שפתי חכמים (ברכות)· רבי אברהם אבא הרצל
פרק שלשה שאכלו · דף מו:
ע"ב גמר' ויש מהם שחותם בברוך ואין פותח בברוך. כדדייקינן מצינו טעם, להא דנקט בל' זה, ולא נקט ויש מהם שאין "פותח בברוך "וחותם בברוך ודו"ק:
כדתני' מה הם אומרי' בבית האבל וכו'. זה ל' בפי"ד ממס' שמחות שלפנינו, המברך בר"המז בבית האבל אינו אומר ברכה רביעית ד"ר יוסי הגלילי, ר' עקיב' אומר הטוב והמטיב, וחכ"א דיין האמת שליט במעשיו שופט בכל הדורות בצדק שכולנו עמו ועבדיו ובכל זאת אנו חייבין להודות לו ולברכו עיי"ש, הרי נמצא שינוי הכא מהתם ודו"ק:
אע"ג דרבנן קשישי וכו'. והוא כעין דאית' לעיל (ל' ע"א) א"ר אשי לא חזינן רבנן קשישי מינן דעבדי הכי עיי"ש, ורש"י ז"ל לא גרס קשישא:
פרסאי בצרכי סעודה בקיאי מינייכו וכו'. ר"ל לפי שריש גלות' ור' ששת בבבל היו, לכן א"ל ריש גלות' לר"ש, אנשי יהודאי דדרים בין אנשי פרס, בצרכי סעוד' בקיאי מינייכו. והא דאית' (מגילה י"א ע"א) אלו פרסיים שאוכלי' כדוב ושותין כדוב, ושם מיירי בנכרים של ארץ פרס, וכן (לעיל ח' ע"ב) בג' דברים אני אוהב את הפרסיים שהן צנועין באכילתן עיי"ש:
ישב גדול וישמור ידיו וכו'. ר"ל וימתין וישמור מלהפסיק ומלדבר עד שנוטלין כולן (כן למדתי מל' הש"ע קס"ה ס"ב):
א"ר ששת אנא וכו'. ובנוסח כתב יד גרס "א"ל ר' ששת אנא מתנית' ידענ', וגירס' זו נכונה שהרי ר' ששת אמר כן לריש גלותא:
אנא מתנית' ידעני. ר"ל דרבנן שלומדי' משנ' ותוספתא בקיאין בצרכי סעודה יותר מפרסאי:
בר פחתי. עיין בשפ"ח לעיל י"ג ע"ב לגמר' ד"ה בר פחתי:
עיין בברכת מזונ' וכו'. עיין רש"י לעיל מ"ג ע"א ד"ה עיין, ויש לפרש עוד דיעיין ויסדר לעצמו לברך ברכת המזון, בעוד שהאחרים נוטלים ידיהם קאמר לך רבי. ולמדתי לפרש כן ממה שפי' הרשב"א הא דאית' לעיל, מים אחרונים בזמן שהם חמשה מתחילין מן הגדול וכו', דשיערו חכמים שבשיעור נטילת הארבעה, יש זמן לעיין בד' ברכות של מזון, וכן נמי בשיעור זה ליכ' הפסק, בין נטילה לברכה, ושמעינן מכאן דהא דאמרינן תכף לנ"י ברכה (לעיל מ"ב ע"א) לאו דוק' תיכף ממש, אלא בכדי שיעור זה (עיין דברי חמודות דפרקין סי' ל"ג):
דף מ"ו ע"ב רש"י ד"ה ויש מהן חותם ולא פותח. כגון ברכה סמוכה לחברתה וכו' וברכה אחרונה שבק"ש אמת ויציב ואמת ואמונה וכו' עכ"ל, ואע"ג שאינו חוזר ואומר אמת (כדלעיל י"ד ע"ב), אפ"ה נקט רש"י אמת ויציב "אמת ואמונה, לפי שהוא לשון הגמר' (כדלעיל כ"א ע"א) עיי"ש:
רש"י ד"ה והטוב והמטיב וכו' שאינה מברכת המזון אלא על קבורת הרוגי ביתר תקנוה (לקמן מ"ח ע"ב) עכ"ל, פרש"י הוי בקיצור, וכדלעיל מ"ה ע"ב רש"י ד"ה וליקומו עיי"ש בשפ"ח. ודע לפרש"י דהכא, דברכת הטוב והמטיב, "אינה "מברכת "המזון, הא דתקנו לומר ברכה זו, דעל קבורת הרוגי ביתר, סמוך לברכת המזון, כתבתי בשפ"ח (לקמן מ"ח ע"ב) לגמר' ד"ה הטוב:
רש"י ד"ה להיכן הוא חוזר. מי שנצטרף לזמון ואמרן (לעיל עמוד א') אליב' דר"ש וכו' עכ"ל, עי' מגן אברהם סי' ר' סק"ג:
רש"י ד"ה בזמן שהן ב' גדול מסב בראש. כלומר מסב תחלה על מטתו עכ"ל, ר"ל דליכ' למימר בראש כפשוטו, דהיינו למעלה, דהא אמר ושני לו למעלה הימנו, דהיינו כלפי ראשו של גדול, שמסב מצד המטה דרך שמאל, ולמטה מיקרי דרך מרגלותיו דהיינו מצד ימינו של גדול (תוס' ר"י חסיד), לכן פרש"י בראש, "תחלה. והא דאית' בזמן שהן ג', גדול מיסב באמצע, פירוש דגדול מסב תחלה על מטתו באמצע:
רש"י ד"ה במתוג. ברמיזה עכ"ל, ובערוך פי' מורין באצבעות, כל דבריהם ברמז הן. ומה שפרש"י תכא, שלחן, אבל בערוך פי תכא, מושב וכסא, ומסוגי' דהכא לא מסלקי תכא מקמי', משמע קצת כפרש"י:
רש"י ד"ה ובזמן שהן ג' שני לו למעלה הימנ' וכו' ואם בא לספר עם השני לו טוב הוא שיזקוף ואל ישפיל את השני לו לפני קטן ממנו וכו' עכ"ל, ואפשר משום שטוב שישפיל את עצמו, ואל יתכבד עצמו בקלון של חבירו:
רש"י ד"ה מתחילין מן הגדול. ולאלתר מעיילי' תכא קמי' עכ"ל, ופורס מיד המוציא (ט"ז סי' קס"ה סק"ג), ועיין לעיל (עמוד א') דבעל הבית בוצע, ואף כשיש שם גדול (תוס' ד"ה לא) ודו"ק:
רש"י ד"ה למקום שמים אחרונים חוזרין. כשמגיעין לחמשה (א) אם נטל הגדול הוא מברך (ב) ואם צוה לאחר ליטול קודם לו הוא מברך עכ"ל:
(א) אם נטל הגדול הוא מברך. היינו כשאין שם אורח או כהן, דאי שם כהן או אורח, הם קודמים לגדול (עיי' ש"ע סי' ר"א):
ב ואם צוה לאחר ליטול וכו'. היינו לאחד מן החמשה האחרונים, דהא השאר המסובין, כבר נטלו:
רש"י ד"ה אין מכבדין לא בדרכים. הולכי דרכים לומר לגדול הימנו לך לפני עכ"ל, י"ל לפי שהדרכים בחזקת סכנה (ירושלמי לעיל פ"ד להלכ' ד') וההולך ראשון, מסוכן יותר מההולך אחריו, כדמשמע (בראשית ל"ג ב') ואת לאה וילדיה אחרונים, פרש"י אחרון אחרון חביב עיי"ש, והיינו טעמ' ג"כ דאין מכבדין בגשרים, ומצאתי ראי' לדברי מד ברי המרדכי עיי"ש. משא"כ בפתח של מזוזה מכבדין, משום דמזוזה שומר דלתות ישראל. ואין להקשות מדברי התוס' ורא"ש, שכתבו כשיצאו לדרך כא' מכבדין בדרכים, י"ל לפי כשהלכו ביחד לדרך ההוא, הוי כאילו קיבלו עליהם, לנהוג בדרך, כמו בעיר:
תוס' ד"ה והטוב והמטיב וכו' וי"ל משום דקצרה היא (א) רק שתקנו לאחר כך ג' מלכיות וג' גמולות וג' הטבות (ב) ונאמן אתה של ברכת ההפטרה הוא מן ברכה העליונה ולכן הוא נכתב גדול וכו' עכ"ל:
(א) רק שתקנו לומר כך ג' מלכיות וכו'. עיין לקמן מ"ט ע"א רש"י ד"ה שתי מלכיות וד"ה לבר מדידה עיי"ש, וז"ל הש"ע קפ"ט ס"א, ברכה רביעית אומר בה ג' מלכיות, בא"י אלקינו "מלך העולם האל אבינו "מלכינו וכו' "המלך הטוב, וג' הטבות, הטיב מטיב ייטיב, וג' גמולות, גמלנו גומלנו יגמלנו עכ"ל, ומה שכתבו התוס', רק שתקנו לאחר כך "ג' מלכיות, יש לדקדק דהא מלך העולם הוא מן הג' מלכיות, א"כ הוי להו למימר שתקנו לאחר כך "ב' מלכיות. ועוד התוס' כתבו גמולות קודם הטבות, ועיין ברא"ש סוף סי' כ"ב, אמרינן במדרש דצ"ל בה ג' טובות וג' גמולות וכו' עיי"ש, ובשפ"ח לשם ודו"ק:
ב ונאמן אתה של ברכת ההפטרה וכו'. ז"ל התוס' פסחים ק"ד ע"ב ד"ה חוץ, וברכה שלאחר הפטרה, דצור כל העולמים וכו' שכל דבריו אמת וצדק, יש הפסק במחזורים, ומתחיל ונאמן אתה הוא וכו', ואין שם ברכה, לא בחתימה הראשונה, ולא בפתיח' השני', ונראה דכולה ברכה אחת היא, דכולה משתעי בנאמנות ובאמיתות המקום, ומה שיש הפסק במחזורים, לפי שהיו רגילים כל הציבור להפסיק שם, ולומר שבח, כדאמר במס' סופרים (פי"ג ה"י), וכן משמע התם, דברכה אחת היא, דקאמר התם דמפטיר מברך ז' ברכות, כנגד ז' קרואים, פי' ב' בקריאת התורה בתחילה וסוף, "ואחת לפני הפטורה, וד' אחריה הרי ז' עיי"ש. ומה שכתבו התוס' ולכן הוא "נכתב "גדול, פי' דיש הפסק במחזורים, ומתחיל באותיות גדולות, ונאמן אתה וכו', כמו שכתבו התוס' שם בפסחים:
תוס' ד"ה להיכן הוא חוזר וכו' פשיט' דיחזור אפילו להזן דהה הזן הוא דאוריית' וכו' (לעיל ע"א תוס' ד"ה עד) ע"כ צ"ל דקאי אהא דאמר לעיל (עמוד א') וכו' והר"ם מאייבירא פי' דקאי לאו בשלשה שאכלו ויצא א' מהם לשוק וכו' ולעיל (עמוד א') נמי הכי פי' עד היכן מקום זימון וכו' ובא דהיינו למר מהזן ואילך ולמר נברך וכו' עכ"ל:
א משלשה שאכלו ויצא א' מהם לשוק וכו'. הוא מימרא דר' דימי בר, יוסף לעיל מ"ה ע"ב עיי"ש:
ובא דהיינו למר מהזן ואילך ולמר נברך וכו'. וכתב הג' ר"ע איגר ז"ל למר מהזן ואילך, ולמר מן נודה לך, דהיינו מתחלת הזן, ומתחלת נודה לך, ועי' במהרש"א שכתב ומיהו מ"ד חוזר לראש, ליכ' לפרושי אלא למ"ד עד נודה לך:
תוס' ד"ה מר זוטרא וכו'. לא וכוותי' קיי"לן והכי מברכין וכו' (ב) ופי' בה"ג וכו' עכ"ל, עי' בשפ"ח לרא"ש סי' י"ג:
(א) וכוותי' קיי"לן וכו'. וז"ל באר הגולה יור"ד סי' שע"ט, מה שלא ראיתי נוהגין להוסיף ברכת אבלים בברכה רביעית, י"ל שסמכו אדברי תוס' שכתבו (כתובות ה' ע"ב) דברכת אבלים אינה אלא בעשרה עיי"ש:
ב ופי' בה"ג וכו'. ובהלכות גדולות שלפני, לא מצאתי נוסח ברכת אבלים, אלא ז"ל בה' אבל דף ל"ד ע"א, אמר מר דברים שבצינעא נוהג בשבת, ומברכין ברכת אבלים בשבת, ומי שאין לו מברכים, מברך הוא לעצמו, אבל מר רב יהודאי הכין אמר אין מברכין ברכת אבלים בשבת, דכיון דקא מברכינן בתלתא או בעשרה, לאו דברים שבצנע' הוא, ואסור לנהוג אבילות בשבת עכ"ל, וז"ל שם דף ל"ד ע"א, איתתא דמית גברא, אסור לאינש אחרינא לשדורי לה כסא דברכתא דאבילות, מ"ט משום דגברא נובראה, אסור ליה לשדורי כפא לאיתתא דלאו דילי', אבל אי אית תמן אבוה או בנה או אחיה, מותר לשדורי לה אינהו כסא דאבילותא עכ"ל בח"ג: