אור ברסלב
שפתי חכמים (ברכות) פרק היה קורא

שפתי חכמים (ברכות)· רבי אברהם אבא הרצל

פרק היה קורא

מאימתי פרק ראשון

אלו תן בין הפרקים וכו' בין ויאמר לאמת ויציב. מסתבר ה"ה בין ויאמר לאמת ואמונה ערבית, וכן בין גאל ישראל להשכיבנו, ובמשנה לא הזכיר מזה ודו"ק. והא דלא סגי לי' לומר בין ויאמר לאמת, י"ל לאפוקי מטעמ' דר' יהוד' דסמיך מדכתיב וה' אלקים אמת (כדלקמן י"ד ע"א), לכן אשמעינן כאן דת"ק סבר דהתם קאי האמת אל ה', אבל בכאן קאי על הדבר הזה, אמת ויציב ונכון וקים וכו', ואגב ת"ק נקטי' ר' יהוד' ג"כ בין ויאמר לאמת ויציב לא יפסיק (קול רמז):

רי"א בין ויאמר לאמת ויציב לא יפסיק. ר"ל בין ויאמר לאמת ויציב הוי כאמצע הפרק, ולא יפסיק אלא לשאול מפני היראה ולהשיב מפני הכבוד (רמב"ם), ור"י פי' מילת' דר' יהוד' דהכא, דהכי קאמר לא יפסיק כלל, אפילו כמו באמצע הפרק, אלא יאמר ה' אלקיכם אמת, ואז יפסיק כמו באמצע הפרק (טור), ובתוס' הרא"ש מסופק בזה עיי"ש. ודע ויציב בלשון ארמי אמת הוא, וא"כ הוי תיבת ויציב בכלל ה' אלקים אמת:

כדי שיקבל ע"מ שמים תחלה ואח"כ עול מצות. והטעם לפי שעול מלכות שמים, תמור מעול מצות, דקיי"לן בפ' הנחנקין, בכל אם יאמר לך נביא עבור על ד"ת, שמע לו, חוץ מע"ז, ורמז במלת "שמע עול מלכות שמים, כי "שמע נוטריקון למפרע" עול "מלכות "שמים (קול רמז). א"נ י"ל עול מצות דהכא, לא קאי על ת"ת ותפילין ומזוזות בלבד, אלא על כל המצות, שהרי כתיב והיה אם שמוע תשמעו אל מצותי וגו', לפיכך לפי שבכלל תרי"ג הוה מצות שכליות, עיין רש"י (בראשית כ"ו ה'), לכן מקבל מלכות שמים תחלה, כדי להודיע דרק מפני מלכות שמים, לעשות נחת רוח לפניו יתברך, הוא מקבל עול מצות, ולא מצד שהן שכליות:

ויאמר אינו נוהג אלא ביום בלבד. ואע"ג שיש בפ' ויאמר זכירת יציאת מצרים, ותנן לעיל שמזכירין י"מ בלילות, י"ל דר"י בן קרח' ס"ל כחכמים (דלעיל י"ב ע"ב), דכל להביא ימות המשיח. א"נ די"מ הנזכר בפ' ויאמר, אין זה מקום ציות המצוה של זכירת י"מ, דלא כתיב כאן זכור את אשר הוצאתיך ממצרים, אלא שאנו מזכירין שבחו של הקב"ה מי"מ, ואין בפ' זו שום ציוה על מצוה פרטיות, רק על ציצית, והיא אינה נוהגת אלא ביום, משא"כ והיה אם שמוע שנצטוינו בה על ת"ת ומזוזה, שנוהגים ביום ובלילה וכו' (צל"ח):

ש"מ מצות צ"כ וכו'. ומסיק הש"ס דמכאן ליכ' להוכיח דמצות צ"כ, דכאן מיירי בקורא להגיה. והשת' משמע לפום מסקנא דסוגיין, אפשר דמצות א"צ כוונה, ולכאורה לקמן הוי פלוגת' דתנאי בק"ש עד היכן צריך כונה, וא"כ כולהו דלא כהאי סוגיין, ויש אומרים דשלשה דיני כונות הן, אחד בק"ש לחוד, ושנים בכל המצות, האחת, הוא דצריך כונה לדבר, שלא יהא כמתעסק בעלמא, ואין דעתו לאותו דבר כלל, ודכותה לגבי תקיעת שופר, שהוא מתעסק והקול יוצא מעצמו, ואינו מתעסק לשום תקיעה כלל, וזו הכונה צריכה בכל המצית, והכונה השנית, היא לצאת ידי חובת המצוה, וזו שייכ' בכל המצות, ובהא הוא המחלוקת, וקיי"לן כמ"ד דא"צ כונה לצאת ידי חובת מצוה (ובש"ע אור"ח סי' ס' ס"ד ובמ"א שם דבמצוה דאוריית' צריך כונה לצאת ידי אותה מצוה ובדרבנן א"צ כונה עיי"ש), והשלישית, שיכוין לבו בכל תיבה ותיבה, ויעיין בענין ויבין אותו, וזו היא בק"ש לחוד, ועל זו הכונה נחלקו לקמן עד היכן צריך כונה, ולפי"ז יש לשאול כי פריך ממתניתן ש"מ מצות צ"כ, אמאי לא משני דבק"ש הוא דבעינן כונה לכל תיבה, משא"כ בשאר מצות, י"ל דבמתניתן סתמא קתני, ומשמע דבכולהו ק"ש איירי, ואפילו בפ' ציצית נמי, ובפ' ציצית לא בעינן כונה לכל תיבה לכן לא משני הכי (שיטה מקובצת). ובזה מיושב הא דלא פריך כן אמתניתן (לקמן ט"ז ע"ב), חתן אם רוצה לקרות ק"ש קורא וכו', אבל אינ' מחויב לקרות, ורשבג"א לא כל הרוצה וכו', והטעם דבכונ' תלי' מילת', ואנן סהדי דלא מצי לכווני דעתי' (לקמן י"ז ע"ב), וא"כ ש"מ מצות צ"כ ודו"ק. ובמה שהעתקתי משיט' מקובצת מתורץ בס"ד. והנה כעין קושי' שהקשה השיט' מקובצת כאן, כך הקשתי לדברי הב"ח באר"ח סי' תרכ"ה, שכתב לפי שבג' מצות אלו, דהיינו שציצית כתיב "למען תזכרו וגו', ובתפילין כתיב "למען תהי' תורת ה' בפיך וגו', ובסוכה כתיב למען ידעו דורותיכם וגו', לכן אף דבשאר מצות, המקיים המצוה כדינה, יוצא בה, אע"פ שלא היה לו שום כונה, אבל בג' מצות אלו, דכתיב בהם למען, לא יצא אם לא ידע, וכיון הטעם המכוון במצוה עיי"ש, א"כ לפי"ז מאי פריך (בר"ה כ"ח ע"ב) אביי לרבא אלא מעתה (דתוקע לשיר יצא לפי שמצות א"צ כונה), הישן בשמיני בסוכה, שלא לשם מצוה ילקה נשום בל תוסיף עיי"ש, א"כ לפי דברי הב"ח שאני סוכה משופר, דבסוכה כתיב למען ידעו וגו', וצריך כונה יתירה. והצעתי הקו' בשנת ה' תרל"ד לפני מו"ר הגאון מוה"ר נתן בנימין ז"ל ראב"ד דפה ק"ק פ"ב, ותירוץ לי דאביי פריך שפיר לרבא לשיטתי', דבריש מס' סוכה אית', מנלן דסוכה למעלה כ' פסולה, ויליף רבה מדכתיב למען ידעו דורותיכם וגו', ור' זירא יליף מדכתיב וסוכה תהי' לצל יומם מחורב וכו', ורבא יליף מדכתיב בסוכות תשבו שבעת ימים וגו', ומסיק הש"ס ר' זירא ורבא כרבה לא אמרי, דיליף מלמען ידעו, משום דאינהו ס"ל ההוא ידיעה לדורות הוא, ופרש"י הך למען ידעו, לאו בידיעה דישיבת סוכה קאמר, אלא בידיעה דורות הבאין, היקף סוכות ענני כבוד הנעשה לאבות עיי"ש, ולפי"ז מאחר דרבא פליג התם בסוכה ארבה, ולא דריש הך למען ידעו, על ידיעת ישיבת סוכה, וא"כ הרי י"ל דרבא לא ס"ל ג"כ סברת הב"ח כאן, דסוכה חמור משאר מצות, וא"כ היינו דפריך אביי לרבא לשטתי', אלא מעתה דהתוקע לשיר יצא, ואת הוא דפליג ג"כ ארבה בריש מס' סוכה כמו שכתבנו, וא"כ הישן בשמיני בסוכה ילקה, ודו"ק:

וחכ"א בכל לשון. והוא ששומע ומבין אותו הלשון, וז"ל הרמב"ם בפ"ב מהק"ש ה"י, קורא ק"ש בכל לשון שיהי' מבינה וכו', ויש לדקדק בל' הש"ע סי' ס"ב, שמעתיק ל' הרמב"ם כדרכו, ולא העתיק "שיהי' "מבינה ודו"ק:

ולרבי וכו' השמע לאזניך מה שאתה מוצא מפיך. הא דמאריך הש"ס מה שאתה מוצא מפיך, ולא נקט סתם ההוא מבעי' לי' השמע לאזניך, י"ל משום דאיכ' למיטעי, שמ'ות ק"ש כך הוא לשמוע מאחר, לפיכך מסיים מה שאתה דייק' מוצא מפיך:

הדברים על לבבך. הש"ס מקצר בלישנ' דקרא:

כל הפרשה צריכ' כונה. כל כונה דהכא, ר"ל שלא יסיח דעתו לבלי הבין מה שאומר, לא כונה לצאת (מפרשים):

ת"ר האלה וכו' מכאן ואילך א"צ כונ' ד"ר אליעזר א"ל ר' עקיב' הרי הוא אומר אשר אנכי מצוך וגו'. י"ל דר"א ור"ע דרשי כעין כלל ופרט, דכתיב (דברים ו' ז') והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום על לבבך, ר"א סבר הדברים כלל, האלה פרט, ואין בכלל אלא מה שבפרט, דדוק' עד כאן צריכ' כונה, ור' עקיב' סבר הדברים כלל, האלה פרט, אשר אנכי מצוך וגו' חזר וכלל, למד שכל הפרשה צריכ' כונה, והא דכתיב לר' עקיב' האלה לפרט ל"ל, וכבר תירצו בתוס' ע"ב ד"ה אשר עיי"ש:

דף י"ג ע"א רש"י ד"ה לא שיעקר יעקב ממקומו. שהרי מצינו שהקב"ה קראו יעקב וכו' עכ"ל, בג' מקומות מדבר מענין זה, א' (בראשית ל"ב כ"ח) ויאמר אליו מה שמך ויאמר יעקב, ויאמר לא יעקב יאמר עוד שמך כי אם ישראל וגו', שנית (שם ל"ה ט') ויאמר לו אלקים שמך יעקב לא יקרא שמך עוד יעקב כי אם ישראל יהי' שמך ויקרא שמו ישראל, שלישית (שם מ"ו ב') ויאמר אלקים לישראל במראות הלילה ויאמר "יעקב "יעקב ויאמר הנני. ואפשר היינו טעמ' דא"ל ב' פעמים יעקב יעקב, נגד ב' פעמים שנקרא כבר שמו ישראל, ועכשיו הדרי' ששם יעקב עדיין נופל לו, ומדויק בזה ל' הש"ס לקמן, שאני התם דהדר אהדרי' קרא, דכתיב ויאמר אלקים לישראל במראות הלילה ויאמר יעקב יעקב:

רש"י ד"ה הנני וגו'. בתר אל תזכרו כתיב עכ"ל, בנחמות דישעי' כתיב ישעי' מ"ג י"ח י"ט) אל תזכרו ראשוניות וקדמוניות אל תתבוננו, הנני עושה חדשה עתה תצמח הלא תדעוה אף אשים במדבר דרך בישימון נחרות. והא דפירש"י בתר אל תזכרו כתיב, י"ל לפי שגמר' מביא ראי' שזכירת ניסים המאוחרים, יהי' ביתר שאת מן הזכרת יצ"מ, מבפסוק הנני עושה חדשה, שקאי על הצלת ממלחמת גוג ומגוג, אבל לא כתיב בה לשון זכירה, לכן פרש"י בתר אל תזכרו ראשונות, פי' אבל מה הוא אשר תזכרו לעיקר, הנני עושה חדשה, זה מלחמת גוג (מג"ת). ואולי תיבות "עושה "חדשה דרש, שמשמע נס ופליאה חדשה, אשר לא נעשה מעולם (ועיין רד"ק ומצודת), וענין גוג ומגוג עיי' בשפ"ח לעיל ג' ע"א תוס' ד"ה ועונין:

רש"י ד"ה בתחלה אב לארם. לאנשי מדינתו שמארץ ארם היה שנאמר בעבר הנהר ישבו אבותיכם מעולם (יהושע כ"ד) ואומר אל ארם נהרים אל עיר נחור (בראשית כ"ד) עכ"ל. ויש בענין זה אריכות דברים, שאבן עזרא פי' (בראשית י"א כ"ו) שאע"ה נולד באור כשדים, ואור כשדים וארץ כותה ועיר חרן וארץ ארם נהרים בכללה, כולם נקראים בשם עבר הנהר, להיותם משפת נהר פרת והלאה, לפאת מזרח, "שעבר "הנהר, תרגומו "עבר "פרת (ר"א מזרחי), אבל הרמב"ן (שם י"א כ"ח) חולק על הא"עז, וכתב שאברהם אע"ה נולד בחרן, שהיא עיר נחור, והיא עיר בארץ ארם נהרים, והארץ ההיא היא בעבר הנהר למזרחו של נהר פרת עיי"ש. והנה לשיטת הרמב"ן ניח' בפשיטות פרש"י דהכא, שפי' בתחלה אב לארם לאנשי מדינתו שמארץ ארם היה, אולם אף לשיטות אבן עזרא, כבר כתב בס' ראש יוסף ליישב פרש"י, דאף אם ארץ מולדתו אור כשדים, וא"כ הל"ל בתחלה לאור כשדים, מ"מ אפשר נתגדל בארם נהרים מקטנותו, ודרך העולם כשאדם נתגדל מקטנותו באיזה מדינה, אזי מתייחס עצמו אחר אותה מדינה, וקורא לאנשיה, בני מדינתו עיי"ש. ומזה שכתבתי קצת מיושב, הא דמביא רש"י ז"ל בתחלה מפסוק מס' יהושע, ואח"כ מס בראשית ודו"ק:

סליק פרק מאימתי

רש"י ד"ה הפרקים. בין ההפסקות בין ברכה א' לשני' וכו' עכ"ל, ולדברי הטור וש"ע סי' נ"א, מברוך שאמר עד סוף ישתבח, ג"כ דין בין הפרקים יש לו עיי"ש ודו"ק:

רש"י ד"ה שואל מפני הכבוד. שואל בשלום אדם נכבד שראוי להקדים לו שלום עכ"ל, יש להסתפק בכעין (דלעיל ו' ע"ב) שיודע בחבירו שרגיל ליתן לו שלום שצריך שיקדים לו שלום, או בכעין דר"י בן זכאי שלא הקדימו אדם שלום מעולם אפילו נכרי שבשוק (לקמן י"ז ע"א) באינש כי האי, מאי בין הפרקים, שואל מפני הכבוד, או לא ודו"ק:

רש"י ד"ה מפני היראה. אדם שהוא ירא מפניו שלא יהרגהו וכו' עכ"ל, וכן פי' הרמב"ם, אבל הרא"ש והרשב"א פי' וכן פסק בש"ע סי' ס"ו, מפני הכבוד, היינו אדם נכבד או זקן מכובד, ומפני היראה, היינו אביו או רבו, דכתיב בהו יראה, וכל שכן מלך או אנס, דאי כפירש"י, הלא אפילו ספק פיקוח נפש דוח' הכל (קול רמז). ויש מפרשים דהא דפרש"י שהיא ירא מפניו שלא יהרגהו, ר"ל שהוא אדם שיש בידו כח להרגו, אבל לא שירא, שמפני שלא יתן לו שלום יהרגנו:

רש"י ד"ה בין ויאמר לאמת לא יפסיק. בגמ' מפרש טעמייהו עכ"ל, הנה (לקמן י"ד ע"א) רק טעמי' דר' יהוד' קמפרש, ואפשר שצ"ל טעמי' ולא טעמייהו ודו"ק:

רש"י ד"ה כיון לקרות. אבל, לצאת ידי מצוה לא בעינן שיהא מתכוין אלא לקרות בתורה בעלמ' עכ"ל, ואין להקשות לרבינו יונה (לעיל י"ב ע"א) וז"ל ורבינו שמואל כתב שאע"פ שמצות אצ"כ, ויצא בדיעבד, זהו כשעושה מצוה בסתם, והכא מה"ט לא איפשטיי, משום דקסבר דחמר' הוא, ונתכוון שלא לצאת משכרא, אלא מחמרא עיי"ש, וא"כ הכ"נ אי מכוון לקרות בתורה, האיך יצא ידי ק"ש, אפילו אי מצות אצ"כ, הא זה גרע מלא כיוון כלל, (ודוחק לומר משום דתורה וק"ש חדא היא), די"ל דהיינו דקפריך הש"ס לקרות והא "קא "קרי, ר"ל וא"כ הא קמכוון לקרות בתורה, והאיך יוצא ידי ק"ש, והא גרע מלא כיון כלל, ועל זה משני, "בקורא "להגיה, דאפילו לקריאה נמי לא מתכוון:

רש"י ד"ה בקורא להגיה. את הספר אם יש בו טעות דאפי' לקריא' נמי לא מתכוין עכ"ל, וכך היא הוצעת הסוגי', ש"מ מצות צ"כ, פי' כוונה לצאת ידי המצוה, ומשני מאי כיון, כיון לקרות, פי' שמכוין לידע פירוש המלות כדרך הקורא בתורה, ועל זה פריך לקרות, והא קא קרי, פי' ופשיטא שמכוון לפירוש המלות, דאל"כ למה קורא, והא קא תני היה קורא בתורה, ומשני בקורא להגיה, שאז אפילו פירוש המילות אינו נותן על לבו (צל"ח). ועיין בתוס' ד"ה בקורא, וז"ל הערוך בקורא להגיה, פי' שאינו קורא בניקודה, אלא בכתיבתה, כגון מקרא קורהו מקרא, כגון חסר יו"ד, בענין זה קורהו להגיה, וזה שצריך לכוון את לבו, פי' אחר שבתחילה היה קורה להגיהו, ולא היה קורא אלא לדילוגין, וכיון זה לבו וקורא שלא לדילוגין יצא עכ"ל:

רש"י ד"ה ככתבה. בל"הק עכ"ל, והא דנקט ככתבה, פי' כמו שכתוב בתפילין ובמזוזה (ראש יוסף):

רש"י ד"ה מדברים הדברים וכו' למדרש שיקרא הדברים כסדרן ולא למפרע כגון ובשעריך ביתך מזוזות עכ"ל, מפרש"י משמע שלמפרע היינו התיבות. אבל ברבינו עובדי' לקמן במשנה י"ד ע"א, הקורא למפרע, פי' שהקדים פסוק שלישי לשני ושני לראשון, וכן הוא בש"ע סי' ס"ד ס"א, ועיין בשפ"ח לקמן ט"ו ע"א לגמר' ד"ה הקורא:

תוס' ד"ה היה קורא. (א) בירושלמי אמרינן ברכות אין מעכבות (ב) דאע"פ שלא אמר שתים לפניה ושתים לאחריה יצא וכו' עכ"ל, דגרסינן בירושלמי דפרקין להלכ' א', היה קורא בתורה והגיע זמן המקרא אם כיון לבו יצא וכו', א"ר בא זאת אומרת שאין הברכות מעכבות, התיבון, ואינו מפסיק, ולא תנינתה, והכא אע"ג דלא תנינתה, צריך לברך:

פי' פני משה:

זאת אומרת וכו'. מדלא תני אלא אם כיון לבו לצאת בק"ש והרי הוא קורא בתורה ולא בירך ברכות הק"ש ש"מ שאין ברכות ק"ש מעכבות:

התיבון. הקשנו על האי דיוקא דר' בא:

ואינו מפסיק וכו'. וכי אינו מפסיק הוא בין פרשה של שמע לפרשה והיה אה שמוע שהרי הוא קורא בתורה כסדר וכמה וכמה פרשיות איכ' בין חדא פרשה של ק"ש לחברת' ואפ"ה לא תנינתה להאי דינא במתניתן, וזה הי' צריך התנא לאשמעינן דהא איכ' למ"ד לקמן שאם הפסיק בק"ש כדי לקרות את כולה לא יצא ידי חובתו:

והכא אע"ג דלא תנינתה צריך לברך. כלומר והשתא הכי נמי לענין הברכות מנא לך למידק שאינן מעכבות מדלא קתני לה במתניתן הרי לא קתני נמי מדינא דהפסקה מידי ועל כרח' לומר דלא קתני הכא אלא מה דשייך לגופא דדינא דאין הקורא כדרכו יוצא ידי חובתו עד שיכון לבו לצאת ומברכות ומהפסקה לא איירי הכא מידי ולעולם אימ' לך שצריך הוא לברך:

א בירושלמי אמרינן ברכות אין מעכבות. ואע"ג דבירושלמי השיב על דיוק' דר' בא, כבר עמד בזה במראה פנים, וז"ל ולכאור' הא לא קאי הכא האי דיוק', דקא מדחי לה, דאי משום דלא תנינתה, הא לא תנינתה נמי מהפסקה מידי, ואפשר דאי משום דלא קתני מהפסקה לא קשי', דאין הכי נמי אחר שקרא פ' שמע יקרא והיה אם שמוע ופ' ציצית אחריה עכ"ל:

ב דאע"פ שלא אמר ב' לפני' וב' לאחריה יצא. היינו מק"ש דערבית, ובשחרית רק א' לאחריה הוה, ואפשר דערבית משום דהו' ב' נקט לי':

תוס' ד"ה ובאמצע שואל וכו'. ופסק רבינו שמעי' דבמקום שאסור לספר, אסור לדבר אפילו בל' הקודש, וכן משמע ממתניתן (דאסור לשאול באמצע מפני הכבוד והא יכול לשאול בל' הקודש), ובירושלמי קאמר וכו' עכ"ל, דגרסינן בירושלמי דפרקין להלכה א', פיסקא באמצע שואל מסני היראה ומשיב ד"ר מאיר, ר' יהוד' אומר באמצע שואל מפני היראה ומשיב מפני הכבוד וכו', עד כדון באמצע הפרשה, ואפילו באמצע הפסוק, ר' ירמי' מרמז ד' יונה משתעי ר' הונא ר' יוסף ודברת בם מיכן שיש לך רשות לדבר בם:

פי' פני משה:

עד כדון. לא שמענו אלא באמצע הפרשה לר"מ כדאית לי' ולר' יהוד' כדאית לי':

ואפילו באמצע הפסוק. אם מותר להפסיק אף באמצע הפסוק לכל חד כדאית לי' וקאמר דר' ירמי' מרמז היה עושה ברמז ולא בדבור ממש ור' יונה היה מספר ומיית' ר' הונ' בריית' לסיועי:

שיש לך רשות לדבר בם. לכשתצטרך להפסיק כמו במתניתן:

א ובירושלמי קאמר אפילו באמצע הפסוק. ר"ל דאמוראי בירושלמי קמפרשי לי' הכי, ולא דר"מ או דר"י אמרו כן:

תוס' ד"ה בקור' להגיה. נראה כדי להבין בחסרות ויתרות כמו לטטפות ומזוזת וכו' עכ"ל, ר"ל דפ' שמע כתיב לטטפת מזזות, ובפ' והיה כת יב לטוטפת מזוזות:

תוס' ד"ה בל' הקודש נאמר'. ול"נ (א) דהא עזר' תיקן קריאת התורה וכו', וי"ל, דמייר' בפ' המחוייב', לקרות דאוריית' (ב) כמו פ' זכור (ג) א"נ מקרא בכורים ודוי מעשר ופ' חליצה, שמצוה בתורה לקרותן (ד) אעפ"כ בכל לשון נאמר' בסיני וכו' עכ"ל:

א דהא עזר' תיקן קריאת התורה. לכאור' (בב"ק פ"ב ע"א) לא משמע כן עיי"ש, וז"ל הרמב"ם בפי"ב מה' תפלה היא, מנשה רבינו תיקן לישראל שיהיו קורין בתורה ברבים בשבת ובשני ובחמישי בשחרית, שלא יהי' ג' ימים בלי שמיעת תורה, ועזרא תיקן לקרות במנחה בשבת, משום יושבי בשוק בחול, ותיקן לקרות בב' ובה' שלשה, דלא יקראו פחות מי' פסוקים עכ"ל, ועיין מגן אברהם ריש סי' קל"ה שכבר עמד בזה, וכתב שם שהתוס' כאן לא נחתו לדקדק בזה, ועיקר קושיתם כיון דתקנת נביאים היא, א"כ לא שייך לומר דקרא והיו אתא להורות לכך עיי"ש:

ב כמו פ' זכור. שכן דרשו בספרי, זכור בפה, ואל תשכח בלב, עיין דברי חמודות פ' שלשה שאכלו סי' נ"ב, והוה לי' גירס' בתוס' כגון פ' זכור ופ' פרה אדומה, והקשה שם היכן רמיזה שפ' פרה אדומה היא דאוריית' עיי"ש:

ג א"נ מקר' בכורים וכו'. מפורש בסוטה דף ל"ב עיי"ש, והנה לפי תירוץ א' של תוס', קאי על קריאת התורה בציבור, ולתירוץ שני קאי על קריאת כל יחיד. אלא לב' תירוצים של התוס', דקאי על הפרשיות הללו, א"כ יש לדייק מה שנקט הש"ס, למימרא "דכל "התורה "כולה ודו"ק:

ד אעפ"כ בכל לשון נאמר' בסיני. פי' דגם למאן דאית לי' בלשון הקודש נאמרה, לענין מצות קריאה, מ"מ מוד' הוא דבכל לשון נאמרה בסיני וכו' (מהרש"א):

תוס' ד"ה ע"כ צריכה כונ'. עד בכל מאדך שב' פסוקים אלו מדברים ביחוד ה' באהבתו וביראתו עכ"ל, ר"ל פסוק שמע, מדבר מיחוד ומיראתו, כדברי רש"י לעיל ט' ע"ב ד"ה ייראוך עם שמש, מתי יתיראון ממך כשמוראך מקבלים עליהם, דהיינו מלכות שמים, שמקבלים עליהם בק"ש עיי"ש, ובפסוק ואהבת, מדבר באהבת ה'. ודע שתוס' פליגי כאן על פרש"י, דלפרש"י עד כאן, היינו עד על לבבך, והם ג' פסוקים, ולפי' התוס' עד כאן, היינו עד בכל מאדך, והם ב' פסוקים, דלא נראה להם שום טעם לומר עד על לבבך ממש כפרש"י, אלא דה"ק עד והיו הדברים וגו' על לבבך, ולא עד בכלל, דהיינו עד בכל מאדך, ועד בכלל, אבל ממה דאית' לקמן ע"ב, ר' נתן אומר עד על לבבך בעמידה, משמע כפרש"י (עיי' במהרש"א). ועיין בש"ע אור"ח ס"א סי"ג, וז"ל צריך להפסיק מעט בין לעולם ועד לואהבת, כדי להפסיק בין קבלת מלכות שמים לשאר מצות עיי"ש, הרי דפסוק שמע נקרא קבלת מ"ש, ופסוק ואהבת נקרא קבלת שאר מצות, וממה שאית' כאן במשנה שקדמה פ' שמע לפ' והיה, כדי שיקבל עליו עול מ"ש תחילה, ואח"כ מקבל עליו עול מצות וגו', משמע דפ' והיה, היא עול מצות, וי"ל כדמסיק (לקמן י"ד ע"ב) דחדא ועוד קאמר ודו"ק:

דף יג:

ע"ב גמר' איכ' דמתני לה להא דרב' ב"ב חנה אהא דתני' וכו'. ב' חילוקים איכ' בין לישנ' קמא ללישנ' בתרא, חדא ללישנא קמא, ת"ק שהוא ר"א מיקל, ור' עקיב' מחמיר, וללישנ' בתר' ת"ק מחמיר, ור' אחא משום ר' יהוד' מיקל, ושנית ללישנ' קמא אמר רבה ב"ב חנ' שהלכה כר' עקיב' שמחמיר, ולישנ' בתר' אמר רבה בב"ח שהלכה כר' אחא משום ר' יהוד' שמיקל, אבל לדינא משמע אין חילוק דבין ללישנ' קמא ובין ללישנ' בתרא, אמר רבה בב"ח שהלכה פרשה ראשונה שהוא שמע ישראל צריכ' כונה. אבל מצאתי בהג' מלא הרועים שכתב דלר' עקיב' דמפיק מקרא, אין בשכמל"ו בכלל, וא"צ כונה, ולר' אחא סתם קאמר פרק ראשון, משמע בכל הפרק אף ברוך שם כמל"ו, כדעת הלבוש בסי' ס"א, ואפשר לזה כיון רש"י בד"ה בפרק ראשון, כל פרשת שמע. ודע דכבר תמה יש מן המפרשים על זה, דמניין לנו שברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד, שאינו פסוק כלל בשום מקום, יש לו דין פסוק שמע, והוא חמור וחשיבות טפי משאר פסוקים של ק"ש, לענין הפסקה עיי"ש:

הקורא את שמע צריך, שיכוון את לבו. בב' פרשיות ור' אחא משום ר' יהוד' פליג, וס"ל דדי בכונת פרשת שמע בלבד ת"ר שמע ישראל ה"א ה"א עד כאן צריכ' כונת הלב ד"ר מאיר. ולקמן ט"ו ע"א אמר ר"מ עד על לבבך אחר כונת הלב הן הדברים, משמע דעד על לבבך צריך כונ' ודו"ק:

כונת הלב. לאו לענין לצאת אייר', אלא קבלת ענין מלכות שמים (פני יהושע), אבל לצאת, כיון שהתכוון בתחלה, שרוצה לקרות לצאת סגיא, אבל צריך בפסוק ראשון כוונת הענין, כלומר שלא יהרהר בדברים אחרים, אלא יקבל עליו עול מלכות שמים בהסכמת הלב (מעדני יו"ט). ולפי"ז שפיר שייך סמיכות דברי סומכוס ור' אחא ור' אשי ור' ירמי' להכא:

כיון דאמליכת' למעלה ולמטה וכו'. בתחלה למעלה ואח"כ למטה, כלישנ' דקרא (דברים ד' ל"ט) וידעת היום והשבות אל לבבך כי ה' הוא אלקים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד, ובפסוק זה מרומז דיני ק"ש, "וידעת "היום ,היינו זמן ק"ש, בנץ החמ' ק"ש דשחרית, ובשקיעת החמה ק"ש דערבית, (ויום היינו חמה), "והשבות "אל "לבבך, היינו אופן הכונ' בכונת הלב, וכמו שפסק הרא"ש כאן, דלא צריך לרמז בעיניו או בהטית הראש, "כי "ה' "הוא אלקים "בשמים "ממעל וגו' "אין "עוד, היינו לאמליכת' למעלה ולמטה ולד' רוחות ותו לא צריכות, והארכתי בזה בשפ"ח לעיל ב' ע"א לתוס' ד"ה מברך עיי"ש. ויש לדקדק בנוסח סדר תפלת שחרית אתה הוא ה' אלקינו בשמים ובארץ ובשמי השמים העליונים ודו"ק:

ולד' רוחות השמים. ובש"ע ס"א ס"ו כתב ומושל בד' רוחות העולם:

תו לא צריכת. משמע דאין צריך, ואף אם רוצה להאריך יותר מזה אסור, ואפשר משום דהוי כהפסק, עיין בש"ע ס"א ס"ו שכתב ולא יאריך יותר מכשיעור זה ודו"ק:

ואזד' ר' יוחנן לטעמי' דא"ר בב"ח א"ר יוחנן הלכה כר' אחא שאמר משום ר' יהוד'. היינו לפי איכ' דמתני לה דלעיל, ויש לדקדק דללישנ' קמא דלעיל, ג"כ היה יכול לומר ואזד' ר' יוחנן לטעמי', דאמר רבה ב"ב חנה א"ר יוחנן הלכה כר' עקיב', ומבואר שם דר' עקיב' מחמיר לגבי ת"ק דלעיל, וסובר שכל הפרשה צריכ' כונה, וגם כאן ר' יוחנן מחמיר נגד ר' נתן בר מר עוקבי, וזה היה ניח' טפי, ממה שאמר הלכה כר' אחא שאמר משום ר' יהוד', דמיקל נגד ת"ק (ויש לדקדק בדברי סמיכות חכמים ד"ה ע"ב בגמר' איכ' דמתני לה מכאן). ומצאתי בהג' מהרש"ש שהרגיש בזה, וכתב מכאן ראי' להרא"ש פ"ג דר"ה סי' ה', דכל היכא דאיכ' תרי לישני, הלכה כלישנ' בתרא עיי"ש:

ת"ר שמע ישראל ה"א ה' אחד זו ק"ש של ר' יהוד' הנשיא. ר"ל שפסוק זה בלבד קרא רבי לקבל עול מלכות שמים כשלמד עם תלמידיו, ואין להקשות והא תוס' לעיל ע"א ד"ה היה קורא, כתבו דבציבור ברכות ק"ש מעכבות עיי"ש, ורבי בציבור הוה, די"ל כעין שתירץ הרא"ש כאן סוף סי' ג' מי שלומד תורה ברבים שאני, שאין לו להפסיק אפילו לק"ש עיי"ש. א"נ דרבי דין יחיד הוה לי', שהרי ביחידות היה מעביר ידיו על עיניו וקרא ק"ש. ודע דבמגן אברהם סי' צ' סקל"ב כתב בשם תר"י, דמצינו דרבי יהוד' הנשיא לא היה מתפלל אלא משנה לשנה עיי"ש:

בר פחתי. בן גדולים, ובערוך פי' בר רברבניא כדכתיב (נחמי' ה' ט"ו) והפחות הראשונים:

בשעה שמעביר ידיו על עיניו וכו'. והטעם שהעביר ידיו על עיניו, הוא שלא יראו כשהוא רומז בעיניו, או לפי' שהיה יושב בצבור כדי שיוכל לכוין (הרא"ש), ורב האי גאון פי' מין היה לפניו באותו היום, וחשש שלא ילעיג כשהוא מסיב עיניו בד' רוחות (הערוך), אבל מגמר' משמע דתמיד היה עושה כן:

חוזר וגומרה. פי' חוזר וגומר' פרשת ויאמר, כדי להזכיר יציאת מצרים (הגהת אשר"י):

היינו דאהדר רבי אשמעת' דאית בה י"מ. דבכל הזכרה שמזכיר י"מ יוצא בה:

בפסוק' קמא צערן טפי לא תצערן. פי' בפסוק' קמא צערן, הקיצוני משנתי עד שאוכל לכוון, טפי לא תצערן, אף אם אקרא בלא כונ' לא תצערני להקצני, אבל מילת' פשיטא היא שצריך לקרות כולה (הרא"ש). א"נ בפסוק קמא צערן, פי' מאחר דצערני עד שאנער יפה בפסוק ראשון (כפרש"י), א"כ ממילא טפי לא תצטרך לצערני, דכשאני מנוער יפה בפסוק ראשון לקבל עול מ"ש כראוי, ודאי לא יגבר עלי השינה עד שאגמור ק"ש:

מקרא אע"ג דמצלי נמי אסור. ולפי תירוץ זה הא דא"ר יוסף פרקדן לא יקרא ק"ש, לאו שוכב על גבו ממש קאמר, אלא ששוכב על גבו קצת, וקצת מטה על צדו, ואפ"ה רק לישן מותר, אבל לקרות ק"ש אסור, דנראה כגאוה, אבל מוטה לגמרי על צדו מותר לקרות, ופריך והא ר"י מטה מעט וקרא, ומשני שאני ר"י דבעל בשר הוה, והיה מצטער לשכוב על צדו לגמרי (כסף משנ'):

דף י"ג ע"ב רש"י ד"ה שתהא שימה כנגד הלב. דהא ושמתם דכתיב וכו' בשימת תפילין של יד שיהא שם אותה על גובה של יד כנגד הלב על קיבורת הזרוע עכ"ל, הש"ס מקצר כאן בדברי ר' יצחק, ורש"י ז"ל פי' הענין, אבל במנחות ל"ז ע"ב אית' מפורש אמר מר ידך זו קיבורת, מנלן ר' יצחק אומר הרי הוא אומר (בחד פסוק) ושמתם את דברי אלה על לבבכם וקשרתם אותם לאות על ידכם, שתהא שימה כנגד הלב עיי"ש ודו"ק:

רש"י ד"ה ובדלי"ת. ולא בחי"ת וכו' (א) אבל (ב) בדל"ת יאריך עד כשיעור שיעשנו בלבו יחיד בשמים ובארץ ולד' רוחותיה עכ"ל:

א אבל בדל"ת יאריך עד וכו'. ובלבד שלא יאמר הדלי"ת כאילו יש נקודה תחתי' כגון קמ"ץ ד או פת"ח ד, רק יוציאה מפיו, וכן הדין בכל אות האחרון שאין נקודה תחתיו וצריך להאריכו (נ"י):

() בדל"ת יאריך וכו'. הכי לרש"י וכן לרמב"ם בפ"ב מהק"ש יכוון כונת ק"ש בדל"ת, אבל בש"ע פסק, וז"ל צריך להאריך בחי"ת, כדי שימליך הקב"ה בשמים ובארץ, שלזה רומז החטוטרת שבאמצע הגג דחי"ת, ויאריך בדל"ת, שיעור שיחשוב שהקב"ה יחיד בעולמו, ומושל בד' רוחות העולם, ולא יאריך יותר משיעור זה עכ"ל, והוא מדברי רבינו יונה עיי"ש. ואע"ג דדרכו של הש"ע במקום שרש"י ורמב"ם קיימ' בחדא שיטה לפסוק כרש"י וכרמב"ם, כמבואר בב"י בכמ' מקומות, מ"מ פסק כאן כשיטת רבינו יונה, די"ל דמסתבר טפי שיכוון ג"כ בחי"ת, עמה שיכוון הכל בדל"ת, שאז צריך להאריך בה מאד, א"נ משום רמז החטוטרת, עיי' מנחות כ"ט ע"ב חטריה לגבי דחי"ת ח כלומר חי הוא ברומו של עולם:

רש"י ד"ה ובלבד שלא יחטוף בחי"ת וכו' שלא יקראנה בחטף בלא פת"ח וכו' עכ"ל, פי' בשו"א בלא קמ"ץ, וכעין זה כתב רש"י לקמן מ"ז ע"א ד"ה אמן חטופה עיי"ש, וכן בפרש"י (שמות כ"ב י"ט) זובח לאלהים יחרם, שרש"י בכ"מ קורא לחט"ף שו"א, ולפת"ח קמץ (מעדני יו"ט), וכן הוא קריאת הקמ"ץ לספרדים (ר"י עמדין). וה"ה שלא יאריך באל"ף, דהוה משמע אי חד, כלומר אין חד חס ושלום (תוס' ר"י חסיד):

רש"י ד"ה דקא מהדר. לשנות לתלמידים שמעת' דאית בה י"מ במקום פ' ציצית ואמת ויציב עכ"ל, ר"ל במקום פ' ציצית, שהזכרת י"מ היא דאוריית', ובמקום אמת ויציב, משום דאית' (לעיל י"ב ע"א) כל שלא הזכיר אמת ויציב שחרית לא יצא עיי"ש:

רש"י ד"ה בזמנה. בזמן ק"ש עכ"ל, ואפשר שנכון להזכיר י"מ בזמן ק"ש, לפי שי"מ בשחרית היה, שמה"ט מצוה להסמיך גאולה לתפלה בשחרית (רש"י לעיל ד' ע"ב ד"ה זה הסומך) עיי"ש:

רש"י ד"ה פרקדן. שוכב על גבו ופניו למעלה עכ"ל, והטעם דנראה כדרך גאוה, אבל ברמב"ם ובש"ע סי' ס"ג כתבו פרקדן היינו שפניו טוחות בקרקע, או מושלך על גבו ופניו למעלה עיי"ש. והטעם דאסור לקרות כשפניו טוחות בקרקע, לפי שהוא מגונה שנראה שוכב כדרך משמש מטתו, ועוד שמא יבוא לידי חימום ויוצא זרע לבטלה (דברי חמודות). וז"ל רבינו יונה פרקדון, הוא מלשון פורי הקדקוד, כלומר שהוא שוכב על קדקדו, ואית דאמרי פורי הקדן, ומפרשין קדן, כמו קדל, ור"ל ששוכב על ערפו, מלי קשי עורף, דמתרגמינן מחזרי קדל והכל עולה לדרך אחד עיי"ש:

רש"י ד"ה חסור' מחסר'. דהל"ל בתרוייהו אין צ"ל וכו' עכ"ל, עיין פני יהושע שפי' למה נקט חסורי מחסר':

תוס' ד"ה אשר וכו'. ומ"מ איצטריך האלה דאי לאו הכי הוי אמינ' דאף פרשת שני' בכלל עכ"ל, מכאן משמע דאף קריאת פרשה שני' היא מן התורה (מלא הרועים), וכן כתב בפרי חדש סי' ס"ז, אבל בשאגת ארי' סי' ב', מסיק שקריאת פרשת והיה, מדברי סופרים עיי"ש:

תוס' ד"ה עד לבבך בעמידה. (א) בירושלמי מפרש וכו' (ב) וכן אית' בתנחומ' וכו' עכ"ל:

א בירושלמי מפרש וכו'. דגרסינן בירושלמי דפרקין להלכ' א' ר' חונה ר' אורי ר' יוסף ר' יהוד' בשם שמואל, צריך לקבל עליו מלכות שמים מעומד, מה אם היה יושב עומד, לא א) אם היה מהלך עומד, ב) תני עריך להאריך באחד, ר' נחמן בר יעקב אמר ובלבד בד', סומכוס בר יוסף אמר כל המאריך באחד ג) מאריכין לו ימיו ושנותיו בטובה, ר' ירמי' הוה מאריך סגין, א"ל ר' זעירא לית את צריך כל הכין, אלא כדי תמליכהו בשמים ובארץ ובד' רוחות העולם:

פי' פני משה:

מה. שאלה היא וכי אם היה יושב צריך הוא לעמוד וקאמר דלא כן הוא אלא אם היה מהלך צריך הוא לעמוד ובלבד בד'. אבל בא' לא יאריך כלל וכן בחי"ת לא יאריך כ"כ:

היה מאריך סגין. הרבה יותר מדאי:

א) אם היה מהלך עומד. קצת משמע שאם היה עומד, מותר לו לישב, מדלא משני לא כשהוא עומד עומד, ואפשר דלא משני הכי דהיה פשיט' לי' דאסור ודו"ק:

ב) צריך להאריך באחד. ולא נקט צריך לכוון באחד, וכן יש לדייק בגמר' דידן, ואפשר ללמד שלא יסיים אחד ואח"כ יכוון ודו"ק:

ג) מאריכין לו ימיו ושנותיו בטובה. בש"ס בבלי לא גרסינן בטובה, ואפשר משום דפשיט' דאריכת ימיו הוין ברכה כשהם בטובה ושמח בחלקו:

ב וכן אית' בתנחומ' וכו' עכ"ל. ז"ל מדרש התנחומא פ' לך לך סי' א', ילמדינו רבינו איש מישראל מאי שיקבל עליו עול מלכות שמים כשהוא מהלך, ר"א ור"ה בשם ר' יהוד' ור' יוסי בשם ר' שמואל אמרו אסור לקבל עליו, עול מלכות שמים כשהוא מהלך אלא יעמוד במקום אחד ויכון לבו לשמים באימה וביראה ברתת ובזיעה ביחוד השם ויקרא שמע ישראל א) כל א' וא' בכוונת הלב, ואח"כ בדוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד, ב) וכשמתחיל ואהבת רצה מהלך רצה עומד רצה יושב, שכך כתיב בשבתך בביתך ובלכתך בדרך ובשכבך ובקומך:

א) כל א' וא'. רצה לומר כל תיבה ותיבה של פסוק ראשון (עץ יוסף):

ב) וכשמתחיל ואהבת וכו'. מפורש כאן דדין של ברוך שכמל"ו שוו' לענין עמידה לפסוק שמע, ומשמע וכן לענין כונה, דהא טעמ' של עמידה הוא משום כונה, ומסתבר שגם לענין הפסק שוין. וא"כ מכאן ראי' כשיטות הלבוש במ"א סי' ס"א סקי"א עיי"ש, ועיי' בשפ"ח לגמר' ד"ה איכ' דמתני':

תוס' שואל מפני הירא'. ר"מ ור' יהוד' הלכה כר' יהוד' (עירובין מ"ו ע"ב) וכו', וא"כ נראה שמותר לענות קדיש וקדושה באמצע ק"ש וכו' עכ"ל, וה"ה ברכו, ומודים, ואמן אחר האל הקדוש ואחר שומע תפלה (ש"ע ס"ו ס"ג). ודע מה שכתבו התוס' אבל באמצע י"ח אסור דמשמע (לקמן ל"א ע"א) דבין גאולה לתפלה אין לענות וכו', כונת התוס' להא דאית' לקמן ל"א ע"א, אין אומר דבר, אחר אמת ויציב, אבל לאחר התפילה אפילו כסדר וידוי יו"כ אומר (מפרשים):

דף יד.

ע"א גמר' תני' נמי הכי הק"ש ופגע בו רבו או גדול הימנו בפרקים שואל מפני הכבוד וכו' ובאמצע שואל מפני היראה וכו'. מדנקט הבריית' כאן רבו או גדול הימנו מפני הכבוד מפני היראה, משמע דרבו היינו מפני היראה, וגדול ממנו היינו מפני הכבוד ודו"ק:

בהלל ובמגילה מהו שיפסיק. מפני היראה ומפני הכבוד לשאלת שלום:

ק"ש דאוריית' פוסק. משמע קצת דכולה פרשת שמע דאוריית', דאי פסוק ראשון בלבד דאוריית', והא בפסוק ראשון אסור להפסיק מפני הכבוד בכל ענין כמפורש ש"ע סי' ס"ו עיי"ש, וכאן אית' ק"ש דאוריית' פוסק, ועיי' מ"א סי' ס"ג סק"ח, ושאגת ארי' סי' ב', ועיין בפני יהושע ודו"ק:

הלל דרבנן מבעי'. ובשאגת ארי' סי' א' וב' כתב, לרמב"ן דס"ל בס' המצות, דהלל ביו"ט דאוריית', מ"מ נגד ק"ש שחיוב' מפורש דבר אורה, מיקרי הלל, ומגילה דרבנן. והא דפתח בהלל "ומגילה, ומסייע בהלל, כבר תירץ בהגר"צ, דמגילה אינו אלא דברי קבלה, אבל הלל דחנוכה דעת רש"י (בתענית כ"א ע"ב) הואיל דתקנו רז"ל על נס הוי כדאוריית'. א"נ י"ל משום דאית' (מגילה י"ד ע"א) קריאת המגילה זו הלולא עיי"ש, ועיין בתשובת החתם סופר אור"ח קצ"ב בשם הרב המאירי, שכ' אי לית לי' מגילה קורא הלל בפורים, משום דקריאתה זו הלולא, אבל רוב הפוסקי' חולקים עיי"ש, ושמעתי ממו"ר הגאון מהו"ר נתן בנימין ז"ל ראב"ד דפה ק"ק פ"ב בשם הרוקח, דמנין פסוקי מגילה הם קס"ז, כמנין תיבות של הלל הגדול (תהלים קל"ו), ולפי"ז בכלל הלל דהכא הוי ג"כ המגילה:

ואין בכך כלום. הוצרך להאריך בזה, משום דבהלל ובמגילה מברך לפניהם, וחמור בזה מק"ש, דברכות ק"ש אינם שייכים כ"כ לק"ש, כמו ברכת הלל להלל וברכת מגילה למגילה, אפ"ה פוסק ואין בכך כלום (פ"י), ועיין בצל"ח ובנודע ביהוד' אור"ח סי' מ"א:

קביל עליה. במה שאמר הריני בתענית למחר:

הנותן שלום לחבירו קודם שיתפלל. ר"ל השואל בשלום חבירו קודם שיתפלל שחרית והוא תפלת י"ח (רמב"ם וראש יוסף). ודרש מפסוק חדלו לכם מן האדם אשר "נשמה "באפו וגו', משום דבשחרית חזר לו נשמתו, וא"כ היה ראוי' מי שיש בו ה' דברים, יבוא וישבח קודם כל דבר למי שיש בו וכו' (כדלעיל י' ע"א), וא"כ זה שהקדים בשלום לחבירו, עבר בזה כרב וכשמואל:

כאילו עשאו במה. פי' עשה לחבירו לבמה למזבח להקריב לו ולא להקב"ה (נפש יהודה). א"נ כאילו בנה במה בשעת איסור הבמות, כעין רש"י (גיטין מ"ו ע"ב), הנודר כאילו עשה במה, בשעת איסור הבמות, והמקיימו כאילו הקריב עלי' קרבן, שגמר עונו עיי"ש. ויש להסתפק כאן אי כאילו עשאו במה, ולא הקריב עלי' קאמר, או כאילו עשה במה והקריב, דהא כאן נגמר עונו, ומל' מהרש"א משמע כאילו עשה והקריב, דז"ל כאלו עשאו במה, הענין בזה כמ"ש שהתפלה במקום הקרבן, וא"כ זה שמקדים שלום לחבירו, קודם שמקבל פני שכינה בתפלה, הוא דמיון למקריב בבמה, ומניח להקריב קרבנו יתברך שע"ג מזבח במקדש עכ"ל. וראי' לדבר דהא אי היה מקבל מלכות שמים בתחלה כדין, הוי כאילו בנה מזבח והקריב עליו קרבן (כדלקמן ט"ו ע"א), א"כ מסתבר זה שעשה שלא כדין, שהקדים שלום לחבירו קודם שהתפלל, הוה כאילו בנה במה והקריב עלי' קרבן, וזמן איסור הבמות מפו' (זבחים קי"ב ע"ב):

במשכים לפתחו. פי' שמקדים לילך לפתח חבירו ליתן לו שלום:

א"ל במה אמרת. לא נתפרש מי אמר למי, אי ר' יונה אמר לר' זירא, והל' לא משמע כן ודו"ק:

כל הלן ז' ימים וכו' נקרא רע, לפי שאין מקפידין לפקדו (רש"י).

והא דאית' דוק' ז' ימים, וכן ענין הפסוק, יש לפרש דאית' (לקמן נ"ה ע"א) כל חלום ולא טוות, ופי' בערוך כל חלום יש בו ממש, חוץ מאותן שהוא רואה כשהוא צום, והנה אין ז' ימים בלא שבת, ובשבת אסור להתענות, ולפי"ז בשלמ' בלילות שהוא יוכל לישב בצום, אם לן בלא חלום, אין ראי' שהוא רע, כשאין פוקדין אותו, דדילמ' אין פוקדין אותו, לפי שאין ממש בחלומותיו, אבל לן שבע ימים, ששבת מסתמ' לא התענה, א"כ יש ממש בחלומותיו, (ועיין מזה רש"י יומא פ"ג ע"ב ד"ה חלמ' דערבי שבתות, לית בהו מששא, מתוך שאדם במנוחה, מהרהר ורואה חלומות, ומתכוון היה לדחותו שלא ילך ויטלנו עכ"ל, הרי ממה שפרש"י ומתכוון היה לדחותו, ש"מ דאדרבה דיש בהו ממש, דכן היה באמת), ואפ"ה אין פוקדין אותו, ע"כ לפי שנקרא רע, והיינו שדרש ושבע ילין, ושבע ילין דחדא הוא (סמיכות חכמים):

המשביע עצמו מד"ת ולן אין מבשרין אותו בשורות רעות. שאין מראין לאדם אלא מהרהורי דיומא (לקמן נ"ו ע"ב) ואין טוב אלא תורה. והטעם שלא יבהלוהו חלומות רעים (מהרש"א):

א"ר אבהו א"ר יוחנן הלכה כר' יהוד' וכו' וא"ר אבהו אר"י מיטדר"י וכו'. בתחלה אמר הלכה, ואח"כ מפרש דבריו ואמר מ"ט ודו"ק:

הלכה כר' יהוד' דאמר בין אלקיכם לאמת ויציב לא יפסיק, כאן ציין לשון המשנה ואפ"ה מאריך כ"כ, ולא אמר סתם הלכה כר' יהוד', ודו"ק:

דף י"ד ע"א רש"י ד"ה ימים שהיחיד גומר בהן את ההלל. והם כ"א יום כדאית' ערכין י' ע"א עכ"ל, דאית' התם י"ח ימים שהיחיד גומר ההלל, ח' ימי חג, וח' ימי חנוכה, וי"ט ראשון דפסח, ועצרת, ובגולה כ"א יום, ט' ימי חג, ח' ימי חנוכה, וב' י"ט הראשונים של פסח, וב' יו"ט העצרת עיי"ש, ורש"י כאן נקט כבגולה:

רש"י ד"ה מטעמת. טעימת תבשיל עכ"ל, ולא פרש"י מטעמת, האשה שטועמת, והטור כתב כן בסי' ר"י מטעמת שטועמת התבשיל, י"ל טעמ' דרש"י מדלא קתני טועמת, שמטעמת משמעו פועל יוצא, להטעים התבשיל לאחר, לכך פרש"י שהוא שם דבר, והיינו טועמת התבשיל, והרי הוא במשקל כל מחמצת, ומיהו י"ל דברש"י צ"ל הלשון טועמת תבשיל (מעדני יו"ט):

רש"י ד"ה רביעתא. רביעית הלוג עכ"ל, והוא ביצה ומחצה, וב"י סי' תקס"ז בשם המרדכי פי' רביעית דהכא ביצה, ופי' רש"י עיקר:

רש"י ד"ה חדלו לכם מן האדם. כשיש לכם לעסוק בכבוד המקום אל תתעסקו בכבוד אדם וכו' עכ"ל, מוכח דענין הנותן שלום לחבירו קודם שיתפלל, מיירי כשהגיע זמן התפלה, כש"ע סי' פ"ט ס"ב עיי"ש:

רש"י ד"ה אל תקרי שבע אלא שבע. ילין בל יפקוד מן השמים בחלום וכו' עכ"ל, הא דפרש"י מן השמים, י"ל משום דאית' (לקמן נ"ה ע"ב) לא קשי' כאן ע"י מלאך כאן ע"י שד עיי"ש, והיינו דפרש"י בל יפקוד "מן "השמים, דהיינו ע"י מלאך, לאפוקי בל יפקוד בחלום ע"י שד, ודאי אינו רע, אלא טוב:

תוס' ד"ה ימים שהיחיד וכו'. לאו דוק' יחיד אלא אפילו צבור קורא יחיד (א) כיון שאין כל ישראל ביחד כמו שהיו בשחיטת פסחים בי"ד בניסן וכו' (ב) משמע בשאר ימים טובים כמו בראשי חדשים פשיט' לי' דאין לומר וכו' (ג) כתב במחזור ויטרי כיון שאינו אלא מנהג בעלמא לא מברכינן עליה וכו' (ד) דהא חזינן כל יום שני אינו אלא מנהגא ומברכין וכו' (ה) והכא נמי משמע נמי דמברכין וכו' ועוד ראי' דמברכין על מנהגא (ו) מהא דרב על לבי כנישתא וכו' ובלילי פסחים יש שמברכין פעמים ובתחלה לקרות ואחר הסעודה אחר שאומרים שפוך חמתך אל הגוים מברכין לגמור (ז) ומייתי ראי' מירושלמי וכו' וכן משמע בירושלמי שהיה דרכן לומר הלל בבי"הכנ וכו' (ח) דבעי בירושלמי וכו' (ט) וכן משמע בתוספתא וכו' עכ"ל:

(א) כיון שאין כל ישראל ביחד כמו שהיו בשחיטת פסחים. וכתב במעדני מלך ואע"פ שגם שם נחלקו לג' כיתות זה אחר זה וכן קראו הלל (פסחים ס"ד ע"א), מ"מ היו מקובצים בירושלים, אלא שהעזרה היה קציר מהכיל את כולם עיי"ש (ועיין רש"י גיטין ח' ע"ב ד"ה כיבוש יחיד):

(ב) משמע בשאר ימים טובים כמו בראשי חדשים וכו'. מדברי התוס' משמע דר"ח איקר' יו"ט, ועיין מזה בטור וב"י אור"ח סי' תי"ז בענין ר"ח מותר בעשיית מלאכה, ועיי"ש במס' ערכין דר"ח נמי איקרי מועד עיי"ש, ואין לדקדק הא דכתיב (במדבר י' י') וביום שמחתכם ובמועדיכם ובראשי "חדשיכם ותקעתם בחצוצרת וגו', וא"כ דר"ח איקרי מועד למה כתיב ובראשי חדשיכם, הא הוי בכלל ובמועדיכם, די"ל דאית' בבעל הטורים, וז"ל ובמועדיכם מלא וי"ו, כנגד "פסח "עצרת "ר"ה "יו"כ "סוכות "שמיני עצרת עכ"ל, וא"כ הוה אמינ' דר"ח אינו בכלל, לכן כתיב ובראשי חדשיכם ודו"ק:

(ג) וכתב במחזור וויטרי וכו' זה לשון המחזור וויטרי חלק ראשון סי' רכ"ו. נהגו העם לברך בראש חדש לקרוא את ההלל, א) אבל רבינו תנוח נפשו בצרור דהיום לא בברך עליו, ודא לך תשובתו ששאלתם על היחיד דקורא את ההלל בימים שאינם מי"ח של תורה, אם חובה על דציבור לברך, יברך גם היחיד, אבל אני איני מברך עליו, לא עם הציבור, ולא ביחיד, לפי שאינו אלא מנהג ואין מנהג צריך ברכה כדאמרינן בסוכה פ' לולב, שקיל חביט חביט ולא בירך, קסבר ערבה מנהג נביאים הוא וכו', לפיכך אינו מברך עליו אשר קדשנו במצותיו וציונו, אבל אני מברך עליו ברוך א"ה אלקינו מ"ק המהולל בפי עמו משובח ומפואר בשירי דוד עבדך ברוך אתה ה' מהולל בתשבחות, ולאחריו יהללוך כדרכה, ולא שמעתי יותר כי לא דקדקתי מרבותי. שלמה ב"ר יצחק. וראיתי רבינו שלא קרא הלל בר"ח עם הציבור, וקראו בפני עצמו מיושב בשעת קריית ספר תורה. וזו תשובה השיב רבינו תם על רש"י זקינו גרסינן בערכין דף י', מאי שנא הני, הואיל דגומרין בהן את החלל, דא"ר יוחנן, משום ר"ש בן יהוצדק שמונה עשר ימים גומרין בחן את החלל, ואלו הן ח' ימי החג, וח' ימי חנוכה. ויו"ט הראשון של פסח, ויו"ט הראשון של עצרת, מהכא שמעינן דאין חובה אלא באילו הימים, צא ולמד, מדקפריך (תענית דף כ"ח ע"ב) וניתני בניסן. לא היה בו מעמד, שחיה בו הלל קרבן מוסף וקרבן עצים, ועלה אמר רבא זאת אומרת חלל דר"ח לאו דאוריית', דא"ר יוחנן משום ר"ש בן יהוצדק וכו', ואמרינן דתם רב איקלע לבבל חזנהו דחוו קא קרו, סבר לאפסוקינהו כיון דחזא דקא מדלגי, אמר ש"מ מנהג אבותיהם בידיהם הרי דבמקומו של רב לא היה, מנהג לקרותו, ובבבל היה מנהג, הא למדת שמצוה לקרותו ולברך עליו, ואפילו יחיד, שכן נהג לברך ולקרות בבבל, ולא דמי לההיא דאמרינן בפרק לולב וערבה, אייתי לי' ערבה חביט ולא בירך קסבר מנהג נביאים הוא, דהתם טילטולא בעלמא אבל גבי הלל חייב לברך דאמנהגא מברכין, כדאמרינן גבי שני ימים של גליות במס' ביצה, הזהרו מנהג אבותיכם בידכם ומברכינן ומקדשינן אמנהג אבותיכם, אבל אמנהג נביאים דטילטול לא מברכינן, ועוד דלא מייתי ראייה דלא מברכינן, ממנהגא, תדע דמברכי' מדאיקלע רב לבבל ברכו כדי לקרותו אמטו להכי סבר לאפסוקינהו כסבור דטועים הוו, ולא מצי למימר דרב באמצע הלל נכנס, דא"כ הוי לי' למימר רב איקלע לבבל על לבי כנ כנישתא, אלא מתוך ששמע שדם ברכו סבר לאפסוקינהו, והילכך ל"ש יחיד ולא שנא ציבור, קורין, בר"ח ומברכין, דעל כורחי' ר' יוחנן דאמר גומרין לא פליגי במילתי' למימר הכא גומרין, אבל בשאר ימים אין גומרין, אלא קורין בדילוג, דא"כ דאוריית' הוא בר"ח ובחולו של מועד, אלא שידלג והוא בא ללמדינו, שאילו מדאוריית' ולא מדראש חדש ולא נתכוון לומר אלא שבאילו חייב לקרות, ולשון גומרין, היינו קורין, כדאמרינן גומרין אותה, עם הנץ החמה, והתם מוכח דקורין קאמר, כי מעיינת בי' שפיר, וכאלה רבות גומרין לשון קרייה בתלמוד ואין לומר גומרין היינו מסיימין כדפרישית. ואם תאמר אמאי נקט יחיד, אומר אני דלא גרסינן הכא בענין יחיד בכל הספרים, ואי גרסינן לי' היינו טעמ', דבמתניתין קתני בשנים עשר יום החליל מכה לפני המזבח, בשחיטת פסח ראשון, ובשחיטת פסח שני, ביו"ט הראשון, וקאמר בגמר' מאי שנא הואיל וגומרין בהן את ההלל, דא"ר יוחנן י"ח ימים שהיחיד גומר בהן את ההלל למעוטי שחיטת פסח ראשון ושני דתני' במתנית' דאין שוחטין את הפסח על היחיד, ואעפ"כ לא מצאתי יחיד בכל הספרים, ועוד נ"ל מה שכתב בהלכות גדולות, דהיכא דלא כניפא כולו ישראל, קרי יחיד לגבי הלל, לפי שהוא מתוקן לשחיטת פסח שהוא ציבור דכולהו ישראל, כדאית' בפ' ערבי פסחים, אבל הכא באילו י"ח יום, לא הוי ציבור אלא כעין יחיד לגבי כולהו ישראל, וראיתי בתשובה מה שסותרת מה שכ' בהלכות גדולות ואין בה ממש, דאי גרסינן יחיד כדבריהם כן הוא, ועוד אמרינן בתענית תנא יחיד לא יתחיל ואם התחיל גומר, ופר"ח לא יתחיל בברכה, ואם התחיל בברכה גומר, כגון מקום שנהגו לברך ולקרות, לא שנא בין יחיד בין רבים, דמאחר דהוא מנהג מה לי יחיד מה לי רבים, צא ולמד מערבה, דהוא מנהג, ויחיד חייב, הילכך כל אדם חייב הואיל ואין מנהג, וגם לברך הוא צריך, ולא דמי לערבה לגבי ברכה, ואי נמי גומרים גומרים ממש, לאפוקי דר"ח דמדלגין, מ"מ מברכין, דאמרינן בברכות פרק הקורא בימים שאין היחיד גומר בהן את החלל, דלא פסקינן, ואי לא ברכה, אמאי לא פסקי', לא אשכחן בכולי תלמוד', דלא פסקי', אלא במקום ברכה, כגון במגילה ובק"ש, ואפילו בתחילה, דמובטח לו שהוא בן עוה"ב, לא איירי תלמוד' דלא פסקי', וכן פוסק בה"ג בהלכות לולב, דמברכינן תחילה וסוף, ואמרינן בירושלמי יבמות פ"ז ה"ג אם ראית הלכה רופפת בב"ד, ראה האיך ציבור נוהגים, ובתלמוד שלנו אמרינן מנהג עוקר הלכה, ואמנהגא סמכינן, וכל המשנה ידו על התחתונה, דאפילו בכ"א יום שהיחיד גומר בהם את ההלל, לא מצינו ברכה אלא ממנהג ה"ה נמי בשאר ימים דסמכינן אמנהג ומברכין. יעקב בר' מאיר. עכ"ל המחזור ויטרי (והנה כבר הארכתי בענין דברי התוס' כאן, לכן לא הארכתי לפרש בדברי המחזור ויטרי):

א) אבל רבינו וכו'. מה שכ' במחזור ויטרי "רבינו, כונתו על רש"י ז"ל, והיינו שחתם שלמה ב"ר יצחק כי בעל מחזור ויטרי, מחברו הי' רבינו שמחה ז"ל, אחד מתלמידי רש"י ז"ל, וכתב ספרו בשנת ד' אלפים ותשע מאות וששים ושמונה לבריאת העולם:

ד דהא חזינן כל יום שני אינו אלא מנהגא וכו'. הכי אית' בביצה ד' ע"ב, ומבואר ברמב"ם פ"א מה' יו"ט הכ"א, ובפ"ה מה' קידוש החודש ה"ד עיי"ש:

ה והכא נמי משמע דמברכין וכו'. ר"ל מדבע' מיני' הכא מר' חייא בהלל ובמגילה מאי שיפסיק משמע דמברכין וכו':

ו מהא דרב על לבי כנישת' וכו'. ר"ל הוא סוגי' דתענית כ"ח ע"ב רב איקלע לבבל חזנהו דקרי היללא בר"ח עיי"ש, והנה התוס' העתיקו דרב על לבי כנישתא, אבל אין הגירס' כן, אלא רב איקלע לבבל, כמו שהעתיקו התו' לעיל, ובאמת איכא נפקותא בין על לבי כנישתא בין איקלע לבבל, כמו שכתבו התוס' שם בתענית כ"ח ע"ב ד"ה אמר, וז"ל וכי תימ' דלא בא בתחילת קריאת הלל, הא לא מצי אמרת, דהא רב איקלע לבבל קאמר, דאי אית' דבאמצע תפלה בא, הל"ל איקלע לבי כנישתא עיי"ש. ודע מה שכתבו התוס' מידי דהוי "אלולב "ואתפילין דהני נשי מברכות, הב"ח גרס מידי דהוי "אלולב "ואתקיעות דהני נשי מברכות עיי"ש. ועיין בהג' ר"י עמדין שכ', אבל היא גופא קשי' מי ילפינן ממקלקלתא והניח בקו':

ז ומייתי ראי' מירושלמי וכו' עכ"ל, דגרסינן בירושלמי ברכות פ"מ להלכ' ה', כל הברכות פותחין בהן בברוך, ואם היתה ברכה סמוכה לחברתה, כגון ק"ש ותפלה, אין פותחין בהן בברוך, התיב ר' ירמי' הרי גאולה שנייא היא דמר ר' יוחנן הלל אם שמעה בב"הכנ יצא, התיב ר' אליעזר ביי ר' יוסי קומי ר"י והא סופה, א"ל שתים הנה, א) אחת להבא, ואחת לשעבר, ר' מנא אומר תופס ברכה כך הוא כר' יודן מטבע קצר פותח בחן בברוך ואינו חותם בברוך, מטבע ארוך פותח וחותם בברוך:

פי' פני משה:

כגון ק"ש. כלומר ברכה סמוכה לק"ש, וכך שנוי' בתוספתא, ולא גרס שם ותפלה, ולפי גרסת הספר, י"ל דעל ברכה שלאחר ק"ש, וסמוכה לתפלה קאמר, דהוי כעין ברכה סמוכה לחברתה, לאותה שלפני ק"ש, דלא מיחשבה ק"ש הפסק, כיון דהברכות בשבילה נתקנה:

הרי גאולה. ברכת אשר גאלנו, שאנו אומרים אחר הלל בלילי פסח, והלא סמוכה היא לברכת הלל, ואפ"ה היא פותחת בברוך, דהא אחר שסיים חלמיש למעינו מים, הוא מתחיל לברך, ברוך אתה ה' אלקינו מ"הע, אשר גאלנו וגאל את אבותינו ממצרים, והגיענו הלילה הזה לאכול בו מצה ומרור, כן ה"א וא"א יגיענו למועדים ולרגלים אחרים, הבאים לקראתינו לשלום, שמחים בבנין עירך וכו', ברוך אתה ה', גאל ישראל:

שנייא היא. כלומר תירוץ אשר גאלנו לא הוי סמוכה, דהא"ר יוחנן בהלל אם שמע בב"הכנ, כמו שנוהגים הספרדים לאומרו אחר תפלת ערבית יצא, ושוב א"צ לברך עליו בבית, והשתא לא הוה ברכת גאולה אשר גאלנו סמוכה, ולפיכך תקנו אותה בפתיחה לעולם:

והא סופה. סופ' של ברכת אשר גאלנו שהיא חותמת בברוך, וקס"ד דהודאה בעלמא היא, ולא הוי' אלא כמטבע הקצר כברכת הפירות, ואמאי חותמין בה בברוך:

א"ל שתים הנה. ברכת הגאולה זו, לאו ברכה אחת היא, אלא הכוללות שתי גאולות, א' להבא, בקשת רחמים על העתיד, כן ה"א יגיענו למועדים וכו', ואחת הנראה לשעבר, אשר גאלנו וכו', ונמצאת הראשונה פותחת בברוך ואינה חותמת, והשני' חותמת ואינה פותחת:

ור' מנא אומר תופס ברכה כך הוא כר' יודן. כלומר גבי ברכת הגאולה, לא צריכין לטעמי' דשתי גאולות, אלא הואיל ומטבע ארוך הוי, לפיכך חותם בה בברוך:

א) אחת להבא א' לשעבר. כפי הנראה הל"ל א' לשעבר וא' להבא ודו"ק:

ח דבעי בירושלמי וכו' עכ"ל, דגרסינן בירושלמי פסחים פ"י להלכ' א', מהו לשתותן בכרך אחד, מן מה דא"ר יוחנן הלל אש שטען בב"הכנ יצא, חדא אמרה אפילו שתיין בכרך אחד יצא פי' בקרבן עדה:

מהו לשתותן. כל הד' כוסות בכרך אחד בזה אחר זה בלי הפסק בנתיים:

הלל וכו'. בהלל של לילי פסחים אם שמעה בב"הכנ א) שכך היה מנהגם לומר הלל בלילי פסחים ב) זכר למקדש שאמרו הלל בלילי עשיות הפסח, וקא"ר יוחנן אם כיוון לצאת בקריאה זו יצא, וא"צ לאומרו עוד בביתו:

הדא אמרה. זאת אומרת שאם שתאן בבת אחת יצא, ג) שהרי אין דבר מפסיק בין שלישי לרביעי:

א) שכך היה מנהגם לומר הלל בלילי פסחים. ז"ל הש"ע תפ"ז ס"ד, בלילי הראשונים של פסח גומרין ההלל בציבור בנעימ', בברכה בתחלה ובסוף, הג"ה ואין אנו נוהגין כן, ואין אנו אומרים בלילה בבית הכנסת הלל כלל עכ"ל, וכמחבר הוא מנהג ספרדיים (באר הגולה):

ב) זכר למקדש שאמרו הלל בליל עשיות הפסח. הנה אית' בפסחים פ"ה מ"ז הפסח נשחט בשלש כיתות וכו' יצתה כת ראשונה נכנסה כת שניה קראו את ההלל עיי"ש, הרי בשחיטתו ביום קראו את ההלל, וכן בלילה באכילתו, וז"ל הרמב"ם פ"א הי"א ופ"ח הי"ד מה' קרבן פסח, שבשעת שחיטת הפסח קראו הלוים הלל, ובשעת אכילת הפסח טעון הלל עיי"ש, אבל בלילה שלא בשעת אכילה לא מצינו, ו כן כתב בברכי יוסף תפ"ז אות ז' עיי"ש, ואפשר שכוונתו שבזמן המקדש אמרו באכילת פסח, ועשיות הפסח דקאמר, היינו אכילתו ודו"ק:

ג) שהרי אין דבר מפסיק בין ג' לד'. ר"ל דז"ל הרמב"ם בפ"ז מה' חמץ ה"י, סדר ד' כוסות, כוס א' אומר עליו קדוש היום, כוס ב' קורא עליו ההגדה, כוס ג' מברך עליו בר"המז, כוס ד' גומר עליו ההלל עיי"ש, וא"כ זה שקרא הלל בב"הכנ, ויצא בזה י"ח, אינו קורא עוד בין כוס ג' לכוס ד', הרי אין דבר מפסיק בין ג' לד'. ויש לדקדק דמכאן רק מבואר דאם כלל כוס ג' וכוס ד' דיצא, אבל הירושלמי מיבעי מהו לשתותן כל הד' כוסות בכרך אחד, הא מנא לי', וכן יש לדייק בדברי התוס' שכתבו, שמשמע בירושלמי ששותין כוסות שלהן בביתם בלא שום סדר ודו"ק:

ט וכן משמע בתוספתא וכו'. ז"ל התוספתא פסחים פ"י, א) המקרא את החלל, הם הולכים אצלו, וקורין והיא אינו הולך אצלם וכו', בני העיר שאין להם מי שיקרא את ההלל הולך לש"השג וקורין פרשה ראשון והולכין ואוכלין ושותין, וחוזרין ובאין וגומרין את החלל כולו ב) ואם אי אפשר להן כן, גומרין את כולו הלל, אין פוחתין ממנו ואין מוסיפין עליו, ר"א בן פרשה היה פושט בו דברים, רב היה כופל בו דברים עכ"ל:

א) המקרא את ההלל. בליל פסח קמיירי, ומכאן שמנהגם היה שבליל פסח א' מקרא את ההלל לרבים:

ב) ואם אי אפשר להן כן. ר"ל שאין להם לחזור ולבוא לבית הכנסת ולגמור ההלל, גומרין כולו ההלל מיד בפעם ראשון:

תוס' ד"ה או דילמ'. האי לישנא משמע דמיירי בתענית יחיד שקבל עליו, אבל בתענית הכתוב (זכרי' ח' י"ט צום הרביעי וצום החמישי וצום השביעי וצום העשירי, ועיי' ר"ה י"ח ע"ב) לא:

דף יד:

ע"ב גמר' חוזר ואומר אמת וכו'. פי' אם שהה בינתיים, כגון כשפסק מפני היראה או כבוד, אחר שאמר אמת, או שסיים קודם החזן, חוזר ואומר אמת או אינו חוזר (עיין רא"ש ומעדני יו"ט):

שמעי' רבה דאמר אמת אמת תרי, זימני פי' דאמר אני ה' אלקיכם אמת אמת ויציב ונכון וקים וכו'. ולא נקט שמעי' רבה דחזר ואמר אמת, לפי שש"צ היה ולא היה ממתין, אלא אמר ב' פעמים אמת אמת, זה אחר זה מיד:

ערבית דבר אב"י ואמרת אליהם אני ה' אל יכם. וכבר הק' הרשב"א הא כל פסוקא דלא פסקה משה אנן לא פסקינן (מגילה כ"ב ע"א), ובהג' מבעל מפרשי הים כתבו לתרץ בשם שו"ת יכין ובועז, דבמקום שיש פיסוק טעמים שרי עיי"ש. ויש מן האחרונים שכתבו בשם ס' יד המלך בהלכות ק"ש, דמפני זה אמרו בני מערבא פסוק זה, משום דהוא מקרא שלם במקום אחר (ויקרא י"ח ב'), וזה מעליותא של שמעתתא, והש"ס דחק זה דלענין מה שאמרו במערבא פסוקים אלו, משום דדומ' לפ' ציצית, וא"כ הוי כמתחיל, דקיי"לן דגומר, ועיין ט"ז יור"ד סי' קי"ד סק"ד:

וכ"ת ואמרת אליהם לא הוי התחלה. פי' משום דאיכ' כמה קראי דמתחלי הכי, ולא מוכח דהתחיל ביציאת מצרים (הגרא"וו):

קסברי במערבא וכו'. בירושלמי פ"א ה"ו אית' רבנן דתמן (דהיינו בבבל) סברי לא יתחיל ואם התחיל גומר, ורבנן דהכא (דהיינו בני מערבא) ס"ל מתחיל ואינו גומר, ופי' בס' יפה עינים והיינו משום דבני מערבא ס"ל דלא הוי התחלה:

אמר אביי הלכך אנן אתחולי מתחילנן דקא מתחלי במערב' וכו'. ואע"ג דר' פפא תריץ לאביי, דקסברי במערבא דאמרת אליהם לא הוי התחלה, וא"כ במערבא לא אתחולי כלל, וצריך לומר דאביי לא קיבל לדברי דר' פפא, ואביי קאי אדברי עצמו, דאמר מאי מעליות' וכו', ודו"ק:

והא בעי לאדכורי י"מ. הוי מצי למיפרך רב לשיטתי', דהא צ"ל אמת ואמונה ערבית (דלעיל י"ב ע"א) אמר רב לא אמר אמת ואמונה ערבית לא יצא עיי"ש, אלא דעדיפ' פריך:

דאמר הכי מודים אנחנו לך וכו'. הנה נוסח זה מודים אנחנו לך וכו' רק על העבר הוא, ולעיל י"ב ע"א פי' רש"י ותוס', אמת ואמונה ערבית, היא ברכה דקאי על העתיד עיי"ש, וכאן מיירי בערבית, וצריך הוא לצאת ידי חובתו בזה של אמת ואמונה, ועיין בשפ"ח לרש"י ד"ה והא בעי:

ותיפק לי' מדר"י בן קרח'. יש לומר דהכי קפריך דהא כתבו התוס' ד"ה ויאמר אינה נוהגת אלא ביום, דר"י בן קרח' דמתניתן ס"ל כר"ש דציצית מ"ע שהז"ג עיי"ש, וא"כ ר"י בן קרח' לא אמר דבריו, אלא אליב' דר"ש, וא"כ למה לי' לר"ש למימר טעם אחרית', ולא אמר כטעמי', וסתם ר"ש הוא רשב"י (רש"י חולין מ"ט ע"ב), ומשני דבאמת חדא ועוד קאמר:

והיכי עביד הכי והתני' וכו'. ה"ה המ"ל מרב גופ' דלקמן, דמקדים ומשי ידי' וכו' ומניח תפלין, והדר קרי ק"ש, ואפשר היינו דמסיים מ"מ קשי' לרב, ר"ל מעשה דרב אמעשה דרב:

הגיע זמן ק"ש עולה ונוטל ידיו ומניח תפילין וקורא ק"ש ומתפלל. תנא כאן ונוטל "ידיו, וכדלקמן מי שרוצה לקבל מ"ש שלימה וכו', אלא שלא תנא כאן ויפנה, ובש"ע יור"ד שס"ה, לא הזכיר נטילה ודו"ק:

סיפא בתרתי. ר"ל ששנים חופרים זה אחר זה, ובבת אחת אין יכולין לחפור דהמקום קצרה דאי יכולין שניהם פטורין, כמפורש בש"ע יור"ד שס"ה עיי"ש, דדוק' לענין המשמר את המת, איכ' חילוק בין המשמר אחד, להיו ב' משמרים (כדלקמן י"ח ע"א), אבל בחופר אין חילוק:

וכ"ת דלא מטא זמן ק"ש. פי' לפי שזמן תפילין, משיכיר חבירו ברחוק ד' אמות, וק"ש זמנ' כותיקין (לעיל ט' ע"ב), הרי דזמן תפלין קודם לזמן ק"ש, לפיכך הקדים רב להניח תפלין לק"ש, עיין בשפ"ח לגמר' לעיל ח' ע"ב ד"ה פעמים:

לאפוקי ממ"ד למשנה א"צ לברך. והוא ר"א לעיל י"א ע"ב:

קמ"ל דאף למשנה צריך לברך. מכאן מוכח דמילת' דר"ח בר אשי דהכא, לאו היינו מילת' דאית' לעיל י"א ע"ב, רבא אמר אף לתלמוד צריך לברך, דאר"ח בר אשי זימנין סגיאין הוה קאימנ' קמי דרב לתנויי פרקין בספר' דבי רב וכו' עיי"ש, דהתם ספר' דבי רב דין תלמוד יש לו, וכאן מיירי ממשנה. מ"מ יש לדקדק דל"ל לאשמעינן כאן דלמשנה צריך לברך, והא רב ס"ל דאף לתלמוד צריך לברך, כ"ש למשנה ועיין בצל"ח, ועיין בשפ"ח לגמר' לעיל י"א ע"ב ד"ה ורבא אמר, ומשם מבואר קצת:

אר"ח בר אבא אר"י כאלו הקריב וכו. מדלא נקט ור"ח ב"א אר"י אמר כאילו וכו', משמע דלא לפלוג' אתא אעולא דלעיל, אלא להוסיף ודו"ק:

הרוצה שיקבל עליו עול מ"ש שלמה יפנה וכו'. ל' הרוצה ניח' אי בדעתו תלוי' הדבר ודו"ק:

דף י"ד ע"ב רש"י ד"ה וה' אלקים אמת. לכן אין מפסיקין בין אני ה' אלקיכם לאמת עכ"ל, ולענין הפסקה בין אמת לויציב עיין בש"ע סי' ס"ו ס"ה, דש"ע מתיר ורא"ש אוסר עיי"ש, ול' רש"י דהכא משמע כשיטת הש"ע, ועיין בתיו"ט פ"ב מ"ב שכ' והואיל ובקרא לא כתיב ויציב, נראה ודאי דבין אמת לויציב רשאי להפסיק, כמו באמצע הפרק עיי"ש:

רש"י ד"ה כל אמת אמת תפסיה להאי. רהיטא של אמת תפסתו לזה עכ"ל, הנה רץ אברהם (בראשית י"ח ז') מתרגמינן רהיט אברהם, והערוך פי' דומה זה כאילו שיחת אמת אמת אחזתו, כדרך ששיחת המלה אוחזת השוטים (עיין ערוך ערך אמת והפלא שבערכין שם). ולפי פי' הערוך הוי' פירושו של תיבת "כל, פי' "קריאה "ודיבור, עיין ערוך ערך כל, עליו ישאגו כפירים, מתרגמינן עלוהי יכלין עיי"ש, ורצה לומר קריאה דאמת אמת תפסיה (הגמהרש"ש):

רש"י ד"ה צ"ל אמת. כדכתיב (ירמי' ז') וה' אלקים אמת:

רש"י ד"ה והא בעי אדכורי י"מ. דתנן מזכירין י"מ בלילות ואי לא אמר אמת ואמונה ולא אמר פ' ציצית וכו' עכ"ל, והא דהקדים רש"י אמת ואמונה לפ' ציצית, י"ל לרמז דאף לפי מה שמשני, דאמר הכי מודים אנחנו לך וכו' צריך לומר ג"כ מעין אמת ואמונה, וכדאית' (לעיל י"ב ע"א) כל שלא אמר אמת ואמונה ערבית לא יצא עיי"ש, אלא שהש"ס ורש"י נקטו כאן בקיצור (ועיין הגמהרש"ש):

רש"י ד"ה רב משי ידיה. פעם אחת ראוהו שעשה כן עכ"ל, פרש"י דכאן, הו' לפי המסקנא, דשלוחא הוא דעוית:

רש"י ד"ה ושרנו לך. מי כמוך באלים וכו' עכ"ל, הנוסח' שלנו משה ובני ישראל לך ענו שירה בשמחה רבה ואמרו כולם, מי כמוך באלים ה' מי כמוך נאדר בקדש נורא תהלות עושה פלא. והא דתקנו לומר בתפלה, דוק' פסוק זה מהשירה, ולא תקנו לומר פסוק אחר, י"ל משום דפסוק זה כולל הרבה, ובפרט שנאמר בו נורא "תהלות, ופרש"י יראוי מלהגיד תהלותיך פן ימעטו כמ"ש לך דומיא תהלה. ודע הלשון ואמרו כולם מי כמוך וגו', משמע קצת כדברי ר"א בנו של ר"י הגלילי (בסוטה ל' ע"ב) כיצד אמרו שירה, שהן ענו אחר משה, כל מה שהוא אומר, עשה אמר אשירה לה' כי והן עונין אשירה לה', משה אמר כי גאה גאה, והן אומרים כי גאה גאה, אבל לר' עקיבא שס"ל שעל כל דבר של משה, ענו ישראל רק אשירה לה' עיי"ש, יש לדייק בלשון "ואמרו "כולם "מי "כמוך באלים ה', ואפשר משום דענו ואמרו אשירה לה', הוי כעניית אמן, דהו' כמברך ודו"ק:

רש"י ד"ה כוך. קבר שחופרין בקירות מערה ארכו ארבע ורחבו ז' טפחים עכ"ל, ענין זה אית' (בב"ב דף ק' ע"ב) המוכר מקום לחבירו לעשות לו קבר וכוכין וכו', כוכין אורכן ארבע אמות, ורומן שבעה, ורחבן ששה, ופי' רשב"ם אורכן ד' אמות, שהמת ארכו ג' אמות ובשביל הארון שהוא מונח בו צריך עוד אמה, ורומ' ז', להכניס הארון בריוח ועוד להיות טפח אויר שלא לטמ' העוברים דרך מערה וכו' עיי"ש, וכן פסק הרמב"ם והש"ע בח"מ סי' רי"ז כשיעור הזה, ורש"י פי' כאן רחבו ז' טפחים ודו"ק. ויש מפרשים שמגיהים וגורסין רחבו ששה טפחים עיי"ש. והנה אי במקום "ורחבו גרסינן ברש"י "ורומן ניחא ודו"ק. ופי' כוך הוא כמין חור שנחקק בכותל לצדי המערה, להניח בו המת, ולא קבר שחפר לעומקו, אלא לצדדים:

רש"י ד"ה וסיפ' בתרתי. וה"ק אם ב' הם מניח את חבירו חופר והוא עולה ומקיים מצות ק"ש ותפילין ותפלה וכו' עכ"ל, ואפשר צ"ל ומקיים מצות תפלין וק"ש ותפלה וכו':

רש"י ד"ה ומתני פרקין. אלמא מקדים הוא לעסוק בתורה דהיינו עשיה דמצוה מקמי מלכות שמים עכ"ל, ממה שפירש"י "לעסוק בתורה, דהיינו "עשיה "דמצוה, משמע דלימוד מקרי עשיה, ועיי' הג' הב"ח והגר"א:

רש"י ד"ה כאילו הקריב עולה בלא מנחה. שחייבו הכתוב להקריב עמה שנאמר ועשירית האיפה וגו', נסכים הוא היין המתנסך ע"ג המזבח, אחר העולה והזבח, כדכתיב ונסכיהם חצי ההין וגו' עכ"ל, הנה פסוקים הללו שהביא רש"י, הם כתובים בעולת תמיד (במדבר כ"ח), אבל (במנחות צ' ע"ב) יליף לי' מפ' נסכים (במדבר ט"ו) דעולה וזבח טעונה מנחה ונסכים עיי"ש, וי"ל משום דהתם במנחות מיירי מעולת נדבה, ורש"י רצה להביא ענין הדומ' לק"ש שהוא חייב לקרות, כך עולת תמיד שחייבו הכתוב. ודע שפרש"י נסכים הוא דהיין המתנסך ע"ג המזבח, ולא הזכיר "מהסולת, אבל ממה שהעתקתי בשפ"ח לתוס' דברי הרמב"ם, מפורש דהסולת והיין שמביאין עם הקרבן שניהם נקראין נסכים, ואפשר דלכן שינ' הרמב"ם, מל' רש"י המתנסך ע"ג המזבח, וכתב "שמביאים עם "הקרבן ודו"ק:

תוס' ד"ה למה קדמה וכו'. פ' ציצית שקדמ' לכולן (דפ' ציצית כתיב במדבר ט"ו, ופ' שמע דברים ו', ופ' והיה שם י"א) אלא ודאי אין אנו חוששין למה שהוא קדמה משום דאין מוקדם ומאוחר בתורה עכ"ל, משמע אפילו בב' ספרים אין מוקדם ומאוחר, ועיין תוס' פסחים ו' ע"ב ד"ה אבל:

תוס' ד"ה ויאמר. מכאן משמע כר"ש וכו' וכן אית' בקידושין ל"ג ע"ב דאמר ציצית מעשה"ג, וי"ל דכסות המיוחד לליל' פטור כדאית' בירושלמי וכו' עכ"ל, דגרסינן בירושלמי למס' קידושין פ"א הלכה ח' איזהו מ"ע שד"ג, כגון סוכה ושופר ולולב ותפילין, איזהו מ"ע שלא חז"ג, כגון אבידה ושלוח הקן ומעקה וציצית, ר"ש פוטר הנשים מן הציצית, שהיא מ"ע שהז"ג, אמר להן ר"ש אין אתם מודין לי שהיא מ"ע שחז"ג, שהרי כסות לילה פטור מציצית, א"ר הילא טעמון דרבנן, שכן אם הי' מיוחדת לו ליום ולילה, שהיא חייבת בציצית:

תוכן העניינים

שפתי חכמים (ברכות)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה