אור ברסלב
שפתי חכמים (ברכות) פרק שלשה שאכלו › דף מז:

שפתי חכמים (ברכות)· רבי אברהם אבא הרצל

פרק שלשה שאכלו · דף מז:

דף מז.

ע"ב גמר' ומאי ראית. דמוקמת קרא דחיוב, בהקדימו בכרי, וקרא דפטור, בהקדימו בשבלים (רש"י עירובין ל"א):

וקמ"ל דאין חומש מעכב. פי' מלברך ברכת זימון, ואע"ג דהיה אסור לאכול, כדכתב הרמב"ם פ"ה מה' מעשר שני הי"ב, דז"ל הפודה מעשר שני לעצמו, ונתן את הקרן, ולא נתן את החומש, אע"פ שאין החומש מעכב, והרי נתחלל, לא יאכל עד שיתן החומש, אפילו בשבת, גזירה שמא יפשע ולא יתן עכ"ל. ומה שכתב הרמב"ם לא יאכל עד שיתן, הוא מד"ר יהושע (בב"מ נ"ד ע"א) עיי"ש. והא דגזרינן שמא יפשע ולא יתן, י"ל הטעם כדאית' (חולין פ"ט ע"א) קשה גזל "הנאכל, אפילו צדיקים גמורין אינן יכולין להחזירו, שנאמר בלעדי רק אשר אכלו הנערים:

דאמר מר. הוא רשב"ג בגיטין ד' ע"א (יפ"ע):

כל שיש לו בנים ואינם מגדלם לת"ת. בדיוק נקט "בנים ל' רבים כמובן. ומוכח כאן, דע"י גידול הבנים לת"ת, ראוי' האב להיות נקרא ת"ח, וכן להיפך, דחלופיהם בגולם, והיינו דכתיב סמיכות (דברים ו' ו') והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום "על "לבבך, אם תזהר "ושננתם "לבניך וגו', ועי' בשפ"ח (לעיל כ"א ע"ב) לגמר' ד"ה כל המלמד:

קרא ושנה. "קרא פי' מקרא, "ושנה, משנה (רש"י), ולא "שמש "ת"ח, פי' גמרא להבין טעמי המשניות להקשות ולפרק (מ"א קצ"ט סק"א):

א"ר הונא והלכה כאחרים. וכן אית' לעיל ט' ע"ב ולעיל כ"ט ע"ב:

ספרא וספרי והלכתא. מענין "ספרא "וספרי עי' רש"י לעיל י"א ע"ב ד"ה מדרש. הלכתא, הנה, המשנה ג"כ נקרא הלכתא, ור"ל משפטי המשנה (עי' סוטה כ"ב קידושין מ"ט), והדינין, ג"כ נקרא הלכתא, תרגום כמשפט הבנות, כהלכתא בנת ישראל (שמות כ"א ט'), ומה שמצינו בלשון גמר' סוגיא, הוא מלשון הלכת', ותרגום "הלך, סגי (ערוך ערך הלך):

אמר רבא לא נח נפשי' דרמי בר חמא אלא דלא אזמין אר' מנשי' וכו'. ובדרך דרש י"ל משום דרמי בר חמא צדיק גמור היה, ואי הוה אזמין, הוה אמר "ובטובו חיינו, והוה מגין עליו, וכעין דאית' (נדרים פ"א ע"א) מפני מה אין מצויין ת"ח לצאת ת"ח מביניהן, לפי שאין מברכין בתורה תחלה, ואי הוה מברכין, היו אומרי' ונהיה אנחנו וצאצאינו עוסקין בתורה וכו' עיי"ש במפרש:

והתני' אחרים אומרים אפילו קרא ושנה ולא שמש ת"ח ה"ז ע"ה. פי' וא"ר הונ' הלכה כאחרים, ותני' אין מזמנין על ע"ה, וא"כ שפיר עבד רמי בר חמא, דלא אזמין אר' מנשי'. והנח כאן מקשה הש"ס מאחרים אומרים על רבא, לכאור' הא רבא אמר לעיל, כרבנן דר"מ, דאיזהו ע"ה כל שאינו מעשר פירותיו כראוי ודו"ק:

לישנ' אחרינ' דשמע שמעתת' וכו'. ובנוסח כתב יד גרס, לישנ' אחרינ' שאני ר' מנשי' בר תחליפ' כיון דשמע שמעתת' מפומיהו דרבנן וגרס להו כצורבא מרבנן דמי ורמי בר חמא הוא דלא דק:

פשיטא לא צריכא כגון שהקדימו בכרי וכו'. והא דלא משני לא צריכא אלא במעשר ראשון דרבנן, שנצמח התבואה בעציץ שאינו נקוב, די"ל דהוה בכלל טבל דרישא ודו"ק:

מעשר שני כגון שפדאו וכו' הקדש שחללו וכו'. בל' הש"ס קראו גבי מעשר שני "פדי', וגבי הקדש "חלל, אבל בלשון הקרא, כתיב בין בהקדש בין במעשר שני, לשון "גאולה, ואם גאל יגאלנו (ויקרא כ"ז) ודו"ק:

וכמה דלא טבל נכרי הוא. דברי התרצן הם, ולא ר' זירא א"ר יוחנן אמר'. וביבמות מ"ו ע"ב גרסינן א"ר חייא בר אבא א"ר יוחנן:

בעריסה. פי' מטה של תינוק. מלשון הנה ערשו ערש ברזל (דברים ג' י"א), וכן תרגום על ראש המטה על ריש ערסא (בראשית מ"ח ב'), וכן ל' המשנה המטה והעריסה, עי' כלים פי"ז (ערוך):

הוא דאמר כריב"ל. לא הוה פירוש' כשאר הוא דאמר כי האי תנא שבש"ס, דהא כאן ריב"ל ג"כ לא פליג אמתניתן, ומוד' דקטנים אין מזמנין עליהם, אלא שאמר שעושין אותו סניף לעשרה, ועיין בצל"ח. וכאן משמע דסניף לזימון עשרה קיל ומצטרפין קטן, ולזימון לשלשה חמור ואין מצטרפין, וכן כתבו התוס' ד"ה קטן פורח בסוף דבריהם עיי"ש, וכן כתבו התוס' מ"ח ע"א ד"ה תשעה עיי"ש, ועי' בשפ"ח לתוס' ד"ה ולית, מה שהעתקתי בשם המדרש רבה עיי"ש, וכן כ' הרא"ש בסי' כ'. ועוד כ' הרא"ש שם בשם רב האי גאון, דהיינו טעמ' דקטן אפילו מוטל בעריס' מצטרף, דכל בי עשרה שכינה שרוי', ל"ש גדולים ול"ש קטנים, דונקדשתי בתוך בנ"י מיקרי, ובלבד שיהיו ט' גדולים וכו' עיי"ש:

אע"פ שאמרו וכו'. אפשר איזה בריית' או תוספתא היא, ועי' בשפ"ח לקמן מ"ח ע"א תוס' ד"ה ולית אות ב' ואות ד':

ושחרר עבדו והשלימו לי' פי' נתן לו גט שיחרור, וטבל אותו בפני ג' לשם בן חורין, דקודם זה אינו כבר ישראל לצרפו לדבר שבקדושה, כדמשמע ביור"ד רס"ז ס"ז, ותוס' יבמות מ"ז ע"ב ד"ה גר ועבד טובלים ודו"ק:

והשלימו לעשרה. בדיוק נקט ל' "והשלימו, לפי שאחר השחרור הוא שוי לישראל, משא"כ גבי עבד שייך רק ל' צירוף, תשעה ועבד מצטרפין:

שחרר אין לא שחרר לא. ואין לומר דילמא לא שחרר ג"כ מצטרפין, ור' אליעזר היינו טעמ' דשחררו, כדי שיהיו י' ישראלים, דודאי לריב"ל ג"כ עדיף י' כשרים, מצירוף עבד, וראי' לדברי, דהא לשמואל (גיטין ל"ח ע"א) דאמר המפקיר עבדו יצא לחירות, וא"צ גט שחרור אלא להתירו בבת ישראל עיי"ש, א"כ הוי לי' לר"א להפקירו, ולמה שחררו, אלא ודאי כדי לעשות על צד היותר טוב, די"ל דמוכח דלא שחרר לא, משום דאי גם בלא שחרור, מצטרף, לא היה ר"א משחררו, משום מילת' דר' יהוד' "המשחרר עבדו עובר בעשה ודו"ק:

לדבר מצוה שאני. ואפשר דמה"ט כתיב "לעלם בהם תעבודו, חסר וי"ו, לרמז דלאו דוקא, וכן י"ל בטעם ועבדו לעולם (שמות כ"א ו') עיי"ש רש"י. א"נ דמרומז "לעלם, ר"ל משום מילי דעלמ', "בהם "תעבודו, משא"כ לדבר מצוה שאני:

לעולם ישכים אדם לב"הכ וכו'. עיין רש"י (ביצה ז' ע"א) ישכים היינו קודם אור היום עיי"ש, ונראה דה"ה בתפלת מנחה ומעריב ישתדל להיות מי' ראשונים כמובן. וברמב"ם נזהר מזה, דז"ל פ"ח מה' תפלה ה"א, לעולם יישכים אדם "ויעריב לב"הכנ, שאין תפלתו נשמעת אלא בבית הכנסת עיי"ש, והנה הכסף משנה ציין דבריו כדאית' לעיל ו' ע"א עיי"ש, ובעין משפט ציין להכא. ודע דרמב"ם לא הזכיר להיות מי' ראשונים עיי"ש, ויש לדקדק דהא דרכו של הרמב"ם ז"ל לאחוז לשון הגמר', ואפשר לרמז לדברי עטרת זקנים סימן צ' לסי"ד, וז"ל לעולם ישתדל להקדים לב"ה, אפילו לא יהי' מי' ראשונים, שכל המקדים הוא יותר קרוב אל שורש הקדושה, והאחרונים יונקים מענפי ענפים עיי"ש ודו"ק:

כדי שיזכה וימנה עם הי' הראשונים. ובש"ע סי' צ' סי"ד לא נקט תיבת שיזכה, דהא פשיט' שזוכה לכך, אם הוא נמנה עם הי' הראשונים:

ובדרך אגדה י"ל לפי שצריך הכנה וכוונה לזכות להיות מי' הראשונים בב"הכנ דפעמים גופו שם, וכונתו ולבו בל עמו, ה"ז ודאי אינו נמנ' לי' הראשונים, אפילו הוא מן הבאים בראשונה. א"נ להיפך כשמשכים ומשתדל ומכין להיות מי' הראשונים, ולבסוף בא לו עיכוב, והקדימו אחר, אפ"ה מצד חישב לעשות מצוה ונאנס ולא עשאו וכו', יזכה וימנה עם הי' הראשונים תשעה וארון מצטרפין. פי' ארון שיש בו ס"ת (עי' רא"ש סי' ב'). ומסיק דר"ה ט' נראין כעשרה קאמר, ואפשר שמרומז ונראו בדברי ר"ה ט' וארון, דתיבת "וארון" הוא אותיות "ונראו":

שנים ושבת מצטרפין. ומתשעה ושבת לא דיבר ר' אמי, ור' הונא קאמר ט' וארון, ולא דיבר "משנים וארון ודו"ק:

ומסיק דר' אמי שני ת"ח המחדדין זה את זה בהלכה קאמר, ואפשר שמרומז כן בדברי ר' אמי שנים ושבת, לפי שת"ח נקרא שבת כהאית' בספנים:

הא גופא קשי' אמרת הביא ב' שערות אין לא הביא לא וכו'. הא דמאריך הש"ס, ולא פריך בפשיטות, הא גופ' קשי' אמרת לא הביא שתי שערות לא והדר תני וכו', כבר עמד בזה בצל"ח עיי"ש:

דף מ"ז ע"ב רש"י ד"ה מכל מעשרותיכם. בפרשת לוים כתיב ואל הלוים תדבר וכו' עכ"ל, לישנ' דקרא (במדבר י"ח כ"ו כ"ט) ואל הלוים תדבר ואמרת אלהם כי תקחו מאת בני ישראל את המעשר אשר נתתי לכם בנחלתכם והרמתם ממנו תרומת ה' מעשר מן המעשר וגו', כן תרימו גם אתם תרומת ה' מכל מעשרותיכם אשר תקחו מאת בני ישראל ונתתם ממנו את תרומת ה' לאהרן הכהן, מכל מתנות יכם תרימו את כל תרומת ה' מכל חלבו את מקדשו ממנו, (וממה שהעת קתי לישנ' דקרא, יובן כונת הגהת גליון הש"ס). אלא דיש לדקדק כאן קרא רש"י, ואל הלוים תדבר, "פרשת "לוים, ורש"י בגיטין חולק בעצמו על פירוש זה, דאית' (גיטין ס' ע"א) ק' פרשיות נאמרו ביום שהוקם בו המשכן, ואלו הן פ' כהנים פרשת לוים וכו', ופרש"י פ' לוים, היינו קח את הלוים דבהעלותך, שבה הלכות לוים, וי"א ואל הלוים תדבר, ואינו כן כי מה עניינם אצל הקמת המשכן, מעשר ראשון לא נהגו, עד סוף נ"ד שנה, ועוד "פרשת "מעשר מיקריא עכ"ל, (ועיין עירובין ל"א ע"ב פרש"י מכל מעשרותיכם בלוים "כתיב) ודו"ק:

רש"י ד"ה האי אידגן. (א) משעה שנתמרח בכרי נעשה דגן וכו' (ב) דכתיב ראשית דגנך תתן לו וכו' עכ"ל:

(א) משעה שנתמרח בכרי נעשה דגן וכו'. עיין מעשרות פ"א מ"ו ובר"ש שם, וברמב"ם פ"ג מה' תרומות הי"ג, וברמב"ם פ"ג מה' מעשר ה"ב, שפסק אע"פ שכיון שנעשה גורן ויקב נתחייבו בתרומה, היינו דוק' כשדעתו למכרן בשוק, אבל אם דעתו להוליכן לבית מותר לאכול מהן עראי, וראב"ד חולק וכתב דגן ותירוש ויצהר כשעשאן בגורן ומרחן, היינו גמר מלאכתן, דהנהו דבגרן ויקב תלינהו רחמנ' עיי"ש, והנה מל' האי אידגן ומפרש"י, משמע קצת כסברת הראב"ד, וכבר עמדו בזה בתוס' (שבת קכ"ז) ד"ה האי אידגן עיי"ש ועי' בשפ"ח לעיל ל"ה ע"ב להש"י ד"ה אין ודו"ק:

ב דכתיב ראשית דגנך תתן לו. לישנ' דקרא (דברים י"ח ד') ראשית דגנך תירשך ויצהרך וראשית גז צאנך תתן לו, וצ"ל לפי שסיפ' דקרא תתן לו, קאי ג"כ על הרישא, לכן פרש"י כן. א"נ שחסר תיבת וגו' בפרש"י, וכעין שכ' התוס' לעיל מ"ה ע"א ד"ה שלשה, בענין תיבות וכו' עיי"ש:

רש"י ד"ה מעשר שני והקדש. אם הבעלים פודין אותו מוסיפין חומש עכ"ל, בהקדש מפורש כן (ויקרא כ"ז י"ג ט"ו), ובמעשר שני מפורש כן (שם כ"ז ל"א), ופרש"י שם בפוד' בעלי מומין וכן במקדיש בית או שדה, ובפדיון מעשר שני, בכולן החמיר הכתוב לבעלים שמוסיפין חומש, ולא שאר כל אדם עיי"ש:

רש"י ד"ה איזהו ע"ה. שדברו חכמים בכ"מ עכ"ל, כגון פסחים מ"ט ע"ב, וסוטה כ"ב ע"א, ועיי"ש בתוס' ד"ה כל, שכתבו דהרבה ענייני ע"ה הן עיי"ש:

רש"י ד"ה שלא שמש ת"ח. הוא הגמרא וכו' והיה דוגמ' הגמר' שסדרו האמוראים עכ"ל, פי' שהיה דוגמ' כגמר' ירושלמית שסידר ר' יוחנן כשלש מאות שנה אחר החרבן, וכמאה שנה אחר זה שנסדר גמר' בבלי שלנו שסדרו אמוראי בתראי ר' אשי ומר בר ר' אשי ורבינא וסיעתם (עיין מבוא התלמוד ד"ה והתנאים):

רש"י ד"ה שהקדימו בכרי לאחר שנתמרח והוקבע לתרומה מן התורה וכו' ואחד מנ' שבו היה ראוי לתרומה גדולה וכו' עכ"ל, ומפורש בשפ"ח לעיל לרש"י ד"ה האי אידגן, ובשפ"ח לעיל ע"א לרש"י ד"ה שהקדימו בשבלים:

רש"י ד"ה מהו דתימ' כדא"ל ר"פ לאביי. לעיל (עמוד א') וכו'. ומה שפרש"י "אסימון, כסף שלא נקבע בו צורה וקורין לו פלזו"ן (בלע"ז פלאך אהנע פרעגע):

רש"י ד"ה עד שימול ויטבול. ביבמות מ"ו ע"ב נפק' לן מויקח משה את הדם ויזרוק על העם וכו' עכ"ל, והנה הוא פסוק (שמות כ"ג ח'), ויש לדקדק רש"י בפי' החומש כתב מפסוק אחר (שם בפסוק ו') "ויקח "משה "חצי "הדם, פרש"י ומכאן למדו רבותינו שנכנסו אבותינו לברית במילה וטבילה והזאת דמים עיי"ש ודו"ק. ומה שפרש"י ואין הזאה בלא טבילה, כך אית' התם ביבמות מ"ו ע"ב עיי"ש:

רש"י ד"ה מצוה דרבים. להוציא רבים ידי חובתם לקדושה עכ"ל, ר"ל דאלים עשה דרבים, דכתיב ונקדשתי בתוך בנ"י, דהיינו עשה דמקדשין את השם בעשרה ברבים, ואפילו הוי מילת' דרבנן, כגון לשמוע קדושה וברכו, שלא מצינו לו עיקר מן התורה, אפ"ה דחי עשה דיחיד, דלא מסתבר דמיירי בעשה דאוריית', כגון לקרות פרשת זכור שהוא מן התורה, דמשמע בכל ענין איירי (הרא"ש). ומדברי הרא"ש משמע דקריאת פ' זכור דאוריית' לא הוה בשבת דוק', דהא ר' אליעזר בשבת ודאי לא שחרר עבדו וטבלו לשם בן חורין, אלא ע"כ עובד' דר"א בחול הוה ודו"ק. ודע מצוה דרבים היינו להוציא ידי רבים, אבל מה שעושה כל אחד לבדו לא מיקרי מצוה דרבים (רא"ש פ"ג דמועד קטן), ומשיג בזה על דברי התוס' דהכא ד"ה מצוה עיי"ש (הגרצ'"ח):

רש"י ד"ה אמרי לה כי מבדרי. נראין טפי מרובין עכ"ל, וקצת ראי' לדבריהם, ממנחה ששלח יעקב אבינו לעשו, דכתיב (בראשית ל"ב י"ז) ויתן ביד עבדיו עדר יעדר יכבדו וגו', פרש"י כדי להשביע עינו של רשע, ולתווהו על רבוי הדורון עיי"ש:

רש"י ד"ה קטן פורח. שהביא סמנים ולא בא לכלל שניו עכ"ל, ועיין ר' עובדי' (יומא פ"א מ"ז), פרחי כהונה, פי' בחורים שמתחיל שער זקנם לפרוח קרויין פרחי ודו"ק:

תוס' ד"ה אמר ר"ה הלכה כאחרים. והאידנ' וכו' כדי שלא יהא כל א' הולך ובונ' במה לעצמו עכ"ל, פי' שאם היינו פורשי' מהם, היו גם הם פורשים מהציבור לגמרי (עי' מגן אברהם קצ"ט סק"א). ואפשר עוד משום דהאידנ' ליכא ג"כ דין דת"ח:

תוס' ד"ה מצוה דרבים שאני. מכאן קשה (א) להלכות גדולות דפי' וכו' דהכא חזינן דאתי' (ב) תפלה דרבנן וכו' (ג) ומדשבעת ימי המשתה מבטלין אבלות דאוריית' כ"ש יו"ט שני עכ"ל:

א להלכות גדולות דפי' וכו'. דזה ל' הלכות גדולות בה' אבל, והכין אמרו משום גאון, דהיכא דשכיב ליה שיכבא ביו"ט ראשון, או בשני, או בחולא דמועדא, או ביו"ט ראשון של שני יו"ט האחרונים, לא נהג אבילות עד דנפיק יו"ט כולהו, אבל יומא דבתרא דמדרבנן דוא, מסלק סליק לי' למניין שבעה, ואבילות לא נהג כלל, אבל שכיב לי' שיכבא ביום טוב שני של יום טוב האחרון, כיון דעיקר מרארא (ל' מרירות) יום ראשון הוא, נהוג ביה אבילות, וסליק למנין שבעה, דהכי אסמיכ' רבנן, דעיקר אבילות מדאוריית' יום ראשון הוא, דכתיב ואכלתי חטאת היום, היום אסור, למחר מותר, וכתיב (עמוס א') ואחריתה כיום מר, וכיון דיום ראשון מדאוריית' ויום אחרון ספיקא דרבנן אתי ספיקא ודאי דיחיד, חאיל על עשה ספיקא דרבים עכ"ל בח"ג. והנה התוס' הביא רק פסוק דעמוס, ועי' בשפ"ח (לעיל ט"ז ע"ב) לרש"י ד"ה קסבר, כתבתי מזה דאבילות יום ראשון דאוריית' עיי"ש:

ב תפלה דרבנן וכו'. עיין רש"י לעיל כ' ע"א ד"ה וחייבין ובשפ"ח שם ורש"י כאן ד"ה מצוה, פי' משום "קדושה שחרר, וגם קדושה זו מדרבנן, עיי"ש בשפ"ח:

ג ומדשבעת ימי המשתה מבטלין אבילות דאוריית' כל שכן יו"ט שני עכ"ל, פי' שבעת ימי המשתה, אף שהיא מקרי מצות דרבים, לפי שרבים משמחים את החתן, והכל מצוה אחת של שמחת נישואין, מכל מקום מצות יום טוב שני דהוה שמחת הרגל, הוה מצוה דרבים טפי, ממצוה דרבים של ז' ימי המשתה, וא"כ אם מפני ז' ימי המשתה מבטלין אבלות דאוריית', כל שכן מפני יו"ט שני, כך למדתי מדברי צל"ח, ועיי"ש פי' אחר דעיקר טעם דנדח' אבלות מפני ז' ימי המשתה, הוא, משום דמשתה דרבנן, היה קודם אבילות דאוריית', וא"כ כל שכן יום טוב שני שהיה ודאי קודם האבילות עיי"ש באריכות:

תוס' ד"ה קטן פורח וכו' ועדיין לא הביא ב' שערות ידועות שאינן גדולות כדי לכוף ראשן לעיקרן שכן הוא שיעורן (נדה נ"ב ע"ב) וכו' וי"ל דהתם מיירי בעשרה והכא מיירי בשלשה וכו' עכ"ל, וצריך לומר דלא מסתבר לי' להש"ס לתרץ ג"כ בריית' דקטן שהביא שתי שערות וכו' בדרך זה, ולומר דרישא דבריית', קטן שהביא ב' שערות מזמנין עליו, אבל לא הביא לא, היינו לזימון שלשה, והא דתני בסיפא ואין מדקדקין בקטן, מיירי לזימון בעשרה, דתירוץ זה לא מסתבר לי' להש"ס ודו"ק:

תוכן העניינים

שפתי חכמים (ברכות)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה