שפתי חכמים (ברכות)· רבי אברהם אבא הרצל
פרק שלשה שאכלו · דף מו.
ע"א גמר' מתפח. פי' יתרפא:
עבידנ' יומא טבא לרבנן. כלומר עבידנ' סעודה, דבנדרים הולכין אחר לשון בני אדם (יומא ע"ו ע"ב). ואפשר לפי שהענו את עצמן הרבנן, היינו התלמידים, בחליו (כדלעיל י"ב ע"ב) ואם ת"ח צריך שיחלה עצמו עליו עיי"ש, לכן קביל על נפשי' כו' עבד סעודת לכולהו רבנן. וכשקיבל עלי' לא אמר לכולהו, לקיים אמור מעט ועשה הרבה (אבות פ"א):
ואיהו כמאן ס"ל כי הא דאמר רבי יוחנן משום רשב"י ב"הב בוצע ואורח מברך. ר"ל ואיהו ר' אבהו דאמר לר' זירא ניבריך לן מר, כמאן ס"ל, ומסיק דס"ל כי הא דא"ר יוחנן וכו'. ומה שיש לדקדק אי ר' אבהו ס"ל כר' יוחנן, דב"הב בוצע ואורח מברך, א"כ קשי' למה מתחלה, א"ל לר' זיר' לישרי לן מר, עיין במהרש"א, ודוחק לומר לפי שר' זירא הוא מרא דעובד', ובשבילו בא הסעודה, לכן א"ל לישרי לן מר ודו"ק:
כדי שיבצע בעין יפה. בכ"מ שבש"ס נקט עין יפה ל' יחיד, כעין זה (כתובות ק' ע"א) דאיכ' דתורם בעין יפה, ומבואר בשפ"ח לקמן נ"ה ע"ב לגמר' ד"ה אל תקרי עלי עין, שהעתקתי דבר נכון מס' סמיכות חכמים עיי"ש ודו"ק:
ואורח מברך כדי שיברך לבעל הבית. ואין לומר דאף אם הבע"ב מברך או א' מן המסובין, מ"מ יכול האורח לברך את הבע"הב, די"ל דעדיף כשמברך לב"הב במקום שמברך לקב"ה, דיש לברכה מקום לחול טפי, וכעין זה (חולין מ"ט ע"א) ומאי מסעי' כהני, דמוקי' לה לברכה לכהנים במקום ברכה לישראל עיי"ש. ודע דברכה זו מקומה כשמגיע המברך להרחמן:
ואורח מברך. ועיין בש"ע סי' ר"א, מבואר בת"ח וכהן ע"ה מי קודם עיי"ש, אבל בת"ח ואורח ע"ה, אורח וכהן אינו מבואר, ועיין מי קודם ודו"ק:
יהי רצון שלא יבוש ב"הב בע"הז. פי' שלא יהי' לעולם נצרך לבריות, שפניו משתנות מחמת שבושה ככרום (לעיל ו' ע"ב), ויזכה כן מצד מדה כ"מ, לפי שבצע "בעין "יפה:
שלא יבוש ב"הב בעוה"ז ולא יכלם בעו"הב. יש לפרש דאית' הנותן פרוטה לעני מתברך אבשש ברכות, והמפייסו בדברים מתברך "בי"א (ב"ב ט' ע"ב), והני שש ברכות, יש לומר שהם, שניצול מששה שמות שיש לו לעניות, ואלו הן, "מסכן, "אביון, "דל, "מך, "רש, "עני, והם ראשי תיבות "מ'א'ד"ם ר"ע, (והיינו שמתפללין שתצילנו היום ובכל יום מאדם "רע (כוונות ישרות), וכל שכן כשנותן לעני דבר לאכול מיד דקירוב הנאתו, ודאי מתברך בשש ברכות הללו, ולפי"ז י"ל "שלא "יבוש "ב"הב בעו"הז, פי' שינצל מכל שש שמות העניות "'מ'א'ד'ם ר"ע, הרי לא יבוא לידי בושה דעניות בעו"הז, "ולא "יכלם לעו"הב, פי' דהא בצע בעין יפה, דהוה כמפייסו לאורח בדברים, דמתברך בי"א ברכות, ומכללם שלא יכלם לעוה"ב, כמוכח מהתם בבבא בתרא עיי"ש:
רבי מוסיף בה דברים וכו'. י"ל הטעם דרבי הוסיף וכו', משום דהך "שלא "יבוש וכו' "ולא "יכלם וכו'. עדיין אינו ברכה כ"כ, שהרי רק ברכת "העדר "הרע הוא, לכן הוסיף רבי, ויצליח מאד בכל נכסיו וכו', שהיא ברכה ממש "מציאות "הטוב:
ויצליח מאד בכל נכסיו ויהיו נכסיו ונכסינו מוצלחים. והא דכופל הצלחת נכסיו ב' פעמים, וכן הוא הנוסח בש"ע, יש לומר לפי שאינו דומ' הצלחת העשיר, להצלחת העני, שהעני בהרווחת כל שהוא, הוא מתחשב למוצלח, משא"כ העשיר, לכן מבקש מתחלה, ויצליח מאד בכל נכסיו, וכשיהי' כבר איש מצליח ועשיר, אחר כך ויהיו נכסיו ונכסינו מוצלחים, ר"ל שיצליח, מה שנחשב להצלחה לעשיר, דכי רבה היא, (ובדיוק זה כולל כאן נכסיו ונכסינו). ומכאן י"ל ברכת יצחק ליעקב אבינו (בראשית כ"ז כ"ח) "ויתן "לך "אלקים, ופרז"ל ויתן ויחזור ויתן, ר"ל קודם כל יתן לך לרוב, וכשתהי' כבר עשיר, אז ויחזור ויתן לך אלקים, כברכת עשיר. ובזה י"ל (דברים א' י"א) "ה' "אלקי "אבותיכם "יוסף עליכם "ככם "אלף "פעמים, וכאשר כבר הוסיף עליכם ככם אלף פעמים, ואז "ויברך "אתכם "כאשר "דבר "לכם. וטוב לפרש בזה (תהלים ע"א כ' כ"א) "אשר "הראיתני "צרות "רבות "ורעות, לכן "תשוב "תחיני ר"ל נחשב לחיוני אם רק "מתהומות "הארץ "תעליני, אבל כנסת ישראל מבקשת מתחלה "תרב "גדולתי, וכשאהי' כבר בגדולה, אז "תסוב "תנחמני:
וקרובים לעיר ואל ישלוט שטן וכו'. עיי' בב"מ ק"ז ע"א מענין וקרובים לעיר עיי"ש, וי"ל לפי שהתפלל שיהיו קרובים לעיר, א"כ יהי' בני אדם שולטין בהן בעיניהם, ורואין אותן, לכן סומך ומתפלל, ואל ישלוט שטן, דהיינו עין הרע וכדומ', לא במעשה ידיו וכו':
ואל יזדקק לא לפניו וכו' שום דבר הרהור חטא וכו'. לפי שהתפלל על הצלחת נכסים, לכן סומך מיד ומבקש שינצל מכל חטא ועון, ויעמוד בנסיון העושר, ולא יהי' וישמן ישורון ויבעט חטא ועבירה ועון. וכן הסדר בברכת השחר, ואל תביאני לא לידי "חטא ולא לידי "עבירה "ועון וכו', ויש בזה כמה נוסחות שונות, ועיין בש"ס, ובנוסח הכתב יד:
עד נברך. פי' עד ובטובו חיינו, ולר' ששת מתחיל ברכת זימון נברך שאכלנו משלו, ומסיים הזן את הכל, ושנים או א' שאכלו, אין אומרים ברכת הזן את הכל כלל לפרש"י:
שהרי פועלי' עוקרין אותה. נקט ל' "עוקרין, י"ל משום דהיו יכולין לכלל הטוב והמטיב, בברכת הארץ, כמו שהם כוללים בונה ירושלים וכמו שכוללין כולן בברכה אחת מעין שלש, (עי' בשפ"ח לעיל מ"ד ע"א לגמר' ד"ה ברכה), ולפי שאפילו ע"י כולל אין אומרי' אותה, לכן נקט ל' עוקרין אותה, וכן יש לפרש לקמן ע"ב, תדע שהרי עוקרין אותה בבית האבל עיי"ש. ועיין לעיל ט"ז ע"א, רש"י ד"ה כוללין שתי ברכות באחת:
כל הברכות כולן פותח בהן בברוך וחותם בה בברוך חוץ מברכת הפירות וברכת המצות וכו'. הנה ברכת הפירות והמצות וסמוכות לחברת' וכו', הם רבים מאותן שפותחין וחותמין בברוך, כגון ברכת קידוש שבת ויו"ט וקידוש לבנה וברכת התורה וברכת אשר יצר וכדומ', וא"כ למה נקט כל הברכות כולן פותח וחותם בברוך, חוץ מברכת פירות וכו', הא הח"ץ, היא יותר מן הכלל ודו"ק:
דף מ"ו ע"א רש"י ד"ה קטינא חריך שקי. כך היו קורין לר' זירא וטעמ' מפורש (בב"מ פ"ה ע"א) עכ"ל, דאית' שם דר' זירא ישב עצמו בתוך התנור חם משום מילי דשמיא, ולא הוה שלטא בי' נורא, יומא חד יהבו בי' רבנן עינא, ואיחרכו שקיה, וקרו לי קטין חריך שקיה, (דאינש גוצא הוה) (רש"י) עיי"ש. והא דלא אמר ר' אבהו, "אי "מתפח יר' "זירא, ובפרט לפי מדרש רשב"י לפ' לך לך דף פ"ד ע"א, דמי שנתפלל על חבירו צריך להתפלל דבר ברור, והעתקתי בשפ"ח (לעיל ל"ד ע"א) לרש"י ד"ה א"צ עיי"ש, די"ל לפי שכאן חולה היה, והיה צריך לרחמים, לכן כדי להזכיר זכותי דעביד, אמר אי מתפך "חריך "שקי. ואפשר דגם הא דקרי לי' אינשי בשם זה, לא היה אלא כדי להזכיר צדקתו:
רש"י ד"ה כי מטי למשרי. לישנ' דשירותא, כלומר לפרוס ברכת המוציא ולאכול עכ"ל, ובערוך ערך שר פי' שירותא, סעודה, ויעש להם משתה, תרגום ירושלמי ועביד להון שירו:
רש"י ד"ה ר"ה דמבבל. היינו רב הינא סתמא:
רש"י ד"ה קרובים לעיר. שיכול לראותן ב"הב תמיד ולדעת מה הן צריכין עכ"ל, כעין דאית' (חולין ק"ה ע"א) מאן דסייר נכסיה כל יומא, שהולך ורואה קרקעותיו מה הן צריכין, משכח אסתירא עיי"ש. א"נ דטובה לאדם כשנכסים במקום א' וקרובים אליו, כדמצינו בח"ה בחסיד אחד שהתפלל רחמנ' ליצלן מפיזור הנפש, ושאלו מאי פיזור הנפש, והשיב שלא יהיו נכסיו מרוחקי' ומפוזרי' במקומות רבים:
רש"י ד"ה שהרי פותח בה בברוך. ואי דאוריית' היא הוה סמוכה לחברתה ואין פו פותחין בה בברוך עכ"ל, לפרש"י עיקר תדע היא, "שהרי "פותח "בה "בברוך, וא"כ הא דנקט הש"ס "ואין "חותם "בה "בברוך, כדי נסבה ודו"ק:
רש"י ד"ה כדתני' וכו' משום דכולה חדא הודאה היא ואין הפסק דבר תחנה או דבר אחר בתוכה כמו שיש בקידוש כי הוא יום תחלה למקראי קדש והנחילנו עכ"ל, ז"ל רש"י (בפסחים ק"ה ע"א) ולא דמו ברכת המצות ופירות, לברכת קידוש ולברכת יוצר אור, וברכת אבות, שבברכת קידוש צריך לספר בשבח שבת, וברכת יוצר אור שיש בה הפסק תחינה, כגון ברחמיך הרבים, וברכת אבות יש בה ריצוי, לפיכך צריך לפתוח ולסיים בשבחו של מקום עכ"ל. והנה פירש"י כאן, בקידוש כי הוא יום תחלה למקראי קודש והנחילנו, וכן הוא נוסח הרמב"ם בפכ"ט מה' שבת עיי"ש, וזה אינו כסדר נוסח שלנו, מקידוש שבת ורגלים ור"ה ודו"ק:
תוס' ד"ה לא סבר מר וכו'. מיהו יש ליישב הני תרי לישני דר' יוחנן כשב"הב מיסב עמהם וכו' עכ"ל, הני תרי לישני, פי' בין ר' הונא לר' יוחנן, דר"ה סבר בוצע מברך, כשאין ב"הב מיסב עמהם, ור"י מיירי כשב"ה:
מיסב עמהם. א"נ יש ליישב הני תרי לישנ' דר' יוחנן גופא, דכאן אמר ר"י בע"הב בוצע ואורח מברך, ולקמן מ"ז ע"א אמרינן, והלכת' גדול מברך, ומשמע מרי"ף ורא"ש דר' יוחנן ס"ל הכי, וא"כ קשי' דר"י אדר"י, על זה כתבי התוס', שיש ליישב דלא קשי', דר"י דהכא מיירי כשב"הב מיסב עמהם, ואין שם גדול וכו' (מהרש"א):
תוס' ד"ה עד היכן ברכת זימון. פרש"י וכו' ולא נהירא וא' דברכת הזן דאוריית' וכו' ועוד הא קיי"לן כר' ששת באיסורי וכו' לכן יש לפרש דקאי אדלעיל (מ"ה ע"ב) וכו' (ב) וכפי' זה איתמר בירושלמי עכ"ל:
(א) דברכת הזן דאוריית'. עיין (לקמן מ"ח ע"ב), ועיין מ"א סי' קצ"א סק"א, דרש"י ס"ל כרמב"ם, דאין מנין הברכות מדאוריית', דמדאוריית' די שיברך על שלשתן ברכה אחת וכו', והעתקתי הדברים בשפ"ח לתוס' ט"ז ע"א ד"ה וחותם עיי"ש. ומה שכתבו התוס' דקיי"לן כר' ששת באיסורי, העתקתי בשפ"ח לעיל מ"ב ע"ב לתוס' ד"ה ור' ששת עיי"ש. ומה שכתבו התוס' בכל דוכתי נקט ג' ברכות, עי' לעיל מ"ד ע"א במשנה:
ב וכפי' זה איתמר בירושלמי עכ"ל, דגרסינן בירושלמי דפרקין להלכ' א', ג' שאכלו כאחת, ובקש א' מהן לילך לו, דבית רב אמרי יברך ברכה ראשונה וילך לו, איזו הוא ברכה ראשונה, דבית רב אמרי זו ברכת הזימון, ר' זעיר' בשם ר' ירמי' זו הזן את הכל, ר' חלבו בר חנן בשם רב זו הזן את הכל, התיב ר' ששת, והא מתניתא פליגא, שנים ושלשה חייבי' בברכת הזימון, הא ארבע' לא, אין תימר ברכת זימון ראשונה, ניתני ארבעה, אשכחן תני ארבעה, אין תימיר זו חזן את הכל קשי', אין תימר זו חשיב והמשיב לית את יכול שנייא היא דא"ר הונא משניתנו הרוגי ביתר לחבורה, נקבעה הטוב והמטיב, הטוב שלא הסריחו, והמטיב שנתנו לקבורה, א"ר חינא תיפתר כר' ישמעאל, דר' ישמעאל אמר הטוב והמטיב דבר תורה, דכתיב ואכלת ושבעת וברכת זו ברכת הזימון, את ח' אלקיך זו הזן את הכל, על הארץ זו ברכת הארץ, הטובה זו ברכת בונה ירושלים, אש נתן לך זה הטוב והמטיב:
פי' פני משה:
וביקש א' מהן לילך לי. והרי היא נתחייב בנימין:
יברך ברכה ראשונה. ואח"כ ילך לו ופליגי מה היא ברכה ראשונה:
דבי רב אמרי זו ברכת הזימון. נברך שאכלנו משלו ואחר שיאמרו לזה יכול הוא לילך לדרכו:
זו הזן את הכל. וצריך שישב עד שיאמר כל ברכת הזן ואח"כ ילך לו וכן ר' חלבו בשם רב קאמר כר' זירא:
התיב ר' ששת, על דבית רב דקאמרי ברכה ראשונה ברכת הזימון והא האי מתנית' פליגא כדמסיים ואזיל:
שנים ושלשה חייבין בברכת הזימון. א"נ המזון גרסינן, כלומר שנים ושלשה בני אדם שאכלו ואין אחד מהן יודע לברך ברכת המזון כולה אלא אחד יודע ברכה ראשונה והשני יודע ברכה שנייה ושלישית ואינו יודע ברכה ראשונה או שאחד יודע לברך ברכה ראשונה ואחד יודע לברך ברכה שנייה ואחד יודע לברך ברכה שלישית חייבין לברך ברכת המזון לפי שאפשר לברך כל א' וא' מהן ברכה אחת שהיא יודע ונמצאת ברכת המזון כולה משנים מהם או משלשתן:
הא ארבעה לא. כלומר אלמא דשמעינן מינה דברכת המזון עם ברכת הזימון אינה אלא ג' ברכות בלבד ולפיכך אינה נחלקת אלא לשלשה אנשים בלבד ומשום הכי קתני שנים ושלשה ולא קתני ארבעה ואי אית' דברכת הזימון עד נברך הוא היה אומר ארבעה וקשי' לדבית רב:
אשכח תני ארבעה, ומשני דבאמת אשכחן חדא ברייתא דקתני ארבעה ודבית רב אמרי כוותה:
אין תימר זו הזן את הכל קשיא. כלומר השתא דאשכחן ברייתא דתני ארבעה א"כ קשי' לאידך דקאמר ברכה ראשונה עד הזן את הכל הכא דלדידיה לא הוה אלא ג' ברכות לשלשה בני אדם:
אין תימר זו הטוב והמטיב לית את יכול שנייא היא וכו'. כלומר וכי תימא דאף למ"ד ברכה ראשונה מברכת הזימון עד ברכת הזן היא נמי ניחא דהאי בריית' דקתני ארבעה עם ברכת הטוב והמטיב הוא דקחשיב וא"כ אשכחן ד' ברכות לר' בני אדם הא ליתא דאי אתה יכול לומר כן דהא שנייא היא ברכת הטוב דמדרבנן היא וכדר' הונא דאמר משניתנו הרוגי ביתר לקבורה הוא דתקנו אותה וא"כ לא מצי התנא למיחשבה עם הני ברכות דאוריית':
א"ר חונא תיפתר כר' ישמעאל. כלומר אי משום הא לא קשי' דלעולם נימא ברכה ראשונה עד ברכת הזן היא וזימון לא נחשב לברכה בפני עצמה והא דקתני ארבעה עם ברכת הטוב והמטיב הוא דקחשיב ותיפתר כר' ישמעאל דס"ל מדאוריית' היא כדדריש לה מן הכתוב בתורה ואכלת ושבעת וכו' לקמן מ"ח ע"ב אשר נתן לך זה הטוב והמטיב:
(והארכתי בהעתקה זו, משום דהרי"ף ז"ל האריך וכתב דברי הירושלמי כאן):
תוס' ד"ה ולמאן דאמר שנים ושלשה קסבר עד הזן. פרש"י ב' ליחיד וג' לזימון וכו', לכן נראה פי' של ר' אלפס וכו' עכ"ל, ומבואר הענין במה שהעתקתי מירושלמי ומפי' פני משה בדיבור הקודם עיי"ש:
תוס' ד"ה כל הברכות כולן וכו'. והא לך הסדר וכו', (א) אלקי נשמה אמאי אינה פותחת בברוך דאינה סמוכה לאשר יצר כגון אם לא בא מן הנקבים וכו' (ב) וכל הני ברכות קטנות כל אחת ברכה לעצמה כדאמרן בעלמא וכו' וא"ת והלא (ג) כל הברכות כולן צ"ל בחתימתן מעין פתיחתן וכו' (ד) כדאמרינן במדרש חדשים לבקרים וכו' וי"ל (ה) לפי שהיו רגילים וכו' עכ"ל:
(א) אלקי נשמה אמאי וכו'. מקושיות התוס' דמקשין אמאי אלקי נשמה אינה פותחת בברוך דהא אינה סמוכה לאשר יצר, כגון אם לא בא מן הנקבים, ר"ל כשלא עשה צרכיו, משמע דאי עשה צרכיו דצריך לברך אשר יצר, אז ודאי סומך מיד אלקי נשמה, ושמעתי דהכי נהג הגאון בעל החתם סופר ז"ל, ועי' בסי' מ"ו ס"א וסי' ס"ז סי"ג:
ב וכל הני ברכות קטנות וכו'. היינו הא דאית' (לקמן ס' ע"ב), כי שמע קול תרנגול', אומר הנותן לשכוי בינה וכו' עיי"ש:
ג כל הברכות כולן צ"ל בחתימתן מעין פתיחתן. כדאית' (פסחים ק"ד ע"א) מעין פתיחתן סמוך לחתימתן עיי"ש, והיינו שתירץ התוס', דשפיר הוה "מעין "פתיחה "סמוך "לחתימ'. ועיין בירושלמי פ"א לה"ה, ז"ל א"ר אחא כל הברכות כעין חותמותיהן, פי' מענין שהוא מזכיר בסוף נוסח הברכה, כך היא חותם, כגון עוזר ומושיע ומגן בא"י מגן אברהם וכן כולם עיי"ש היטב:
ד כדאמרינן במדרש וכו'. והוא מדרש רבה (איכה ג'), והעתקתי המדרש בשפתי חכמים לעיל י"ב ע"א, לתוס' ד"ה להגיד בבקר חסדך עיי"ש:
ה לפי שהיו רגילים וכו'. כדאית' (מגילה כ"א ע"א) תנא הפותח מברך לפני', והחותם מברך לאחריה, והאידנ' דכולהו מברכי לפניה ולאחריה, היינו טעמ' דתקנו רבנן, גזירה משום הנכנסין ומשום היוצאין עיי"ש, אבל קריאת פסוקי תורה, לא הוה הפסק, כמו ק"ש דלא הוה הפסק: