב פעמים שמונים, עולה החשבון תתק"ס, מעט פחות מאלף, והוא כיומו של הקב"ה, כפרש"י (תהלים צ' ד') כי אלף שנים בעיניך כיום אתמול כי יעבור, ופרש"י אלף שנים של בני אדם, הם כיום אחד של הקב"ה, ועוד מן הלילה עמו, כי יום א' של הקב"ה ומעט מן הלילה של הקב"ה, הם אלף שנים וכו' עיי"ש, ולחשבון זה הוה כמו שמונים שנה של אדם, שעה אחת מיומו של הקב"ה, ולפי"ז י"ל לזה כיונו חסידים הראשונים, שאף אם זוכה לחיות לגבורת שמונים שנה, הרי רק "היו "שוהין "שעה "אחת בעוה"ז, משעות הקב"ה, ואחר כונה זו מתפללין תפלתם "כדי "שיכוונו "לבם "לאביהם "שבשמים וכו', ויכירו שפלות האדם, וגדולת אביהם שבשמים:
אפילו המלך שואל בשלומו וכו' ואפילו נחש כרוך על עקבו וכו'. בדרך דרש פי' בין מחמת השפעת הטובה, דהיינו המלך שואל בשלומו, לא ישיבנו מכוונתו, בין מחמת דאגת הרע, דהיינו אפילו נחש כרוך על עקבו, לא יפסיק מכוונתו:
דאמר קרא והיא מרת נפש. פי' בענין כשהתפלל חנה על שהיתה עקרה, כתיב (ש"א א' י') והיא מרת נפש ותתפלל על ה' ובכה תבכה. והיינו דפריך עלה, ודילמא חנה שאני דהוה מרירא לבא טובא, פי' כדמוכח סיפ' וענייני דהני קראי ובבפ"ח לקמן ל"א ד"ה וחנה העתקתי:
ממאי דילמא "דוד שאני דהוה מצער נפשי' ברחמי טובא. ובהלכות גדולות גרס דילמא "מלך שאני עיי"ש, וכדאית' (לקמן ל"ד ע"ב) "המלך כיון שכרע שוב אינו זוקף עד שגמר תפלתו, ופרש"י דמי שהוא גדול ביותר צריך להכניע ולהשפיל עצמו עיי"ש, וא"כ אין ללמוד מדוד המלך לאינש דעלמ':
חזיי' דהוה קא בדח טובא. פי' אביי הוה בדח, וכן לקמן ר' ירמי' הוה בדח, ואמרו אנא תפלין מנחנא, לפי שהיו עד עתה חולי' במיעי', ולא הניחו תפלין, לכן שמחו בהנחת תפלין (תר"י):
א"ל בכל עצב יהי' מותר כתיב. ופירש"י שם (משלי י"ד) בכל יגיעה אף במלאכה (כי גם העמל נקרא עצב, כי עצב בעמלו) יהי' לך ריוח ויתרון. והא דא"ל ממקר' זה, ולא א"ל ממקר' דלעיל, דגילו ברעדה כתיב, י"ל ר' ירמי' ור' זיר' לשיטתם, לפי שר"ז נזהר, ולא שחק, כדאית' (נדה כ"ג ע"א) עד כאן הביא ר' ירמי' לר' זירא לידי גיחך (שחוק) ולא גיחך, ופרש"י בכל תחבולות הצלו עסק ר' ירמי', להביא ר' זירא לידי שחוק, ולא שחק, דאסור לאדם שימלא פיו שחוק, ור' זירא מחמיר טפי עכ"ל:
מר ברי' דרבינא עבד "הלול' וכו' ר' אשי עביד הלולא וכו' א"ל רבנן לר' המנונא בהלולא דמר ברי' דרבינ' וכו'. הא דמביא הש"ס מעשה דר' אשי, בין תרי עניינ' דהלולא דמר ברי' דרבינא, י"ל משום דמעשה דר' אשי, דומי' למעשה דמר ברי' דרבינא:
דף ל' ע"ב רש"י ד"ה פולמוסא. חיל עכ"ל, וז"ל רש"י (ע"ז ע' ע"ב) פולמוסא, ראש הגייס שר הצבא עכ"ל, ועיין (איוב ה' ה') ואל מצינים יקחהו, תרגום, ופולמוסין במני זינא ידברוניה:
רש"י ד"ה מאן גבר' וכו' יפה דקדק "שבשביל תפלת המוספין היתה עכ"ל, כלומר יפה דקדק ר' יוחנן שתפלת המוספין היתה תפלה שניה של ר' ינאי, ורש"י פי' "שבשביל ודו"ק:
רש"י ד"ה בצבור שנו. דאין מחזירין (א) משום דשמע לי' מש"צ (ב) ואיכ' מקצת הזכרה וכו' (ג) ובה"ג מפרש לה בש"צ משום טירח' דצבורא וכו' עכ"ל:
(א) משום דשמע לי' מש"צ. וכתב הטור אור"ח תכ"ב, ואין הלשון משמע כפרש"י, שהרי תלה אותו מפני שתפלת מוסף לפניו, ולא קאמר מפני ששומע אותה מש"צ עיי"ש. (ב) ואיכ' "מקצת הזכרה. פי' משום דלכתחלה אין לסמוך אשמיע' משליח ציבור, כמבואר בדבור שאחר זה, ועוד דמצוה בו יותר מבשלוחו:
ג ובה"ג מפרש לה בש"צ וכו'. ז"ל בה"ג בה' ברכות פ"ד, ר' חייא בר אבא צלי והדר צלי, א"ל ר' זיר' מ"ט הדר מר צלי, אי נימ' משום דלא אדכר מר דראש חדש, והתני' טעה ולא הזכיר של ר"ח בשחרית, אין מחזירין אותו מפני שתפלת המוספין לפניו, א"ל ר"ח בר אבא לר' זירא ולאו איתמר עלה, א"ר יוחנן בעיבור שנו, הילכך היכא דטעה ש"צ, ולא אדכר דר"ח בשחרית, אין מחזירין אותו, שהרי תפלת מוסף לפניו, ודוק' ש"צ, מפני טורח ציבור, אבל יחיד הדר מצלי עכ"ל בה"ג. ומשמע מל' הב"הג מפני טורח הציבור, הקילו בו לסמוך על תפלת מוסף שמתפלל מיד אחרי', וכן כתב הרי"ף. והא דלא פי' בה"ג בצבור שנו כפרש"י, י"ל לפי דבעל הלכות גדולות אזיל לשיטתי', דכתב (כמו שהעתקתי דבריו בשפ"ח לתוס' לעיל כ"ט ע"ב ד"ה טעה) דלכתחלה לא סמכינן אשמיעת דשליח ציבור, לפי שצריך לכוין דעתו ולשמוע כולי צלותי' מתחילה ועד סוף, וכ"כ בטור אור"ח סי' תקצ"א עיי"ש, רק דבדיעבד הוה כאילו הזכיר בעצמו, לכן פי' בה"ג בצבור שנו שקאי אשליח ציבור:
רש"י ד"ה טעה וכו'. דיבור זה שייך לפני דיבור בצבור שנו:
רש"י ד"ה כמה ישהה בין תפלה לתפלה. מי שיש לו לחזור ולהתפלל (א) או משום דטעה (ב) או משום מוספין וכו' עכ"ל:
(א) או משום דטעה. פי' כגון ששכח ולא התפלל, וצריך להשלימה בתפלה שלאחריה, ומתפלל ב' זו אחר זו (טור סי' ק"ה), או בכי האי (דלעיל כ"ו ע"ב), כגון שהבדיל בשניה ולא הבדיל בראשונה (רמב"ם):
ב או משום מוספין. ז"ל הרמב"ם פ"י מה' תפלה הט"ו, וכל המתפלל ב' תפלות "אפילו שחרית ומוסף, לא יתפלל זו אחר זו, אלא ישהה בין תפלה לתפלה, כדי שתתחונן דעתו עליו עכ"ל, והא דכתב "אפילו "שחרית "ומוסף, פי' בלחם משנה דר"ל לא מבעי' כשטעה ולא התפלל שחרית, וצ"ל מנחה שתים, דצריך להשהות בין זו לזו, אלא אפילו שחרית ומוסף, דהוי אמינ' כיון דכולה ענין תפלה דשחרית היא, לא בעינן שהיי' קמ"ל עיי"ש. א"נ י"ל דקמ"ל אפילו מוספין. דלאו תפלה דרחמי היא כמו שחרית, (עיין בשפ"ח לעיל כ' ע"ב לרש"י ד"ה וחייבי'), אפילו הכי צריך לשהיי' כ"כ. והנה מל' רש"י דהכא, משמע דשהיי' בין שחרית למוספין, לא הוי רבותי' טפי ודו"ק:
רש"י ד"ה שתתקונן. שתהא דעתו מיושבת לערוך דבריו בלשון תחנה עכ"ל, פירוש שצריך לשהות בין תפלה לתפלה, "חדא עד שתהא דעתו מיושבת לכוון, כדא"ר אלעזר דלעולם ימוד עצמו וכו', "ועוד צריך לשהות, עד שיערוך דבריו בל' תחנה (כדלעיל כ"ט ע"ב) העושה תפלתו קבע אין תפלתו תחנונים, מאי קבע, רבנן אמרי מי שאינו אומר בל' תחנונים עיי"ש ודו"ק:
רש"י ד"ה שתתחולל. ל' חילוי והיא היא אלא בלישנ' בעלמ' פליגי עכ"ל, וז"ל מדרש רבה (ואתחנן פרשה ב') א"ר יוחנן עשרה לשונות נקרא תפלה, שועה, צעקה, נאקה, רנה, פגיעה, ביצור, קריאה, ניפול, ופילול, ותחנונים, ומכולן לא נתפלל משה, אלא בלשון תחנונים, שנאמר ואתחנן אל ה' וגו' עיי"ש, דמשמע קצת דאיכ' חילוק בין הלשונות דתפלה ודו"ק:
רש"י ד"ה בחדש מלא. כשהחדש שעבר מלא עושין ר"ח ב' ימים וכו' דערבית של מחר ר"ח גמור יותר מן הראשון וכו' עכ"ל, וליתר ביאור אעתיק מלשון הטור אור"ח סי' תכ"ז, וז"ל חדשה של לבנה, כ"ט יום, י"ב שעות, תשצ"ג חלקים, שתתר"ף מהם הוא שעה, ואלו לא היה, אלא כ"ח יום, יהיו כל מולדו ת בנקודה אחת, מבלי צורך לחשבון, שהם כלין ז' ז' וחוזרין לעולם לתחילת נקודה, ומפני שהוא כ"ט י"ב תשצ"ג, נמשך כל מולד אחר חבירו, יום א', י"ב שעות, תשצ"ג, לכן היודע מולד חדש אחד, ורוצה לידע מולד של חדש של אחריו, יתן עליו א' י"ב תשצ"ג, ובמקום שיכלה חשבונו, שם הוא המולד וכו', וכיון שחדשה של לבנה כ"ט י"ב תשצ"ג, א"א לקבוע ר"ח בשעת המולד, שא"א לקבוע בחצי היום, שיהי' מקצתו מחודש שעבר, ומקצתו מחודש הבא, שנאמר יעד "חדש "ימים, משמע ימים לחדש ולא שעות, לפיכך עושין החדשים אחד מלא מל' יום, אע"פ שחדשה של לבנה פחות מזה בשעות, ואחד מכ"ט יום, אע"פ שחדשה של לבנה יותר מזה בשעות, וכו', ויום ל', עושין אותו לעולם ר"ח, ואם היה חדש שעבר חסר, יהי' יום ל' מחדש הבא, ואם היה חדש שעבר מלא, יהי' יום ל' ר"ח, הואיל ומקצתו ר"ח, ויהי' תשלום חדש המלא שעבר, ויהי' יום ל"א, מחדש הבא וממנו יהי' המנין, והוא יום הקביעה, לפיכך עושין ר"ח אחד, יום אחד, והשני ב' ימים, וכותבין ביום הראשון בשטרות, ביום ר"ח, אע"פ שהוא תשלום חדש שעבר, ויש מדקדק לכתוב ביום ר"ח, שהוא יום ל' לחדש שעבר עכ"ל הטור, וממה שהעתקתי מבואר ג"כ כונת מה שפרש"י דערבית של מחר ר"ח גמור יותר מן הראשון:
רש"י ד"ה מכדי טעמ' קאמר. שאין מקדשין את החדש בלילה עכ"ל, כדאית' (ר"ה כ"ה ע"ב) דילפינן לי' מדכתיב, כי חוק לישראל הוא משפט לאלקי יעקב, ובקידוש החדש מוקמינן לה, וכתיב בי' "משפט, מה משפט ביום, דכתיב והיה "ביום הנחילו את בניו, אף קידוש החדש ביום עיי"ש:
סליק פרק תפלת השחר.
רש"י ד"ה כובד ראש. הכנעה עכ"ל, והא דלא תני' מתוך כובד הגוף, י"ל כיון דאמר מר ראש מלך על כל האברים, כולן בכלל (הלכות גדולות). וכעין דאית' (סוטה ה' ע"א) אמר חזקי' אין תפלתו של אדם נשמעת אא"כ משים לבו כבשר וכו' עיי"ש:
רש"י ד"ה מציין נפשי'. מקשט עצמו בבגדיו עכ"ל, והא דלא הביא בש"ס לראי' מהא דאית' (שבת י' ע"א) "רבא "בר הונא נותן אנפליאות חשובים הרגליו ומצלי, אמר הכון לקראת אלקיך ישראל, יר' "כהנ' לביש ומתכסי ומתעטף ומצלי אמר הכון לקראת וגו' עיי"ש, י"ל משום דר' יהוד' מפורש טפי, דהוה מקשט בכל בגדיו, לכן קפריך מר' יהוד':
רש"י ד"ה עבדו את ה' ביראה. תפלה שהיא לנו במקום עבודה וכו' עכ"ל, לכאור' הא דתפלה במקום עבודת המזבח, הוא בזמן שאין מקדש ומזבח, א"כ משמע דמקר' זה נאמר על זמן שאין בהמ"ק קיים, די"ל דאף בזמן ב"המק קיים, כמו שהכהנים עומדין בעבודתן, ולוים בדוכנן, כך היו אנשי מעמד מישראל עומדין במעמדן ומתפללין בעיר שלהן כידוע:
רש"י ד"ה תפילין מנחנא. והם עדות שממשלת קוני ומשרתו עלי עכ"ל, פי' בכונ' זו אנא תפלין מנחנא שיש בהם יחודו ואחדותו יתברך שמו בעולם ואשר לו הכח והממשלה בעליונים ובתחתונים וכו', וצונו להניח על היד נגד הלב, ועל הראש נגד המוח, שכל אשר לנו משועבדים לעבודתו יתברך שמו וכו' (כש"ע אור"ח כ"ה ס"ה):
תוס' ד"ה אין הלכה וכו' דלהכי מייתי ר' אמי ור' אסי שהיו מתפללים ביחיד וכו' עכ"ל, פי' אפילו תפלת המוספין, דהכי מוכח מדאמר בגמר' דלא הוי מצלי אלא ביני עמודי היכא דהוה גרסי, משמע בכל התפלות נהגו כן, וא"כ אף מוסף בכלל, וכן מוכח אפילו ביחיד:
תוס' ד"ה כדי שתתחולל דעתו עליו. ומפרש בירושלמי דהיינו כשילך ד' אמות עכ"ל, דגרסינן בירושלמי ברכות פ"ד להלכה ו', דמר ד' יוחנן אני ראיתי את ר' ינאי, עומד ומתפלל בשוק של ציפורין, א) ומהלך ד' אמות, ומתפלל של מוסף וכו' את שמע מינה שאדם מתפלל ומהלך ד' אמות, ומתפלל של מוסף, א"ר אבא ב) ולא סוף דבר, עד שיהלך ד' אמות, אלא אפילו שהה כדי הילוך ד' אמות:
פי' פני משה:
דמר ר' יוחנן. שמענו מר' יוחנן שאמר שראה לרבו ר' ינאי שהיה עומד ומתפלל שחרית בשוק של ציפורי והלך ד' אמות וחזר ומתפלל שם מוסף ומשום שצריך להפסיק מעט בין תפלה לתפלה:
ולא סוף דבר. הא דאמר ומהלך ד' אמות לאו דוק' היא אלא אם שהה כדי הילוך ד' אמות בין תפלה לתפלה סגי:
א) ומהלך ד' אמות וכו'. ר"ל לאחר שעקר רגליו, והלך ועמד בסיום תפלתו, הלך עוד ד' אמות, או לפי מאי דמסיק שהה כדי הילוך ד' אמות ואח"כ מתפלל של מוסף, (כך למדתי מדברי הב"ח סי' ק"ה). והנה התוס' כ' כשילך ד' אמות, ואינו מבואר אי כשילך דוק', או כדי שילך, ועי' בב"י סי' ק"ב שכתב בשם התוס' דהיינו כדי שמהלך ד' אמות ודו"ק:
ב) ולא סוף דבר וכו'. וכעין זה אית' בירושלמי ברכות פ"ג להלכה ה', תני המתפלל אל יטיל מים עד שיהלך ד' אמות, וכן המטיל מים אל יתפלל עד שיהלך ד' אמות, א"ר יעקב בר אחא לא סוף דבר עד שיהלך ד' אמות, אלא שהה כדי הילוך ד' אמות עיי"ש, ועיין בגמר' בבלי לעיל כ"ב ע"ב, ובמגילה כ"ז ע"ב, והטעם משום דרחושי מרחשן שפתי' כל ד' אמות, וכן הוא בש"ע סי' צ"ב ס"ח עיי"ש ודו"ק:
תוס' ד"ה מסתבר'. כלומר וכו' לא מיבעי' אם עקר רגליו ופתח בברכה שלאחריה וכו' (והב"ח גורס או פתח בברכה שלאחריה) דהיינו קודם שהתחיל ברכת הטוב והמטיב (א) דאותה קורא עקר רגליו וכו' ושל ר"ח (ב) מעוות לא יוכל לתקן וכו' (ג) ובברכת הטוב והמטיב לאו דאוריית' היא וכו' (ד) וכן עמא דבר עכ"ל:
(א) דאותה קורא עקר רגליו. פי' אע"ג דבברכת המזון לא שייך עקירת רגליו, מ"מ התחלת ברכת הטוב והמטיב, הוא עקירת רגליו, כמו בתפלת י"ח עקירת רגליו ממש:
ב מעוות לא יוכל לתקן. (כדלעיל כ"ו ע"א):
ג ובברכת הטוב והמטיב לאו דאוריית'. (לקמן מ"ו ע"ב ומ"ח ע"ב) דביבנה תקנוהו עיי"ש:
ד וכן עמא דבר. עיין בשפ"ח לרש"י לקמן מ"ה ע"א ד"ה מאי עמא דבר:
סליק פרק תפלת השחר. תוס' ד"ה אל תקרי בהדרת אלא בחרדת תימ' אמאי לא מוכח בהדי' (א) מדכתיב בתרי' חילו מלפניו כל הארץ וכו' (ב) וי"ח ברכות תקנו כנגד האזכרות וכו' עכ"ל:
(א) מדכתיב בתרי' חילו מלפניו וגו'. פי' דבג' פסוקים כתיב השתחוו לה' בהדרת קדש, א) (תהלים כ"ט ב') הבו לה' כבוד ועוז השתחוו לה' בהדרת קדש, ב) (תהלים צ"ו ט') השתחוו לה' בהדרת קדש חילו מפניו כל הארץ, ג) (ד"ה א' ט"ז כ"ט) ושם כתיב בפסוק כ"ט, הבו לה' כבוד שמו שאו מנחה ובאו לפניו השתחוו לה' בהדרת קדשו ובפסוק ל' כתיב, חילו מלפניו כל הארץ אף תכון תבל בל תמוט. ומדנקטו התוס' חילו מלפניו ולא נקט "מפניו, מוכח דתוס' הקש' מפסוק דברי הימים, אבל יש לדקדק למה לא דייק' הש"ס מפסוק (תהלים צ"ו ט') דכתיב בחד קרא השתחוו לה' בהדרת קדש חילו מפניו כל הארץ ודו"ק. ודע א"ת בהדרת אלא בחרדת, פי' בפני יהושע משום "דבהדרת "קדש משמע "בהיכל, והא זרים אסורים ליכנס לשם, לכן "תקרי "בחרדת, דמשמע כובד ראש והכנעה, ואתפלה קאי, וכאילו עומד בהיכל בק"ק, הרי דכשמתפלל "בחרדת קרי בי' נמי בהדרת קדש עיי"ש:
ב וי"ח ברכות תקנו כנגד האזכרות. פי' דאיתי (לעיל כ"ח ע"ב) הני י"ח כנגד מי, א"ר הלל כנגד י"ח אזכרות שאמר דוד הבו לה' בני אלים עיי"ש:
דף לא.
ע"א גמר' כסא דמוקרא. פי' כוס זכוכית יקרה (מפרשים) ואין בזה משום בל תשחית (עי' רמב"ם פ"ו מה' מלכים ה"י), לפי שעשו כן לרמז כמו שהכלי הזה חשוב מאד, ועיקר יצירתו ועשייתו מעפר, ושבירתו זהו מיתתו, כן האדם נוצר מעפר, ועומד למיתה, לשוב לעפר (מפרשים). ועוד כמו שהכלי זכוכית יש לה תקנה להיות חוזר ונעשה כלי, כן האדם אם ייטיב מעשיו יש לו תקנה בתחיית המתים להיות חוזר ונעשה אדם, לכן רבנן לקמן אעציבו על יום המיתה, על העדר המצות ומע"ט, שבהם יזכו לתחיית המתים (ע"י):
לישרי לן מר, א"ל ווי לן דמיתנן וכו'. פי' כששאלו רבנן מר' המנונא במשתה היין שישורר ויזמר לפניהם שיר, רצה ר' המנונא לזמר להם ולהחריד עצמם שלא יתגאו, וזימר לפניהם ווי לן דמיתנן ווי לן דמיתנן, אמר הכפל נגד מיתת עוה"ז ונגד מיתה נצחיית לע"הב, אלא שרצה ר' המנונא שגם הרבנן ינעימו השיר עמו כדרך המסייעין, ומאחר שר' המנונא שר ענין מיתה, שהוא המדרגה המבהיל ביותר מכל דבר לכן אמרו הרבנן מה נענה אבתרך להנעים ביותר, אמר להו יש יותר חרדה, כי הי תורה הי מצוה דמגני עלן, כי מיתה עם תורה ומע"ט אחר אריכות ימים אין כ"כ חרדה, ובשרו ישכון לבטח (פרי מגדים אור"ח ומס' עיון יעקב):
וילן דמיתנן. הוא זמר מענין נשואין, דע"י הנשואין צריכין לזכור יום המיתה, דאלו היה האדם חי לעולם, לא היה צריך לנשואין כ"כ, אבל מאחר מצודת המיתה פרוסה לכל חי, לכן מלבד מצות פ"ור, צורך הוא לנשואי איש ואשה, בכדי שיהי' עכ"פ קיום להמין, דור הולך ודור בא (מג"ת):
אסור לאדם שימלא שחוק פיו שבעוה"ז וכו'. ובטור אור"ח תק"ס כתב בגלות הזה, ורבינו יונה כתב מדאית' בש"ס "בעוה"ז, משמע אפילו שלא בזמן הגלות, דשחוק מביא לשכחת המצות, ועיין בט"ז תק"ס הכריע עיי"ש. ועי' בס' דברי שאול תניינ' כתב חילוק בין שמחה לשחוק, שמחה הוי דבר שיש לה גבול, שחוק הוי דבר שאין לה גבול, כמו טפח שיחק עכ"ל, ולפי"ז י"ל היינו דנקט הש"ס שחוק:
אמרו עליו על ר"ל שמימיו לא מלא וכו'. ואע"ג דר' יוחנן בשם רשב"י דינא קאמר ומאי רבותא דר"ל, די"ל דקמ"ל שרשב"י לא לגרמי' בלבד אמר שהי' מבני עלי', ויושבי מערה י"ד שנים (שבת ל"ג ע"ב), לכן הא קמ"ל ריש לקיש:
שמימי לא מלא שחוק פיו בעו"הז וכו'. יש מוחקין כאן תיבות "בעו"הז:
לא מתוך דין. הטעם י"ל דהא "אנשי "כנסת "הגדולה לאמרו "הוו "מתונים "בדין (אבות פ"א), פי' אע"ג שדין זה בא לפניך הרבה פעמים היו ממתינים קודם שתפסקו הדין, כי צריך עיון הרבה קודם שתפסקו לכן "כשתקנו "אנשי "כנ"הג "התפלה, שפיר תקנו לשיטתם שאין עומדין להתפלל לא מתוך דין, לפי שצריכ' עיון, ודילמא יהרהר בה בתפלתו:
ולא מתוך דבר הלכ'. לא מבעי' מתוך דין, שהוא פוסק דין להלכה למעשה, שפוטר לזה וחייב לזה, מטמ' לזה או מטהר לזה, אלא אפילו לא מתיך דבר הלכה לימודי בלבד:
בנות ישראל החמירו על עצמן וכו'. פי' לפי שתיקן רבי ראתה יום אחד תשב ששה והוא, ראתה שני ימים תשב ששה והן, ראתה שלשה תשב שבעה נקיים, אבל בנות ישראל החמירו על עצמן יותר מתקנת רבי וכו' כדאית' (נדה ס"ו ע"א) עיי"ש:
טיפת דם כחרדל. לאו דוק' אלא אפילו פחות מחרדל:
רבא אומר כי הא דר' הושעי' וכו'. רבא מוסיף על אביי, דלא מבעי' הא דבנות ישראל החמירו וכו', שהיא לחומר', ודאי הוי הלכה פסוק' לענין תפלה, אלא אפילו הא דר' הושעיא, שהיא "קולא להערים, ג"כ הוי הלכה פסיקה לענין תפלה, ולא חיישינן לבלבול הדעת בתפלה, ואיבעית אימא מוסיף אפילו ממילי דקדשים, ג"כ הוי הלכה פסוקה לענין לעמוד להתפלל:
אסור בהנאה. אותו דם, שהקיז (רש"י מעילה י"ב):
ומועלין בו. הואיל ואינה יכולה לחיות בלא דם הרי הוא כגופה (רמב"ם ה' מעילה פ"ג הי"א):
אין עומדין להתפלל לא מתוך עצבות ולא מתוך עצלות וכו'. בדרך דרש י"ל שהמתפלל בכוונה, ויודע לפני מי הוא עומד, אי אפשר שיהי' בעצלות או בעצבות וכן בשחוק וכן האחרינא, אלא הוא בתיו שמחה של מצוה, כדרך כל עצמותי תאמרנה ה' וגו', ובבחינות אשרי לילוד אשה שזוכה לכך:
וכן לא יפטר אדם מחבירו לא מתיך "שיחה ולא מתוך "שחוק ולא מתוך "קלות ראש ולא מתוך "דברים בטלים וכו'. מנה כאן הנך "ד' דברים שמנה לעיל גבי אין עומדין להתפלל, אבל הנך ב' דברים דלעיל' לא מתיך "עצבות ולא מתוך "עצלות, לא מנה כאן, די"ל לפי כשאדם הולך מחבירו החביב, אי אפשר בלא עצבות ובלא עצלות, שהרי קשה עליו פרידתו:
דברים בטלים. אף שאינן של ליצנות (עץ יוסף):
שכן מצינו בנביאים ראשונים וכו". כבר דקדק במהרש"א, דאית' (סוטה מ"ח ע"ב) נביאים ראשונים, זה שמואל ודוד, וכאן נקט נביאים ראשונים, ומיירי גם משאר נביאים חוץ משמואל ודוד, וכתב במהרש"א נביאים ראשונים לאו דוק', אלא דורות ראשונים, קודם לדורות הללו עיי"ש. וכן יש לפרש הא דתנן במשנה חסידים הראשונים. ובנוסח כתב יד ליתא תיבות "הראשונים, ובזה ניח':
שמתוך כך זכרהו כי הא דר' כהנא וכו'. פי' שמתוך שבא הנפטר לומר דבר הלכה, נזכר גם חבירו בדבר ששמע כבר, כי הא דאמר הוא, הני צינית' דבבל איתנהו מאדם הראשון, נזכר גם חבירו ואמר אדכרתן מלתא דריב"ח (מהרש"א). והיינו דהביא להא דר' כהנא להכא. ועיין (בסוטה מ"ו ע"ב) שהביא הא דר' כהנא, וכן להא דלקמן ר' מרדכי אלוייה לר' שימי, כדי ללמוד עד כמה מצות הלווית אדם לחבירו, או תלמיד לרב, וא"כ לא היה הא דר' כהנ' דבר אגדה לבד אלא ג"כ ענין דין להלכ', ונפק' מינה דבזה ניחא מה שאמר לא יפטר מחבירו אלא מתיך "דבר "הלכה ובס' מגיד תעלומה פי' "שמתוך "כך זכרהו, ודבר גדול הוא כשהת"ח חקוקים בזכרונם וזוכרין זה את זה, דעי"ז מקבלין הארה זה מזה, גם בהיותם רחוקים בגיפותיהם זה מזה, עכ"ז הנפשות קרובות:
מפום שם הנהר:
מר ודאי דאמרי אינשי. בנוסח כתב יד ליתא תיבת "מר:
המתפלל צריך שיכוין לבו לשמים פי' שיכוון פי' המילות ויוציאם בשפתיו, כאילו מונ' מעות (טור סי' צ"ח). א"נ ה"ק אפילו במתפלל לצרכיו ולמזונותיו וגאולה, תהי' כונתו לצורך גבוה, כי כשישראל בצער, הלה בכל צרתם לי צר, וגם כשישראל בגלות, הנה כביכול שמו הגדול מחולל בגוים, וכעין זה כונת לשם יחוד קב"ה ושכינתי' וכו' (מג"ת):
סימן לדבר תבין לבם וגו', הא דאמר סימן לדבר, י"ל לפי דקרא משמע דאין ביד האדם לכוין לבו לשמים, שהרי אומר תכין לבם, דמשמע דביד הקב"ה הוא להכין לבבם שיכוונו בתפילה, אפ"ה סימן לדבר הוא, שיתעורר האדם ויסכים בדעתו לכוין, כ אז ודאי הקב"ה עוזרו, כי הבא לטהר מסייעין לו מן השמים (ב"ח סי' צ"ח):
א"ר חייא בר אבא לעולם יתפלל אדם בבית שיש בו חלונות וכו' יכול יתפלל אדם כל היום כולו וכו'. י"ל משום דר' חייא בר אבא תלמידו של ר' יוחנן היה, ור' יוחנן אמר (לעיל כ"א ע"א) והלואי שיתפלל אדם כל היום כולו עיי"ש, לכן אמר ר' חייא בר אבא יכול יתפלל אדם כל היום כולו. וראי' לדבר מדלקמן ל"ד ע"ב גרסינן אר"ח בר אבא "א"ר "יוחנן לעולם יתפלל אדם בבית שיש בו חלונות עיי"ש:
לעולם יתפלל אדם בבית שיש בו חלונות שנאמר וכוין וכו'. בענין כשמלך דריוש בבבל, והשרים בקשו למצוא על דניאל עלילה, ודברו על לב המלך דריוש, שיגזור גזרה, כל מי שיבקש בקשה מה, מן כל אליה, או אדם, מהיום עד שלשים יום, זולת המלך יהי' משפטו שיושלך אל בור האריות, שם כתיב (דניאל ו' י"א) ודניאל כדי ידע די רשים כתבא על לביתה וכוין פתיחן לה בעליתה נגד ירושלם וזמנין תלתה ביומא הוא ברך על ברכוהי ומצלא ומודא קדם אלהה כל קבל די הוא עבד מן קדמת דנה:
בבית שיש בו "חלונות וכו'. ז"ל הרמב"ם פ"ה מה' תפלה ה"ו, ובש"ע סי' צ' ס"ד, וצריך לפתוח חלונות או פתחים כנגד לירושלים, כדי להתפלל כנגדו וכו' עיי"ש, ובש"ס לא הזכיר "נגד "ירושלים ודו"ק:
והנה היא מדברת וגו'. להבנת העניינים אעתיק הפסוקים שנאמרו בעניינים הללו, בענין כשחנה התפללה על שהיתה עקרה, וזכתה להפקד לשמואל בנה, והביאתה שילה בימי עלי הכהן, כתיב (שמואל א') ותקם חנה אחרי אכלה בשילה ואחרי שתוה ועלי הכהן יושב על הכסא על מזוזת היכל ה', והיא מרת נפש ותתפלל על ה' ובכוה תבכה, ותדור נדר ותאמר ה' צבאות אם ראה תראה בעני אמתך וזכרתני ולא תשכח את אמתך ונתת לאמתך זרע אנשים ונתתיו לה' כל ימי חייו ומורה לא יעלה על ראשו, והיה כי הרבתה להתפלל לפני ה' ועלי שומר את פיה, וחנה היא מדברת על לבה רק שפתיה נעות וקולה לא ישמע ויחשבה עלי לשכור ה, ויאמר אליה עלי עד מתי תשתכרין הסירי את יינך מעליך, ותען חנה ות אמר לא אדני אשה קשת רוח אנכי ויין ושכר לא שתיתי ואשפך את נפשי לפני ה', אל תתן את אמתך לפני בת בליעל כי מרוב שיחי וכעסי דברתי עד הנה, ויען עלי לכי לשלום ואלהי ישראל יתן את שאלתך אשר שאלת מעמו וגו', ויהי לתקופת הימים ותהר חנה ותלד בן ותקרא את שמו שמואל כי מה' שאלתיו וגו' ותעלהי עמה כאשר גמלתו בפרים שלשה ואיפה אחת קמח ונבל יין ותביאהו בית ה' שילו והנער נער, וישחטו את הפר ויביאו את הנער אל עלי, ותאמר בי אדני חי נפשך אדני אני האשה הנצבת עמכה בזה להתפלל אל ה', אל הנער הזה התפללתי ויתן ה' לי את שאלתי אשר שאלתי מעמו, וגם אנכי השאלתיהו לה' כל הימים אשר היה הוא שאול לה' וישתחו שם לה'. ודע דהש"ס לא דרש הפסוקים כסדר שהם כתובים:
ויאמר אליה עלי וכו' א"ר אלעזר מכאן וכו'. עד כאן ר' המנונא קדריש לי' הלכתא גברוותא של תפלה ממקראות דחנה, מכאן ואילך ר' אלעזר קדריש לי' שאר ענייני ממקראות דחנה:
דף ל"א ע"א רש"י ד"ה כסא דמוקרא. כוס של זכוכית לבנה עכ"ל, צ"ל שרש"י פי' זה על "זוגיתא "חיורתא, וכך פי' התוס' (שבת כ' ע"ב) ד"ה אנן, אבל "כסא דמוקרא, פרש"י (לעיל כ"ח ע"א) כיס זכוכית יקרה (ע"י):
רש"י ד"ה הי תורה והי מצוה דמגנו עלן וכו' שיגינו עלינו מדינה של גהינם עכ"ל, כדאית' בהרבה מקומות דתורה ומצוה מגינה מדינה של גי הנם (כדלעיל ט"ו ע"ב), וכסוף (חגיגה כ"ז ע"א), וכגון הגוזז מנכסיו ועושה מהן צדקה ניצל מדינה של גיהנם גיטין ז' ע"א) וכו':
רש"י ד"ה יושבת עלי' ז' נקיים. לבד מאותו יום שפוסקת והתורה לא הצריכה ז' נקיים אלא לזבה שנאמר ואם טהרה מזיבה וספרה לה שבעת ימים ואחר תטהר (ויקרא ט"ו) ואין זבה אלא הרואה ג' ימים רצופין בתוך י"א יום שבין נדה לנדה עכ"ל, להבנת הדברים אעתיק קצת מלשון רבינו יונה כאן, וז"ל דין תורה כך הוא, למשל אשה נשואה או פנוי' שהתחילה לראות דם בת י"ג או בת י"ד שנים, ז' ימים הראשונים, שראתה בהן דם, הם נקראים ימי נדותה, ומסוף אלו הז', עד תשלום י"ח יום, הם נקראים ימי זיבה, וכן דם שתראה בכל אלו הי"א יום, שמסוף הז' של נדות, עד תשלום י"ח אינו דם נדות, אלא דם זיבות ולאחר אלו הי"ח חוזרת לז' ימי נדותה, וכן היא הסדר לעולם, והדין הוא כך, שאם ראתה בימי נדותה ל"ש ראתה יום א' בלבד או ב' ימים ל"ש ראתה ה' או ששה ימים תשב ז' ימים בלבד, בין הכל ויהיו ימי ראיית הדם בכלל, ולאחר השבעה טובלת בלילה וכו' ומותרת לבעלה, ולאחר שעברו אלי הז' ימים, ונכנסה בי"א יום שבין סוף נדה לתחלת נדה, שהם ימי הזיבות, יש לה דין אחר, שאם ראתה בכל אלו הימים יום א', או ב' ימים בלבד, היא זבה קטנה, ושומרת יום כנגד יום, כלומר יום נקי, כנגד יום טמא שראתה בו דם וכו', ואם בכל אלו י"א יום ראתה ג' ימים רצופים נקראת זבה גדולה, והיא חמורה יותר מן הנדה, שצריכה ל ישיבת ז' ימים נקיים, ואין ימי הראי' בכלל, כמו בנדה, ואם בתוך ז' ימים נקיים חזרה וראתה, כל הימים הראשונים יפלו, וצריכה אח"כ לחזור עוד ולמנות ז' נקיים וכו', ואינה עולה מטומאת הזיבות עד שתשב ז' ימים נקיים בלא שום ראי' כלל וכו', וכל זה הוא דין תורה, אבל בנות ישראל מפני שלא היו כולן בקיאין באלו החילוקין, ולא היו יודעות הפריש בין נדה לזבה, ובין זבה קטנה לזבה גדולה, החמירו על עצמן ויושבת על הכל ז' ימים נקיים, כמו בזבה גדולה, כדי לצאת מן הספק וכו' עיי"ש ברבינו יונה באריכות, וביתר ביאור עיין בחכמת אדם כלל ק"ז. ושמעתי מאדמ"ור הגאון המובהק מהו"ר נתן בנימין זצ"ל רב"ד דפה פרעשבורג בשנת תרל"ה שדברי רבינו יונה כאן, הם מפתחות למי שרוצה להתחיל להתעסק בהלכות נדה:
רש"י ד"ה במוץ שלה. קודם שיזרה אותה שאין מתחייב במעשר מן התורה אלא בראיית פני הבית (כדלקמן ל"ה ע"ב) וכו' עכ"ל:
רש"י ד"ה אלא מתוך שמחה של מצוה וכו' כגון סמוך לגאולת מצרים או סמוך לתהלה לדוד וכו' עכ"ל, נקט רש"י ז"ל כל ד' תפלות, דכגון "סמוך "לגאולת "מצרים, היינו תפלת שחרית, או "סמוך "לתהלה "לדוד, היינו לתפלת מנחה, או מוסף שאומרים תהלה לדוד קודם, כגון "מקראות "הסדורות "בתפלת "ערבית, ועיי' בשפ"ח לעיל ב' ע"א לרש"י ד"ה עד סוף:
רש"י ד"ה זמנין תלתא. שחרית מנחה ערבית עכ"ל, סידר רש"י כסדר הזה, ולא כלשון הקרא (בתהלים נ"ה) ערב ובקר וצהרים אשיחה ואהמה וישמע קילי, ופרש"י ערבית שחרית ומנחה ג' תפלות, ועיין בשפ"ח לעיל ב' ע"א לתוס' ד"ה מברך, ובשפ"ח לגמר' לעיל כ' ע"ב ד"ה מהו דתימ':
רש"י ד"ה יכול משבא לגולה הוחלה התפלה הזאת הוחלה וכו' עכ"ל, ז"ל בהלכות גדולות ברכות פ"ה, ולא תימא דדניאל מן כדגלא לבבל הוא דצלי, אלא מן כדהוה בארץ ישראל ומקיים בית המקדש, צלי תלתא זימני, דאמרינן משבא לגולה החל, ת"ל כל קבל דהוה עביד מן קדמת דנא עכ"ל:
תוס' ד"ה במקום גילה שם תהא רעדה וכו' (א) והכי מפורש ג"כ בירושלמי ובא עבדו את ה' ביראה היינו תפלה דאיקרי עבודה כדתני' בספרי וכו' עכ"ל:
(א) והכי מפורש ג"כ בירושלמי. דגרסינן בירושלמי להלכ' א', אין עומדין להתפלל אלא מתוך כובד ראש, ריב"ח אמר עבדו את ה' ביראה, וגילו ברעדה א"ר אחא לכשיבא רעדה תגילו:
פי' פני משה:
עבדו את ה' ביראה. תפלה שהיא עבודה צריך שיהי' ביראה מקודם:
וגילו ברעדה. וסיפא דקרא דריש ר' אחא דה"ק אם תקיימו זה אז לכשיבוא יום רעדה יום הדין תגילו:
ב עבדו את ה' ביראה היינו תפלה דאיקרי עבודה א) כדתני' בספרי וכו' עכ"ל, דגרסינן בספרי פ' עקב (דברים י"א) והיה אם שמוע תשמעו וגו' ולעבדו בכל לבבכם ובכל נפשכם, ולעבדו זו תפלה, או אינו אלא ב) עבודה ממש, ת"ל בכל לבבכם, וכי יש עבודה בלב הא מה ת"ל ולעבדו בכל לבבכם, זו תפלה, ג) וכן בדוד הוא אומר (תהלים קמ"א) תכון, תפלתי קטורת לפניך וגו', ד) ואומר (דניאל ו' כ"א) וכמקרביה לגובא לדניאל, בקל עציב זעיק, ענה מלכא ואמר לדניאל דניאל עבד אלהא היא אלהך די אנת פלח ליה בתדירא היכל לשיזבותך מן אריותא, ה) וכי יש פולח בבבל, הא מה ת"ל ולעבדו, זו תפלה, כשם שעבודת המזבח קרוי עבודה, כך תפלה קרויה עבודה עכ"ל הספרי
א) כדתני' בספרי וכו'. התוס' הבי' מספרי, אע"ג שהיא ג"כ בריית', כדתני' (בתענית ב' ע"א), י"ל משום דסתם ספרי ר"ש (סנהדרין פ"ו ע"א), לכן עדיף לי' להבי' דברי התנא, משהביא מבריית':
ב) עבודה ממש. פי' עבודת מזבח:
ג) וכן בדוד הוא אומר תכון תפלתי קטורת לפניך. פי' הרי דתפלה וקרבן שווין, ואפילו כקטורת שהיא דבר חשוב בעבודת המזבח, חשוב תפלה:
ד) ואומר (דניאל ו' כ"א) וכמקרביה וכו'. והנה יכול להבי' הספרי ראי' מפסוק י"ז שם ודו"ק:
ה) וכי יש פולח בבבל. וכי היה עבודת מזבח בבבל, אבל בירושלים אפילו בזמן הזה מצד הדין היו רשאים להקריב קרבנות, וכתשובת החתם סופר יור"ד סי' רל"ו עיי"ש. (ובג' מלא הרועים כתב עבדו את ה' ביראה וכו', הוא דיבור בפני עצמו):
תוס' ד"ה ר' אשי עביד כבריית'. ירושלמי וכו' עכ"ל, דגרסינן בירושלמי דפרקין להלכ' א', א) רב ירמי' אמר לא יעמוד אדם ויתפלל, ב) אלא מתוך דין של הלכה, רבי ירמי' אמר ג) העוסק בערכי עבור, ד) כעוסק בדברי תורה:
פי' פני משה:
אלא מתוך דין. פסק דין של הלכה ולא יהא ספק בו שמא יבוא לידי עיון ויהרהר בתפלה:
כעוסק בד"ת. ויכול להתפלל מתוך עסק זה אם אינו מטריד לבו:
א) רב ירמי' וכו'. כאן גרסינן "רב ירמי', ולקמן "רבי ירמי', לפי שאמור' של בבל נקרא רב, ואמור' של ארץ ישראל נקרא רבי (רש"י כתובות מ"ג ע"ב), לפי שאין סמיכ' בבבל:
ב) אלא מתוך "דין של הלכה. פי' יפסק דין, ובגמר' דידן מפרש, ודין היינו "פלפול ועסק הדין, לכן אמרו לא יעמוד מתוך דין. ונראה לפי שתיבת דין, תרגומו של תיבות "משפט הוא, ורש"י פי' (שמות כ"ח ט"ו) וז"ל "משפט משמש ג' לשונות, א' דברי טענות בעלי דינים, ב' וגמר הדין, ג' ועונש הדין עיי"ש, ולפי"ז גמר' דידן והירושלמי לא פליגי. והנה התוס' לא גרסו בל' הירושלמי מתוך "דין "של הלכה, וגרסו מתוך "דבר "הלכה. ואפשר היינו דברי ירושלמי שהעתקתי בדיבור שאחר זה, אלא מתוך "דבר "של "תורה עיי"ש. ועי' בשפ"ח לעיל ב' ע"א לרש"י ד"ה עד אות ג' עיי"ש:
ג) העוסק בצרכי צבור כעוסק בד"ת דמי. עיין פני משה ז"ל הטור סי' צ"ג, (וכן בש"ע שם) ירושלמי העוסק בצרכי ציבור כעוסק בתורה דמי פי' לענין לעמוד מתוכו להתפלל, שגם זו שמחה היא לו שעוסק בצרכי ציבור, ויש מפרשים לענין שא"צ להפסיק כדי להתפלל כמו שאין צריך להפסיק מת"ת להתפלל למי שתורתו אומנתו עכ"ל ומסוגי' הירושלמי משמע כפי' הראשון, דלפי פי' השני לא שייך הכא כלל:
ד) כעוסק בד"ת דמי. י"ל ירושלמי לשיטתי' אזיל, שאית' בירושלמי לעיל פ"א להלכ' א', למה קורין ק"ש בב"הכנ כדי לעמוד בתפלה מתוך דבר של תורה, והעתקתי בספ"ח לרש"י ריש המסכ', וזה כפי' הראשון שכתב הטור, שכתבתי בדבור הקודם:
תוס' ד"ה שכן מצינו בנביאים ראשונים וכו' (א) ומקשה בירושלמי וכו' (ב) ומיהו מההיא קראי דסוף תרי עשר וקהלת לא פריך מידי וכו' עכ"ל:
א ומקשה בירושלמי וכו' דגרסינן בירושלמי דפרקין להלכ' א', תני לא יעמוד אדם ויתפלל לא מתוך שיחה וכו', אלא מתוך דבר של תורה, וכן אל יפטר אדם מתוך חבירו לא מתוך שיחה וכו', אלא מתוך דבר תורה, א) שכן מצינו בנביאים הראשונים, שהיו חותמין את דבריהם, בדברי שבח ובדברי נחמות, א"ר אלעזר חוץ מירמי', שחתם בדברי תוכחות א"ל ר' יוחנן ב) עוד הוא בדברי נחמות חתם, ואמר, ככה תשקע בבל, ג) לפי שהי' ירמי' חוזר ומתנבא על ב"המק, יכול בחרבן, ב"המק חתם, ת"ל עד הנה דברי ירמי', ד) במפולת של מחריביו חתם, לא חתם בדברי תוכחות והכתיב והיו דראון לכל בשר, ה) בעכו"ם היא עסקינן, ו) והכתיב כי מאוס מאסתנו, ז) השיבנו תחת כי מאם מאסתנו, אף אליהו לא נפטר מאלישע, אלא מתוך דבר של תורה, ח) ויחי המה הולכים הלוך ודבר, במה היו עסוקין, ר' אחווא בר' זירא אמר ט) בק"ש היו עסוקין, היך מד דאמר ודברת בם, ר"י בן פזאי אמר בבריאות העולם היו עסוקין, היך מה דאמר, בדבר ה' שמים נעשו, ר' יודן ברי' דר' אייבו אמר י) בנחמות ירושלים היו עסוקין, כמה דאמר דברו על לב ירושלים, ורבנן אמרי במרכבה היו עסוקין היך מה דאמר והנה רכב אש וסוסי אש וגו':
פי' פני משה:
תני. בתוספתא פ"ג:
שחתם בדברי תוכחות. בנבואת דבריו בעצמו שכתב עד הנה דברי ירמיה ושם כתובים דברי פורעניות (לישנ' דקרא ירמי' סוף סי' נ"א ויאמר ירמיה אל שריה כבואך בבל וראית וקראת את כל הדברים האלה וגו' והיה ככלותך לקרא את דברי הספר הזה תקשר עליו אבן והשלכתו אל תוך פרת ואמרת ככה תשקע בבל ולא תקום מפני הרעה אשר אנכי מביא עליה ויעפו עד הנה דברי ירמיה) והפסוקים שאחרי כן (ר"ל כל הסימן נ"ב מס' ירמי' והוא הסימן האחרון מס' ירמי') עד סוף הספר מספר מלכים הוא:
עוד הוא בדברי נחמות. גם זה הפסוק בעצמו דברי נחמות הן לישראל שכתב בו מפלת השונאים שחתם ואמר ככה תשקע בבל ולא תקום מפני הרעה וגו' עד הנה דברי ירמי':
חוזר ומתנבא. כלומר שהיה מתנבא וחוזר תמיד על בהמ"ק שיחרב:
והכתיב. בס' ישעי' בחתימתו והיה דראון לכל בשר ומשני בגוים הוא עסקינן ולא בישראל:
והכתיב. בסוף מגילת איכה כי אם מאוס מאסתנו ומשני השיבנו הוא אחר פסוק זה שחזר וכפלו לסיים בדברי נחמות:
והנה רכב אש וגו'. ודרש והנה רכב לרישא ולסיפ' הלך ודבר והנה רכב (מ"ב ב'):
א) שכן מצינו בנביאים וכו' ואף אליהו לא נפטר מאלישע אלא מתוך דבר של תורה. ואע"ג דראי' מאליהו הוה יותר ראי' שצריך להפטר מדבר "של "תורה, דמנביאים איכ' רק ראי' לסיים בדברי שבח ותנתומי', י"ל מ"מ מקדים ראי' מנביאים, משום דמפורש סיום השבח ותנתומי', אבל גבי אליהו אינו מפורש כ"כ, אלא מדרשא יליף. א"נ גבי אליהו איכ' למימר לפי שנפטר ממנו לעולם כדאית' (מ"ק כ"ו ע"א), משא"כ הנפטר מחבירו לזמן:
ב) עוד הוא בדברי נחמות חתם וכו'. פי' שהרי חתם ירמי' בפורעניות השונאים, ואמר ככה תשקע בבל, וממילא ארץ ישראל תקום ותתנחם, דאי אפשר דשניהם יהיו נפונים, דהא כתיב אמלאה החרבה, ואית' (במגילה ו' ע"א) אם יאמר לך אדם שתיהן חרבו, אל תאמין, שנאמר אמלאה החרבה כשחרבה זו מליאה זו:
ג) לפי שהיה ירמי' חוזר ומתנבא וכו' במפולת של מחריביו חתם. עד כאן דברי ר' יוחנן הם, ונכי קא"ל לר' אלעזר, ושמא תאמר לפי שהי' ירמי' חוזר ומתנבא על חרבן ב"המק בסימן נ"ב, שגם בחרבן ב"המק חתם, זה אינו, שהרי מה"ט חתם בסימן נ"א, עד הנה דברי ירמ', לומר לך שסיום ספר ירמי', אינו סוף סי' נ"ב, אלא סוף סי' נ"א, ומכאן ואילך עד סוף הספר, אינם דברי ירמי', אבל המה ספור דברים מהחרבן (מצודות), ולומר לך שבמפולת מחריביו חתם, זה בבל, הרי דלא חתם ירמי' בדברי תוכחות לישראל, והדר קפריך מישעי', דהא סיים ישעי' בפורעניות, דכתיב סוף ספר ישעי' והיו דיראון לכל בשר:
ד) במפולת של מחריביו חמתם. ואע"ג דסיום הספר הוא בסימן נ"א, י"ל דהוסיף עוד הסימן נ"ב, שענין החרבן בו, הטעם כדאית' (בב"ב י"ד ע"ב) כיון דמלכים סופיה חורבנה, וירמיה כולי' חורבני', ויחזקאל רישי' חורבנ', וסופי' נחמתי', וישעי' כולי' נחמת", סמכינן חורבנ' לחורבנא ונחמתא לנחמתא:
ה) בעכו"ם היא עסקינן. אבל בישראל נאמר ועמך כלם צדיקים (שם ישעי' ס'). והא דלא משני בירושלמי, והיה מידי חדש בחדשו, תחת והיה דיראון לכל בשר, כדמשני לקמן על איכה, י"ל דעדיפ' קמשני. והא דנוהגין בהפטרת שבת ר"ח, לסיים והיה מידי חדש בחדשו וגו', י"ל משום דמוטב לסיים בטובת ישראל, מלסיים בפורעניות עכו"ם:
ו) והכתיב כי מאוס מאסתנו וכו'. סוף מגילת איכה. ואע"ג דירמי' כתב מגילת איכה קודם שכתב ספר ירמי', כדאית' (מ"ק כ"ו ע"א), א"כ הוי לי' למיפרך ברישא, מסיום אינה, די"ל כדפריך ר' אלעזר ואמר חוץ מירמי', היה כוונת ר' אלעזר על ב' ספריו על מגלת איכה, ועל ס' ירמי', אלא שר' יוחנן לא השיב אלא על חדא, והשת' קפריך מאידך ספרו, דהיינו ממגילת איכה:
ז) השיבנו תחת כי מאוס וכו'. מסתבר דכל נביא המתנבא קאמר ודו"ק:
ח) ויחי המה וגו'. לישנ' דקרא (מ"ב ב') ויהי המה הולכים הלוך ודבר והנה רכב אש וסוסי אש ויפרידו בין שניהם ויכל אליתו בסערה השמים:
ט) בק"ש היו עסוקין. אפשר לפי שלא ראוהו תור, ולגבי אלישע כמת דמי (כמועד קטן כ"ו ע"א), לכן קרא ק"ש, ועה"ס קרע אלישע בגדיו ג"כ (כדאית' שם במ"ק):
י) בנחמות ירושלים. וי"ל לפי שנחמות ירושלים תלוי בביאת אליהו, כדכתיב הנני שולח לכם את אליהו וגו'. לכן עכשיו בפרידתו, הבטיחו שיבוא במהרה בנחמות ירושלים:
ב) ומיהו מהני קראי דסוף תרי עשר וקהלת וכו' עכ"ל. הנה בדיוק כתבו התוס' מהנהו "קראי, לומר דלא על כל סיום פסוקי דתרי עשר מקשין התוס', אלא רק מאותן שסיימו בפורעניות, ואלו הן, סיום (הושע י"ד) מי חכם ויבן אלה נבון וידעם כי ישרים דרכי ה' וצדיקים ילכו בם "ופושעים "יכשלו "בם, סיום (יואל ה') ונקיתי דמם לא נקיתי וה' שוכן בציון, סיום (נחום ג') אין כהה לשברך נחלה מכתך כל שמעי שמעך תקעו כף עליך כי על מי לא עברה רעתך תמיד, סיום (מלאכי ג') והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם פן אבוא והכיתי את הארץ חרם, עד כאן מתרי עשר. וסיום (קהלת י"ב) סוף דבר הכל נשמע את האלקים ירא ואת מצותיו שמור כי זה כל האדם כי את כל מעשה האלקים יבא במשפט על כל נעלם אם טוב אם רע. ולפי מה שהעתקתי מבואר דקו' התוס' מתרי עשר, שייך רק מסוף "הושע, "ויואל, "ונחום, ומלאכי, ועלה קמשני התוס' שפיר, דלא מיירי בפורענות ישראל:
תוס' ד"ה ומוצאו בזויות אחרת וכו'. וכשמגיע לסוף הברכה היה זוקף וכו' עכ"ל, ועיין לעיל י"ב ע"א כשהוא כורע כורע בברוך וכשהוא זוקף זוקף בשם עיי"ש:
דף לא:
ע"ב גמר' לא אדון אתה בדבר זה. פי' דאית' (ביומא בפ"ק) החושד בכשרים לוקה בגופו, ופירשו המפרשים היינו שנמצא בגופו אותו דבר, שכל הפוסל במומו פוסל, ולכן עלי שחשד לחנה לשכורה שלא כדין, לכך אמרה לי' "לא "אדון "אתה "בדבר "זה שאתה חושדני דייק', היינו אין אתה נקי בדבר זה (מעין הברכות):
לאו איכ' שכינה ורוח הקודש גבך וכו'. והא אתה נושא הציץ וחושן ואורים ותומים (מפרשים). והא דאמרה תרתי, ושכינה ורוח הקודש, י"ל משום דאין שכינה שורה בישראל בפחות מכ"ב אלף (רש"י במדבר י' ל"ו), אבל רוח הקודש שורה אף על יחיד, לכן לא זו אף זו אמרה, לא השראת שכינה איכ' גבך, אלא אפילו השראת רוח הקודש לאו איכ' גבך. ודע שכינה, כתב רמב"ן (דברים י"ב ה') פי' כבוד ה', "לשכנו תדרשו, לכבודו תדרשו עיי"ש, ותרגום לשום ישמו שם, תרגומו לאשראה "שכנתא תמן:
שדנתני לכף חובה. דאית' (לעיל כ"ט ע"ב) לא תשתכר ביין ולא תחטא, הרי המשכר נקרא חוטא:
שדנתני לכף חובה ולא דנתני לכף זכות מי לא ידעת דאשה קשת רוח אנכי. הא דאמרה הכפל שדנתני לכף חובה ולא דנתני לכף זכות, י"ל דהא כתיב (משלי ל"א ו') תנו שכר לאבד ויין למרי נפש, והיינו דאמרה חנה אפילו הייתי שותה יין ושכר, לא היה לך לדונני בזה השתי' לכף חובה, דהיינו לשכורה לבד, בלי דונני ג"כ לכף זכות, מי לא ידעת דאשה קשת רוח אנכי, ושמא הייתי שותה, רק משום קשת רוח ויין למרי נפש. ומדויק בזה הפסוק ט"ו "ותען "חנה "ותאמר "לא "אדני "אשה "קשת "רוח "אנכי, ר"ל אף שאשה קשת רוח אנכי, וכתיב תנו שכר לאובד ויין למרי נפש, אפילו הכי "ויין "ושכר "לא שתיתי, ואף ששכור אסור להתפלל, אבל אני לא שתיתי, לכן בדין ואשפוך "את "נפשי "לפני ה', ונפשי היינו תפלתי (רש"י לעיל ה' ע"ב):
בא עני א' ועמד על הפתח אמר להם וכו' דפק ונכנס אצל המלך. כדי שיהי' המשל דומ' לנמשל, י"ל שחנה קודם שהתפללה אל ה' כאן במקדש, ביקשה מצדיקי הדור, שיבקשו עליה רחמים, כיון שראתה שלא הועיל לה, דחקה ונכנסה בעצמה לפני המלך מהמהקב"ה:
הניח' למ"ד אם היתה עקרה נפקדת שפיר אלא למ"ד אם היתה יולדת בצער יולדת בריות וכו'. ואין לדקדק באשה שנעשה סוטה מיד אחר שנשאת, א"כ בין לר' ישמעאל ובין לר' עקיב', מאי ונקתה ונזרעה זרע, ש"ל דאם היתה ראוי' להיות עקרה, או ראוי' להוליד בצער, או שחורות, או קצרים, תהי' יולדת בריות, או לבנים, או זכרים:
שרשה אמתות הללו למה. פי' ובפרט בחד פסוק למה:
שרש דבקי מיתה בראת באשה וכו' ואלו הן נדה חלה והדלקה כלום עברתי על אחת מהן. י"ל לפי שלא זכתה להריון, אמרה אי אפשר שטוב לי להיות עקרה לא ילדה, כדי שלא לבוא לידי סכנת לידה, שהרי אין לי לפחוד מזה, דג' דבקי מיתה, שהאשה נבדקת בהן בשעת לידה, נדה חלה והדלקה, דהא כלום עברתי על אחת מהן, אלא אדרבה נזהרתי לקיימם, והייתי בזה אמתך הכשרה, ומצוה מגינה (כשבת מ"ט ע"א כסוטה כ"ח ע"א):
מאי זרע אנשים אמר רב גבר בגוברין וכו' ורבנן אמרי זרע שמובלע בין אנשים. י"ל ששאלה כך, לפי שנדרה ונתתיו לה' כל ימי חייו, וידוע איש שהוא גבר בגוברין וראוי לכל ענייני עוה"ז, ובכל זה אבותיו וכן הוא בעצמו מניחין כל הצלחות וגדולות עו"הז, ומוסר עצמו לתורה ולעבודה, ודאי דבר גדול הוא, היפך מה שצעק הנביא וכי תגישו פסח וחולה אין רע וגו' (מלאכי א' פ' עיי"ש פסוק י"ג), לכן בקשה חנה, "ונתת לאמתך יזרע אנשים, גבר בגוברין, ומובלע בין אנשים לכל ענינים, ובכל זה אני מניח ושכלו ורק ונתתיו לה' שכל "ימי חייו. וכעין זה פי' משנה סוף קידושין, ר' נהוראי אומר מניח אני כל אומניות שבעולם, ואיני מלמד את בני אלא תורה וכו' ומדקדק במהרש"א מאי "מניח "אני, פמי' במהרש"א שעושה מלאכתו רק טפל, שמניח אומניות, כדי לעשות תורתו עיקר עיי"ש, ולפי דרכינו י"ל דלשון מניח שייך דוק' בדבר שיש ביד האדם. ולפי"ז אמר ר' נהוראי, אלמלא לא היה בני ראוי' לענייני עו"הז, לא היה רבותי' כ"כ, שאני מלמדו תורה אבל בני ראוי' לכל אומניות שבעולם, וכולם בידי ללמדו, ולפי הנראה היה איש מצליח בהצלחות עוה"ז, אבל מניח אני מידי כל אומניות שבעולם שבני ראוי' להם ואיני מלמדו אלא תורה:
לא גוץ. פי' קצר, ולא קטן פי' דק ביותר, ולא אלם. פי' עב ביותר, לשון ואלים (הב"ח):
א"ל עלי קראו כהן ליתי ולישחט חזנהו שמואל דהוו מהדרי בתר כהן למישחט אמר להו למה לכו לאהדורי בתר כתן למישחט שחיטה בזר כשרה. י"ל דעלי ושמואל פליגי, אי הידר מצוה קודם לזירוז מצוה, או זירז מצוה קודם להידר מצוה, דעלי סבר דאי כהן שוחט הקרבן, הוא הידור מצוה יותר מזר ששוחט, (יומא כ"ה ע"ב וזבחים ל"א ע"ב), ולכן אמר להו "קראו "כהן "וליתי "ולשחוט, אע"ג דמת"כ איכ' שיהוי מצוה, ושמואל סבר דזירוז מצוה קודם להידור מצוה, ומדויק הל' אמר להו שמואל "למה "לכו "לאהדורי "בתר כהן "למישחטי דמתוך כך איכ' שיהוי מצוה, הא איכ' זר כאן, ושחיטה בזר כשירה, ושמואל איכוון בזה כהלכת', דז"ל המ"א סי' כ"ה סק"ב, כל שהויי מצוה לא משהינן, אע"פ שיעשה אח"כ המצוה יותר מן המובחר עיי"ש, והיינו דא"ל עלי לשמואל "מימר שפיר "קאמרת:
אמר להו שמואל למה לכו וכו'. ואע"ג דהיה אז רק בן ב' שנים כפרש"י בפסוק, מ"מ אין זה תמיהה, כיון ששקול כמשה, והיה לו פתחון פה בשעה שנולד מיד, כדאית' ברבה פ' וילך, וכן בשמואל ששקול כמשה (עיון יעקב):
א"ל אימר שפיר קאמרת מיהו מור' הלכה בפני רבך את. "מימר, פי' ודאי אי היית אומרת כן בלשון מימרא, (וכש"ע יור"ד רמ"ב ס"ז וס"ח), "שפיר "קאמרת, מיהו אתה לא כן אמרת, אלא מעשה שבא לפניך, וא"כ מור' הלכה בפני רבך את וכו', ולשון מימר שפיר קאמרת מדויק בזה:
ובעינ' רחמי ויהיב לך רבה מיני' א"ל אל הנער הזה התפללתי. פי' דהא התפללתי "ולא "חכם "יותר "מדאי כדלעיל, והאיך קאמרת ויהיב לך רבה מיניה. א"נ לפי שאמרה בתפלתה, קשה בעיניך ליתן לי "בן "אחד כדלעיל, הרי דלא בקשה רק על בן אחד. ובס' מגיד תעלומה פי' פעמים הצדיק נענה אפילו בדיבור בעלמ' בלא תפלה, רק כשאומר יהא כך וכך, אבל אז אינו בטוח שיהי' דבר המתקיים, משא"כ אם נענה ע"י תפלה, הוא דבר המתקיים, והיינו דכתיב (תהלים ס"ט י"ד) "ואני "תפלתי "לך "ה' "עת "רצון, פי' תפלה ממש אני מתפלל לפניך בשעת עת רצון, לכך "אלקים "ברב "חסדך יענני באמת "ישעך, היינו שתהי' ישעך באמת, דבר המקוים לעד, דקושטא קאי, ולפי"ז היינו שהשיב' חנה, "אל "הנער "הזה "התפללתי, תפלה ממש ולא דבור בעלמ', הנה מוכרח הוא שתהי' דבר המתקיים:
כל מה שבראת "באשה לא בראת דבר א' לבטלה. לאו דוק' באשה, אלא כל מה שברא הקב"ה בעולמו, לא בראו לבטלה, אלא לכבודו:
חוטם להריח ופה לדבר. לאו דוק', וכן כ' בחובת הלבבות שער הבחינה פ"ד, חוטם נברא לנשימת הרוח ולהריח, ופה לדבר ולהכניס המאכל:
"דדים הללו שנתת על לבי. לאו דוק':
תן לי בן אחד ואניק בהן. ואע"ג דאם יתן לה יבת ולא בן, ג"כ תניק בהן ולא יהי' הדדים לבטלה, י"ל דאעפ"כ שאלה בנבואה כן:
אע"פ כן חוזרין ונפרעין ממנו דין עונג שבת וכו'. וכדי לרמז גודל עונג שבת, וגדול דין המבטלו ומתענה בשבת, לכן אעתיק מס' מצות השם בסדר תקוני תשובה, וז"ל מי שירצה למהר בתשובתו, כי לא ידע מה יולד יום, יכול הוא להשלים תעניות של תקוני תשובה, ע"י הפסקות, דהיינו הפסקה של ב' ימים, עולה לכ"ז תעניות, וכשיפסיק עוד יום השלישי יעלה למ' יום, והפסקה של ד' ימים, עולה לכ"ז פעמים מ' יום, והוא מספר אלף ושמנים תעניות, והפסקה של חמשה ימים, עולה לי"ג פעמים מ' יום. ועם אלף ושמונים תעניות של יום ד', עולה אלף ת"ר, והפסקה של ששה ימים, עולה מ' פעמים אלף ת"ר, ועם אלף ת"ר דיום החמישי, עולה ס"ה אלפים ושש מאות תעניות, ויום השביעי שהוא שבת, אף אם התענה כמשה רבינו, שהתענה ארבעים יום רצופים, אינו עולה ומפסקת, ועיין משנת חסידים מס' תשובה פ"א עכ"ל:
הטיחה. ל' זריקה (רש"י לקמן ל"ב), ואפשר שפרש"י דלקמן שייך לכאן:
שנאמר ותתפלל "על "ה' וכו'. י"ל ר' אלעזר לשטתי', דלעיל א"ר אלעזר דאמרה ואם לאו אלך ואסתתר בפני אלקנה בעלי ומסקו לי מי סוטה וכו' עיי"ש, לכן התפללה יעל השם הנכבד הוי"ה ב"ה, שלא תצטרך לגרום מחיקת השם על המים (מג"ת):
דף ל"א ע"ב רש"י ד"ה שצריך להודיעו וכו' שאין בו אותו דבר מגונה עכ"ל, נקט פרש"י "דבר "מגונה, שמיירי מאיסור דרבנן, דבדבר דאוריית' כבר נלמד מפסוק והייתם נקיים מה' ומישראל (במדבר ל"ב כ"ב) ועי' בתוס' ד"ה דבר:
רש"י ד"ה ואסתתר. אתיחד עם אחרים וכו' עכ"ל, בדיוק פרש"י עם אחרים, ור"ל אסתתר עם איש אחר ובפני עדים, ואחר שאסתתר בפני בעלי ויחשדני ויקנא לי (ועיין מהרש"א):
רש"י ד"ה פלסטר שקר עכ"ל, בל' יון פלססון, דבר שקר ומזויף (ערוך):
רש"י ד"ה בדקי מיתה. (א) שהאשה נבדקת בהן (ב) בשעת סכנה שאם ימצא בה (ג) א' מהם תמות עכ"ל:
(א) שהאשה נבדקת בהן. היינו כרבנן דאמרי (בשבת ל"ב) על ג' עבירות נשים מתות בשעת לידתן, ואמרי לה ג' דבקי מיתה, ס"ל כר"א דפליג התם ארבנן, וס"ל נשים מתות ילדות, ולשון "דבקי, משמע שנדבק בהן מהרה, ומקרבין מיתה לפני זמנה (ערוך ותרי"ח):
י"ח):
ב בשעת סכנה. פי' באשה היולדת הואיל ואיתרע מזלה, מזומנת פורענותיה לבוא (שבת ל"א ע"ב):
ג א' מהם. דהך נדה חלה הדלקה, או או קתני:
רש"י ד"ה נדה וחלה והדלקת נר. (א) של שבת על ג' עבירות הללו נשים מתות לבא וטעמ' יליף (בשבת ל"א) עכ"ל:
א של שבת. משמע קצת דוק' נר של שבת חמור כ"כ על המבטלם, אבל של יו"ט לא, ועיין בש"ע סי' רס"ג ס"ה ודו"ק:
ב וטעמ' יליף וכו'. לכאור' ל' יליף, שייך היכא דיליף לי' מקרא, והנה הא דהכא לא יליף לי' מקרא, דהכי אית' (בשבת ל"א ע"ג) נדה ע"ט, א"ר יצחק היא קלקלה בחדרי בטנה, לפיכך תלקה בחדרי בטנה, תינת נדה, חלה והדלקת הנר מאי איכ' למימר, כדדריש ההוא גלילאת אמר הקב"ה רביעית דם נתתי בכם וכו' עיי"ש (ועי' שבת כ"ה ע"ב דיליף התם נר של שבת חובה) ודו"ק:
רש"י ד"ה צחור. רו"ש (ראטה בלע"ז), גיחור שהוא לבן יותר מדאי עכ"ל, ובערוך פי' צחור, לבן, גיחור, אדום ביותר עכ"ל, ורש"י לקמן נ"ח ע"ב, פי' ביחור, אדום הרבה עיי"ש, וא"כ בדברי רש"י נתחלפו כאן הב' פירושים (מפרשים):
רש"י ד"ה ולא חכם. יותר מדאי וכו' ומתוך שנדברין בו שולטת בו עין הרע עכ"ל, ואין להוכיח מכאן דעין הרע שולט אף ברחוק מקום, ועיין בפרש"י שבעין יעקב, שהוסיף בפרש"י דהכא, וזה לשונו ואולי יאמר שלרוב חכמתו יבעט באמונה כאלישע אחר עכ"ל ודו"ק:
רש"י ד"ה הנצבת עמכה. משמע אף הוא עמה בעמידה עכ"ל, פי' דהא כתיב שם בהאי עניינ' ועלי הכהן יושב על מזוזת היכל ה' (והעתקתי בשפ"ח לגמר' ד"ה וחנה לעיל ע"א), משמע קודם שהתפללה ועלי הכהן יושב, ובשעה שהתפללה, עמד עלי הכהן, לפי שאסור לישב בתוך ד' אמות של המתפלל. אלא דיש לדקדק דהא ויחשבה עלי "לשכורה, וכי אף בתפלת שכור הדין כן (ועיין בט"ז סי' ק"ב סק"א):
רש"י ד"ה תענית' לתעניתא. יתענה למחר עכ"ל, פי' מדלא קאמר ר' נחמן ליתיב יום א' בתענית ואמר לשון "תענית "לתענית", משמע מיד אחר השבת יתענה (מג"ת). ובדרך דרש י"ל הטעם דאי מתענה בשבת, ולמחר בחול יאכל, יקטרגו עליו למעלה, דמהפך עונג שבת לעונג חול, לכן יתענה ג"כ מיד למחר:
רש"י ד"ה ותתפלל שעל ה'. כך כתוב הוא במקרא ולא גרסינן הכא אל תקרי עכ"ל, פי' לפי (שלקמן ל"ב ע"א) אמר ר"א ג"כ כעין זה, משה הטיח דברים כלפי מעלה, שנאמר ויתפלל משה "אל ה', אל תקרי אל ה' אלא "על ה' וכו' עיי"ש, לכן פרש"י דגבי משה כתיב "אל ה', לכן צריך לומר אל תקרי, אבל גבי חנה בפירוש כתיב על ה', ולא גרסינן הכא אל תקרי, (ועי' בשפ"ח לגמר' לעיל ע"א ד"ה וחנה שם העתקתי):
רש"י ד"ה שחזר והודה לאליהו. לדבריו הודה לאחר זמן "בנבואת "נביאים "אחרים עכ"ל, פי' "למיכ' שאמר לו ואשר הרעותי, "לירמי' הנה כחומר וכו'. "ליחזקאל והסירותי וגו', כדלקמן:
תוס' ד"ה דבר שאינו הגון. פי' אע"ג דליכ' איסור' דאוריית' וכו' עכ"ל, דלשון "דבר "שאינו "הגון, משמע כן. וז"ל הרמב"ם פ"ו מה' דעות ה"ז, הרואה חבירו שחטא, או שהלך בדרך חלא "טוב, מצוה להחזירו למוטב, ולהודיעו שהוא חוטא על עצמו במעשיו הרעים, שנאמר הוכח תוכיח את עמיתך וכו' עיי"ש, והנה לשון "שחטא, משמע באיסור דאוריית', ולשון "שהלך "בדרך "לא "טוב, משמע "דבר "שאינו "הגון, כי הכא, אבל א"כ למה הביא רק מפסוק הוכח תוכיח, ולא תביא מתך דהכא דעלי הכהן ודו"ק:
תוס' ד"ה מכאן ששכור אסור להתפלל. ירושלמי וכו' עכ"ל, וגרסינן בירושלמי דמס' תרומות פ"א להלכ' ד', אבא בר ר' הונא אמר שתויי אל יתפלל, ואם התפלל תפלתו תחנונים, שיכור אל יתפלל, ואם התפלל תפלתו גידיופי', איזו שתוי, כל ששתה רביעית, שיכור ששתה יותר, תמן אמרי כל שאינו יכול לדבר לפני המלך, ר' זעיר' קעי קומי ר' איסי שיכור מה שיברך, א"ל ואכלת ושבעת וברכת, ואפילו מדומדם, לא צורכה דלא מהו שיקרא שמע, אמר אבא בר אבין חד חסיד שאל לאליהו זכור לטוב, ערום מהו שיקרא שמע, א"ל ולא יראה בך ערות דבר, ערות דיבור, תני חזקי' בין לקרות בין לברך: