שפתי חכמים (ברכות)· רבי אברהם אבא הרצל
פרק שלשה שאכלו · דף מה:
ע"ב גמר' נשים מזמנות לעצמן ועבדים מזמנים לעצמן נשים ועבדים וקטנים וכו'. והא דברישא בענין המזמנים לעצמן לא הזכיר קטנים, כבר תירץ בכסף משנה פ"ה מה' ברכות ה"ז, לפי שהקטנים אינן חייבים בשום מצוה, אלא על אביהם מוטל לחנכם, וכיון שהיא חבורת קטנים, אינם מצווים בזימון עכ"ל, ודע דז"ל הש"ע קצ"ט ס"ו נשים ועבדים וקטנים אין מזמנין עליהם, אבל מזמנין לעצמן, ולא תהא חבור' של נשים ועבדים וקטנים מזמנין יחד, משום פריצות' דעבדים, אלא נשים לעצמן, ועבדים לעצמם, ובלבד שלא יזמנו בשם, ועיין שם בסעיף י', והנה מלשון "אבל "מזמנין "לעצמן, משמע דאף בקטנים הדין כן, ואפשר דסמך על מה שכתב אח"כ, אלא נשים לעצמן ועבדים לעצמם ולא הזכיר קטנים ודו"ק:
והא מאה "נשי כתרי גברי דמיין וקתני נשים מזמנות לעצמן ועבדים מזמנין לעצמן. פתח בנשים לחוד, ומסיים נשים ועבדים, ובנוסח הכתב יד לא גרס "כאן "ועבדים "מזמנין "לעצמן ודו"ק:
אי הכי אימ' סיפ' נשים ועבדים וכו' והא איכ' דיעות. ולא הזכיר כאן קטנים, משום לגבי קטני' אית' (גיטין כ"ב ע"ב) קטנים לאו בני דיעה נינהו:
שאני התם משום פריצות ר"ל ומוטב לעשות גדר לערוה, שלא לזמן בברכה, היכא דאיכ' למיחש לפריצות, לפי שכ"מ שאתה מוצא גדר ערוה, אתה מוצא קדושה (רש"י ויקרא י"ט ב'), וקדושה הוא יותר מברכ' זימון, לכן תדחה ברכת זימון מפני קדושה:
תסתיים דרב דאמר אם רצו לזמן אין מזמנין דא"ר דימי וכו'. והא דלא אמר תסתיים דרב דאמר דאין מזמנין, מהא דאית' (לקמן מ"ז ע"א), דרב ושמואל הוה יתבי בסעודת', אתא ר' שימי בר חיי' הוה קמסרב ואכיל, א"ל רב מה דעתך, לאיצטרופי בהדן, אנן אכילנ' לן עיי"ש, די"ל דלעולם ב' אם רצו לזמן מזמנין, אלא התם לאיצטרופי להו לחייבם לזמן קאמר, והכי משמע קצת מפרש"י שם, שפי' ואי אתה "מחייבנו עוד בזימון עיי"ש, וניח' לפי המסקנא כאן, דמסיק דרב ס"ל ב' מזמנין:
והא רבנן דאתו ממערב' אמרי אם רצו לזמן מזמנין. פי' התלמידים שבאו מארץ ישראל, אמרי "שנים אם רצו לזמן מזמנין:
לא דשמיע להו מרב מקמי' דנחית רב לבבל. מתחלה רב בא"י היה, בימי רבי, כדאית' (חולין קל"ז ע"ב), ואח"כ ירד לבבל, וקבע ישיבה בסוריא כדאית' (גיטין ו' ע"א):
שלשה שאכלו כאחת ויצא א' מהם לשוק קורין לו ומזמנין עליו. ובשנים שיצאו לשוק, לא נתברר אי השנים קורין לו לזה הנשאר בבית ומזמנין עליו, או הנשאר במקומו, קור' לשנים שיצאו, אבל לענין להפסיק, אית' לקמן ואין השנים מפסיקין לא' ודו"ק:
לא אמרן אלא בג' אבל בי' וכו' כיון דבעי לאדכורי ש"ש וכו'. דברכת הזימון של ג', אין לו דין ברכה, אלא כמו שכ' התוס' לקמן מ"ו ע"א ד"ה עד:
תשעה נראין כעשרה, והא דאית' לקמן מ"ז ע"ב, ט' נראין כעשרה, אמרי לה כי מכנפי, ואמרי לה כי מדברי, די"ל דהתם פליגי מתי נראין טפי, אבל מ"מ תשעה בין מכנפי בין מדברי, נראין הם כעשרה:
והלכת' כמר זוטרא מ"ט וכו'. ובהלכות גדולות ה' ברכות הכי אית', והלכת' כמר זוטרא משום ברוב עם הדרת מלך עיי"ש:
נקטינן פי' מסורת מאבותינו מנהג מאבותינו (רש"י עירובין ה' ע"א):
בור. הוא שאינו יודע נוסח הברכה אבל מבין הלשון (תר"י):
אמר רבא הא מילת' אמריתא אנא ואיתמר' משמי' דר' זיר' כוותי. כעין זה (מנחות מ' ע"ב) וגם שם רבא ור' זיר' הוא, אלא דהתם קאמר ואיתמר במערב' משמי' דר' זירא כוותי עיי"ש, ובנוסח כתב יד גרס הכא כמו התם. ודע דרבא אמר כן, ששמח שכיוון דעתו לדעת ר' זירא, ומצינו כעין זה (יומא מ"ט ע"א) גבי ר' חנינ' שאמר שאלתן כשאילה של ראשונים עיי"ש, ומכאן לימוד לדורות:
והא ר' פפא אפסיק לי' לאבא וכו'. הנה ר' פפא וחד דעמו, כשהפסיקו לאבא מרי לא הפסיקו סעודתן לגמרי, אלא חזרו ואכלו (הלכות גדולות):
לאבא מר בריה. וממה שמנה עשרה בנים לר' פפא, ואחד מהם הוא "אבא "מרי, בתפלה שמסדר לסיום כל המסכת' מוכח דצ"ל לאבא מרי בריה עיי"ש. ובנוסח הכתב יד גרס לאבא ברי' דר' יהוד' דלפנים משורת הדין הוא דעביד. עיין (ב"ק ק' ע"א) תוס' ד"ה לפנים, ומכאן משמע קצת כמו שמסיק התוס' עיי"ש ודו"ק:
כרכו ריפתא. עי' בשפ"ח לעיל מ' ע"ב לגור' ד"ה כרך:
לא הוה בהו חד דהוה גדול מחברי' וכו'. י"ל שכל א' אמר לחבירו אתה גדול ממני, כדרך הענוים, וכעין שפי' מהרש"א לתוס' (לקמן מ"ו ע"א) ד"ה לא, בענין ר' אבהו ור' זיר', שכל א' אמר לחבירו אתה גדול ממני עיי"ש:
הני מילי היכא דאיכ' אדם גדול וכו'. ואע"ג דילפינן לי' ברכת זימון מפסוקי (לעיל ע"א), די"ל דומי' דהתם, דמשה ודוד אמרו כן לישראל, הכי נמי דוק' היכא דאיכ' אדם גדול, שאומר כן למסובין. וראי' לדברי מצאתי בהלכות גדולות, דז"ל ריש ה' ברכות, בי תלתא דכרכו ריפתא מיחייבין לברוכי ברכת זימון, ומנלן דעד דהוי תלתא, א"ר אסי דא"ק גדלו לה' אתי ונרוממה שמו יחדיו, וקא גמרינן מינה דבעי מפתח שגדול ברישא, ומיענא אינון בתריה וכו':
חלוק ברכות עדיף. משמע דהיכא דאיכ' זימון, ליכ' חלוק ברכות, אלא המזמן בלבד מברך, ובנוסח הכתב יד גרס חלוק מצוה עדיף ודו"ק:
אמר להו ידי ברכה יצאתם ידי זימון לא יצאתם. דלא תימא בג' שחייבין לזמן, ולא ברכו ברכת זימון, לא יצאו ידי ברכת המזון כלל, וצריכין לחזור לראש ולברך, מידי דהוי הדולג, ולא בירך ברכת הזן או ברכת הארץ, דודאי חוזר לראש, דלא גרע ממי שדולג נוסח רצה, דחוזר לראש, דכולהו ג' ברכות חשובות כאחת (עיין מ"א קפ"ח סק"ח), לכן אמר להם מרימר, ידי ברכה יצאתם, אע"ג שלא יצאתם ידי זימון. והטעם י"ל דקיל ברכת זימון, שתלוי במנין המסובין, משא"כ שאר הברכות ורצה שאינו תלוי במנין המסובין ודו"ק:
ניהדר ונזמן. פי' "ניהדר, שתחזרו למקום שאכלתם, ושם נזמן, כב"ש וב"ה (לקמן נ"ג ע"ב) יחזור למקומו ויברך:
אין זימון למפרע. פי' משבירך וידי זימון לא יצא (רש"י לקמן נ'):
דקא אמרי נברך. כלומר דקא אמר המזמן נברך:
אביי עני לי' בקלא כי היכי דלישמעו פועלים וליקומו דהטוב והמטיב לאו דאוריית'. ועיין (לעיל ט"ז ע"א) מסיק הש"ס כשהפועלי' עושין בשכרן, אז אין מברכין ברכה הטוב והמטיב, וכשעושין בסעודתן, או בעל הבית מיסב עמהם, מברכין כתיקונה עיי"ש, וא"כ כאן באביי, משמע שלא היה מיסב עם פועליו, או עושין בשכרו היו ודו"ק:
דף מ"ה ע"ב רש"י ד"ה אם רצו אין מזמנין וכו' שאין קביעותן נאה משום פריצותא בין דנשים בין דמשכב זכר דעבדים בקטנים עכ"ל, פי' דעבדים עם נשים, פשיט' דאיכ' משום פריצות' דעבדים שטופים בזימה הם ובהפקר' ניח' להו, ועבדים עם קטנים, ג"כ איכ' למיחש למשכב זכר, ומלשון תלמידי רבינו יונה משמע, שאף עם האנשים גדולים, אסורים עבדים משום חשש פריצות' עיי"ש. ודע נשים עם קטנים לא נתפרש בפרש"י מאי, ועיין בש"ע קצ"ט ס"ו והעתקתי לעיל ע"א לגמר' ד"ה נשים עיי"ש). ועיין בצל"ח לקמן מ"ז ע"ב ד"ה הוא דאמר כריב"ל, שהקשה על פרש"י דהכא פי' משום פריצות', ובערכין ג' ע"א פרש"י לפי שאין נשים אומרות ברית, ועבדים אין אומרי' על נחלתינו עיי"ש ודו"ק:
רש"י ד"ה דאפילו ק' כתרי דמיין. לענין חובה דאין חייבות לזמן וכו' עכ"ל, פי' מדלא קתני נשים חייבות לזמן לעצמן, כדקתני במשנה דלעיל, ואפ"ה אם רצו מזמנין, וה"ה לשנים, וקשי' למ"ד שנים אם רצו אין מזמנין. ואע"ג דאית' (יבמות קי"ז ע"א) ק' נשים כחד דמיין עיי"ש, מ"מ כאן לענין זימון, דנשים מזמנות לעצמן אם רוצין, לענין זה מחשב ק' נשים כתרי (הגרצ"ח), ועי' במהרש"א לתוס' ד"ה והא ק':
רש"י ד"ה דאיכ' דעות וכו' דבדעות שלשה איכ' משום גדלו לה' אתי עכ"ל, ר"ל דמכאן יליף לי' (לעיל עמוד א') ברכת זימון, וכן איכ' משום כי שם ה' אקרא הבו גודל לאלקינו, לאידך מ"ד עיי"ש:
רש"י ד"ה א"ר זירא וכו' והוא עונה ברוך הוא עכ"ל, משמע דנוסח רש"י ז"ל הוא לענות "ברוך "הוא, וכן פרש"י לקמן ד"ה והוא דקרו לי' ועני, וכן לקמן פרש"י ד"ה הא, אבל בנוסח דידן לא מצינו מילת "הוא, ועי' תוס' ד"ה ר' זביד אמר יברוך "הוא "ומבורך:
רש"י ד"ה לאו דשמיע' להו מפ' יוחנן. דבר מערב' הוא וכו' עכ"ל, פי' דלכאור' היה להם לרבנן לומר דבר בשם אומרו, אלא לאו דשמיע' להו מר' יוחנן, ור' יוחנן היה הראש ישיבה בא"י, והוה כעין שאית' סתם ירושלמי ר' יוחנן (ועיין אור חדש למס' קידושין בסוגי' דחדש), וסתם שמעת' מהתם, ידעו הכל דר' יוחנן אמרה, ומותר לאומר' סתם. ועי' בש"ך יור"ד רמ"ב סקמ"ג, ששמועה ששמע מרבו, רשאי לאומרו בסתם וכתב הב"ח וכו' עיי"ש ודו"ק:
רש"י ד"ה דקרי לי' ועני. מסמוך הוא אצלם וכו' עכ"ל, ר"ל כגון שפתחו של בית הוא לשוק, והם אכלו בבית, והא' יוצא לשוק, ויושב או עומד כנגדן בשוק, הם קורין לו, והוא שומע קולן ומתכוון שיצטרף עמהם, ויענה עמהם ברכת זימון, ומזמנין, ואע"פ שאינו בא ויושב עמהן (ש"ע קצ"ד ועטרת זקנים שם). ודוק' בכי האי גונ', לאפוקי כשאינו סמוך ועונה, וקמ"ל דלא אמרינן בין עונה בין אין עונה, כמו דאמרינן בא' שאינו רוצה להפסיק לשנים, כדאית' בסי' ר' ס"א, והעתקתי לקמן ברש"י ד"ה אחד עיי"ש:
רש"י ד"ה מצוה ליחלק. ולברך כל א' לעצמו בין ברכת המוציא בין ברכת המזון עכ"ל, והא דלא נקט אביי הדין לענין ברכת המוציא המוקדם, שמא י"ל אי מדנפשי' הוה אמר, הוה נקט שנים שישבו לאכול כא' מצוה ליחלק, דהוה משמע ג"כ לענין המוציא, אבל הא נקטינן קאמר, דהיינו מסורת מאבותינו, והיה צריך לומר בלשון שנמסרה לו דהיינו ב' "שאכלו ודו"ק:
רש"י ד"ה אחד מפסיק לב'. אם גמרו השנים סעודתן ורוצים לזמן (א) דרך ארץ הוא שיהי' הא' מפסיק סעודתו עד שיזמנו עליו (ב) עד ברכת הזן דהיינו ברכת זימון וכו' עכ"ל:
(א) דרך ארץ הוא וכו'. פי' רש"י דרך ארץ הוא, אבל לקמן מ"ו ע"ב רש"י ד"ה להיכן הוא חוזר, פרש"י והוצרך זה. להיות מפסיק אכילתו וכו', וכן בש"ע סי' ר' ס"א כתב, וז"ל ג' שאכלו כא', אחד מפסיק "על כרחו לב', ועונה עמהן ברכת זימון, ואפילו לא רצה להפסיק, מזמנין עליו בין עונה בין אינו עונה, כל שהוא עומד שם וכו' עיי"ש, ואפשר הא דפרש"י לקמן, והוצרך, ר"ל מצד דרך ארץ, ואין סתיר' בפרש"י, וכעין שכתב במעדני יום טוב אות א', שרש"י מפרש שורת הדין, היינו דרך ארץ עיי"ש:
ב עד ברכת הזן דהיינו ברכת זימון. והוא כר' ששת לקמן מ"ו ע"א עד הזן את הכל, וכן כתב רמ"א סי' ר', אבל המחבר פסק כשיט' הרי"ף והרמב"ם כר"נ דברכת זימון עד נברך וכו' ובטובו חיינו:
רש"י ד"ה לפנים משורת הדין. לאחשוביה עכ"ל, פי' לבריה (הלכות גדולות):
רש"י ד"ה לא הוה בהו מופלג. "בחכמה "ובזקנה וכו' עכ"ל, משמע מפרש"י הא דאית' (לקמן מ"ז ע"א) והלכת' שגדול מברך עיי"ש, אף "זקן בכלל, דהא הטעם שגדול מברך, כתב הבית יוסף סי' ר"א, לפי שזהו כבוד לגדול, שמוציא אחרים ידי חובתן עיי"ש, וטעם זה שייך ג"כ בזקן:
רש"י ד"ה הא בבונה ירושלים וכו' וכן (א) בסוף ברכת ק"ש דשחרית וערבית ואחר כל ברכותיו דקתני בבריית' ה"ז משובח (ב) אחר יגמר כל ברכותיו קאמר וכו' עכ"ל:
א בסוף ברכת ק"ש דשחרית וערבית. היינו אחר גאל ישראל בשחרית, ואחר שומר עמו ישראל לעד בערבית בחול ופורס סוכת שלום בשבת, ועי' ב"י סי' רט"ו:
ב אחר "גמר כל ברכותיו קאמר. פי' כגון בסוף תפלת שמונה עשרה, ובסוף ישתבח שהוא סיום פסוקי דזמרה, וסוף יהללוך דהלל וכיוצא בהם (מרדכי סי' קס"ב):
רש"י ד"ה וליקומו. לעבידתייהו וכו' דקסבר הטוב והמטיב לאו דאוריית' היא אלא ביבנה תקנוהו על הרוגי ביתר "שנתנו "לקבורה עכ"ל, עיין לקמן מ"ח ע"ב, אית' אותו היום שניתנו הרוגי ביתר לקבורה, תקנו ביבנה הטוב והמטיב, הטוב "שלא "הסריחו, והמטיב "שניתנו "לקבורה עיי"ש, ורש"י ז"ל נקט כאן בקצרה, וכן צ"ל לפרש"י לקמן מ"ו ע"ב ד"ה והטוב עיי"ש ודו"ק:
תוס' ד"ה ר' זביד אמר ברוך הוא ומבורך. ובהלכות גדולות פסק א) ברוך הוא ומבורך וכו' עכ"ל, דז"ל בה"ג בה' ברכות, בא ומצאן כשהן מברכין, מחו עונה אחריהן, ר' זביד אמר ב) ברוך ה' המבורך, ר"פ אמר אמן, ולא פליגי, הא דאשכחינהו ג) דקא אמרי נברך שאכלנו, אמר איהו ברוך ומבורך שמו תמיד לעולם ועד, אי דאשכחינן דקאמרי ברוך ולא שמע נברך, אמר איהו גמי בהדייהו אמן, ואי הוו בו עשרה ד) ולעיל, ה) ואשכחינון דקא אמרי נברך אלקינו, אמר בהדייהו ברוך אלקינו ומבורך שמו תמיד לעולם ועד, וכל דשמע מן חברי', דקא מברך איזה ברכה, מחייב איהו למימר אמן, אע"ג דלא קאכיל, ולא עביד הך מצוה עכ"ל בה"ג:
א) ברוך הוא המבורך, הנה בש"ס שלנו לא גרסינן "הוא, וכן בלשון בה"ג כדמוכח ממה שהעתקתי ודו"ק:
ב) ברוך ה' המבורך. יש לדקדק בל' זה, חדא, כאן נקט ברוך ה' המבורך, ולקמן נקט אמר איהו ברוך ומבורך, ושנית מל' ברוך ה' משמע, דצריך להזכיר השם, אבל אינו מובן, הא מיירי כאן בשלשה, דליכ' הזכרת ה' בברכת זימון, אפילו במברכים עצמן, וזה שבא ומצאן יזכיר את ה' בתמי' ודו"ק:
ג) דקא אמרי נברך. ר"ל המזמן אמר נברך:
ד) ולעיל. פי' ולמעלה יותר מעשרה:
ה) ואשכחינן דקא אמרי נברך אלקינו אמר בהדייהו ברוך אלקינו וכו'. כאן בעשרה לא חילק בה"ג, בין דמצא כשהמזמן אומר נברך אלקינו, בין שמצא שהמסובין אומרין ברוך אלקינו, כמו שמפליג בשלשה ודו"ק:
תוס' ד"ה הא בבונה ירושלים וכו'. פי' ר"ח ובעל הלכות גדולות וכו' עכ"ל, והנה פירושו של רבינו חננאל מובא בערוך ערך גן, וז"ל הא דתני' הרי זה מגונה, אוקימנא בשאר ברכות, אבל בבונה ירושלים, וכיוצא בהן שהן סוף הברכות, הרי זה משובח, וראי' מר' אשי כאן ודהוה בתראה שמע מינה דמשום שהיא ברכה אחרונה, וכיוצא בה כל ברכה אחרונה עונה אמן עכ"ל. וז"ל בעל הלכות גדולות בה' ברכות פרק ששי, ת"ר הפורס על שמע, והעובר לפני התיבה, והמברך על הפירות, והמברך על אחת מכל מצות האמורות בתורה, לא יענה אמן אחר עצמו, ואם ענה ד"ז בור, ותניא אידך הרי זה חכם. א"ר חסדא מאן דאמר הרי זה בור בעונה אחר כל ברכה וברכה, ומ"ד חרי זה חכם בעונה בבונה ירושלים עכ"ל. ושם בהלכות גדולות פרק שביעי מה' ברכות כתב, וזה לשונו בשתי ברכות קמייתו (מברכת המזון) לא מתבעי לי' למיעני אמן בתר נפשי', אבל "בבונה ירושלים "עאני בלחישא, דתני חדא העונה אמן אחר ברכותיו ה"ז משובח, ותני' אידך ה"ז מגונה, לא קשי' הא בשאר ברכות, הא בבונה ירושלים, אביי עאני, אמן בקלא וכו' ודאי מאן דשרי המוציא, או דמברך על מצות, כגון לולב ושופר, או דמברך על פירות, ברכה דמקמי אכילה, ועאני אמן בתר נפשי', קא עביד דרך בורות, דתנו רבנן המברך על הפירות ועל המצוה, ועונה אמן אחר עצמו הרי זו בורות. אקשי לי' רבנן למר רב יהודאי גאון, הרי בונה ירושלים, אמר להו התם הכירא לפועלי', דקא עבדינא, תינח לאביי דעאני לי' בקלי, לר' אשי דעאני ליה בלחישא מאי איכ' למימר, שאני דמקמי אכילה מדבתר אכילה, א) דבתר אכילה, כיון דעבדתה ליה עיבדתי' לית לן בה, לקמי אכילה, כיון דבריך לי', לא מתבעי לי' לאישתעויי עד דטעים, וכד עאני אמן, דמי כמאן דקמישתעי, והיינו דקא תני דרך בורות, דבורים משתעו והדר טעמין עכ"ל (ועיין ברא"ש):
א) דבתר אכילה כיון דעבדתה לי' עיבדת' לית לן בה. ואין להקשות א"כ אף אחר הזן את הכל, ואחר ברכת הארץ, ג"כ יהיה מותר לענות אמן, די"ל דלכן אסור לענות, לפי שג' ברכות דבר"המז כולן חשיבי כחד ברכה (כמגן אברהם קפ"ח סק"ח). א"נ עיין ברא"ש סוף סי' י' מבי' בשם הרמב"ם, דוק' כשאומר ב' ברכות סמוכות, או יותר, כגון בר"המז, אז יענה אמן אחרי', כי הוא סיום ברכות וכו' עיי"ש, ועיין דברי חמודות סי' כ"א:
תוס' ד"ה ר' אשי עני לי' בלחישא. וכן פסק בה"ג וכו' עכ"ל, בדיבור הקודם העתקתי דברי בה"ג. ומה שכתבו התוס' דלדידן דליכ' פועלי', ז"ל הש"ע קצ"א ס"ב האידנ' אף הפועלים מברכי' כל ד' ברכות, שאין דרך בני אדם עכשיו להקפיד בכך, ומסתמ' אדעת' דהכי שוכרים פועלים, שיברכו כל ד' ברכות כתקנם עיי"ש, ועיין מחצית השקל סי' קפ"ח סק"א, מה שכתב בשם הב"ח ליישב מנהגנו, דהוי היפך מדברי התוס' כאן ודו"ק: