שפתי חכמים (ברכות)· רבי אברהם אבא הרצל
פרק שלשה שאכלו · דף מז.
ע"א גמר' אמר מדסליק האי מרבנן ממערב' גס לי' דעתי' פי' משום דזכה לדוכת' דמשה ואהרן לא זכו (כתובות קי"ב). א"נ אביי לשיטתי', דאמר (שם ע"ה ע"א), וחד מבני ארץ ישראל, עדיף כתרי מינן וכו'. א"נ משום דאית' כל המהלך ד' אמות בא"י, מובטח לו שהוא בן עו"הב (כתובות קי"א ע"א) לכן גס לי' דעתי':
ממערבא. ונקרא ארץ ישראל בשם מערבא, לפי שא"י במערב' של בבל. א"נ דלשיטת רבינו פטר, דס"ל לר' יהוד', כל מה שהוא כנגד מערב' של א"י, עד סוף העולם, הרי הוא כא"י (תוס' גיטין ח' ע"א ד"ה רבי), ולפי"ז איכ' בשם "מערבא, כבוד לא"י כמובן:
כי מטי. לבי כנישתא וכו'. דבתי כניסיות שלהם בשדה היו (כתוס' לעיל ו' ע"א ד"ה המתפלל), ולכן פגעו לבי כנישת' קודם שבאו לעיר, אבל אי היו פגעו תחילה בעיר, ודאי היה רבין, חולק כבוד לאביי, והוה א"ל ניזל מר ברישא, דהא רק אין מכבדין בדרכים תנן, אבל בעיר מכבדין:
אין המסובין רשאין לאכול כלום וכו'. פי' לאכול או לטעום מן פרוסת המוציא:
יתיב ר' ספרא וקאמר לטעום אתמר למאי נפק' מינה שחייב אדם לומר בל' רבו. מכאן שר' ספרא דייק לומר בל' רבו, ראי' למה שמצאתי כתוב דנקרא ר' ספרא כן, לפי שהיה ספרא רבה, ודייק מאד כסופר מובהק. וראי' "שלטעום אתמר, שהרי כן אמר, עד ישיטעום הבוצע ולא קאמר עד "שיאכל הבוצע. ועיי' (לעיל י"ד ע"א) השרוי בתענית מהו שיטעום, דהיינו שחוזר ופולט עיי"ש:
שנים ממתינים זה לזה בקערה. פי' שכשהאחד מסלק מן הקערה לשתות, או לדבר אחר, חבירו מפסיק מלאכול, עד שיגמור חבירו עניינו, אבל אם הם ג', אין הב' מפסיקי' בשביל הא' (ש"ע ק"ע ס"ב). והנה דדין זה מיירי באמצע הסעודה, וא"כ למה לא נקט תחלה, דין דהבוצע הוא פושט ידו תחלה "לקערה, או "לטבול "פתו לפי' התוס' ד"ה אין ודו"ק:
אינו אלא טועה. כלומר שהפסיד עניית אמן, כתוס' ד"ה כל.
א"נ שסובר שע"י שיאריך באמן, יאריך ימים ושנים כדלקמן, לכן הוא טועה כשמאריך יותר מדאי, דאריכות ימים ושנים יותר מדאי, ג"כ אינם טובים, כמ"ש והגיעו ימים אשר תאמר אין לי בהם חפץ (מהרש"א):
מאריכין לו "ימיו "ושנותיו. עיין בשפ"ח לעיל ח' ע"ב לגמר' ד"ה מאריכין. והנה כאן ג"כ במדה טובה, נקט הש"ס מרובה משל פורעניות, דגבי חטופה אית' "ימיו בלבד, וגבי מאריך באמן, אית' מאריכין "ימיו '"ושנותיו:
א"ל רב מה דעתך. פי' דקמסרהבת לאכול, ודאי כדי להצטרופי בהדן, דאל"כ ודאי לא היית מסרהב לאכול, דמחזי כרעבתן, כדלעיל ל"ט ע"ב:
מי סבריתו דגדול מברך. ואע"ג דמיחזי כגאוה, שאמר ר' אחא על עצמו "גדול, י"ל דה"ק לוי יהי' שאני גדול, א"נ לאגמורי הלכת' אמר כן:
כיון דאי בעי מפקיר לנכסי' וכו'. כלומר אי "בעני מיירי מתניתן, פשיטא דמותר, אלא אף בעשיר, כיון דאי בעי מפקיר לנכסי', והוה חזי לי', ופי' חזי לי', לאכול סעודה אחת של דמאי, כפי' הרמב"ם במשניות (דמאי פ"ג מ"א), דמה"ט תנא מאכילין, ולא קתני עניים אוכלין דמאי עיי"ש:
מפקיר לנכסי' והוי עני. ועי' אור"ח רמ"ו ס"ג, ואם רוצה יכול להפקיר סוסיו (כשאיחר עבדו לבוא לביתו בע"ש) לפני ג' בני אדם, עדין שאר הפקר, ואפ"ה אין שום אדם יכול לזכות בהם, דודאי אין כוונתו, רק כדי להפקיע מעליו איסור שבת עכ"ל. ונראה דכאן לא מהני הפקר כזה, כדמוכח (מנדרים פ"ד ע"ב) ורבנן סברי נכסי לא מפקר איניש דמירתת דילמא זכי בהו איניש אחרינא עיי"ש, וכן משמע הלשון "והוי "עני ודו"ק:
שהקדימו בשבלים. לאו דוק' בשבלים, אלא שהקדימו קודם מירוח, וכעין זה כתב' הכ"מ והמ"ל בה' תרומ' פ"ג הי"ג, דבמירוח תלי' מילת' עיי"ש:
ולא הפריש ממנו תרומ' גדולה. ונראה אפילו הפריש הלוי תרומה גדולה, ונתן לכהן, מכל מקום מאחר שפטור, אין לה דין תרומ' גדולה כלל. ואפשר דאפ"ה אסורה היא לזרים, כעין דאית' (חלה פ"ב מ"ה) גבי מפריש חלתו קמח עיי"ש ודו"ק:
תרומה גדולה. אולי נקרא בשם גדולה, לפי שהיא הראשונה. ואע"ג שבכורים קדמה. א"נ לפי שהיא במיתה, ואף שבכורים ג"כ במיתה (בכורים פ"ב ע"א). א"נ בל' סגי נהור, לפי שחטה א' פוטרת כל הכרי (קידושין נ"ח ע"ב), וא"כ היא קטנה ופחותה ממעשר, לכן נקרא תרומ' גדולה בל' סגי נהור:
והרמותם ממנו תרומת ה' מעשר מן המעשר מעשר מן המעשר אמרתי לך וכו'. אפשר דרש כן מדלא כתיב והרמותם ממנו מעשר מן המעשר. אלא שמאריך הקרא וכתיב "תרומת "ה' ללמד שתרומת ה', היינו תרומה גדולה שלכם (כפרש"י תמורה ה' ע"ב ד"ה מכל) הוי בכלל מעשר מן המעשר:
אי הכי וכו'. פי' דמקרא דרשינן שפטור, א"כ אפילו הקדימו לוי לכהן בכרי אחר שמרחן, נמי ליפטר לוי, ואמאי נקט בשבלים, ומשני עליך אמר קרא, פי' "בשבילך אמר קרא (מפרשים):
דף מ"ז ע"א רש"י ד"ה ולא בידים מזוהמות. בנטילת מים אחרונים עכ"ל, והא דאמרינן לעיל מים אחרונים בזמן שהן חמשה מתחילין מן הגדול, היינו משום כבוד ברכה, אבל לאחר שרחץ הגדול אין צריכין לכבד זה את זה (הרא"ש), ותר"י כתבו דה"ה בנטילה שבין תבשיל לתבשיל אין מכבדין (דברי חמודות סי' ל"ד):
רש"י ד"ה ממערבא. לפי שהיה רבין רגיל לעלות מבבל לא"י ולומר הוא דבריו משמו של ר' יוחנן עכ"ל, ועיין בסדר הדורות בדור שני ובדור רביעי של האמוראים, (ועי, בסדר הקבלה לראב"ד) דכתב שם ר' יוחנן היה ראש ישיבה פ' שנים בא"י ונפטר בשנת ד' אלפים ל"ט וחיבר הירושלמי, ואביי היה ראש ישיבה בפומבדיתא, ויש אומרים בנהרדעא, בשנת ד' אלפים ושמונים וחמשה, עד שנת צ"ט ומת, ואחריו מלך רבא, ומת ד' אלפים מאה ועשרה ושלש, ואז נפיש שמדא בארץ ישראל ואמעיטה הוראה ונחית מן דהוי תמן מן בבלאה כגון ילבין "ור' דימי וכולהו, דנחתין לבבל מא"י, שכולן חזרו אז לבבל עיי"ש:
רש"י ד"ה בפתח הראוי למזוזה. בכניס' כל פתחים למעוטי דרכים ופרצות עכ"ל, ולפי תשובת נוד' ביהוד' סי' קפ"ד, דפתח שהוא מושכב לארץ, כגון של מרתף, שהיא פטור ממזוזה עיי"ש, ולפי תשובת פנים מאירות דפתח של בית האסורים איכ' מ"ד דפטור ממזוזה, משום דהוי דירה בע"כ, ולאו שמה דירה, כפלוגת' דר"מ ורבנן (יומא י' ע"ב) עיי"ש, הנה לפי פרש"י כאן, צריך לומר "דפתחים אלו בכלל פרצה הם ודו"ק:
רש"י ד"ה עד שיכלה אמן מפי העונים וכו'. דאף עניית אמן מן הברכה היא וכו' עכ"ל, והטעם לפי "שאמן הוי כמו עדות וקיום על הברכה, "אמן, פי' אמת כן הוא, וידוע דקיום השטר, הוי כמו השטר, ופעמים הוי יותר מן השטר דע"י הקיום אין לעורר עליו עוד. ואפשר היינו טעמ' דאית' (בש"ע קכ"ד ס"ח) דזמן עניית אמן, הוא כדי שיוכל לומר אל מלך נאמן עיי"ש, ועי' רש"י לעיל ל"ט ע"ב ד"ה אלא, ובשפ"ח שם:
רש"י ד"ה חטופה. שקורין את האלף בחטף ולא בפתח, ואומר אמן והוא צ"ל אמן עכ"ל, פי' שאמר האל"ף בשו"א, ולא בקמ"ץ, ובשפ"חכ לפרש"י לעיל י"ג ע"ב ד"ה בלבד שם העתקתי עיי"ש. ודע דגמר' נקט כסדר, בתחלה נקט חטופה, שהיא זריזות באות אלף של אמן, ואח"כ קטופה באות נון, אלא שיש לדקדק למה נקט דין דאמן, ואח"כ ולא יזרוק ברכה מפיו ודו"ק:
רש"י ד"ה יתומה וכו' והא דאמר בהחליל וכו' עכ"ל, ועי' בערוך ערך אמן, שכתב והא דתני' אין עונין אמן יתומה, מפרשי בירושלמי שעל מי שחייב באותה ברכה קאמר, ובענייתו אמן יצא ידי חובתו, וצריך שישמע הברכה, ואח"כ יענה אמן, והא דעונין אמן במניפת סודרין, במס' סוכה היינו בקריאת ספר תורה, ולא בתפלה ולא בדבר שש"צ מוציא את הרבים ידי חובתן וכו' עיי"ש:
רש"י ד"ה ולא יזרוק ברכה מפיו. במהירות שדומ' עליו כמשא אלא שחוק קבוע הוא לו עכ"ל, והוא כעין העושה תפלתו קבע, אין תפלתו תחנונים (לעיל כ"ח ע"ב) עיי"ש:
רש"י ד"ה אכילנ' לן וכו' ואי אתה "מחייבנו עוד בזימון עכ"ל, י"ל בדיוק פרש"י "מחייבנו רב לשטתי', וכתבתי בשפ"ח לעיל מ"ה ע"ב לגמר' ד"ה תסתיים:
רש"י ד"ה אלו וכו' ארדיליא והן כמהין ופטריות (שוואממען בלע"ז) ושמואל היה קורא לרב אבא לכבודו עכ"ל, וכן ר' יוחנן קראו לרב אבא כדאית' (חולין פ"ד ע"א) א"ר יוחנן אבא ממשפחת בראים הוה עיי"ש. ועי' חולין מ"ה ע"ב שפרש"י "אבא, חבירי, ובתוס' שם חולין ל"ח ע"א ד"ה איצטריך, ועי' בשפ"ח לעיל מ"ג ע"א לגמר' ד"ה נח:
רש"י ד"ה הא לא חזי לי'. והוי' לה ברכת זימון הבאה בעבירה וכו' עכ"ל, והא דפרש"י ברכת "זימון, ולא פי' ברכת "המזון, משמע קצת דס"ל כשיטת הראב"ד, דכשאכל דבר איסור, מברך ברכת המזון, דהוי דאוריית', רק שאינו מברך ברכת זימון, שאין קביעתו, חשוב קביעות, ולא כשיטות הרמב"ם פ"א מה' ברכות וש"ע סי' קצ"ג ס"א, דאין מברך כלל על איסור לא בתחלה, ולא בסוף, ועיין מהרש"ל ומהרש"א לתוס' לעיל מ"ה ע"א תוס' ד"ה אכל טבל, ועיין מ"א קצ"ו סק"א, ועי' בפני יהושע ד"ה פיסקא ודו"ק:
רש"י ד"ה דמאי. חטין הלקוחין מע"ה ספק עישרן ספק לא עישרן וכו' עכ"ל, ור"ל וחבר הלוקח מע"ה, צריך להפריש מהם תרומת מעשר ומעשר שני בלבד, ומבואר הענין ברבינו עובדי' דמאי פ"א מ"א עיי"ש. ומה שפרש"י חטין, לאו דוק' אלא ה"ה כל חמשת המיני':
רש"י ד"ה אכסני'. (א) חיל של מלך שמטיל על בני העיר לזונם (ב) בשובם ממלחמתו (ג) והרי הם כעניים לפי שהם שלא במקומם עכ"ל:
(א) חיל של מלך. וישראלים הם, א"נ דנכרים הם (תוס'). ועיין בפי' המשניות לרמב"ם (דמאי פ"ג מ"א), וברמב"ם בפ"י מה' מעשר הי"א, כתב מאכילין עניים ואורחים דמאי וכו', ולא כתב דין "דחיל, ש"מ דרמב"ם מפרש אכסני', אורחים ודו"ק:
ב בשובם ממלחמתו. מסתבר דלאו דוק' דה"ה כשהולכים בשאר צוואת המלך ודו"ק:
ג והרי הם כעניים וכו'. פי' דלא יגרעו מב"הב העובר ממקום למקום, דמותר ליטול לקט שכחה ופאה ומעשר עני, וכשיחזור לביתו א"צ לשלם, דעני היה באותו שעה (פאה פ"ה מ"ד), ועי' לעיל מ"ג ע"א רש"י ד"ה שאני ובשפ"ח שם:
רש"י ד"ה מאכילין העניים דמאי. דרוב עמי הארץ מעשרי' הם, וחומר' דרבנן בעלמ' הוא עכ"ל, ועי' שבת י"ג ע"א תוס' ד"ה רבא:
רש"י ד"ה שהקדימו בשבלים וכו' והכהן היה לו ליטל תרומה גדולה תחלה א' מנ' דרחמנ' קרי' ראשית וכתיב מלאתך וכו' עכ"ל, פי' כדאית' (תרומ' פ"ג מ"ו) המקדים תרומה לבכורים, מעשר ראשון לתרומה, ומעשר שני לראשון, אע"פ שעובר בל"ת שנאמר מלאתך ודמעך לא תאחר, אע"פ כן מה שעשה עשוי, ומנין שיקדמו תרומה למעשר ראשון, שהתרומה היא ראשית, ומעשר ראשון לשני שיש בו ראשית, ופי' רבינו עובדי' שהתרומה היא קרוי ראשית, דכתיב ראשית דגנך, ומעשר ראשון לא נקרא ראשית, אלא שיש בו ראשית, פי' שיש בו תרומת מעשר שעל הלוי להפריש תרומה ממעשרו אחד מעשרה, ותרומה קרוי ראשית, לכן דין הוא שיקדים ראשון לשני עיי"ש. ומה שפרש"י אחד מחמשים, היינו לבינונים, וכמפורש תרומות פ"ד מ"ג עיי"ש:
תוס' ד"ה אין המסובין וכו' ותימ' וא' מההוא סבא וכו' א"נ י"ל דלא שתה אלא להראות לו מעשה שלא היה צריך לומר יותר (ב) ובירושלמי יש וכו' (ג) ומכאן משמע שא"צ למזוג מכוס של ברכה לשאר כוסות וכו' עכ"ל:
(א) מההוא סבא וכו'. דאית' פסחים ק"ו ע"א, ר' אשי איקלע למחוזא, אמרו לי' ליקדיש לן מר קידושא רבה (בורא פרי הגפן וקרי לי' קידושא רבה לפי דאכולהו קידושי קאמרי לי') הבו לי' כסא, סבר ר' אשי מה ניהו קידושי רבה (דלא ידע מה הוא קידושי רבה), אמר בלבו מכדי כל הברכות כולן בפ"הג אמרי ברישא, אמר בפ"הג, והאריך בו, (לדעת אם ימהר א' מהם לשתות ומזה יבין דבפ"הג רגילין לומר ותו לא) חזיי' לההוא סבא דגחין ושתי, קרי ר' אשי אנפשי' החכם עיניו בראשו עיי"ש. ולפי מה שתירצו התוס', דלא שתה ההוא סבא, אלא להראות לו מעשה, שלא היה צריך לומר יותר, י"ל מ"מ קרא ר' אשי אנפשי', החכם עיניו בראשו, במה שהאריך בדבר. ודע דמהך ענין דפסחים, משמע קצת כתוס' (חולין ו' ע"א) ד"ה אשכחי' ההוא סבא י"א זה אליהו עיי"ש:
ב ובירושלמי יש וכו' עכ"ל. דגרסינן בירושלמי דפ' כיצד מברכין להלכ' א', ר' אבא בשם רב מסובין אסורין לטעום כלום עד שיטעום המברך, ריב"ל אמר, שותין אע"פ שלא שתה, מה פליג מה דמר רב כשהיו כולן זקוקין לככר א', מה דמר ריב"ל כשהיה כל א' וא' כוסו בידו, תני המברך פושט ידו תחלה, אלא אם רצה לחלוק לו כבוד לרב, או למי, שגדול ממנו בתורה, הרשות בידו, רב כד הוד קצי, דוה טעים בשמאלי', ומפליג בימיני:
פי' פני משה:
מה פליג. אם ריב"ל פליג על רב או לא, וקאמר דלא פליג, דמה דאמר רב כשהיו כולין זקוקין לאכול מככר א', הלכך אין טועמין עד שיטעום המברך על הככר בתחילה, ומה דאמר ריב"ל, כשהיה כל א' וא' כוסו בידו, משום הכי אין צריכין להמתין עד שישתה המברך, ומפני שכן דרך הוא, שאוכלין כל המסובין מככר א', ושותין כל א' וא' מכוסו, נקטי למילתייהו כל חד וחד כא רחי':
תני. בתוספתא פ"ה:
רב כד הוי קצי. כשהיה פורס הלחם, היה טועם בידו השמאלית, ובתוך כך היה מחלק להמסובין בהימנית, וקמ"ל שהמברך צריך שיטעום בתחלה, ומפני שהיה רוצה למהר ושלא ימתינו עליו נהג כן:
ג ומכאן משמע שא"צ למזוג מכוס של ברכה לשאר כוסות. ר"ל מסוגי' הירושלמי משמע כן, וכן משמע קצת מסוגי' דפסחים, לפי תירוץ ראשון של תוס' דהכא, ועיין תוס' פסחים ק"ו ע"א ד"ה דהוה. ודע דדין זה דמזיגה מכוס של ברכה לשאר הכוסות, הוי רק כדי לתקן פגום, ולכן צריך לשפוך מכוס של ברכה, קודם שישתה המברך, דהא לאחר ששתה המברך, הוי כוסו פגום, ולא מהני השפיכה ממנו (תפארת שמואל ומעדני יו"ט). ומה שכתבו התוס', אבל אם אותן כוסות פגומות יש קפידא, עיין תוס' לקמן נ"ב ע"א ד"ה טעמו:
תוס' ד"ה אלו וכו' אבל אי אמר הב לן וניברך שהסיחו דעתן מלאכול אין הג' מצטרף עכ"ל, וכדאמר בעצמו רב (פסחים ק"ג ע"ב), ועיין תוס' לעיל מ"ב ע"א ד"ה אתכא, ועיין בש"ע קע"ט ס"א, דד' דברים הוין היסח הדעת עיי"ש:
תוס' ד"ה והלכת' וכו' כדאשכחן (לעיל מ"ג ע"א ודף מ"ו ע"ב):
תוס' ד"ה ומאכילין וכו' אבל טבל לא דקספו להו איסור מיתה וכו' עכ"ל, והא דטבל במיתה מבואר בכמה מקומות, ועי' ברמב"ם פ"י מה' מאכלות אסורות ה"א, ולענין הטבול למעשר עני עיין שם ברמב"ם דפסק דהוי איסור לאו, ועיין תוס' יו"ט דמאי פ"ד מ"ג, ועי' עירובין י"ז ע"ב תוס' ד"ה ואת, שכתבו שטבל הוה אסור בהנאה עיי"ש: