שפתי חכמים (ברכות)· רבי אברהם אבא הרצל
פרק שלשה שאכלו · דף מה.
ע"א משנ' שלשה שאכלו (פת) "כאחת וכו'. פי' שקבעו יחד מיד בתחלת המוציא, או אפילו שלא ברכו ברכת המוציא ביחד, אלא אח"כ קבעו לאכול יחד, נקבעו לזימון עיי"ש (תר"י ורא"ש), ועי' בש"ע קצ"ג ס"ד:
אכל דמאי וכו'. הא דנקט ל' יחיד, כבר תירץ בצל"ח משום שמש או משום כותי עיי"ש:
מזמנין עליו. פי' מצרפין לג', וכן מזמנין עליהם, פי' מצרפין בלבד, אבל לא להוציא אחרים, אבל היכ' דתנא חייבין בזימון, או אזמני' סתם, פי' אפילו להוציא אחרים (מהרש"ש):
נשים ועבדים וקטנים וכו'. ודין דחרש ושוטה, עיין ברמ"א קצ"ט ס"י:
אמר רב אסי דא"ק גדלו לה' אתי וגו' רבי אבהו אמר מהכא כי שם ה' אקרא וגו'. והא דלא הקדים הש"ס טעמי' דרבי אבהו, דיליף לי' מפסוק של תורה, ור' אסי יליף לי' רק מפסיק של כתובים, ודוחק לומר לפי דבכ"מ שנקרא רב, הוא אמור' דבבל, וכ"מ שאמר רבי, הוא אמור' דארץ ישראל (עי' במבוא התלמוד), לכן בתלמוד בבלי שלנו, הקדים רב אסי שהוא אמור' דבבל, וזה דוחק, אלא יש לומר דהנה י"ל לכאור' בה"ג וברי"ף וברא"ש הביאו רק הא דר' אסי, ולא הבי' הא דר' אבהו עיי"ש, וכן לקמן מ"ח ע"ב רבי אומר ברכת זימון מגדלו לה' אתי נפק' עי"ש, ויש ליישב לפי דברי הצל"ח, דז"ל הנה לקמן מ"ט ע"ב, אמרינן בשלשה והוא אומר ברכו, ולפי"ז רב דאמר בשמעתין, שתים שרצו לזמן מזמנין, א"כ בשלשה יכול לומר ברכו, ולר' יוחנן דאמר שנים אין יכולין לזמן, א"כ אף כשהם ג', אינו יכול לומר ברכו, רק נברך, וא"כ איכ' למימר דר' אסי סבר כר' יוחנן, ולכן מביא קרא ונרוממה שמו יחדיו, וכולל עצמו עמהן, שאומר נברך, ור' אבוה סבר כרב, ויכול לומר ברכו, לכן מביא קרא הבו גודל, שהוא אומר ברכו עכ"ל הצל"ח, ולפי"ז מאחר שהלכה כר' יוחנן, דב' אין יכולין לזמן, לכן הביאו בה"ג וברי"ף וברא"ש רק הא דר' אסי, וכן הש"ס הקדימו למילת' דר' אסי דהלכת' היא:
מנין לעונה אמן שלא יגביה קולו יותר מהמברך וכו'. בדרך דרש י"ל משום דר' יוסי ס"ל גדול העונה אמן יותר מן המברך (לקמן נ"ג ע"ב), וא"כ שמא יאמר העונה אמן למברך, אני גדול ממך כר' יוסי, והיינו ויגביה קולו יותר מהמברך, לכן א"ר חנן מנין לעונה אמן שלא יגביה קולו וכו', דהא מילת' דרי יוסי תנאי היא (כדאית' סוף מס' נזיר), דעונה אמן והמברך שניהם במשמע בפסוק גדלו לה' אתי, ולהמברך ממהרין לפרוע שכרו עיי' ש:
לעונה אמן שלא יגביה קולו וכו'. י"ל היינו דוק' כשעונה אמן אחר ברכת חבירו, אבל מי שעונה אמן אחר ברכותיו, כגון אחר בונה ירושלים מותר, הכי משמע קצת מאביי לקמן סוף ע"ב ודו"ק:
שלא יגביה קולו יותר וכו'. ומשמע קצת שה"ה שלא ימעך קולו, והנה הטור לא הבי' הדין זה כלל, אלא שבש"ע קכ"ד סי"ב פסק כן, והרגיש בזה בדברי חמודות בפ' מי שמתו סי' ס"ב עיי"ש:
אין המתרגם רשאי להגבי' קולו יותר מן הקורא. ה"ה אף הקורא לא יגבי' קולו יותר מן המתרגם (ש"ע קמ"ה ס"א), והא דלא נקט הש"ס הדין בקורא, אלא במתרגם, י"ל לפי שאין המתרגם מתרגם, עד שקרא הקורא תחלה ודו"ק:
השמש שהיה משמש על השנים וכו'. נראה ה"ה באדם אחר, שבא מן השוק, הרי זה אוכל עמהם מה"ט. ועוד נראה ה"ה בשמש שהיה משמש על התשעה, וכן למדתי מל' הש"ע קצ"ג ס"א, מצוה שיחזרו אחר שלישי שיצטרף עמהם וכו', ומצוה לחזור אחר עשרה וכו' עיי"ש. ונסתפקתי כגון כעין נקיי' הדעת שבירושלים, שלא היה אוכלים אא"כ יודעין את מי מסיב עמהן:
כדאית' (ש"ע ק"ע ס"כ) מאי, אי אף בכעין זה הדין כן שאוכל בלא רשות, והנה נראה מדברי פני יהושע לתוס' לקמן מ"ז ע"ב ד"ה א"ר הונ' הלכה באחרים, דאסור לו לאכול בלא רשות עיי"ש ודו"ק:
הרי זה אוכל עמהם. לא נתברר אי כדי שביעה, או דוק' כזית פת, כמתניתן השמש שאכל כזית, ועיין ט"ז ק"ע סק"ו ודו"ק:
אע"פ שלא נתנו לו רשות. ר"ל שלא מדעתם, אבל מיחו בו משמע קצת דודאי אסור לו לאכול:
דף מ"ה ע"א רש"י ד"ה מאי עמא דבר האיך נוהגים וכו' עכ"ל, "דבר הוא ל' מנהיג, תרגום ינחני ה' "דברני ה' (בראשית כ"ד כ"ז), וכעין זה (כתובות י"ז) רבא דעמי, מדברנא דאומתית, פי' מנהיג אומתו (ערוך). וגדול הוא המנהג (תוס' לעיל כ"א ע"ב ד"ה עד), וכדאית' בירושלמי יבמות פ"ז מ"ג אם הלכה רופפות בידך ראה האיך הציבור נוהגין, ועי' בשפ"ח לעיל י"ד ע"א לתוס' ד"ה ימים, אות ג' העתקתי ממחזור וויטרי עיי"ש והעתקתי ל' הירושלמי בשפ"ח לרא"ש פ"ב ס"ה עיי"ש:
סליק פרק כיצד מברכין.
רש"י ד"ה שלשה שאכלו כאחת חייבין לזמן. להזדמן יחד לצרוף ברכה בלא רבים כגון נברך עכ"ל, עיין ש"ע קצ"ב ס"א, וז"ל מגן אברהם שם כתוב בזוהר ריש פ' דברים, שיאמר הב לן וניברך, דכל מילי דקדוש' בעי הזמנה עיי"ש, ובזה יש ליישב מה שפרש"י "כגון נברך, לכאור' והא לשון כגון, שייך רק במקום שיש עוד בדרך אחר (תוס' יו"ט), ולפי"ז י"ל דרצה רש"י ז"ל לרמז לדברי המגן אברהם:
רש"י ד"ה שנטלה תרומתו. קס"ד תרומת מעשר שלו שעל הלוי להפריש עכ"ל, עיי' פי' המשניות לרמב"ם ושם מבואר, ותרומת מעשר שהלוי מפריש ממעשר שקיבל, הוא א' מעשרה, והא דנקט רש"י קס"ד, לכאור' בגמר' לקמן מ"ז ע"א מסיק הש"ס הכי באמת עיי"ש, כבר עמד בזה הגהת הב"ח, וכ' שפרש"י דהכא קאי אסיפא, אצל שלא נטלה. תרומתו, עיי' פרש"י שבת קכ"ז עיי"ש, ובצל"ח כתב דהך קס"ד הוא טעות סופר עיי"ש:
רש"י ד"ה מעשר שני שנפדה. להתירו באכילה חוץ לירושלים וכו' עכ"ל, ומבואר ברמב"ם ה' מעשר שני פ"ד ה"א. והקדש דהכא מיירי, במקדיש דבר לבדק הבית (ויקרא כ"ז):
רש"י ד"ה והשמש. ששמשם בסעודה ואכל עמהם כזית (א) כדי להצטרף עמהם לזמון (ב) ובכל הני איצטריך לאשמעינן אע"ג דדמו לאיסור וכו' עכ"ל:
(א) כדי וכו'. ר"ל הרי הוא "די להצטרף עמהם לזמון (ולא לפרש "כדי להצטרף, משום להצטרף), וקצת ראי' מדברי פני יהושע, שכתב לפרש היינו טעמ' דנקט במשנה גבי השמש, שיעור כמה אכל, "השמש "שאכל "כזית, ולא נקט סתם והשמש, לאשמעינן דאפילו לר' יהוד' דס"ל במשנה עד כביצה, היינו להוציא אחרים, אבל להצטרף, מוד' ר' יהוד' דדי בכזית, ובזה מדויק דברי רש"י ז"ל בד"ה עד כמה מזמנין עיי"ש, וכן בצל"ח מאריך בזה עיי"ש:
ב ובכל הני וכו' אע"ג דדמו לאיסור וכו'. הנה בשמש שאכל כזית, מסיק הש"ס (לקמן מ"ז ע"ב) דמהו דתימא שמש לא קבע, כלומר אין לו קביעות לפי שהולך ובא קמ"ל עיי"ש, ואע"ג דאין זה דומ' לאיסור, י"ל דמשום דבשמש על השנים, אמרינן לקמן שאוכל עמהם בלא רשות עיי"ש, לכן נקט והשמש בכלל האחרינא, וכן כתב בצל"ח:
תוס' ד"ה ר' טרפון אומר וכו'. פי' לפניו וכו' דא"כ כי פריך (לעיל מ"ד ע"ב) מר' פפא דמברך אמים, לסייעיה מר"ט שהוא תנא עכ"ל:
סליק פרק כיצד מברכין.
תוס' ד"ה שלשה שאכלו כא' (א) בירושלמי פריך וכו' (ב) ורב אלפס תופס דרך משנה עיקר וכו' עכ"ל:
(א) בירושלמי פריך וכו'. דגרסינן בירושלמי ריש פרקין, שלשה שאכלו כאחת חייבין לזמן וכו', הכא איתמר אין רשאין ליחלק, וכה איתמר חייבין לזמן, שמואל אמר כאן בתחלה, כאן בסוף, אי זהו בתחילה, ואי זהו בסוף, תרין אמורין חד אמר נתנו דעת לאכול, זהו בתחילה, אכלו כזית, זהו בסוף, וחרנה אמר אכלו כזית, זהו בתחילה, גמרו אכילתן, זהו בסוף:
פי' פני משה:
הכא איתמר אין רשאין לחלק. במתניתן (לקמן נ' ע"א) בפרקין, קתני שלשה שאכלו כאחת אינן רשאין ליחלק, דמשמע שאין רשאין לחלק, אחר שכבר גמרו אכילתן כאחת, ובאים לברך, אז אינן יכולים לחלק, אבל אם לא גמרו כאחת, אלא אחד מהן גמר מקודם לחבירו, יכול הוא לברך בפני עצמו:
וכה איתמר חייבין לזמן. דמשמע משישבו לאכול כאחת חל עליהם חובת זימון ולעולם חייבין הם לזמן ואף אם גמר א' מהם קודם לחבירו אינו יכול לברך בפני עצמו וקשיין אהדדי:
כאן בתחלה כאן בסוף. מתניתן דהכא בתחלה מיירי ומתניתן דלקמן בסוף הוא דמיירי ופליגי תרין אמוראין בפירושא דמילת' דשמואל:
חד אמר נתנו דעת לאכול זהו בתחלה. והכי קאמר מתני' דהכא בשנתנו דעתם מתחלת אכילה לאכול ביחד בכ"הג חל עליה' חובת זימון לעולם אע"פ שלא גמרו אכילתן ביחד:
אכלו כזית זהו בסוף. ר"ל מתניתן דלקמן איירי בשהתחילו לאכול כא' אלא אחר שאכל א' או ב' מהן כזית בא השלישי לאכול עמהן ובהא בעינן דוק' אם גמרו אכילתן כא' דאז אין רשאין לחלק:
וחרנא. ואידך אמר אף אם אכל א' או ב' מהן כזית ובא השלישי זו ג"כ נקרא בתחלה כיון שעיקר הסעודה אוכלין כא' וחל עליהן חובת זימון ואין רשאין לגמור סעודתן זה בלא זה:
גמרו אכילתן זהו בסוף. כלומר לא נקרא בסוף לענין שאין א' מהן יכול לברך בפני עצמו אלא אחר שכבר גמרו דוק' אבל לא מקודם שגמרו היינו דוק' אם לא אכלו כל הסעודה כא' כי אם גמר אכילתן היתה כא' ובהא הוא דתנינן לקמן דשוב אין רשאין לחלק והיינו אחר שגמרו דוק' אבל מקודם יכולין לחלק זה מזה דכיון שלא אכלו בתחלה כא' לא חל עליהן חובת זימון ולומר שאינן יכולין לחלק אע"פ שעדיין לא גמרו:
ב ורב אלפס תופס דרך משנה עיקר וכו'. ודברי הרי"ף הם על מתניתן לקמן נ' ע"א, עיי"ש בתלמידי רבינו יונה:
תוס' ד"ה אכל טבל וכו' וי"ל דאכילת טבל לאו שמה אכילה דלא חזי' אף לכהן וכו' עכ"ל, ומהא דטבל לא חזי' לכהן, עי' ברמב"ם בפי"ט מה' סנהדרין אות ה', שכתב סתם "האוכל "טבל "שלא "הורם "ממנו "תרומה "ותרומת "מעשר, ולא כתב "זר "האוכל כמו שנקט באחריני, ועיי"ש באות ע"ח. ומה שכ' התוס' וכן לענין הנזהר מפת של נכרים, עי' מזה בע"ז ל"ה ע"ב וביור"ד סי' קי"ב ובאור"ח סי' תר"ג:
תוס' ד"ה אם רצו וכו' ועוד אי הוה ג' התם לא היו שם אלא פירות וכו' עכ"ל, ר"ל ואין מזמנין על הפירות (ר"י עמדין):
תוס' ד"ה שלשה שאכלו כא' וכו' וי"ל דעיקר פרכתו סמיך אסיפ', דקתני ד' אין רשאין לחלק, ואע"ג דאיכ' ב' מכאן וב' מכאן, והוי כמו וכו', וכה"ג תמצא בהרבה מקומות עכ"ל, ר"ל בהרבה מקומות מצינו שחסר מילת וכו', והוי כמו דכתיב' וכו', שקאי אמאי שכתב לאחריו, וכעין זה מצינו תוס' גיטין פ' ע"ב ד"ה זו. וכן דייק הש"ס בתיבות וגו', ועיין מזה (לעיל י' ע"א) שדר בה' עולמים ואמר שירה, והש"ס לא נקט וגו' אלא בפסוק ברכו ה' מלאכיו עיי"ש ומבואר: