שפתי חכמים (ברכות)· רבי אברהם אבא הרצל
פרק שלשה שאכלו · דף מח:
ע"ב גמר' אלא גרוגרת אחת וכו'. גרוגרות היינו תאנה יבשה. ודע דגרוגרות יתירה מכזית (פר"ח אור"ח תפ"ו), והגר"א ווילנא ז"ל כתב שם גרוגרת פחותה מכזית (ועיין הגהת הגצ"ח ז"ל):
אמר ר' חנא בר יהוד' משמי' דרבא הלכת' אכל עלה ירק ושתה כוס יין מצטרף וכו'. סמך הש"ס כאן שתי מימרות דר' חנא בר יהוד', ובתחלה אמר דבטבל בציר, או אכל גרוגרת מצטרף, ואח"כ אמר בעלה של ירק ובכוס יין מצטרף. ולפ"ז הוי לן למיגרס ואמר ר' חנא וכו' ודו"ק. ועלה של ירק דהכא, פי' הגר"א מווילנא ז"ל בסי' קצ"ז סק"ב, אפילו פחות מכזית, ועי' בשפ"ח לעיל ע"א ד"ה וא':
ושתה כוס יין וכו'. וכן שאר משקים, חוץ ממים משום דלא זיינ' (ש"ע), ומגן אברהם ס"ל אפילו במים מצטרף לעשרה (סי' קצ"ז סק"ו):
משה תיקן לישראל ברכת הזן בשעה שירד להם מן. פי' נוסח ומטבע ברכת הזן תקן משה, וכן יהושע ודוד ושלמה, דהא הברכה גופא דאוריית' היא (ב"י בשם תשובת הרשב"א סי' קפ"ז). ודע דמאחר שהמן התחיל לירד בט"ז באייר כדאית' (קידושין ל"ח ע"א), א"כ משמע דעוד קודם מתן תורה תיקן משה ברכת הזן (ועיין במעדני יו"ט בסוף דבריו סי' ע') ודו"ק. ואפשר שמשה תיקן כן לשבח והודי', לפי שהמן ירד בזכות משה כדאית' במדרש. וצריך לומר דלא על המן בלבד תיקן, אלא לדורות ג"כ תיקן, ויש בזה מוסר לדורות, להזכירם לת"ת במן, וכמו שפרש"י בצנצנת המן (שמות ט"ז ל"ב) עיי"ש:
דוד ושלמה תקנו בונה ירושלים. לאו למימר' שלא ברכו אותם, עד שבאו דוד ושלמה, דהא דריש להו כולהו מקרא, אלא הם תקנו המטבע והנוסח, לפי מה שנתוסף טובה לישראל, דודאי קודם הכיבוש ובנין הארץ, לא אמרו כמו אחר הכיבוש והבנין, כמו שאין אנו אומרים מטבע שטבעו דוד ושלמה, שאנו מבקשין להחזיר המלכות ולבנות הבית, והם היו מבקשין, להמשיל שלות הארץ והמלכות והבית (רא"ש וטור קפ"ח). וראי' לדבר י"ל מדוד ושלמה גופא, דהא שלמה הוסיף על הבית הגדול והקדוש, מה שלא היה דוד אומר. וכמו שאית' כאן בענין בר"המז, כך מסתבר בענין תפילת המוספין שהתפללו בב"המק:
דוד תקן על ישראל עמך ועל ירושלים עירך וכו'. ועי' בכסף משנה פ"ב מה' ברכות ה"א, דעל מלכות בית דוד משיחך נביאים תקנו עיי"ש, ועל ציון משכן כבודך, וכן ברכת זימון, אינו מפורש מאן תיקן, וסיום בונה ירושלים, מסתבר שדוד תיקן. הטוב והמטיב ביבנה תקנוהו, פי' חכמי המשנה תקנו כן ביבנה (רמב"ם שם):
כנגד הרוגי ביתר. עיין (גיטין נ"ז ע"א) אשקא דריספק חריב ביתר וכו', ובאותו זמן היו החכמים ביבנה כדאית' (שם נ"ו ע"ב) דא"ל ר"י בן זכאי לאספיינוס קיסר, תן לי יבנה וחכמיה:
אותו יום שנתנו הרוגי ביתר לקבורה. והוא ט"ו באב (תענית ל"א). והענין שנתנו הרוגי ביתר לקבורה, שלא הניחם האויב לקברם, הוא בירושלמי תענית פרק בתרא, ובמדרש איכ' רבתי א' סי' ע"א, על פסוק ולא חמל ה' (הגהת הגאונים ז"ל):
הטוב והמטיב הטוב שלא הסריחו והמטיב שנתנו לקבורה. ולפי דברי הש"ע אור"ח קע"ה ס"ד, דאין לברך הטוב והמטיב, אא"כ יש אחר עמו, דהכי משמע הטוב לו, והמטיב לחבירו עיי"ש, י"ל לכן שייך ברכת הטוב והמטיב לקבורת הרוגי ביתר, דהוי כעין שפרש"י (לקמן נ"ט ע"ב) ד"ה ה"ג גבי גשמים, בדאית לי' ארעא, טובה שיש לו שותפות בה היא, שאחרים שותפים עמו בטובה, עיי"ש, כן הכי נמי בענין קבורת ביתר כ"ע שותפים בטובה זו. א"נ דהא הקבורה היא יקרא "דחיי ויקרא דשכבי, יקרא דחיי, דהא מי שאמר אל תקברוהו, אין שומעין לו, דבזיוני דכולהו חיי הוא (טור יור"ד שמ"ח), ויקרא דשכיבי (כדלעיל ח' ע"א) לעת מצוא זו קבור, דכתיב השמחים עלי גיל וכו' עיי"ש, ולפי"ז היינו דקאמר הטוב שלא הסריחו, זה יקרא דחיי, והמטיב שנתנו לקבורה, זה יקרא דשכיבי. והא דקבעוהו בבר"המז, ועוד למה סמכוה לבונה ירושלים, מפורש ברא"ש דפרקין סי' כ"ב בשם הירושלמי ועיי"ש בשפ"ח:
ובשבת מתחיל בנחמה וכו'. ה"ה יו"ט ור"ח. וברמב"ם נקט בשבתות וביו"ט בהדדי עיי"ש, ובש"ע קפ"ח ס"ה, נקט שבת בפני עצמו, ויו"ט וח"המ ור"ח בפני עצמו, וי"ל משום דבשבת אומר "רצה, ויו"ט וח"המ ור"ח אומר "יעלה "ויבוא:
ואומר קדושת היום. רצה והחליצנו הוא מעין נחמה, כמו שהוא נוסחת יעלה ויבא בר"ח וביו"ט (מעדני יו"ט):
רצה לאומרה בנחמה אמרה בברכת הארץ אמרה בברכה שתקנו ביבנה אמרה. בתחלה נקט "כתקנתו, ואח"כ "להקדימ', ואח"כ "לאחרה. ודע דר"א לא אמר רצה בברכת הזן אומרה, ואפשר דדוק' בברכת הארץ ס"ל לר"א דיכול לכוללה, לפי שהיא דומית לבנין ירושלים, כרש"י (לעיל ס"ז ע"א) ד"ה וכוללן, ועיין שם בשפ"ח לעיל לתוס' ד"ה וחותם ודו"ק:
וחכ"א אינ' אומרה אלא בנחמה בלבד. והטעם מפורש בירושלמי בפ' תפלת השחר אמר ר' מנא לר' אבדימי כל דבר שהוא להבא, אומרה בעבודה, וכל דבר שהוא לשעבר, אומר בהודאה, ומתניתן אמרה כן נותן הודאה למה שעבר וצועק על העתיד לבוא, וכתב בתוספת הרא"ש ז"ל הלכך אומר רצה והחליצנו בברכת רחם, שהוא להבא, וכן יעלה ויבוא, אבל על הניסים, אומר בברכת נודה לך, שהם לשעבר, וכן בתפלה יעלה ויבא ברצה, ונחם בבונה ירושלים, וענינו בשומע תפלה, ועל הניסים בהודאה:
ואכלת ושבעת וברכת זו ברכת הזן את ה"א זו ברכת הזמון. ובהגהת הש"ס גרס ואכלת ושבעת וברכת זו ברכת הזימון את ה"א זו ברכת הזן וכן הגירס' בירושלמי ובתוספתא, ויש קצת ראי' לפי שברכת הזימון, כשאין שם עשרה אין בה הזכרת השם ומלכות וא"כ שפיר מרומז ושבעת וברכת, זו ברכת זימון, את ה"א זו ברכת הזן, שצריך הזכרת שם ומלכות אפילו ביחיד, וכוונתי קצת לדברי הצל"ח עיי"ש:
הטובה זו בונה ירושלים וכן הוא אומר ההר הטוב הזה והלבנון. לישנ' דקרא (דברים ג' כ"ה) אעברה נא ואראה את הארץ הטובה אשר בעבר הירדן ההר הטוב הזה והלבנון, ופרש"י ההר הטוב הזה, זו ירושלים, והלבנון זה ב"המק (עיין יומא ל"ט ע"ב):
לפניו מנין ת"ל אשר נתן לך משנתן לך. ר"ל כשבא ליהנות ממנו, שאז הוה אשר דנתן "לך, אבל כ"ז שאינו בא ליהנות ממנו, אפילו מונח בקופס', אינו נקרא אשר נתן לך, דביוד אינו יודע מה יולד יום:
הרי הוא אומר כבואכם העיר וגו'. בענין כשהלך שאול עם אחד מהנערים, לבקש את האתונות שנאבדו לאביו, והלך לשאול עליהם אצל שמואל הנביא בארץ צוף, וכשעלו במעלה העיר, מצאו נערות יוצאות לשאוב מים, ויאמרו להן שאול ואנשיו, היש בזה הרואה, דהיינו הנביא, על זה השיבו הנערות, כבואכם העיר וגו' עיי"ש. ור' נתן דרש רק מסיפ' דקרא, כי הוא יברך הזבח אחרי כן יאכלו הקרואים, ואפ"ה הביא כל הפסוק, משום דרוצה לפרש וכל כך למה וכו':
כי הוא יברך הזבח וגו'. עי' צל"ח, ומשמע כאן שהיה שמואל אוכל בזבח משל אחרים, (ולעיל י' ע"ב) אית' שכל מקום שהלך שם ביתו עמו ודו"ק:
לפי שנשים דברניות הן. כדאית' (קידושין מ"ט ע"ב) י' קבין שיחה ירדו לעולם ט' נטלו נשים עיי"ש. א"נ לאו לגנאי לנשים מתרץ הש"ס, אלא הכי קאמר מאחר שאין עליהם מצות ת"ת, אין צריכי' לשמור פיהם כ"כ, ומותר להן להיות דברניות, ולהוסיף בדברים, משא"כ אנשים שצריכים לשעור ביותר מדיבור לבטלה, כעין דאית' בירושלמי ברכות פ"א להלכ' ב', ארשב"י אלו הוינא קאים על טורא דסיני, בשעתא דאיתיהיב תורה לישראל, הוינא מתבעי קומי רחמנא, דיתברי לב"נ תרין פומין, חד דהוה לעי באוריית' וחד דעבד לי' כל צורכי', חזר ואמר, ומה אין חד, לית עלמא יכיל קאים בי', מן דילטוריא דילי אילו הוו תרין עאכ"וכ, וכן מפרש באגדת שמואל הא דאמר שמואל, כדי להסתכל ביפיו של שאול, דלא משום מחשבת זנות עשו כן, דלאו לגנאי נאמר (עי' במהרש"א):
כדי להסתכל ביפיו של שאול דכתיב משכמו וגו'. בהאי ענין שנאבדו האתונות של אבי שאול כתיב (שמואל א' ט' ב') ויהי איש מבנימין ושמו קיש בן אביאל וגו', ולו היה בן ושמו שאול בחור וטוב מואין "איש "ישראל "טוב "ממנו משכמו ומעלה גבוה מכל העם:
וממה שהעתקתי, מוכח דברישא דקרא מפורש יותר מיפיו וטובו של שאול, והש"ס הביא רק מסיפ' דקרא ודו"ק:
לפי שאין "מלכות נוגע בחברת' אפילו כמלא נימא. וכן ביחיד אין אדם נוגע במה שמוכן לחבירו, וא"כ לא יהי' מלכות פחות מיחיד. ומכאן י"ל (בראשית כ"ה כ"ו) וידו אוחזת בעקב עשו, ופרש"י סימן שאין עשו מספיק לגמור מלכותו עד שזה עומד ונוטלה הימנו עיי"ש, ולפי"ז הרבותא היא, אע"ג דכלל הוא, שאין מלכות נוגע בחברת' כמלא נימא, אבל כאן וידו אוחזת בעקב עשו, וכפרש"י שיעקב יהי' נוגע במלכות עשו. "נימא. פי' שער:
ברכת התורה מנין "א"ר "ישמעאל ק"וח וכו' ר' חייא ב"נ תלמידו של ר' ישמעאל אומר "משום "ר' "ישמעאל אינו צריך וכו'. ואין לדקדק האיך קאמר אינו צריך, דפירשו א"צ לק"וח זה, מאחר דרק ר' ישמעאל איהו בעצמו בלבד אמר למילף מק"וח, א"כ איך קאמר על עצמו אינו צריך לק"וח, אלא יליף לה מג"ש, די"ל דג"ש שבא לפרש הקרא, הוי כקרא, כדאית' בס' כנסת הגדולה, בכללי גזר' שוה. ובתוספתא ברכות פ"ו אית' סתם, ולא הוזכר שם ר' ישמעאל עיי"ש, ובס' דקדוקי סופרים הגירס' תלמידו של ר' שמעון:
ת"ל אשר נתן לך ה' אלקיך דיינך בכל דין שדנך וכו'. ודרש כן מדכתיב "ה' "אלקיך, ב' השמות, הרחמים והדין (מהרש"א). א"נ י"ל דבתורה אור לא ציין מקום מקרא זה, והנה ל' זה לא כתיב אלא (דברים כ"ו י"ב) ושמחת בכל הטוב אשר נתן לך ה' אלקיך ולביתך וכו', ועוד (שם כ"ח נ"ג) ואכלת פרי בטנך בשר בניך ובנותיך אשר נתן לך ה' אלקיך וגו', ולפי"ז י"ל היינו שדרש דיינך בכל דין שדנך, בין במדה טובה, כונתו (לדברים כ"ו י"א), בין במדה פורעניות, כונתו (לשם כ"ח נ"ג) ועיין מהרש"א לרש"י ד"ה בין מדה טובה, ולדבריו ז"ל ראי' ממה שכתבתי כאן. ודע דהב"ח גורס אשר דיינך וכו':
דיינך בכל דין שדנך וכו'. ר"ל דהא האדם נידן כפי מעשיו, וא"כ "דיינך דייק', אתה עשית כביכול לדיינך בכל דין שדנך, בין במדה טובה, בין במדה פורעניות:
ארץ חמדה, פי' לפי שראה יהושע את משה רבינו שחמד ליכנס לארץ, והתפלל עליה, וגם אבות העולם חמדו ליכנס, ולהקבר שם, וכיון שזכה הוא ליכנס שם, תיקן בברכת הארץ, "ארץ "חמדה (ב"י קפ"ז). וטעם אמירת ארץ "טובה ורחבה, כתבו תר"י לפי שא"י נשתבח בזה הלשון (שמות ג' ח') עיי"ש:
צריך שיזכיר בה "ברית וכו' צריך שיזכיר בה אתורה וכו'. לפי מה שמסיק הש"ס לקמן מ"ט ע"ב, כל שלא אמר ברית ותורה בברכת הארץ לא יצא ידי חובתו, י"ל הך צריך שיזכור שאמר הכא, ר"ל צריך ואין לו תקנה עד שיחזור, כמו (בגיטין ט"ו ע"א) עיי"ש, ולפי"ז י"ל דכך הפי' ג"כ בדברי הרמב"ם פ"ב מה' ברכות ה"ג, דכתב צריך להזכיר ברית ותורה וכו', ר"ל צריך ואין לו תקנה, שאם לא הזכיר לא יצא ידי חובתו, דשם בה' גירושין פ"ז ה"ה, ג"כ צריך ואין לו תקנה קאמר, ומיושב בזה קו' הלחם משנה שם, שהקשה למה לא כתב הרמב"ם כל שלא אמר ברית ותורה בברכת הארץ לא יצא ידי חובתו עיי"ש. ועוד יש ליישב דהנה ז"ל הרמב"ם בפ"ה מה' ברכות ה"א, נשים ועבדים חייבים בברכת המזון, וספק יש בדבר אם הם חייבי' מן התורה, לפי שאין קבוע לה זמן, או אינם חייבי' מן התורה, לפיכך אין מוציאי' י"ח את הגדולים וכו' עיי"ש, ולכאור' יש לדייק בדברי הרמב"ם שכ' סתם, או "אינם "חייבי' "מן "התורה, ולא פי' בטעם הפטור, כמו שפי' הטעם החיוב, לפי שאין קבוע לה זמן, וי"ל הנה (לעיל דף כ' ע"ב) תוס' ד"ה נשים, פליגי רש"י ותוס', רש"י ס"ל דדילמ' נשים פטורות מבהמ"ז, משום דכתיב על הארץ הטובה אשר נתן לך, ונשים לא נטלו חלק בארץ, ותוס' חולקי' וכתבו משום דכתיב על בריתך שחתמת בבשרינו ועל תורתך שלמדתנו, ונשים ליתנהו לא בברית ולא בתורה, ואמרינן לקמן דף מ"ט מי שלא אמר ברית ותורה בב"המז לא יצא ידי חובתו עיי"ש, ולפי"ז י"ל מדלא פירש הרמב"ם הטעם דפטור, דרמב"ם ס"ל כשיטות התוס', דטעמ' הפטור הוא משום דליתנהו לא בברית ולא בתורה, ואנן פסקינן כל שלא אמר ברית ותורה לא יצא י"ח, ולפי"ז מיושב קו' הלחם משנה, דרמב"ם סמך בפ"ב מה' ברכות ה"ג, על מה שכתב בפ"ה ה"א וכמו שכתבנו:
דף מ"ח ע"ב רש"י ד"ה ובשבת מתחיל בנחמ'. כלומר (א) אינו צריך לא לסיים ולא להתחיל בשל שבת אלא מתחיל ומסיים בנחמה (ב) בנין ירושלים קרי נחמה (ג) כל היכי דמתחיל בין רחם בין נחמנו עכ"ל:
א אינו צריך לא "לסיים ולא להתחיל. מסתבר לגרוס לא "להתחיל ולא "לסיים ודו"ק:
ב בנין ירושלים קרי נחמ'. והיינו דמסיים בט' באב, בברכת ולירושלים עירך, בא"י מנחם ציון ובונה ירושלים, דלפרש"י כאן לא הוה חתימה בתרתי, דבנין ירושלים היינו נחמת ציון, וכמו שפרז"ל "בונה "ירושלים "ה' ואח"כ נדחי "ישראל "יכנס:
ג כל היכי דמתחיל בין רחם בין נחמנו. פי' לפי שיש נוסח שפותח בה רחם ה' אלקינו, ויש נוסח שפותח בה נחמנו ה' אלקינו, לכן פרש"י, כל היכי דמתחיל בחול בין רחם בין נחמנו, אין לשנות בשבת, אלא בין בשבת בין בחול יאמר בפתיחתה ובחתימתה נוסח אחת וקדושת היום מזכיר רק באמצעה (מש"ע קפ"ח ס"ד) ועיין בשפ"ח לתוס' ד"ה מתחיל:
רש"י ד"ה בברכה "שתקנו "חכמים. בהטוב והמטיב עכ"ל, ואפשר שר"א נקט ל' זה, לאשמעינן אפילו בברכה שתקנו חכמים ביבנה, אומר קדושת היום, אם רצה:
רש"י ד"ה איכ' בינייהו דיעבד. לרבנן בתראי מהדרי' לי' עכ"ל, וג' מחלוקת בדבר, ת"ק סבר לכתחלה צריך להזכיר קדושת היום בנחמ', ובדיעבד יוצא בהטוב והמטיב, אבל בברכת הארץ לא, ור"א ס"ל אפילו בברכת הארץ יזכיר לכתחלה, ורבנן סברי אפילו בדיעבד אין יוצא בהטוב והמטיב, כל שכן בברכת הארץ דלא. ועי' בש"ע קפ"ח ס"ו, כשלא נזכר עד שהתחיל בהטוב המטיב, צריך לחזור לראש בר"המז, אבל נזכר שלא הזכיר של שבת קודם שהתחיל בהטוב ומטיב אומר שם בא"י אמ"ה שנתן שבתות למנוחה וכו' עיי"ש:
רש"י ד"ה וברך את לחמך. ברך על לחמך עכ"ל, ר"ל מדהוי לי' למיכתב "ויברך את לחמך, או "וברכתי את לחמך, כמו בסיפ' דקרא והסרותי, לכן אל תקרי ובירך את לחמך בצר"י, אלא וברך בשו"א, ועל כמו את, פי' דהוו ציו' על האדם לברך, כמו רישא דקרא ועבדתם את ה' אלקיכם דהוי ג"כ ציוה (יעיין במהרש"א):
רש"י ד"ה כי הוא יברך הזבח וגו'. ואז למדך שטעון לברך לפני אכילה על הזבח הוא אומר ברוך אשר קדשנו וצונו וכו' (ב) והיכן ציונו והבשר תאכל עכ"ל:
(א) למדך שטעון לברך לפני אכילה וכו'. וכבר הקשו במפרשים, דאין מכאן ראי' אלא לברכת המצות, אבל לברכת הנהנין לפניו מנין עיי"ש, ובצל"ח תירץ דדייק מדאמרו כי הוא יברך הזבח, ולא אמרו סתם כי הוא יברך, מכלל דאיכ' ברכה אחרת שאינו ברכת הזבח, והוא ברכת הלחם וכו' עיי"ש, ועי' בפני יהושע:
ב והיכן ציונו והבשר תאכל (דברים י"ב) עכ"ל, אבל הא דכתיב בתודה (ויקרא ז' ט"ו) ביום קרבנו יאכל, וביום הקריבו את זבחו יאכל וממחרת דכתיב בשלמים, י"ל לא נאמרו בל' ציווי על האדם, כי אם על הבשר יאכל, שהוא מותר באכילה, אבל בדברים כתיב "והבשר "תאכל, מדבר לנוכח עם האדם שתאכל הבשר (צל"ח):
רש"י ד"ה שאין מלכות וכו'. לפי וכו' ושאול היה נוטל את השררה משדבר שמואל אליו וכו' עכ"ל, כך נראה מלשון הפסוק (שמואל א' ט' ט"ו) וה' גלה את אוזן שמואל יום אחד לפני בוא שאול לאמר, "כעת "מחר אשלח אליך איש מארץ בנימין ומשחתו לנגיד על עמי ישראל והושיע את עמי מיד פלשתים וגו' (ועיי"ש רש"י פסוק י', ולמי כל חמדת ישראל, פרש"י כאן מרמז שמואל לשאול דבר המלוכה, ואע"ג דמשיחה בפך השמן לא היה באותו יום כמפורש שם) ודו"ק:
רש"י ד"ה בין במדה טובה. והתורה מדה טובה היא עכ"ל, פי' דר' מאיר קאי אברכת התורה דקיימינן ביה לעיל מיני', וקאמר ר"מ מנין שמברכין ברכת התורה, פי' אף על הרעה ופורענות וקללות שנכתבו בתורה, ויליף מה' אלקיך וכו', דבין מידת פורעניות, בין במדה טובה. ומה שפרש"י בין במדה טובה והתורה מדה טוב' היא, לאו דוק' בברכות שנאמרו בתורה, אלא דכולה מדה טובה היא מהרש"א) ועי' בחידושי אגדה:
רש"י ד"ה ומלכות בית דוד בבונ' ירושלים. שעל ידו נתקדשה ירושלים עכ"ל, ואין להקשות דקדושה ראשונה של ירושלים דקידשה לשעתה ולע"ל, שלמה המלך הוא דקידש, ולא דוד המלך, כמפורש ברמב"ם בפ"ג מה' בית הבחירה הי"ד עיי"ש, די"ל דמ"מ נתיחס' מנוחה ונחלה דירושלים בתר דוד המלך, וראי' מפסוק (דברי הימים א' י"ז ט') עיי"ש, וכן נתיחס בית המקדש בתר דוד, וראי' לדברי מרמב"ם בה' בית הבחירה פ"א ה"ג, דז"ל כיון שנבנה המקדש בירושלים, נאסרו כל המקומות כולן, לבנות בהן בית לה', ולהקריב בהן קרבן, ואין שם בית לדורי הדורות, אלא בירושלים בלבד ובהר המורי', שבה נאמר (ד"ה א' כ"ב א') ויאמר דוד זה הוא בית ה' האלקים וזה מזבח לעולה לישראל עכ"ל, וכן מפורש רש"י לעיל י"א ע"א ד"ה מואב ודו"ק:
רש"י ד"ה וצריך שיזכיר בה אתורה. שאף בזכות התורה "והמצוה ירשו את הארץ שנאמר וכו' עכ"ל, רש"י נקט "התורה והמצוה, י"ל לפי שבקרא כתיב המצוה, דכתיב (דברים ח' א') כל המצוה אשר אנכי מצוך היום תשמרון לעשות למען תחיון ורביתם ובאתם וירשתם את הארץ אשר נשבע ה' לאבותיכם ודו"ק:
רש"י ד"ה תורה נתנה בג' בריתות. בג' מקומות נתנה תורה לישראל (א) בסיני באוהל מועד ובהר גריזים ובערבות מואב (ב) ובכל אחד נכרתה ברית (ג) כדתני' ארור בכלל וארור בפרט שנאמר וכו' וכתיב ושמרתם וכו' עכ"ל:
(א) בסיני באוהל מועד ובהר גריזים ובערבות מואב. מסורס הוא ל' רש"י, וצ"ל בערבות מואב קודם בהר גריזים, וסיני ואוהל מועד חדא מילתא היא, שבשנה אחת היה (מעדני יו"ט), ופרש"י בסיני באהל מועד מוכח כן. מדלא פרש"י בסיני ובאוהל מועד וכו'. ועיין בשל"ה דף קל"א ע"א כתב וז"ל, כתבו חכמז"ל התורה נתנה ג' פעמים, ראשון בהר סיני, פעם שנית באוהל מועד, שלישית באר היטב, מש"הכ אנו קורין כל פסוק ב' פעמים תורה, והג' תרגום כנגד באר היטב עכ"ל ודו"ק:
ב ובכל אחד נכרתה ברית. פי' ברית דסיני ודערבות מואב, שניהם מפורשים בפסוק דכתיב אחר ברכות וקללות של פ' כי תבוא (דברים כ"ח ס"ט) אלה דברי הברית אשר ציוה ה' את משה לכרות את בני ישראל בארץ מואב מלבד הברית אשר כרת אתם בחורב, ור"ל סיפ' דקרא מלבד הברית אשר כרת אתם בחורב, קאי על ברכות וקללות דכתובים בפ' בחוקותי, והם נאמרו בסיני, ורישא דקרא מפורש דבערבות מואב קאי, וברית דבהר גריזים, לא איצטריך לאתויי קרא דעלה קאי ובה איירי הפרשה שם בפ' כי תבוא. ודע דהתם במס' סוטה ל"ז ע"א, פרש"י ושמרתם את דברי הברית לא גרסי' הכא עיי"ש, וכאן פרש"י וגרס וכתיב (דברים כ"ט ח') ושמרתם את דברי הברית וגו', דמשמע דגרסינן לי' הכא וקאי אברית דהר גריזים ודו"ק:
ג ארור בכלל וארור בפרט. פי' כל הברכות והקללות, נאמרו בהר גריזים ובהר עיבל, בכלל ובפרט, ברוך אשר יקים את דברי התורה הזאת, ארור אשר לא יקים וגו', הרי בכלל, וכל אחד ואחד בפרט, ברוך וארור, ברוך אשר לא יעשה פסל ומסכה, ארור אשר יעשה פסל ומסכה, וכן כולם (רש"י סוטה ל"ז ע"א), ועיי"ש ת"ר ברוך בכלל ברוך בפרט וכן בסיני וכן בערבות מואב וכו' עיי"ש בפרש"י, ומשם עיקר הראי' ודו"ק:
תוס' ד"ה מתחיל בנחמה. פי' בקונטרס וכו' (א) ויש שמתחילין בנחמנו וכו' ואין להקפיד וכו' (ב) כדאמר בירושלמי וכו' עכ"ל:
(א) ויש שמתחילין בנחמנו וכו'. זה ל' הרי"ף, בשבת מתחיל בנחמה וסיים בנחמה, ואומר קדושת היום באמצע, מתחיל בנחמה, שאומר נחמנו ה' אלקינו בבנין עירך, ומסיים בנחמה, שאומר והעלנו לתוכה ונחמנו בה כי אתה הוא בעל הנחמות ברוך אתה ה' מנחם עמו ישראל בבנין ירושלים עכ"ל, ועיין ברא"ש:
ב כדאמר בירושלמי וכו'. דגרסינן בירושלמי שבת פרק אלו קשרים להלכה ג', תני אסור לתבוע צרכיו בשבת ר' זעירא שאל ר' חייא בר בא מהו מימר רעינו פרנסינו א"ל תופס ברכות כך הוא:
פי' פני משה:
אסור לתבוע צרכיו בשבת. לפי שמכלל עונג שבת הוא שיחשוב האדם כאילו כל מלאכתו עשוי והשואל צרכיו הוא מראה בהיפך וגם מביא דאגה בלבו (והיינו שכתבו התוס' וא"א תחנונים בשבת):
רעינו פרנסינו. בברכת המזון בברכת הארץ מי הוי כשואל צרכיו:
א"ל תופס ברכות. נוסח הברכה כך הוא ואין לשנות מחול לשבת שלא יתבלבל בברכתו:
וביתר ביאור מבואר בטור וב"י אור"ח סי' תר"ב, בענין אי אמרינן סליחות ותחנונים בשבת שבין ר"ה ליו"כ, שבספרד נוהגין כן אפילו בשבת עיי"ש:
תוס' ד"ה ברית ותורה. א"צ להזכיר ברית ותורה וחיים ומזון וכו' והגמר' לסימנא בעלמא נקטיה עכ"ל, ז"ל הטור אור"ח סי' קפ"ז, יש נוהגין לומר על שהנחלת לאבותינו ארץ חמדה טובה ורחבה ברית ותורה חיים ומזון, ועל שהוצאתנו מא"מ, ופדיתנו מב"ע, ועל בריתך שחתמת בבשרינו, ועל תורתך שלמדתנו וכו', וא"א הרא"ש ז"ל לא היה אומר, אלא על שהנחלת לאבותינו ארץ חמדה טובה ורחבה, ועל שהוצאתנו מא"מ, שהרי אומר אח"כ, על בריתך שחתמת בבשרינו, ועל תורתך שלמדתנו, ודי בפעם אחת עכ"ל, וכתב ב"י בשם המרדכי, הא דאית' בגמר' צריך שיזכיר בה ברית ותורה, לא רצה התלמוד לומר, שיזכיר התיבות ממש, אלא מעניינים, שעל בריתך, היינו ברית, ועל תורתך, היינו תורה עיי"ש. ובמה שהעתקתי מבוארים דברי התוס' כאן: