אור ברסלב

שפתי חכמים (ברכות)· רבי אברהם אבא הרצל

פרק מי שמתו

פרק היה קורא

פטור מק"ש ומתפלה ומתפילין ומכל מצות התורה. נקט כסדר הזה, י"ל דכול' מתניתן דהכא, זו ואין צ"ל זו קתני, פטור מק"ש, אפילו ק"ש דזמנ' רק עד רביע היום, כ"ש תפלה שזמנה שליש היום, שפטור כ"ז שמתו מוטל לפניו, וכ"ש תפילין שזמנ' כל היום, וכל שכן שאר מצות האמורות בתורה דלית להו קביעת זמן כתוס' לעיל י"ד ע"ב ד"ה ומכל, וכפרש"י לקמן ד"ה ואילו רבותינו פי'. ומכאן י"ל היינו דקתני (לקמן י"ח ע"א) ובשבת וכו' חייב בכל מצות האמורות שבתורה, ולא הזכיר שחייב בק"ש ובתפלה, משום דגבי חיוב, רבותי' טפי נקט דחייב בכל מצות שבתורה, אפילו אותן דלא קביעי להו זמן, כל שכן שחייב בק"ש ותפלה, דזמנם קבוע:

וחלופי חילופיהן. פי' ואעפ"י שיש שהות לאחרונים לקרוא בעוד שנושאין הכת הב', אפ"ה פטורין (קול רמז):

את שלפני המטה ואת שלאחר המטה וכו'. פי' דהנה מקומות מקומות יש, בגליל היו הספדנין לפני המטה, וביהוד' לאחר המטה, כדאית' (שבת קנ"ג ע"א) בני גלילאי אמרי עשה דברים לפני מטתך, ובני יהוד' אמרי עשה דברים לאחר מטתך, ולא פליגי מר כי אתרי', ומר כי אתרי' עיי"ש, וזה שאמר את שלפני המטה וכו', פי' בין שלפני המטה בין שלאחר המטה, אותן שלמטה צורך בהן, דהיינו בכל מקום לפי המנהג, כמו בגליל לפני המטה, וביהוד' לאחר המטה, פטורין, ואת שאין למטה צורך בהן חייבין, ולפי"ז את שלפנ' המטה ואת שלאחר, המטה קאי אספדנים, ולפי פירש"י קאי אנושאי ארון המת (מצאתי):

ומכל מצות וכו'. אבל מצות ל"ת חייב (פתחי תשובה יור"ד שמ"א סק"ז):

אם יכולין להתחיל ולגמור וכו'. אפילו פסוק שמע ישראל בלבד (ת"י):

העומדים בשורה הפנימיים פטורין והחצוניים חייבי'. ז"ל הרמב"ם פ"ד מה"קש ה"ו, בני אדם העומדים בשורה הפנימיים שרואין פני האבל פטורי' מק"ש, והחיצונים הואיל ואין רואין האבל חייבי' בק"ש במקומן עכ"ל, הוסיף הרמב"ם מלת במקומן (ובש"ע לא העתיקו), לפי דלכאור' יש לדייק דברישא קתני קברו המת וחזרו אם אין יכולין לגמור עד שיגיעו לשורה לא יתחילו, משמע דכולם פטורים משום השורה, ובסיפ' תנן החיצונים חייבי', לפיכך כתב הרמב"ם חייבי' בק"ש במקומן, ר"ל במקום השורה שנתברר עכשיו שהם החיצונים לפיכך חייבי'. ולשיטת הראב"ד שם דפנימיים היינו הקרובים לאבל, והחיצונים הרחוקים, ניח':

מוטל לפניו אין וכו' ורמינהו. הנה בתחלה פריך הש"ס מוטל לפניו אין, והדר פריך (לקמן י"ח ע"א) מתו אין אבל משמרו לא, ולפי ל' המשנה ה"ל למיפרך ברישא מתו אין, ואח"כ מוטל לפניו אין ודו"ק:

ואם אין לו בית חבירו. כגון שרוי בין העכו"ם (פוסקים):

ואינו מיסב ואוכל. אפילו כשאוכל בבית אחר, או שעשה מחיצה (רמב"ם):

ואינו מיסב ואוכל. אפילו לחם, אבל בלא הסיב' מותר בלחם, ובשר אסור לאכול אפילו בלא הסיב', ובשבת מותר בשר אפילו בהסיב':

דף י"ז ע"ב רש"י ד"ה והם ניזונין בזרוע. בזכות שבידם ובצדיקים משתעי קרא וכו' עכ"ל, ר"ל רב ושמואל ואמרי לה ר"י ור"א מפרשים להך קרא, דבצדיקים משתעי, ור' יהוד' לקמן מפרש דקרא ברשעים משתעי, ועיין בשפ"ח לגמר' ד"ה שמעו, העתקתי לישנ' דקרא ופרש"י ומצודת עיי"ש:

רש"י ד"ה אינן ניזונין. שאין להם כפי צרכיהם וכו' עכ"ל, פי' דהא כפשוטו אינן ניזונין כלל ליכא למימר, דהא סוף סוף ניזונין הם, לכן פרש"י מה שפי':

רש"י ד"ה גובאי. שם אומה הוא בבבל (ובקידושין ע' ע"ב) אמרינן שהיו מן הנתינים עכ"ל, ר"ל מגבעונים ונקראו גבעונים, נתינים, ע"ש דכתיב ויתנם יהושע חוטבי עצים וגו':

רש"י ד"ה שבחא דאוריית' תרי זימני בשתא. שהיו נאספים שם ישראל באדר לשמוע בהלכות פסח מדרש דר' אשי ובאלול לשמוע בה' החג עכ"ל, פי' לפי של' יום קודם הפסח והחג, שואלים ודורשים בה' הפסח והחג (פסחים ו' ע"א), וא"כ זמן מרובה והרבה פעמים חזו יקרא דאוריית'. וקרא לזה יקרא דאוריית', משום דברוב עם הדרת מלך, ואפילו הכי לא קמגייר גיורא מינייהו. ובספר מגיד תעלומה כתב דקחזו יקרא דאוריית' תרי זימנא בשתא, פי' דבני מתא מחסיא היו מכשפים, והיו משתמשים בשדים ומזיקין, ואית' (לעיל ו' ע"א) האי דוחקא דהוה בכלה מינייהו הוה עיי"ש, וא"כ בני מתא מחסיא רואים אותם, וא"כ ראו יקרא דאוריית', עד שגם החיצונים מתאספים לשמוע דבר מה, ואפ"ה לא קמגייר גיור' מינייהו עכ"ל:

רש"י ד"ה כמה בטלני איכ' בשוקא. אף בימי מלאכה עכ"ל, פי' כל שכן בט' באב, דאיכ' למימר משום חולש' דתענית בטל ממלאכה:

סליק פרק היה קורא.

רש"י ד"ה מי שמתו וכו' פטור מק"ש. לפי שהוא טרוד במחשבת קברתו וכו' עכ"ל, ר"ל ואיכ' תרתי, טרד' ומצוה, והוי דומי' דחתן, דפטור ג"כ מה"ט, משום טרד' ומצוה (כדלעיל י"א ע"א):

רש"י ד"ה שלאחר המטה. אף אם צורך בהם וכו' עכ"ל, ר"ל הצורך הוא לענין הלוית המת, שאין לו שיעור המלוי' שצריך לו, כדאית' בכתובות י"ז ע"א (פני יהושע):

רש"י ד"ה לשורה. שהיו מנחמין את האבל וכו' עכ"ל, שורה שהאבל עובר ביניהם, וא"ל המקום ינחמך, ותנחומי אבלים ה"ל ג"ח דאוריית', ואפי' להרמב"ם דס"ל דרבנן, עכ"פ גדול כבוד הבריות שדוחה ל"ת בשב ואל תעשה, ומיהו באין שהות לקרות אח"כ חייב (ת"י), ועיין בפי' המשניות להרמב"ם:

רש"י ד"ה אוכל בבית אחר. דנראה כלועג לרש עכ"ל, ר"ל שהרי חייב בקבורתו, והוא אינו עוסק בקבורתו, ויושב לאכול לכן אסור בפני המת, וא"כ משמע באחר, מותר, ולא שייך לועג לרש (ט"ז שמ"א סק"א). אבל הש"ך שם אוסר אף באחר שאינו קרובו. ועיין (תהלים מ"ב) היתה לי דמעתי לחם יומם ולילה וגו', ופי' רש"י מכאן שהצרה משבעת האדם ואינו מבקש לאכול עיי"ש, ולפי הש"ך שם, אחר שאינו קרובו, ג"כ אסור לאכול לפני המת מה"ט ודו"ק:

רש"י ד"ה ואינו מברך. ואינו צריך לברך ברכת המוציא עכ"ל, אבל אם רצה להחמיר רשאי, ולא הוי ברכה לבטלה, דהוי כמו נשים במ"ע שהז"ג, דדוק' ברכה ש"צ עובר לא תשא, הא ברכה שצריכ', אלא שהוא פטור, רשאי לברך (ראש יוסף):

תוס' ד"ה פרץ. זה אחיתופל שפרץ פרצה במלכות בית דוד עכ"ל, כמפורש (שמואל ב' ט"ו פסוק י"ב ל"א) ולדוד הגיד המגיד לאמר אחיתופל בקושרים עם אבשלום וגו', וא"כ מדויק ל' התוס' במלכות "בית "דוד, שהרי אחיתופל פרץ פרצה מבנו אבשלום, על בית דוד אביו ממש:

תוס' ד"ה צוחה. זה גחזי שהיה מצורע וכתיב במצורע (ויקרא י"ג מ"ה) טמא טמא יקרא, והיינו צוחה עכ"ל, והנה הא ניח' לפרש"י (חולין ע"ח ע"א) "צועק ואומר טמא הוא, אבל ברמב"ם בפ"י מה' טומאת צרעת ה"ו כתב, ומודיע העוברים עליו שהוא טמא עיי"ש ודו"ק:

תוס' ד"ה והן נזונים בזרוע. ולכך יש להגיה בתקיעות וכו' עכ"ל, בזכרונות של יום ב' דר"ה, ד"ה אפחד במעשי, כך הוא נוסח במחזור שלפנינו, יה אבטח בך, ולא בנדיבים, כי הם בקבר, ולנצח, שמך לזכרון. כל אלה סמכוני, ורחמיך בקשתי, לולי הם תמתי ואני לזכרון. כי הם בזרוע עדיך לא באו, רוממתיך בפיהם שומו לזכרון:

פי' המפרש:

כי הם. הנדיבים עצמם:

בזרוע עדיך לא באו. ליקח ממך בכח וביד חזקה כלומר בשביל מעשיהם טובים (וכעין רש"י ריש פ' ואתחנן אע"פ שיש לצדיקים לתלות במעשיהם הטובים אין מבקשים אלא מתנת חינם) אלא:

רוממתיך. ושבחך בפיהם:

שמו לזכרון. שנאמר רוממות אל בגרונם וגו' וזכותם לבד לא עמד להם אם לא יבקשו רחמיך:

תוס' ד"ה תרי זמני בשתא וכו'. וראיתי בספר העתים שחבר הרב רבי יהוד' בר ברזילי ששמע וכו' עכ"ל, והוא הרב הנשיא רבי יהוד' בר ברזילי הברצלוני ז"ל, ונזכר פעמים בשם אלברגלוני, והוא שעיר ברצלוני, נקרא בלשון ערב אלברגלוני, והיה אדם גדול מאד שנקרא נשיא, והיה חי במאה התשיעית לאלף החמישי, בימי הרב אלפס ז"ל, ועיין תוס' עירובין ק"ד ע"א ד"ה הכי, וז"ל ורב אלפס והר"ר יהוד' בר ברזילי פסקו כרבה עיי"ש:

תוס' ד"ה ר' שישא וכו' ובכ"מ הלכה כרשב"ג במשנתינו חוץ מערב וצידן וראי' אחרונ' וכו' עכ"ל, מימר' דערב (בב"ב קע"ד ע"א) רשב"ג אומר אם יש נכסים ללוה בין כך ובין כך לא יפרע מן הערב וכו'. מימר' דצידון (בגיטין ע"ה ע"א) מעשה בצידון בא' שאמר לאשתו ה"ז גיטך ע"מ שתתן לי אצטלתי ואבדה אצטלתו, אמר רשב"ג תתן לו את דמיה. מימר' דראי' אחרונ' (בסנהדרין ל"א ע"א) כ"ז שמביא ראי' סותר את הדין וכו' עיי"ש סליק פרק היה קורא

תוס' ד"ה מי שמתו. רש"י גרס פרק מי שמתו אחר פרק תפלת השחר, אבל לר"י נראה שהוא אחר פ' היה קורא, דאייר' בסיפ' (לעיל ט"ו ע"ב) מק"ש וכו', ובירושלמי גרס כמו כן עכ"ל, ר"ל בירושלמי גרס ג"כ פרק מי שמתו אחר פ' היה קורא. ומה שכתבו התוס', רש"י גרס פ' מי שמתו אחר פ' תפלת השחר, הנה ברש"י שלפנינו לא מוכח כן, אלא ממה שפרש"י והוי דומי' דחתן וכו', משמע דשייך אחר היה קורא, וכן כתב בצל"ח ובקול רמז עיי"ש:

תוס' ד"ה פטור מק"ש. (א) בירושלמי מפרש וכו' עכ"ל, דגרסינן בירושלמי ריש פרקין, משנה, מי שמתו מוטל לפניו פטור מק"ש ומן התפלין וכו'.

גמר', א"ר בון (ב) כתיב למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך (דברים ט"ז ג'), ימים שאתה עוסק בהן בחיים, ולא ימים שאתה עוסק בהן במתים:

פי' פני משה:

א"ר בון וכו'. טעמ' דמתניתן דפטור מק"ש הוא דמפרש, וכיון שפטור מקבלת עול מ"ש, כ"ש שפטור מתפילין וכו':

כל ימי חייך. דהל"ל כל ימיך, ומשמע שפיר ימיך, ימים, כל לרבות לילות כדלעיל י"ב ע"ב (ס' חרדים):

א בירושלמי מפרש טעמ'. ר"ל דלרש"י הטעם שמא לא יתכוון, ותוס' בשם ירושלמי פליג דאינו משום כונ', אלא מקרא יליף דפטור, ולפי"ז י"ל הא דס"ל לרש"י לקמן, אם רצה להחמיר לעצמו רשאי (עיין תוס' ד"ה ואינו), י"ל רש"י לשיטתי' אזיל, דמאחר משום שמא לא יכוון, וא"כ כמו בחתן שפטור, משום טרדת המחשבה, ואפ"ה לת"ק (לעיל ט"ז ע"ב) אם רצה לקרות קורא, הכי נמי האבל, שאם רצה קורא ומברך, אבל ירושלמי דיליף פטור מפסוק, לפיכך ס"ל לירושלמי שאבל, אם רוצה להחמיר לא דחמיר:

ב כתיב למען תזכור וגו'. הנה פסוק זה מיירי מזכירת י"מ, ויליף לי' מיני' כאן לפטור מק"ש, ואפשר משום שפרשת ציצית שבה יציאת מצרים, הוה ג"כ מפרשיות של ק"ש ודו"ק:

תוס' ד"ה הכי גרסינן פטור מק"ש ומן התפלה ומן התפלין עכ"ל, כונת התוס' לומר דלא גרסינן מכל מצות האמורות בתורה, עיין תוס' לעיל י"ד ע"ב ד"ה ומכל עיי"ש. והנה בגרסת משנה זו, איכ' ד' נוסחאות, א) נוסח שלפנינו, וכן ל' הרמב"ם בפ"ד מה' אבילות, וי"ל דצריך לפרש דפטור מכל מצות שבתורה, שלא נאמר דוק' מהני ג' פטור, משום דתלוין בכונ"ו א"נ לפי שהם מ"ע שהזמן גרמי, ונשים פטורות, והוה מ"ע שאין שוה בכל, משא"כ שאר מצות, כקו' פני יהושע עיי"ש. ב) נוסח' במשנה שבמשניות, לא גרס מכל מצות שבתורה, אלא פטור מק"ש ותפלה ותפילין, כגרס' התוס', וכן גירס' הרי"ף. ג) נוסח' גירס' ירושלמי פטור מק"ש ומן התפילין, ד) נוסח' מס' שמחות פרק י', פטור מק"ש ומן התפלה ומכל מצות האמורות שבתורה עיי"ש:

תוס' ד"ה ואינו מברך. פרש"י וכו' ומיהו בירושלמי קאמר וכו' וכן תני' נמי בירושלמי וכו' וכן משמע בירושלמי וכו' עכ"ל, דגרסינן בירושלמי דפרקין להלכה א', תני וא' אם רצה להחמיר על עצמו אין שומעין לו, (ב) למה (ג) מפני כבודו של מת, או משום שאין לו מי שישא משואו, (ד) מה נפיק מביניהון, היה לו מי שישא משואו, ואין תימור מפני כבודו של מת אסור, (ה) ואם תאמר מפני שאין לו מי שישא משואו, הרי יש לו מי שישא משואו, והתני פטור מנטילת לולב, (ו) תיפתר בחול, והתני פטור מתקיעת שופר, אית לך למימר בחול ולא ביו"ט, א"ר חנינא מכיון שהוא זקוק לו להביא ארון ותכריכין, (ז) כיי דתנינן קמן מחשיכון על התחום לפקח על עסקי כלה ועל עסקי דמת להביא לו ארון, ותכריכין (ח) חלילים ומקוננות, כמי שהוא נושא משואו, תני אבל כל זמן שמתו מוטל לפניו, אוכל אצל חבירו, ואם אין לו חבר, אוכל בבית אחר, ואם אין לו בית אחר, עושה מחיצה ואוכל, ואם אינו יכול לעשות מחיצה, הופך את פניו לכותל ואוכל, לא מיסב ולא אוכל ולא שותה כל צרכו, ולא אוכל בשר, ולא שותה יין, ואין מזמנין עליו, ואם בירך אין עונין אחריו אמן, ואחרים שברכו אין עונה אחריהם אמן, הדא דתימא בחול, אבל בשבת מיסב ואוכל, ואוכל בשר ושותה יין, ואוכל כל ערכו ושותה כל צרכו, ומזמנין עליו, ואם בירך עונין אחריו אמן, ואחרים שברכו עונה אחריהם אמן, אמר רשב"ג (ט) הואיל והתרתי לו את כל אלו, חייביהו בשאר כל המצות של תורה, אם חיי שעה התרתי לו כ"ש חיי עולם, ר"י בן פזאי בשם ריב"ל הלכה כרשב"ג, לי' נמסר לרבים אוכל בשר ושותה יין, נמסר לכתפי' כמי שנמסר לרבים פי' פני משה:

אם רצה להחמיר. ולקרות ק"ש אין שומעין לו וצריך למחות בידו:

למה. אין שומעין לו, ומשני אם מפני כבודו של מת שמראה עצמו שאינו חשוב בעיניו להתאבל עליו (והוא בכלל לועג לרש), או משום שטרוד הוא, שאין לו מי שישא משואו להתעסק בקבורתו, ומפרש ואזיל מאי בינייהו, בין הני תרי טעמ', אם יש לו מי שיתעסק ויטפל בצרכי קבורת המת, דאי תימר מפני כבודו, לעולם אסור, ואי תימ' מפני שאין לו מי שישא וכו', מותר, דהרי יש לו אחר שיתעסק בו:

והתני פטור מנטילת לולב. וקס"ד ביו"ט מיירי, וא"כ תפשוט דמפני כבודו של מת, שהרי ביו"ט אינו טרוד לישא משואו, ודחי לי' הש"ס דתיפתור בחולו של מועד איירי דעושין כל צרכי', והלכך פטור מנטילת לולב ולעולם טעמ' משום שטרוד הוא, וכשאין לו אחר להתעסק בו מיירי:

אית לך למימר בחול. בתמי' לא ביו"ט ע"כ הוא וא"כ תפשוט דמפני כבודו הוא:

א"ר חנינא. לעולם לא תפשוט, דאכתי איכ' למימר דמפני שאין לו לישא משואו, ובשאין לו אחר מיירי, וטעמ' דפטור הוא דמכיון שהוא זקוק לו להביא לו ארון ותכריכין, שהרי אין לו אחר להתעסק בזה, וזה מותר ביו"ט, כהאי דתנינן במס' שבת מחשיכין וכו', וא"כ איכ' למימר דדעתו להחשיך על התחום להתעסק בצרכי המת וכל היום טרוד הוא וכמו שהוא נושא משואו דמי, ולעולם בדאיכ' אחר להתעסק בצרכי המת מיבעי' לן אם מותר להחמיר על עצמו ולקרות ק"ש:

הואיל והתרתי לו את כל אלו. בשבת א"כ חייבוהו ג"כ בשאר כל המצות של תורה שנוהג בהן לקיימן שהרי ק"וח הוא:

נמסר לרבים שיתעסקו בו בטלה ממנו דין האנינות:

נמסר לכתפים. שנושאין אותו על המטה:

א אם רצה להחמיר על עצמו וכו'. התוס' לקמן כ"ו ע"ב ד"ה איבעי' להו כתבו, דאי אמרינן לא יתפלל עוד אחר שעה ד' היינו קולא, ואי אמרינן שיתפלל היינו חומר' עיי"ש, והנה ממה שנקט בירושלמי אם רצה להחמיר וכו', איכ' ראי' למסקנת התוס', דהא לפי קו' התוס' ה"ל לירושלמי לומר ואם רצה להקל על עצמו וכו':

ב למה. פי' אין שומעין לו, הא חתן ג"כ טרוד, ואפ"ה ס"ל לרבנן, חתן אם רצה לקרות קורא (לעיל ט"ז ע"ב). מ"מ יש לדקדק הא תינח לפרש"י, שפטור האבל משום טרדה, אבל הירושלמי לשיטתי' דיליף הפטור מפסוק למען תזכור (תוס' ד"ה פטור), מאי פריך למה, וליכ' למימר דיקרא ומה בכך, ויהי' כקורא בתורה, זה אינו דהא אסור בת"ת, דהוא א' מי"א דברים שאבל אסור בהן (רמב"ם פ"ה מה' אבל ה"א), וכמו בי"א דברים, אם רצה לעשותם, אין שומעין לו, הכי נמי לקרוא ק"ש, וא"כ מאי פריך בירושלמי למה ודו"ק:

ג מפני כבודו של מת. ר"ל דהא מאחר שאסור לקרות בתורה, ע"כ צריך לכון בכונת ק"ש, כעין (לקמן ל' ע"ב) לעולם ימוד עצמו, אם יכול לכון לבו יתפלל וכו' ומסתמ' גם בק"ש אמרינן כן, דהא חברות' כלפי שמי' ליכא (לקמן ל"ד ע"א), וא"כ מאחר שהוא בטוח שיכון בקריאתו, א"כ מראה עצמו כאילו אין עליו אבילות, ואין המת חשוב בעיניו:

ד מה נפיק ביניהון. הוי מצי למימר איכ' בינייהו כשהיה המת רשע (כעין יור"ד שמ"ה), אי משום כבוד המת מותר, ואי משום שאין לו מי שישא משואו אסור:

ה וא"ת מפני שאין לו שישא משאו הרי יש לו. לפיכך אם רצה להחמיר ולקרות רשאי, וקמ"ל דלא אמרינן משום מצוה בו יותר מבשלוחו, אסור להחמיר לעצמו, דמצוה ק"ש דאורייתא קדים:

ו תיפתר בחול. ולפי מה שמשני ר' חנינ' לקמן מכיון שהוא זקוק לו להביא ארון ותכריכין, כמי שהוא נושא משאו, א"כ חזר בו ג"כ מהאי תיפתר בחול, ופטור מלולב אפילו ביו"ט:

ז כיי דתנינן תמן. כהאי דתנן התם:

ח חלילים ומקוננות. פי' חלילים, כלי ניגון חלולים שקולם מעורר הבכי (מפרשים), ועי' מקוננות, שאשה אחת מדברת ונשים אחרות עונות (מועד קטן כ"ח ע"ב), וענין של חלילים ומקוננות, תני' (בכתובות מ"ו ע"ב עיי"ש):

ט הואיל והתרתי לו וכו' חייב בשאר וכו'. והא דלא אמר הואיל וחייבתי לו, דהא חייב לזמן ולברך ולענות אמן, י"ל דלרבותי' נקט הואיל והתרתי, ר"ל הואיל והתרתי לו דברים של רשות, כגון למיסב וכו', חייב בשאר כל המצות. והיינו דכופל ואמר, אם חיי שעה התרתי לו, כגון למיסב ולאכול בשר ולשתות יין כל צרכו, כל שכן חיי עולם:

י נמסר לרבים אוכל בשר וכו'. מכאן משמע דלעיל הטעם משום שאין לו מי שישא משאו, ולא מטעם מפני כבודו ודו"ק:

דף יח.

ע"א גמר' ובשבת מיסב ואוכל בשר. משמע אפילו כשמתו מוטל לפניו מיסב ואוכל בשר כשירצה (ועיין בש"ע):

א"ר פפא תרגמא וכו'. ובס' דקדוקי סופרים (בשם נוסח כתב יד) תרגמ' ר' פפא וכו':

כיון שמוטל עליו לקברו כמוטל לפניו דמי. ודוגמ' לזה אית' גבי נדר, כיון דאמר עלי, ועליו ולפניו לקיים נדרו, כמאן דטעין אכתפי' דמי (מגילה ח' ע"א), וכעין זו פרש"י (תהלים נ"א ה') "וחטאתי "נגדי "תמיד ופרש"י מתוך שאני מתחרט ודואג עליה דומה לי כאלו הוא לפני תמיד כל שעה:

שנאמר ויקם אברהם וכו' כמוטל לפניו דמי. הכי גרסי' בס' דקדוקי סופרים (בשה נוסח כתב יד), ר' אשי אמר כיון שמוטל עליו לקברו כמוטל לפניו דמי, שנאמר ואקברה את מתי מלפני, אטו ההוא שעתי' קמי' הוה רמיא, והכתיב ויקם אברהם מעל פני מתו, אלא כיון שמוטל עליו לקוברו, כמוטל לפניו דמי (וכן הוא הנוסח בילקוט פ' חיי):

משמרו אע"פ שאינו מתו מתו אע"פ שאינו משמרו. תירוצו הוא, וה"ק מתניתן ובריית' דלעיל דרמינהו מינה, קמ"ל מתו אע"פ שאינו משמרו, ובריית' דהכא קמ"ל משמרו אע"פ שאינו מתו, ומר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי:

מתו ומשמרו אין. ר"ל או או:

ותפלין בראשו. אבל של יד דמכוס' מותר:

וס"ת בזרועו וקורא. לא נתברר אי דוק' תרתי קאמר שאסור, או דילמ' ס"ת לבד בלי קרי' נמי אסור משום לועג לרש (כסף ולחם משנה פי"ד מה' אבל הי"ג). ובגוד' ניסוד' אור"ח תניינ' סי' ק"ט, כ' שנשאל אם הולכים בעת צרה להתפלל על קברי צדיקים, אם נכון ליקח עמהם ס"ת לב"הק, והשיב דמדברי התלמוד והפוסקים אין מפורש, אם באחיזה לחוד ג"כ יש איסור, אלא שלשונו של הרמב"ם בה' ס"ת משמע לאיסור, ועכ"פ חליצ' לעשות כן, דמבואר בזוהר פ' אחרי, שאם ח"ו הספר ההוא חסר אות א', גורמים רעה גדולה ח"ו, וא"כ הרי אין לגו ס"ת שיהא בדוק בחסרות ויתרות עיי"ש. אבל בס' מגיד תעלומה כ' דדוק' לאחוז ס"ת ולקרות אסור, אבל לילך לב"הק בס"ת בלא קריאה מותר, דאדרבה ובשכבך תשמור עליך כתיב ואין זה לועג לרש, ועיין בז"הק בעידן ריתחא מפקינן ס"ת לב"הק ומתכנסים המתים ומתפללים על החיים ועיי"ש מעשה עכ"ל:

ואם עושה כן עובר משום לועג לרש. ומשמע קצת דאין לאסור מטעם זה שאר מצות בב"הק, כגון להשיב בב"הק אבידה שיש כבר בידו, דהא לא עלי' דמת רמי', ולא שייך לועג לרש ודו"ק:

התם תוך ד' אמות הוא דאסור חוץ לד' חייב. ללשון אסור, שייך ל' שרי, ואפשר בדיוק נקט ל' חייב (ועיין ט"ז סי' מ"ה סק"א), ובדקדוקי סופרים גרס חוץ לד' שרי:

היו ב' זה משמר וזה "קורא וכו' בן עזאי אומר וכו' יניחו בזויות זו ומתפללין שניהם. י"ל לת"ק נקט רבותי' ק"ש, לומר אפילו ק"ש דאוריית', זה משמר וזה קורא, ובן עזאי נקט לרבותי' ומתפללין, לומר אפילו תפלה דרבנן, מתפללין שניהם כאחד:

מאי בינייהו. ולא נקט במאי "קמיפלגי, וי"ל דלא ליפלגי במציאות, ועיין (פרה פ"ט מ"ו) דגזרו משום מעשה שהיה בספינה:

ומר סבר לא חיישינן. א"כ לבן עזאי אין צריך שמירה כלל בספינה, אפילו שלא בשעת התפלה, דהא השמירה היא לשומרו מן החולד' ועכברים (שבת קנ"א ע"ב) ודו"ק:

המוליך עצמות. ואפשר ה"ה ברקב של מת, ועיין ביור"ד ת"ג ס"ז ודו"ק:

הרי זה לא יתנם בדסקיא. אפשר דאף כשהם כבר בכלי כגון בשק, אפ"ה לא מהני ליתנם עוד בדסקיא, לרכוב עליהם, דלא מהני לזה כלי בתוך כלי, ועיין בט"ז יור"ד רפ"ב סק"ד משמע דאסור עיי"ש בס"ת ודו"ק:

ואם מתיירא מפני נכרים ומפני לסטים מותר. יש להסתפק אי שמתיירא משום נפשות דוק', או דילמא אפילו מתיירא מפני ממונו מותר, ולא חיישינן לבזיון, ועיין (שבת כ"ט ע"ב) המכבה הנר משום לסטים ורמב"ם פי"ב ה"ג מה' שבת ודו"ק:

הרואה המת ואינו מלו' עובר משום לועג לרש וגו'. כלומר מלבד שעובר שמבטל עצות הלוית המת (רמב"ם פי"ד מה' אבל), עוד עובר משום לועג לרש:

ואם הלוהו מה שכרו וכו'. ר"ל מלבד מה שהוא מדברים שאדם אוכל פירותיהן בעוה"ז והקרן קיימת לע"הב (שבת קכ"ז ע"א פאה פ"א מ"א), והלוית המת הוא בכלל גמילות חסדים (רמב"ם פי"ד ה"א מה' אבל), מלבד זה. עוד עליו הכתוב אומר וכו':

תכלתי'. טלית סבו ציצית. ודע דתלתא ר' יונתן הוה, תרי תנאי וחד אמוראי, וחדא מהם "כהן הוה, ב"מ ב' ע"ב (מ"א):

דלייה כדי שלא יאמרו וכו'. כלומר ימהר להגביהו, דהא ודאי לא ינוח שם לגמרי טליתו:

למחר באין אצלינו וכו'. יש מחר לאחר זמן (מכילתא פ' בא). א"ג דהם מקיימים שוב יום א' לפני מיתתך, ומתוך שאין יודעי' ביומם, נמצא כל ימיהם בתשובת יום א' לפני וכו', ועכשיו מחרפין אותנו:

ומי ידעי כולי האי וכו'. פי' את אמרת שידעו כולי "האי, להרגיש ביוש קטן כזה, והא כתיב אפילו "מאומה אינם יודעי':

א"ל אם קרית לא שנית וכו'. ר' חייא אמר כן לר' יונתן, ויש לומר לפי (שבמועד קטן ט"ז ע"ב), א"ל רבי לר' חייא כלשון הזה, אם קרית לא שנית ואם שנית לא שלשת ואם שלשת לא פירשו לך עיי"ש, משם למד ר' חייא לשון הזה וא"ל איהו לר' יונתן הכא:

אם שלשת לא פירשו לך וכו'. ר"ל אחר לימוד פעם שלישית לא פירשו לך עוד, דסדר הלימוד הוא לחזור ד' פעמים, כדאית' (עירובין נ"ד ע"ב) עיי"ש, ועיין בזה"ק שנלמד הדבר מהשי"ת, ולשון הקרא מדויק מאוד, דכתיב (איוב כ"ח כ"ז) "אז "ראה (א) "ויספרה (ב) "הכינה (ג) "וגם חקרה (ד) ויאמר לאדם וגו' (מג"ת):

שנאמר ובניהו בן יהוידע וגו' העתקתי בשפ"ח לתוס' לקמן ע"ב ד"ה בן איש חי:

דף י"ח ע"א רש"י ד"ה ואין מברכין עליו. א"צ שיברכו לו אחרים "בברכת "הלחם עכ"ל, ר"ל כשאחרים אוכלי' ומברכי' לעצמן, אין צריכי' לכוון להוציא לזה, וגם הוא לא יענה אחריהם אמן (ש"ע שמ"א) דאל"כ פשיט' שאין אחרים מברכין עליו, כדאית' (בר"ה כ"ט ע"א) חוץ "מברכת "הלחם שאינו של מצוה עיי"ש:

רש"י ד"ה ואין מזמנין עליו. אין מצטרף עם ג' לזימון עכ"ל, ואפשר דצריך לומר עם ב' לזימון ודו"ק:

רש"י ד"ה תשמיש המטה איכ' בינייהו. לרשב"ג (א) חייב (ב) אבל בעונה בשבת עכ"ל:

א חייב. כאן פירש"י "חייב, (ובמ"ק כ"ג ע"ב) פרש"י רשב"ג סבר "מותר. בתשמיש המטה עיי"ש, ושמא משום דכאן רצה לפרש ל' נתחייב בכולן.

ואפשר דמיירי בליל טבילה, (ועיין בחתם סופר מיור"ד קס"ב, וז"ל ואע"ג דבעל משועבד לאשתו לעונה האמורה בתורה, מ"מ אין לה אלא מקומה ושעתה דהיינו כשהוא עמה בליל טבילתה עיי"ש, ועיין ברמב"ם ה' אישות פי"ד ה"א וכן בש"ע א"הע סי' ע"ו פסק כמשנה (כתובות ס"א ע"ב) העונה האמורה בתורה הטיילין בכל יום וכו' עיי"ש ודו"ק):

ב אבל. והש"ס כאן מיירי "מאונן ודו"ק:

רש"י ד"ה פטור מק"ש. משום דעוסק במצוה עכ"ל, ר"ל במצות שמירת המת, כדאית' (שבת קנ"א ע"ב) צריך לשומרו מן החולד' ומן העכברים עיי"ש, ויש לדקדק דדין זה דמת צריך שמירה, מצינו ברמב"ם ובש"ע, אלא בדרך שלילה דשמירת המת דוח' ק"ש וכן שאר מצות (ש"ע אור"ח ע"א ויור"ד שמ"א) ודו"ק:

רש"י ד"ה מלוה ד' חונן דל. קרי ביה מלוה את המקום וכו' עכ"ל, פי' לפי שאינו מצפה לתשלום גמול, וגומל חסד של אמת, לכן הוה כאילו מלוה את העקום:

רש"י ד"ה לא שנית. לא חזרת עליו פעם ב' כדי שתתבונן בו עכ"ל, כפי' בשפ"ח לגמר' ד"ה אם, שבפ"א אין להתבונן, דצריך דלגמר ברישא גוף הענין, והדר יכול לסבור להתבונן בו:

רש"י ד"ה אלו צדיקים. ומאי יודעים שימותו נותנים אל לבם יום המיתה ומושכים ידיהם מהעבירה ורשעים אינם יודעים מאומה שעושין עצמם כאינם יודעי' וחוטאים עכ"ל, י"ל דאית' (לעיל ה' ע"א) בג' דברים מנצחים ליצ"הר, בתורה, ובק"ש, וגדול מכולם שיזכיר לו המיתה עיי"ש, ולפי"ז רבותי' קמ"ל קרא, צדיקים אינם סומכי' למשוך ידיהם מעבירה, לא בעסק "התורה שלהם, ולא על "ק"ש שלהם, אלא יודעים "שימותו, נותנים אל לבם יום המיתה, כי בזה ודאי ינצחו ליצ"הר, אבל הרשעים עושין עצמם, כאילו "אינם "יודעים "מאומה, לא מעסק התורה, ולא מק"ש, ולא מיום המיתה, מת"כ ותוטאים:

רש"י ד"ה אריאל. זו ב"המק שנאמר (ישעי' כ"ט) הוי אריאל אריאל קרית חנה דוד עכ"ל, פי' במצודת יש להתאונן על המזבח העומד בהעיר אשר שכן שם דוד, המזבח נקרא אריאל, על שם שירד עליו האש מהאל מן השמים, ורבצה עליו כארי עיי"ש, ועיין בשפ"ח לתוס' ע"ב ד"ה בן:

רש"י ד"ה מואב. על שם שבנאו ידוד וכו' עכ"ל, עיין תוס' ד"ה שני, שכתבו "דוד ושלמה, ועיין בשפ"ח לעיל י' ע"ב לרש"י ד"ה אבי אבא:

תוס' ד"ה ואינו מברך וכו'. דאי שלא לפניו תיפק לי' שמיד חל עליו אבילות משיצא מפתח ביתו וכו' עכ"ל הא דכתבו התוס' אבילות חל משיצא מפתח "ביתו, (עיין מ"ק כ"ב ע"א) אתון דלא אזליתו בתר ערסא דמכי מהדריתו אפייכו וכו', ועיין מ"ק כ"ז ריש עמוד א' עיי"ש ודו"ק:

תוס' ד"ה וירכב עליהן, ועוד בהדי' אית' בירושלמי וכו' עכ"ל, דגרסינן בירושלמי דפרקין להלכה ה', לא ישב אדם על גבי ספסל שוס"ת נתון עליו וכו', דייסקי שהיא מלאה ספרים, או שהיו בתוכה עצמות המת הרי זה מפשילן מאחוריו ורוכב:

פי' פני משה:

דייסקי. שק:

מפשילן. על החמור מאחוריו ורוכב ואינו חושש. ובענין המוליך עצמות וספרים וס"ת, יש כאן שלש שיטות וד' פירושים, א) שיטות התוס' דעצמות וספרים וס"ת שווים דבאין סכנה לא ירכב עליהם, הא מפשילן לאחוריו מותר, ב) שיטות ירושלמי עצמות וספרים מפשילן לאחריו באין סכנה, אבל ס"ת אסור, ג) שיטות הרי"ף והרמב"ם אליב' דהרא"ש פליגי בחדא, דבאין סכנה אסור בס"ת לאתוריו, ובסכנה אפילו עליהם מותר, אבל שיטות רבינו יונה ברי"ף. דבתרהי פליגי, דבס"ת דוק' לאחוריו בסכנה, הא עליהם לא, ובאין סכנה אפילו לאחוריו אסור, ובש"ע יור"ד רפ"ג ס"ג סתם כרי"ף ורמב"ם וכפירוש הרא"ש דבריהם (ראש יוסף):

תוס' ד"ה למחר וכו'. ותימא וכו' וגדול המצווה ועושה ממי שאינו מצווה ועושה (קידושין ל"א ע"א) וכו' (א) והוי לועג לרש אם לא היה להם ציצית אז משום דכתיב לדורותם לדור תם וכו' ואנו עושין כספרים החיצונים (ב) כמו מחזון ישעי' כפסיקתא (ג) וכמו ויחל דאית' בגמר' (מגילה ל"א ע"א) וכו':

א והוי לועג לרש אם לא היה להם ציצית אז משום דכתיב לדורותם לדור תם וכו', פי' משום הכי מחוייבים באותן דורות בציצית, שתהיו דור שכולו תם (מהרש"ל). וז"ל הרא"ש בה' ציצית והאידנא נהגו להסיר הציצית מתכריכי המת, והיה אור"ת סמך להמנהג, שהציצית נראה עדות שקיים כל המצות, ואין הדור הזה היה ראוי לאותו עדות, דאמרינן במדרש (מובא במגן אברהם סי' כ"א סק"ג) על כנפי בגדיהם "לדורותם, לדור שכולו תם, ועוד דבימיהם היו כל עטופיהם בטלית בת ד' כנפות, והיה לכולן ציצית בחייהן וכו', אבל עכשיו שגם בחייהן יש הרבה בני אדם שלא היו להן ציצית וכו' עכ"ל (ועיי' בהגהת מלא הרועים). ודע מה שכתבו התוס' לקמן, ואע"פ שגמר' חולק עליו וכו', פי' גמר' דמנחות דפרק התכלת דאית' דעושין ציצית למתים, חולק על מס' שמחות שציוה אבא שאול שיסירו הציצית, על זה כתבו התוס' שאין זה קושי', שמצינו כעין זה שמניחין גמר' שלנו, ועושין כספרים חיצונים:

ב כמו מחזון ישעי' כפסיקתא. פי' דהא אית' (מגילה ל"א ע"ב) ר"ח אב שחל להיות בשבת, מפטירין חזון ישעי' וגו' חדשיכם ומועדיכם שנאה נפשי וגו' עיי"ש, ואין אנו עושין כן, אלא מפטירין בירמי', שמעו דבר ה', ובשבת שלפני ט' באב, מפטירין חזון ישעי', והטעם לפי שאנו נוהגין על פי הפסיקתא, שכתב לומר ג' דפורענות' קודם ט' באב, ואלו הן דברי ירמי', שמעו דבר ה', חזון ישעי', ולאחר ט' באב, מפטירין ז' דנחמתא, ותרתי דתיובתא, (עיין בתוס' מגילה ל"א ע"ב ד"ה ראש חדש), הרי דמניחין הש"ס שלנו, ועושין כשאר ספרים:

ג וכמו ויחל שיש בגמר' (מגילה ל"א ע"א) דבתעניות קורין ברכות וקללות, ובמס' סופרים פי"ז ה"ז מפרש ויחל. פי' דאנו מניחין דברי ש"ס שלנו, ועושין כמס' סופרים, דאין אנו קורין בתעניות, ברכות וקללות, כגמר' שלנו, אלא קורין ויחל כמס' סופרים. ודע דהכי תנן במשנה (מגילה ל"א ע"א) בתעניות קורין ברכות וקללות, פרש"י דפרשת בחוקותי, להודיע שעל עסקי החטא באה פורעניות לעולם ויחזרו בתשובה וינצלו מצרה שהן מתענין עליה עכ"ל. ובמס' סופרים פי"ז ה"ז גרסינן בתעניות של ט' באב ושבעה אחרונות של עצירת גשמים קורין ברכות וקללות, אבל תעניות אחרות קורין ויחל עכ"ל. וא"כ לפי הנראה משמע דפליגי מס' סופרים אמשנ', כמו שכתבו התוס', אלא שכתב הרא"ש שם במגילה פ"ד סימן י' וז"ל, ומיהו איכ' למימר דמתניתן דמגילה נמי איירי מט' באב ומשבעה תעניות אחרונות של עצירת גשמים, ולא פליגי מס' סופרים אמשנה דמגילה. ועיין מזה בטור אור"ח סוף סימן תקס"ו מה שכתב בשם רב עמרם ורב שר שלום, ושם בטור סי' תקע"ה ובבית יוסף ד"ה מה שכ' רבינו כיצד וכו'. וז"ל הרמב"ם ה' תפלה פי"ג הי"ח, בתעניות שאנו מתענין על מה שאירע לאבותינו, כגון י"ז בתמוז קורין בשחרית ובמנחה ויחל משה וגו', ובתעניות שגוזרין אותן הציבור מפני הצרות, כגון בצורת ודבר, קורין ברכות וקללות כדי שישובו העם ויכנע לבבם כשישמעו אותם עכ"ל. ומצאתי בס' כסא רחמים מהגאון רב חיד"א ז"ל והא דמניחין התלמוד ואזלינן בתר מס' סופרים, י"ל משום דכתב הרא"ש, דמס' סופרים נתחברה בדורות האחרונים אחר התלמוד, לכן סמכינן אמס' סופרים, על דרך דאמרינן הלכה כבתראי עיי"ש:

דף יח:

ע"ב גמר' שאפילו במיתתו קרוי חי. י"ל כעין ר' עקיב', א"ל "חלקם "בחיים (לקמ' ס"א ע"ב), וכעין הלולא דרשב"י, עיי' עטרת זקנים אור"ח סי' תצ"ג:

פועלים לתורה. פי' המחזיקים ופועלים ישועות לקיום התורה, אותן קיבץ וריבץ, והוא גדול שבמדות, כעין שאמר רבי כמה גדולים מעשה חייא (בב"מ פ"ה ע"ב), וגם כאן ר' חייא הוא שפירש כן, וכן לעיל י"ז ע"א שפ"ח ד"ה א"ל:

והוא הכה וגו' שלא הניח כמותו לא במקדש א' וב'. הנה פסוק זה כתיב (ש"ב כ"ג כ') בענין שמדבר משבחו דבניהו בן יהוידע, שעשה בימי דוד עיי"ש, וא"כ בא לרמז בשבחו, שהיה גדול, מצדיקי בית ראשון ושני שהיו אחר שנים הרבה, וכמו שדרשו שקיים תקנת עזרא, וכן לענין שלמד ספר תורת כהנים, וכולם על העתיד, ועיין בשפ"ח לרש"י ד"ה ונחת ודו"ק:

דתנא סיפרא דבי רב. ופי' של "והוא "ירד, ר"ל ירד לעומקה של הלכה (סמיכות חכמים). ובס' ליקוטי חבר פי' לפי דבימות החמה שאדם שמח, חפץ ביותר בלימוד דרך עיון, ובחורף האדם עצב, חפץ ביותר בלימוד דרך חזרה (מהג' הח"ס ז"ל), והיינו שאמרו שלמד ספרא דבי רב, שצריך עיון הרבה, אפילו ביומא דסותא, בחורף:

אלא המת מעיקרא. שהרי קיבל עליו ההתראה, והתיר עצמו למיתה, ואמר על מנת כן אני עושה כדאית' (סנהדרין מ"א ע"א):

ידע אבוהון בהאי צער'. פי' ואית לי' הנאה וכבוד מזה, שאנו מצערין על דבר' תורה, ועל זה שפיר השיב מנא ידע, והא כתיב יכבדו בניו ולא ידע:

והא כתיב יכבדו בניו ולא ידע. ר"ל וסיפ' דקרא ויצערו ולא יבין למו, ואפשר שצ"ל וגו', ובנוסח הכתב יד גרסי' כל הפסוק:

אמרי בצער' דידהו ידעי וכו'. ל' אמרי משמע דסתמא הש"ס קמתרץ, ולפי הענין הל"ל א"ל בצער וכו':

בצער דידהו ידעי וכו'. והיינו דכתיב אך ל' מיעוט, למעט אפילו בצער של בניו, ולומר אך יבשרו "עליו "יכאב, ר"ל בצער דידהו בלבד ידעי וכו'. ובדרך דרש י"ל אך בשרו עליו, ר"ל מי שאוכל ושותה למרבה בשר עליו, אז יכאב לו הבשר דמרבה רימה, ונפשו עליו תאבל, על שעשה מעשה שטות כזה, משא"כ מי שמקיים בכל דרכיך דעהו, כפי' הרמב"ם פ"ג מה' דיעות ה"ג:

מעשה בחסיד א'. כ"מ שנמצא בש"ס מעשה בחסיד א' כגון לקמן ל"ב ע"ב, הוא ר' יהוד' בן בבא או ר' יהוד' בר אילעי (מפרשים). ומשמע באבות דר' נתן פ"ג, דחסיד זה היה רגיל ליתן צדקה, ולא בערב ר"ה בלבד, דגרסינן התם בתר האי עובד', מעשה בחסיד א' שהיה רגיל בצדקה, פעם א' הלך וישב בספינה וכו' עיי"ש. ודע דאית' בירושלמי שבת פ"ק להלכ' ג', תמן תנינן (בפ"ב דאבות) אל תאמין בעצמך עד יום מותך, מעשה בחסיד א' שהי' יושב ושונה אל תאמין בעצמך עד יום "זקנותך, כגון אני (פי' שאמר שאין לשנות עד יום מותך אלא עד יום זקנותך שמאחר שהזקין אמר שלא יחטא עוד), באה רוח א' ונעשה כאשה יפה ועברה לפניו, ונסיתי', והתחיל לתבעה, והתחיל להתחרט מיד, אמרה לי' לא תצער שרוח היא, ולא נכשלת באשה, אלא זיל לך והשוה עצמך לחבירך, ולא תתגאה יותר מאחרים, שאתה שוה לאחרים, ואמור עד יום מותך עכ"ל עיי"ש:

ולן בב"הק. לאו דוק' בב"הק, אלא לך סמוך לב"הק רחוק ד' אמות ויותר (ס' כסא רחמים). א"נ לפי שהיתה ביתו ריקן, והלך הוא ועשה כן, לומר שחשוב כמת, כעין שעושין בתענית, כדאית' תענית ט"ז ע"א (הר"י עמדין):

רוחות. ז"ל מהרש"א ח"א, נקט ל' רוחות, ולא נקט נפשות או נשמות, לפי שידוע שאדם יש לו רוח ונשמה, ונפש הוא החומר, והנשמה היא הצורה, והרוח הוא באמצע המדבקן כל ימי חיי אדם, וע"כ גם במותו של אדם שהגוף מתפרד מן הנשמה, שהגוף הולך אל העפר, והנשמה הולכת למעלה, הרוח שהיה מדבקן בחיים, אינו מתפרד מהם לגמרי, אלא לפעמים הוא שורה במקום הגוף, ולפעמים שט בעולם למקום שהנשמה שם, דהיינו מאחורי הפרגוד, וכן לקמן דא"ל סליק לרקיע וכו' אדהכי אתא וכו', היינו נמי הרוח ההולך למעלה ולמטה וכו' עכ"ל, ועיין רש"י ד"ה אמרו ליה:

מה פורענות בא לעולם. מלת פורענות לאו ל' עונש הוא, דהא לא ידעה שודאי עונש בא לעולם, והיה ל"ל אי פורענות וכו', אלא ל' פרעון הוא, ולפי מעשה בני אדם וכדאית' (בר"ה י"ז ע"ב). א"נ ל' עונש הוא, ואמרה בלשון הזה, משום דאית' (סוטה מ"ח ע"א ומ"ט) מיום שחרב ב"המק אין יום שאין בו קללה, ובכל יום מרובה מחברתה:

מה פורענות בא וכו'. ונתפלל ונבקש רחמים בעד החיים:

איני יכולה שאני קבורה במחצלת של קנים. יש בזה ענין נסתר, ועל דרך הפשט י"ל, לכאור' הא הגוף מונח בקבר, ורק הרוח של צדיקים עולה למעלה, ורוח הרשעים נתנה בכף הקלע, ועוד קשה מעשה דשנה האחרת, הא כבר אמרה שאינה יכולה, ונתנה טעם, וי"ל דאית' (שבת קנ"ב ע"ב) כל שאומרים בפני המת יודע עד שיתעכל הבשר עיי"ש, הרי דכ"ז שלא נתעכל הבשר, הנפש אינו יכולה להפרד, ולפיכך מצוה לקבור בקרקע, ובתכריכין של פשתן, שלא יתעכבו הרקיבות הגוף, וזו שנקברה במחצלת הקנים, לפי שאמה עני' היתה, אינה מתרקב כ"כ מהרה, ונשאר הגוף קיים ביותר, לפיכך לא היתה יכולה להפרד ולעלות למעלה, אבל בשנה שני', סבר, שכבר נרקב המחצלת עם הבשר, אבל לא היה וכו' (צל"ח):

שמעתי שכל הזורע וכו'. ולמ"ד שבפסח נדון על התבואה ולא בר"ה, ופי' הרמב"ם מה יתחדש על התבואה מלקות, ואם תהי' מרובה או מועטה עיי"ש (ר"ה ט"ו ע"א), י"ל דהיו מזכירין עכשיו בר"ה, מה שדנו כבר בפסח שלפניו על התבואה (תוס' ר"י חסיד):

שכל הזורע ברביע א' וכו'. ומי שיזכה, יתעכב משמים שלא יזריע ברביע' ראשונה:

ברביעה. זמן הגשמים. רביעה, המטר היורד להצמיח על צמח ועשב האדמה נקרא רביעה, מפני שרובע ומעבר את הקרקע, כדכתיב כי כאשר ירד הגשם וגו' והולידה והצמיחה (רמ"א אור"ח תקע"ה):

של כל העולם כולו לקה. לאו דוק' כל העולם כולו, ועיין בט"ז אור"ח תקפ"ב סק"ג, דכפל "כל העולם "כולו, משמע כולו ממש עיי"ש ודו"ק:

שמע אותן ב' רוחות. באבות דר' נתן פ"ג לא גרס "אותן, אלא שמע ב' רוחות עיי"ש, ולפי גרסתינו י"ל שידע אותו חסיד, שהן אותן ב' רוחות של אשתקד, ממה שאמרה לחברתה, לא כך אמרתי לך איני יכולה וכו'. א"נ שקראו עצמם בשמם ובשם אבותיהן:

ואראך בתך שהיא קבורה במחצלת וכו'. ודאי אסור לעשות כן, אלא במחלוקה אמרה כן:

בדוך פלן. במקום פלוני:

הוו קרו לי' בר אכיל זוזי דיתמי אזל אבתרי' לחצר מות. ומסתבר אף אי לא הוה קרי לי' בר אכיל זוזי דיתמי, הוה ג"כ משתדל בכל מה דאפשר, למצוא זוזי דיתמי:

בעינא אבא. כן היה שמו, (רש"י), ואע"ג דאסור להזכיר אביו בשמו, אפילו לאחר מותו (יור"ד ר"מ ס"ב), מ"מ כשהוצרך להזכירו שאין יודעין אותו שרי (כפתחי תשובה שם), ועוד לפי שהיה לכבודו, ודאי מחל על כבודו:

א"ל בעינ' אבא בר אבא אבוה דשמואל. והוא כעין משולשין, דמהני אף בגיטין, במקום דחיישינן לשני יוסף בן שמעון (כתוס' גיטין כ"ד ע"ב ד"ה בעדי):

למתיבת' דרקיע. לישיבה של מעלה:

אמאי יתבית אבראי מ"ט לא סלקית. ב' דברים שאל ללוי, והשיב לו רק עלי שאלה שני', דמ"ט לא סלק לישיבה של מעלה, ועל שאלה א' מ"ט יתבית חוץ לישיבת המתים לא השיב, ומצאתי כתוב דלפי שלא הניחו לסלק לישיבה של מעלה, והוה כמנודה, לכן היה צריך לישב ליתיב אבראי:

דאמרי לי. למעלה אמרו לו כן:

ואחלישת' לדעתי'. והוי ממש מדה כ"מ, וענין חלישות הדעת, י"ל משום דפרנס לפי הדור (ערכין י"ז ע"א), וא"כ משפיעין לרבי דעת בתורה, לפי צורך התלמידים, ואי הוה עלה לוי בישיבה דר' אפס, הוי צריכין להשפיע לר' אפס תורה הרבה, והיינו ואחלישת' לדעתי'. והיינו דאמר רבי (מכות י' ע"א) ומתלמידי יותר מהם. והיינו דתנן (פרקי אבות פ"ב) מרבה ישיבה מרבה חכמה. וזה כונת נוסח יהי רצון אחר תהלים, יואל "המניקות "תשפיע שלא יחסר חלב מדדיהן, די"ל דקאי ג"כ על גדולי הדור, ועל כל משפיעים טובה לעולם, שמניקין ומשפיעין לדוריהן ולתלמידיהן, ואח"כ מתפללין על הילדים והתלמידים. ועיין בשפ"ח לגמר' (לקמן כ"ב ע"א) ד"ה א"ל ר"ה לרבנן רבותי, י"ל ג"כ מה"ט א"ל ר"ה לתלמידיו דרבותי:

אי חשיבנ' נעיילי' ללוי וכו'. משמע דמהני חשיבותי' דשמואל, לוותר על חלישת דעתי' דרבי אפס ודו"ק:

א"ל זיל שקלינהו וכו'. רמז לו דעדיין שם הוא המעות:

עילאי ותתאי דידן. אמר לשון "דידן, אע"ג דשכבר היה מת, י"ל לפי (תוס' גיטין י"ג ע"א ד"ה והא) דמה"ט מצוה לקיים דברי המת, לפי שמחמתו המה יורשין לא פסק כוחו ממעות. א"נ לפי שהבאים אחריו, כשהם עושים בממונו מצות ומע"ט, גם הוא נהנה בהם בעלמא דקשוט, לכן אמר "דידן:

יגנבו מדידן. אפשר שהיה מחיצה ביניהם, דאל"כ הלא הגנבים יגנבו הכל, וכן גבי אוכלי ארעא. א"נ יגנבו תחלה מדידן קאמר, וכן אוכלי ארעא תחלה מדידן קאמר:

כיון דחשיב קדמי ומכרזי פנו מקום. עיין (כתובות ק"ד ע"א) בשעה שהצדיק ונפטר וכו', אומר הקב"ה למלאכי השרת, יבואו צדיקים ויצאו לקראתו וכו' עיי"ש:

ואף ר' יונתן הדר בי'. ממה שאמר לר' חייא לעיל עמוד א', ומי ידעי כולי האי וכו':

מנין למתים שמספרים זה עם זה. שמא י"ל הרוחות של מתים, כעין דלעיל שמע שתי רוחות שמספרין וכו':

מאי לאמר וכו'. פי' דהל"ל ויאמר ה' אליו לאמר זאת הארץ אשר נשבעתי לאברהם ליצחק וליעקב לזרעך אתננה, ולמה כתיב אברהם יצחק ויעקב לאמר וגו':

דף י"ח ע"ב רש"י ד"ה ונחת וטבל. לקריו כדי לעסוק בד"ת עכ"ל, ובתוס' (בב"ק פ"ב ע"ב ד"ה אתא) כתבו לא לד"ת קאמר, דהא עזרא תקן, ועדיין לא הוה עזרא, אלא לאכול חולין בטהרה עיין בשפ"ח לגמר' ד"ה והוא:

רש"י ד"ה חלל רשע. על צדקיהו הוא אומר ועדיין בימי יחזקאל חי היה וכו' עכ"ל, והא דעל צדקיהו הוא אומר, הנה אינו מפורש בפסוק, אבל מפורש בתרגום יונתן (יחזקאל כ"א פסוק ל"א) שלאחר פסוק חלל רשע, ושם מפורש ג"כ דבאותו זמן, צדקיהו חי היה, שהרי נאמר נבואה זו קודם גלות צדקיהו, ועיין ריש ס' יחזקאל, עיי' מ"ק ט"ז ע"ב צדקיהו משונה במעשיו ודו"ק:

רש"י ד"ה ונשמע. ונדע מה גזרו היום וכו' שהעולם נדון בר"ה עכ"ל, עיין בשפ"ח לגמר' ד"ה שמעתי:

רש"י ד"ה פרגוד. מחיצה המבדלת בין מקום השכינה עכ"ל, ופירוש "פרגוד, הוא פרוכת, לי וילון שלפני פתחי המלכים (עיי' ערוך):

רש"י ד"ה לרביעה. יורה, ג' רביעיות הן וכו' ראשונה בי"ז במרחשון, שניה בכ"ג, שלישית בר"ח כסליו עכ"ל, והוא פלוגת' דתנאי (תענית ו' ע"א) עיי"ש, ודברי רש"י ז"ל כאן הם כר' יוסי שם, והנה שם פסק רש"י כר' יהוד', דז"ל רש"י ד"ה ונרא' לר' דהכי גרסינן א"ר חסדא הלכה כר' יהוד', דאמר ראשונה בז' במרחשון, שני' בי"ז, שלישי' בכ"ג, וא"כ דברי רש"י כאן יש לדקדק בהן. וראי' לדברי מש"ך יור"ד סי' ר"כ סקל"א ודו"ק:

רש"י ד"ה ברד מלקה אותו. שעתיד וכו' כענין שנאמר (שמות ט' ל"א) והפשתה והשעורה נוכתה כי השעורה אביב והפשתה גבעול והחטה והכוסמת לא נוכו כי אפילות הנה, ודברי רש"י כאן מקצרי' בלשון הכתוב, ובזה מבואר:

רש"י ד"ה דלמא דומה. מלאך שהוא ממונ' על המתים וכו' עכ"ל, ואולי כך שמו, מל' ודומו סלה (תהלים ד'), שקאי על יום הדומיה, הוא יום המות, שהוא דומיה עולמית (רש"י לעיל ה' ע"א), והמלאך נקרא לפי מצות עבודת השליחות שהוא משתלח לה (רש"י בראשית ל"ב ל'):

רש"י ד"ה כל כי הני שני. מספר השנים שלא נכנסתי בישיבתו של ר' אפס וכו' עכ"ל, עיין כתובות ק"ג ע"ב, ועיין בסדר הקבלה להראב"ד ז"ל, שמנה ה' דורות של התנאים לאחר החרבן, ואלו הן רבן גמליאל בן רשב"ג הנהרג בשמד הוא היה ראש ישיבה אחר פטירת ריב"ז וכו', ואחריו ר' עקיבא, ואחריו רבן שמעון בן גמליאל השני, ואחריו רבינו הקדוש, ואחריו ישב בראש ר' חנינא בר חמא, והיו חביריו בניו מרבינו הקדוש, ור' אפס ור' לוי וכו' עיי"ש, ולא נמנ' שם ישיבתו של ר' אפס בכלל ודו"ק:

רש"י ד"ה דלעגל אתית. במהרה תקבר עכ"ל, "דלעגל ל' "דלקרוב, תרגום (איוב כ' ה'). אלא לפי"ז למה כופלין לומר בנוסח הקדיש, "בעגלא "ובזמן "קריב, וי"ל לפי התוס' ד"ה אלמא, דלעגל אינו לאלתר, לכן כופלין בקדיש ואומרין ובזמן קריב דהיינו לאלתר:

תוס' ד"ה בן איש חי. בספרים מדוייקים כתיב חי וקרינן חיל, ומן הכתוב דייק הכי וכו' עכ"ל, פי' דבספרי הש"ס המדויקים הכי גרסינן בן איש אי, כתיב חי, וקרינן חיל, אטו בניהו בן יהוידע בן איש חי הוא וכ"ע בני מתו אינון אלא וכו'. וגם נוסח כתב יד הכי הוא בס' דקדוקי סופרים עיי"ש. וליתר ביאור אעתיק דבענין שכתוב ממעשה גיבורי דוד המע"ה כתיב לישנ' דקרא (ש"ב כ"ג כ') ובניהו בן יהוידע בן איש חי (חיל קרי) רב פעלים מקבצאל הוא הכה את שני אריאל מואב והוא ירד והכה את האריה הארי קרי) בתוך הבאר (הבור קרי) ביום השלג:

ופי' מצודת:

איש חי. איש מזורז:

רב פעלים. פעל הרבה גבורות:

מקבצאל. שם מקום:

שני אריאל מואב. שני גיבורי מואב:

תוכן העניינים

שפתי חכמים (ברכות)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה