אור ברסלב
שפתי חכמים (ברכות) פרק מי שמתו › דף כה:

שפתי חכמים (ברכות)· רבי אברהם אבא הרצל

פרק מי שמתו · דף כה:

דף כה.

ע"ב גמר' בטופח ע"מ להטפיח. פי' כשמניחין דבר אחר עליה, אותו דבר הוא טופח ולח, עד שיכול להטפיח אחרים (מ"א פ"ב סק"ג):

משום רבינו. רב (רש"י לעיל כ"ב ע"א):

במים עכורים שנו דדמו כארעא סמיכתא שלא יראה לבו ערותו. בנוסח הכתב יד גרסינן במים עכורים שנינו, ותו לא גרסינן, וכתב בס' דקדוקי סופרים, ונוסח הכתב יד מסתבר טפי, דלפי נוסח שלפנינו, יש לדקדק דהא אפילו במים צלולים, אי הוה לבו חוץ למים, חשבינן לי' אין לבו רואה את הערוה, ולא פריך רק משום דלבו נמי בתוך המים, והא רואה את הערוה, וע"ז משני בעכורים שנו, ולא קא חזי, ומה שיאטיה דארעא דסמיכתא להכא עכ"ל:

דדמו כארעא סמיכתא. פי' כדבר חלול שנתמלא בעפר, וכעין זה הענין במס' שבת צ"ט ע"ב עיי"ש רש"י ד"ה כמאן:

מים צלולין ישב בהן עד צוארו וכו' קסבר לבו רואה הערוה מותר. והא דלא אסור משום דעיניו רואות את הערוה, י"ל כיון שהגוף עומד בתוך המים, ועיניו חוץ למים, המים עצמם הם חציצה, בין עיניו והערוה, אע"פ שהם צלולין, ולמ"ד לבו רואה הערוה אסור, אז כשהלב עומד עם הערוה, במים אסור (מעדני יו"ט). ודע דלכאור' לת"ק דס"ל לבו רואה הערוה מותר, למה צריך לישב בהן עד צוארו תסגי' לי' כשישב בהן עד למעלה מערותו עד לבו. וז"ל הג' מלא הרועים לא בעי דוק' עד צוארו, דהא לענין ק"ש א"צ שיכסה לבו רק לתפלה כדלעיל ריש עמוד א', אלא לרבות' נקיט עד צוארו, אע"ג דלבו עם הערוה במים, וחשוב לבו רוא' את הערוה, כמ"ש בחי' הרשב"א בשם הראב"ד, דזהו עיקר לבו רואה הערוה, מה שהוא עם הערוה, אלא דלא חיישינן לעיניו רואה הערוה, כיון שעיניו חוץ למים, לכך קאמר אפילו עד צוארו, שאז לבו רואה הערוה מותר, וכ"ש כשלבו חוץ למים, דאין לבו רואה הערוה וכו' עיי"ש:

רב זביד מתני לה להא שמעתתא הכי. פי' כמו שהיא לפנינו, אבל ר' חיננ' ב"ר איקא מתני לה הכי נוגע ד"ה אסור וכו':

הואיל וכתיב בהו אשר וגו'. בענין שמדמ' חטא של מלכות יהוד' ומלכות אפרים, למידות של מצרים, כתיב בהו במצרים (ביחזקאל כ"ג כ') אשר יבשר חמורים "בשרם, ופרש"י אבר תשמיש:

קמ"ל דאינהו נמי איקרו ערוה דכתיב (בראשית ט' כ"ג) וערות אביהם לא ראו. אלמא ערוה היא בבן נח (רש"י שבת ק"נ). והא דלא הביא הש"ס מפסוק הקודם וירא חם אבי כנען את ערות אביו, או ממה שנאמר במוקדם באותו פסוק, ויכסו את ערות אביהם, ואפשר דרצה להביא ראי' ממה שנזהרו שם ויפת שערות אביהם לא ראו:

רבי זכאי אומר וכו'. ובתוספתא שלפנינו בברכות פ"ב, הגירס' בן זכאי אומר עיי"ש:

בין לפני המטה בין לאחר המטה. פי' הא דאסרינן ברישא לקרות ק"ש כנגד גרף ועביט ואע"פ שאין בהם כלום, אין חילוק בין שהגרף ועביט הן לפני המטה, שאין המטה מפסקת בינם לבין הקורא, בין לאחר המטה, שהמטה מפסקת בינם להקורא, ואסור, וארישא דבריית' קאי, הך מילת' ורשב"ג ורשב"א, ולא אסיפ' על מי רגלים עצמן:

איבעי' להו היכי קאמר אחר המטה קורא מיד וכו'. פי' היכ' קאמר רבן שמעון בן גמליאל אחר המטה קורא מיד וכו' (הב"ח):

עשרה רשות אחריתי היא. פי' מאחר שרגלי המטה גבוהין מהארץ עשרה טפחים, הוה כיסוי המטה ברשות אחרת, ולא הוי כיסוי על הגרף והעביט, לכן אסור (ועיין בטור פ"ז). והא דלמעלה מי' רשות אחריתי הוא, עיין סוכה ה' ע"א רש"י ד"ה ותניא:

באלי. שם חכם:

ברא דבת שמואל. עיין רש"י לעיל ט"ז ע"א ד"ה ברה, ותוס' שבת קנ"ד ע"א ד"ה ואמרי:

איכ' השתא לא אתיא. פי' אלמלא לא הייתי בא עכשיו לראות ולעיין, ומצאתי שס"ת מונחת שם:

אמר אביי לא שנו וכו'. פי' הא דמהני כשיניחם בכלי ויתן הכלי בתוך כלי אחר, אלא בכלי שאינן כליין, פי' שאחד מן הכלים אינו מיוחד להם, בין שהפנימי כן, או שהחיצון כן, אבל בכלי שהוא כליין, פי' ששניהם מיוחד להם, אפילו הן עשרה וכולן כליין, כחד מאנא דמי, ואין מותר, עד שיקח עוד כלי אחד שאינו כליין (ועיין ט"ז סי"מ סק"ב):

דף כ"ה ע"ב רש"י ד"ה טופח ע"מ להטפיח איכ' בינייהו. ת"ק בעי ע"מ להטפיח ור' יוסי מחמיר עכ"ל, פי' הא דאמר ת"ק לא נבלעו אסור, היינו שלא נבלעו בקרקע, אלא נשארו עד שהם טופח ע"מ להטפיח, ור' יוסי אומר כ"ז שמטפיחין בלבד, אע"ג שאינן על מנת להטפיח אחרים אפ"ה אסור. והא דאמר הש"ס לא דכ"ע כ"ז שמטפיחין הוא דאסור, דמשמע דאף ת"ק אוסר כשמטפיחין, צריך לומר דהך כ"ז שמטפיחין, פירשו טופח ע"מ להטפיח אחרים:

רש"י ד"ה לימא תנן סתמ' כר"א. והלכה כמותו עכ"ל, פי' דהא א"ר יוחנן הלכה כסתם משנה (חולין מ"ג ע"א), ואף אי מחלוקת ואח"כ סתם היא, הא א"ר יוחנן מחלוקת ואח"כ סתם הלכה כסתם (יבמות מ"ב ע"ב). ולפי"ז דקושי' הש"ס קאי אליב' דר' יוחנן, דאמר הלכה כסתם משנה, י"ל היינו דמשני הש"ס ג"כ אליב' דר' יוחנן, אפילו תימ' ר' יהושע, ודילמ' כותיקין, דא"ר יוחנן ותיקין היו גומרין אותה עם הנץ החמה:

רש"י ד"ה דילמא כותיקין. קאמר מתניתן עם הנץ החמה אבל לכ"ע וכו' עכ"ל, פי' דמתניתן מיירי שבעל קרי זה נוהג כותיקין, לכן תנן אם יכול לעלות וכו' עד שלא תנץ החמה, אבל אין הכי נמי לשאר כולי עלמ', שאינן נוהגין כותיקין, אמרינן אם יכול לעלות וכו' עד ג' שעות, כר' יהושע דמתניתן (דלעיל ט' ע"ב) דאמר עד ג' שעות וכו' עיי"ש בשפ"ח ובתוס' ד"ה לק"ש:

רש"י ד"ה והרי לבו רואה את הערוה. קס"ד כל אבר שאין דרכו לראות את הערוה (ורואה) אותו בשעה שקור' בתורה קרינן בי' ולא יראה בך ערות דבר עכ"ל ולישנ' דקרא העתקתי בשפ"ח לגמר' (לעיל ע"א) ד"ה דר' יונתן רמי עיי"ש. ודע דמסתבר דרש"י ציין והרי עקבו רואה את הערוה, ועל זה פרש"י קס"ד כל אבר שאין דרכו לראות הערוה וכו', וקצת יש להביא ראי' לדבר, דמה"ט לא פרש"י כן לעיל כ"ד ע"ב, ות"ק והרי לבו רואה הערוה ודו"ק:

רש"י ד"ה לא נתנה תורה למלאכי השרת וכו' ואין לנו יכולים להשמר מכל זה עכ"ל, פי' שלא יהי' עקבו רואה הערוה משום הכי עקבו רואה הערוה מותר, ואין לומר ואי מה"ט שלא נתנה תורה למלאכי השרת, א"כ גם לבו רואה הערוה יהי' מותר, וי"ל דבקל יש להשמר שלא יהי' לבו רואה הערוה, ממה שיש להשמר שלא יהי' עקבו רואה הערוה:

רש"י ד"ה ברוק. רוקק עליה ומכסה אותה ברוק עכ"ל, מפרש משמע דטעם הדבר מצד כיסוי הוא, ובש"ס ובש"ע נקט לשון מבטלה. וז"ל ראש יוסף מבטלה ברוק עבה, פי' לפי שעה, דהא אח"כ נימוח ומים לא הוה כיסוי גבי צואה, דבעינן וכסית, דבר הראוי לכיסוי עכ"ל ודו"ק:

רש"י ד"ה בעשישות. לנטיר"נא (בלע"ז לאטערנע) כלומר מחיצות זכוכית וכו' עכ"ל, הנה (תהלים ו' ח') עששה מכעס עיני וגו', פרש"י עששה, ל' עששית, עין שמאורה כהה, ודומה לו כאלו הוא רואה דרך זכוכית שכנגד עיניו וכו' עיי"ש:

רש"י ד"ה בכיסוי תלי' מילת'. וכסית את צאתך עכ"ל, לישנ' דקרא העתקתי בשפ"ח (לגמר' לעיל ע"א) ד"ה דר' יונתן רמי עיי"ש. וז"ל הכסף משנה פ"ג מהק"ש ה"י, צואה בכיסוי תלי' מילתא והא מכסיא, כלומר והרי מחניך קדוש קרינן ביה עיי"ש:

רש"י דיה מי המשרה. ששורים שם הקנבוס וכו' עכ"ל, קנבוס, הוא הנקרא (האנף בלע"ז):

רש"י ד"ה ומי רגלים. מועטין והם בכלי וכו' עכ"ל, פרש"י והם בכלי, אבל בטור ובש"ע סי' ע"ז כתבו, וז"ל אסור לקרות כנגד מי רגלים, עד שיטיל לתוכן רביעית מים, ואז מותר ל"ש ע"ג קרקע לא שנא בכלי, ובלבד שלא יהי' עביט המי וחד להם עיי"ש. והא דפרש"י ומי רגלים "מועטין, יש לומר מי רגלים של פעם אחת נקראי' מועטין, ולהן די ברביעית, וכעין שכתב הש"ע ע"ז ס"ב משם הרמב"ם, רביעית שאמרו, היינו מי רגלים של פעם א', ולשל ב' פעמים ב' רביעיות, ולשל שלש שלשה, וכן לעולם:

רש"י ד"ה גרף ועביט. שניהם כלי חרס הם וכו' עכ"ל, ובש"ע פ"ז ס"א אית' ה"ה של עץ עיי"ש:

רש"י ד"ה אסור לקרות ק"ש כנגדן. הואיל ומיוחדין לכך ואע"פ שאין בתוכן כלום עכ"ל, והטעם כיון דמיוחדין לכך, הוי להו כצואה וכבית הכסא, ואסורי' אפילו אין בהם ריח רע (א"א סי' פ"ז). והך כנגדם דקתני הכא, פי' דצריך להרחיק לפניו מלא עיניו, ומלאחריו ד' אמות (טור ס' פ"ז), ואפילו הטיל בהם מים אסורי', והטעם דדוק' במי רגלים שרי בנתינת מים, משום דהם צלולים, ומתערבים במים, ומתבטלים, משא"כ בגרף ועביט, שמה שבולע בהם אינו מתערב במים, הלכך לא בטלי (ט"ז שם). ודע הא דאית' כאן, וכן הא דאית' (לעיל עמוד א') כלי שנשפכה ממנו מי רגלים אסור לקרות ק"ש כנגדו, י"ל אע"פ שהיה בו רק פעם אחת מי רגלים, נעשה בזה ככלי המיוחד לכך, כמו שפרש"י (לעיל כ"ג ע"ב) ד"ה ב"הכ עראי, ובפעם הזאת נעשה המקום ב"הכ תחלה עיי"ש ודו"ק:

רש"י ד"ה תחת המטה. כאילו היו טמונים בארץ עכ"ל, וכעין זה הוא ג"כ ל' הרמב"ם פ"ג מה' ק"ש ה"ט, וש"ע סי' פ"ז, דז"ל אם כפה כלי על הצואה או על מימי רגלים, אע"פ שהן עמו בבית, הרי אלו "כקבורין ומותר לקרות כנגדו עיי"ש, אבל בטור סי' פ"ז כתב, וז"ל כשמניח' תחת המטה, אז חשוב כאלו הוא "ברשות "אחרת עיי"ש ודו"ק:

רש"י ד"ה מאן שמעת לי'. לא ידעתי היכן היא עכ"ל, ובגליון הש"ס ציין יותר מארבעים מקומות שפרש"י כן, ובתשובת חוט השני דף כ"ג ע"א ציין יש מקומות שכ' רש"י לא ידעתי, והם נודעים (גליון מהרש"א):

רש"י ד"ה סכנתון לברי. כמעט סכנתם וכו' למות וכו' עכ"ל, הא דפרש"י כמעט, ובש"ס קאמר סכנתון, י"ל משום דלא מבורר, שענין זה הוא עון כ"כ, עד שהוא ודאי, שחייב עונש מיתה:

תוס' ד"ה ובלבד שיטיל בהן רביעית מים. אבל בגרף אפשר דלא מהני עכ"ל, והא דכתבו התוס' גרף, לאו דוק', דהא של רעי קרוי "גרף, ושל מי רגלים קרוי "עביט, וכאן ממי רגלים מיירי, והל"ל אבל בעביט עצמו אפשר דלא מהני מים, וכל שכן בגרף, ועיין בשפ"ח לרש"י ד"ה אסור ודו"ק:

תוכן העניינים

שפתי חכמים (ברכות)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה