אור ברסלב
שפתי חכמים (ברכות) מאימתי פרק ראשון

שפתי חכמים (ברכות)· רבי אברהם אבא הרצל

מאימתי פרק ראשון

הקדמה

ברכות שם זה קרא רבינו הקדוש פתח דבריו, י"ל דהנה שלשה המה תורה נביאים וכתובים (שבת פ"ח ע"א), ששה המה סדרי המשניות, שלשים וחמש הוא התלמוד דהיינו הגמרא, וששים וא' המה המסכת', ותקכ"נ המה פרקיו (רמב"ם בהקדמה לפי' המשניות לס' זרעים), והנה מנין כולם כמנין "ברכות' לומר כל העוסק בהם יש לו ברכות:

דף ב.

ע"א משנה מאימתי קורין שמע. מה שפתח רבינו הקדוש תורה שבעל פה בק"ש, י"ל לפי שרצה רבינו הקדוש לפתוח תורה שבע"פ, מעין פתיחת תורה שבכתב, ובפרט שאית בה שבחן של ישראל, דאית' (חולין צ"א ע"ב) חביבין ישראל לפני הקב"ה, יותר ממלאכי השרת, שמה"ש אין מזכירין את השם, אלא לאחר ג' תיבות, כדכתיב קדוש קדוש קדוש ה' צבאות וגו', וישראל מזכירין את השם אחר ב' תיבות, שנאמר שמע ישראל ה' וגו' עיי"ש, והנה תורה שבכתב שניתנה להם לישראל ולא למלאכי השרת, היא פותחת בראשית ברא אלקים וגו', והרי היא ניתנו לישראל, להזכיר את השם אחר ב' תיבות, וכן ק"ש ניתנו להזכיר השם אחר ב' תיבות, הרי פתיחת תורה שבכתב ושבע"פ שווין בהתחלתן, ובשבחן של ישראל. ואפשר היינו כוונת סיום וסמיכות ברכת ק"ש דשחרית, הבוחר בעמו ישראל באהבה, שמע ישראל ה' וגו', ר"ל שבוחר בעמו ישראל באהבה והא ראי' שהרי ניתן להם להזכיר השם אחר ב' תיבות, שמע ישראל ה' וגו', מה שלא ניתן אפילו למלאכי השרת, וכן בשל ערבית, אוהב עמו ישראל, שמע ישראל ה' וגו' ולכן ג"כ ואהבת את ה' אלקיך וגו', שהרי דודי לי ואני לו באהבה. ובזה שק"ש מעורר לאהבה, י"ל היינו שתקנו בנוסח הקדושת מוסף, ויחון עם המיחדים שמו ערב ובקר בכל יום תמיד פעמים באהבה שמע אומרים וכו' שמע ישראל ה' וכו', אבל מלאכי השרת שאין מזכירין את השם אלא לאחר ג' תיבות, לכן תקנו בנוסח קדושת יוצר, קדושה כולם כאחד עונים ואומרים ביראה, קדוש וגו', ושפיר תקנו במל"הש ביראה, ובישראל באהבה. א"נ לפי שק"ש היא כלי זיינ' של ישראל לנצח ולהושע, כדאית' (סוטה מ"ב ע"א) שמע ישראל אתם קרבים היום למלחמה וגו', מ"ש שמע ישראל, א"ל הקב"ה לישראל אפילו אין בכם זכות, אלא ק"ש של שחרית וערבית בלבד, כדאי אתם שיושע אתכם, לכך פתח בק"ש:

נכנסין. מטומאה לטהרה:

בתרומתן. לאו דוקא וה"ה חלה כדאיתא (חלה פ"א מ"ט), וה"ה בכורים כדאית' (בכורים מ"ב פ"א), ששניהם חלה ובכורים טעונין הערב שמש עיי"ש. ואפשר דנקט התנ' תרומה, לפי שחלה נקרא ג"כ תרומה, כדכתיב ראשית עריסותיכם חלה תרימו תרומה (במדבר ט"ו כ'), ועיין ביור"ד סי' שכ"ח סעי' א' כשמפריש חלה מאי מברך:

עד סוף אשמורה ראשונה דברי רבי אליעזר וכו'. דר"א דרש בשכבך זמן התחלת שכיבה, ורבנן דרשי כ"ז שכיבה, אלא משום סייג אמרו עד חצות, ור"ג לית לי' סייג:

מבית המשתה. של יין, ולכן לא קראו עדיין ק"ש (קול רמז) ועיין בבית יוסף סי' צ"ט:

עמוד השחר. כוכב השחר ושמו נוגה, והרמב"ם פי' הוא אור הנוצץ בפאת המזרח קודם עלות השמש בכדי שעה וחומש שעה (תוס' יו"ט), וכפי' הרמב"ם, מפורש בירושלמי בפרקין אריב"ב הדא אליתא דשחרא, מ"ד כוכבתא היא טעיא זמנין דהיא מקדמא וכו' (מפרשים). וכתב בס' אליהו רבה ודוק' שהאיר פני כל המזרח, ולא סגי' כשהבריק השחר כנקודה בלבד, ועיין במגן אברהם סי' פ"ט עיי"ש בבאר היטב:

ולא זו בלבד וכו'. כולה מילת' דהכא, רבן גמליאל הוא דאמר לבניו (רבינו עובדי'):

יליף מברייתו של עולם וכו':

הא דתני ערבית ברישא יליף מברייתו של עולם (רש"י), ובדרך דרש י"ל דמתרץ כאן ג"כ קושי' ראשונה תנא היכא קאי וכו', והכי פי' תנא דתנא זמן קריאה, ועדיין לא תנא חובת ק"ש, יליף מבריית' של עולם, דשם מצינו ג"כ כעין זה, בראשית ברא אלקים את השמים וגו', ופרש"י לא בא להורות סדר הבריאה, לומר שאלו קדמו, שהרי המים קדמו, ורוח אלקים מרחפת על פני המים וגו', ועוד השמים מאש וממים נבראו, ועדיין לא גילה כלום בריאת המים מתי היתה עיי"ש:

סיפא דקתני בשחר מברך וכו'. אע"ג שהיא משנ' ד' (לקמן י"א ע"א), נקט כאן סיפא ודו"ק:

עד דקאי בשחרית פריש מילי דשחרית וכו'. והא דהפסיק ביניהם, (לקמן י' ע"ב) במשנ' בש"א בערב כל אדם יטה ויקרא וכו', י"ל דאין זה חשוב הפסק, משום דלבית הלל כל אדם קורא תמיד כדרכו, וא"כ הוא ג"כ מילי דשחרית:

אמר מר משעה שהכהני' וכו'. וכן לקמן ע"ב, וכן שבת קנ"ג ע"ב, ובסוכה מ"ח ע"ב, וכן בנזיר ל"ב ע"א, ועיי"ש ברש"י שהרגיש בדבר, אי לשון אמר מר, שייך ג"כ על לשון המשנה, ויש רוצין למוחקו (ועיין בד"ס):

מילתא אגב אורחא קמ"ל שהכהנים אימת קאכלי בתרומה וכו'. פי' מילתא חדתא, אגב אורחא דאזיל, אשמעינן ב' דברים (רש"י סוכה כ"א ע"ב), הכא נמי אגב אורחא קמ"ל ג' דברים, א' דזמן ק"ש מתי הוא, ב' זמן אכילת תרומה דכהנים שנטמאו מתי הוא, ג' דכפרה לא מעכבי, ועיין בס' יפה עינים ציין עוד ט"ז מקומות שבש"ס, שמצינו מילת' אגב אורחא קמ"ל, ומהם עירובין פ' ע"א ק"ד ע"ב עיי"ש:

ודע לפי מה שכתבו התוס' ד"ה מאימתי בשם ר"ת ור"י, הרי דמצות ק"ש משעת צאת הכוכבים לאו דוקא עיי"ש, לכן י"ל דרבינו הקדוש ודאי רצה ללמד במשנה ראשונה בהתחלת דבריו, דין שהוא כהלכה דוק' לפיכך מילתא, אגב אורחא קמ"ל כהנים אימת קאכלי תרומה, שהוא הלכה קיימת. אלא דמרשב"א ז"ל ד"ה ר' חנינא, משמע דלר' אליעזר ור"מ דמקדמי בבריית' לקמן ע"ב זמנן ק"ש קודם צאת הכוכבים, הוא הדין מקדמי זמן אכילת תרומה קודם צאת הכוכבים דאינהו דרשו, ובא השמש, ביאת שמשו, דהיינו תחלת השקיעה, ומאי וטהר טהר גברא, ולא ביאת אורו, דהיינו סוף השקיעה והוא צאת הכוכבים עיי"ש ברשב"א:

כדתני' ובא השמש וטהר ביאת שמשו מעכבתו וכו'. ובנוסח כתב יד גרס, כדתני' ובא השמש וטהר ואחר יאכל מן הקדשים, ביאת שמשו מעכבתו וכו':

טהר יומא. פי' פנה ובטל לו היום והוא צאת הכוכבים (כרש"י שבת צ"ה ע"ב ד"ה טהר), והיינו שטהר הרקיע מן האור (מפרשים), ועיין ערוך ערך אר:

דף ב' ע"א רש"י ד"ה מאימתי וכו' משעה שהכהנים נכנסי' לאכול בתרומתן. כהנים שנטמאו וכו' והגיע עתם לאכול בתרומה עכ"ל, פי' דשלשה דינים יש בענין הקדשים (נגעים פי"ד מ"ג), א) ישראל שנגע בנבלה או בשרץ ונטמא ואח"כ טבל ועלה אוכל במעשר שני, ב) כהן שנטמא וטבל והעריב שמשו אוכל בתרומה, ג) זב וזבה שהביאו כפרתן אוכלין בקדשים (תר"י):

רש"י ד"ה עד סוף אשמורה ראשונה. שליש הלילה, ומשם ואילך עבר זמן דלא מיקרי תו זמן שכיבה, ולא קרינן בי' בשכבך (בית הלל לקמן י' ע"ב), ומקמי הכי נמי לאו זמן שכיבה, לפיכך הקורא קודם לכן לא יצא, והכי תני' (א) בבריית' בברכות ירושלמי וכו' עכ"ל, ז"ל הירושלמי דפרקין להלכ' א', משנה, מאמתי קורין את שמע בערבין, משעה שכהנים נכנסים לאכול בתרומתן וכו', גמר', תני הקורא קודם לכן לא יצא ידי חובתו, א"כ למה ובא קורין אותה בבית הכנסת, א"ר יוסי אין קורין אותה בבית הכנסת, בשביל לצאת ידי חובתו, (ג) אלא (ד) כדי לעמוד בתפלה מתוך דבר של תורה וכו', (ה) ר' זעיר' בשם ר' ירמי' ספק קרא ספק לא קרא, נישמעי' מן הדא, הקורא קודם לכן לא יצא ידי חובתו, וקודם לכן לאו ספק הוא, ואת אמרת צריך לקרות, הדא אמרה ספק קרא ספק לא קרא צריך לקרות:

פי' פני משה:

קודם לכן. קודם צאת הכוכבים:

א"כ למה קורין אותה. בעוד שהוא יום:

מתוך דבר של תורה. ולא לצאת י"ח ק"ש והלכך כשיגיע זמן ק"ש צריך לחזור ולקרותה ולצאת י"ח. ובתוס' וברא"ש כתבו לא שהיו קורין אותה בברכותי', אלא שהיו קורין ק"ש קודם תפלת ערבית (וי"א קודם כל התפלות) בלא ברכות, כמו שאנו קורין אשרי קודם מנחה, ונתבטל אח"כ (עיין סמג עשין י"ט):

ספק קרא ספק לא קרא. מיבעי' לי' אם נסתפק בק"ש, אי קרא, אי לא, מהו שיקרא מספק, מי נימא הואיל וק"ש דאוריית', קורא, או דילמא כיון שיכול לצאת י"ח בפסוק ראשון לבד, אינו צריך לחזור ולקרות כולה מספק:

נשמעינ' מן הדא. מבריית' דלעיל:

וקודם לכן לאו ספק הוא. כלומר וכי ספק לאו בכלל קודם לכן ג"כ הוא, שהרי אם קרא בין השמשות, נמי קודם לכן הוא, וזהו ספק מיקרי, דמספק' לן אם יום הוא ולא יצא, או לילה הוא ויצא, ואפ"ה את אמרת דצריך לחזור ולקרותה בזמנה, דהא לא יצא י"ח קתני, וא"כ חדא אמרה דה"ה ספק קרא ספק לא קרא, דצריך לקרות:

א בבריית' בברכות בירושלמי. הא דנקט רש"י ז"ל בזה הלשון, ובאמת ברא"ש שהעתיק פרש"י לא כתב תיבות בבריית' עיי"ש, י"ל משום דבבריית', וכן בתוספתא שנדפס למס' ברכות, לא נמצא כן, וכן כתב בפירוש בס' יפה עינים עיי"ש, לכן פרש"י בבריית' בברכות בירושלמי, לפי שבירושלמי נקט תני וכו', שפירושו בבריית', וכעין דאית' בתשובת מנחם עזרי' סי' כ"ה, ההבדל בין תנו רבנן, לבין תני', ת"ר הוא בריית' שגור' בפי הכל, ומקובלת מפי רבינו, משא"כ תני', הוא בריית' שאינה שגורה בפי הכל עיי"ש:

ב קורין אותה וכו'. לא נתברר אי הך קורין, כונת' פרשת שמע בלבד היו קורין, או כל ג' פרשיות של ק"ש היו קורין (ועיין במעדני יו"ט סי' א' סק"כ):

ג אלא כדי לעמוד בתפלה מתוך דבר של תורה. ויש לומר דירושלמי לשיטתי', דאית' בירושלמי לקמן פ"ה להלכ' א', ר' ירמי' אמר לא יעמוד אדם ויתפלל, אלא מתוך דין של הלכה וכו', (והעתקתי הפי' בשפ"ח לתוס' לקמן ל"א ע"א ד"ה ר' אשי). ולפי"ז יש לומר הא דפרש"י לקמן ל"א ע"א, אין עומדין להתפלל אלא מתוך שמחה של מצוה, ופרש"י כגון דברי תנחומי' של תורה, כגון סמוך לגאולת מצרים או סמוך לאשרי עיי"ש, ולכאור' למה פרש"י מתוך שמחה של מצוה, דוק' של דברי תורה, וי"ל לפי שרש"י פי' כן לשיטתי', דס"ל כאן כירושלמי. והטעם דעומדין בתפלה מתוך דבר של תורה, מוכח (לקמן ל"א ע"א) הוא משום שלא יהי' לבו טרוד מלהתכוון בתפלתו. א"נ י"ל משום דכתיב (משלי כ"ח ט') מסיר אזנו משמוע תורה גם תפלתו תועבה, ובתורה נדרש מכלל הן לאו ומכלל לאו הן, לכן עומד בתפלה מתוך ד"ת, להראות שהוא אינו מסיר אזנו מתורה. וכן י"ל (לקמן ח' ע"א) דר' אמי ור' אסי לא הוה מצלי אלא ביני עמודי היכי דהו' גרסי עיי"ש, ג"כ מה"ט (וכתענית י"א ע"א) אבני ביתו מעידין בו עיי"ש. ועוד י"ל בזה הא דאית' סוף המסכת', א"ר לוי היוצא מבהכ"נ ונכנס לבהמ"ד ועוסק בתורה זוכה ומקבל פני השכינה, שנאמר ילכו מחיל אל חיל וגו', דחביבת התורה, מחבב תפלתו:

ד כדי לעמוד בתפלה מתוך דבר של תורה. פי' וק"ש היא דברי תורה (כפרש"י תהלים קי"ט קס"ד), ובפרט שניח' כן לירושלמי לשטתי', שהרי פרש"י שם בתהלים, קאי דוק' אליב' הירושלמי, שדרש פסוק זה שבע ביום הללתיך על משפטי צדקך, על ברכת ק"ש, (כמו שהעתקתי בשפ"ח לתוס' לקמן ד"ה מברך שתים לפני') עיי"ש. ודע הא דבחרו דוק' בק"ש, ולא בפרשה אחר', י"ל משום דאית' בס' פ"י בשם המקובלים, וז"ל לפי הכונ' שיכוון בק"ש ך יוכל לכוין בתפלה, וזהו כונת הקורא ק"ש מזיקין בדילין הימנו (לקמן ה' ע"א), היינו מזיקין דמערבבין דעתו בתפלתו עכ"ל, ולפי"ז י"ל היינו טעמ' דבחרו לומר ק"ש קודם התפלה, לפי שכונתו בק"ש, יגין עליו לכוון בתפלתו. ומכאן י"ל הא דאית' (לקמן כ"ח ע"ב) הני י"ח ברכות כנגד מי, א"ר יוסף כנגד י"ח אזכרות שבק"ש עיי"ש, ר"ל לפי שק"ש מגין לכוון בתפלה, לכך כמנין אזכרות שבק"ש, תקנו מנין ברכות בתפלה, וכן הא שג' ברכות ראשונות שבתפלה, דהיינו אבות גבורות וקדושות, כחד ברכה חשיבה, ואין הפסק ביניהם, מרמז לפסוק ראשון שבק"ש, שג' אזכרות יש בו, שאין הפסק בפסוק ראשון, כך אין הפסק בג' ברכות ראשונות, (עיין בשפ"ח לקמן כ"ח ע"ב לגמרא ד"ה כנגד). ודע אנו שאומרים מזמור תהלה לדוד קודם תפלת מנחה, תמצא ג"כ שמות ואזכרות כמנין הברכות, לפי מה שמנה הבעל הטורים (במדבר י"א ט"ז), ע' שמות שיש להקב"ה עיי"ש, ואלו הן שבתהלה לדוד, אלהי, גדול, ה', חנון, ורחום, ה', ארך אפים, טוב, ה', ה', ה', חי, ה"ו חסיד, קרוב, ה', שומר, ה', תהלת הי, (באמת, אינו מן המנין השמות, דכ'. במהרש"א שבת י' ע"ב ד"ה שם גופ', שמו של הקב"ה גופ' לא נקרא אמת רק חותמו עיי"ש), ולכן כפי שיתכוון באזכרות של תהלה לדוד, כן יזכה לכוון בתפלתו, דמנין אזכרות כמנין הברכות. ומכאן י"ל היינו (דאית' לקמן ד' ע"ב) כל האומר תהלה לדוד ג' פעמים בכל יום, מובטח שהוא בן עה"ב, ופרש"י ג' פעמים. כנגד ג' תפלות עיי"ש, ולפי מה שכתבתי ניחא, דהא ידוע כמה גדול כח התפלה שלימה בכונה, היא העולה להיות עטרת תפארת בראש צדיק, חי העולמים:

.(ה) ר' זעיר' בשם ר' ירמי' ספק קרא וכו'. הארכתי בהעתקה זו, משום דבעל המאור וברשב"א ז"ל מביאו עיי"ש:

רש"י ד"ה הקטר חלבים ואברים. חלבים של כל קרבנות, אברים של עולה עכ"ל, וברבינו עובדי' מגילה פ"ב מ"ו, הקטר חלבים ואברים, פי' מותרי תמיד של בין הערביים עיי"ש, וכבר עמד בזה בתוס' יו"ט, ועיין בשפ"ח לרש"י לקמן כ"ו ע"ב ד"ה ופדרים:

רש"י ד"ה מצותן. להעלותן כל הלילה וכו' דכתיב לא ילין לבקר (שמות ל"ד) עכ"ל, הנה מפסוק זה נשמע רק אברים, אבל חלבים למדין (משמות כ"ג י"ח) ולא ילין חלב חגי, עיין פסחים נ"ט ע"ב, ותוס' שם דף ע"א ע"א ד"ה מנין, ועיקרו בזבחים פ"ב כ"א (צפנת פענח):

רש"י ד"ה מצותן. זמן אכילתן עכ"ל, דאכילת קדשים מצות עשה היא (רמב"ם פ"י ה"א מה' מעשה קרבנות):

רש"י ד"ה עד שיעלה עמוד השחר. והוא מביאן לידי נותר דכתיב בתודה (ויקרא ז') לא יניח ממנו עד בקר וכולן מתודה ילמדו עכ"ל, והוא (בזבחים ל"ו ע"א), והנה שם לא הזכירו כבשי עצרת, וכן בפי' החומש לא הזכיר רש"י, אבל כאן מנה רש"י כבשי עצרת, ועיין רמב"ם מה' מעשה קרבנות פ"א הי"ז. וז"ל הרמב"ם פי"ח מה' פסולי המקודשים ה"ט, אסור להותיר מבשר הקדשים, לאחר זמן אכילתן, שנאמר בקרבן תודה לא תותירו ממנו עד בקר, וה"ה לשאר הקדשים כולן וכו' עיי"ש בכסף משנה, הנה הרמב"ם כ' כאן שנאמר בקרבן תודה לא תותירו ממנו, והוא לשון הקרא (ויקרא כ"ב ל') אבל בה' מעשה קרבנות פ"י ה"ז כתב וז"ל, התודה אינה נאכלת אלא ביום הזביחה עם הלילה, שנאמר (ויקרא ז') ביום קרבנו יאכל לא יניח ממנו עד בקר, וכן איל נזיר והלחם הבא עמהן, וה"ה לחטאת ולאשם ולשלמי ציבור ולשירי מנחות שהכל נאכלין ליום ולילה, שנאמר ביום קרבנו יאכל, כל הקרבנות במשמע וכו' עיי"ש בלחם משנה, הרי דיליף לי' מקרא דפ' צו, דכתיב לא יניח, וכן פרש"י כאן, ויש לומר דרמב"ם בס' מעשה קרבנות מיירי מזמן אכילתו, לכן נקט פסוק (ויקרא ז'), דשם קבע הפסוק זמן אכילתו, אבל בה' פסולי המקודשים מיירי מאיסור נותר, לכן נקט הפסוק (ויקרא כ"ב), וכן משמע מפרש"י (ויקרא כ"ב ל') עיי"ש ודו"ק. ודע דיש ליתן טעם, למה גילה הקרא כן דוק' בתודה, ומשם נלמד לכל הקרבנות, י"ל דתודה של נדר ונדבה הרי זמן אכילתו ב' ימים, וכתב הרמב"ן (ויקרא ז' ט"ז) דאף דזמן אכילתו ב' ימים, מ"מ מצוה למהר לאכלו ביום הראשון, ויליף מל' הקרא עיי"ש, לפי"ז י"ל דלכן ניתנו כל הקרבנות שזמן אכילתן יום א', לילף זמן נותר שלהם, מתודה, כדי שילמד מהם, שימהר אכילתן, ולא יאחר אכילתן, באותן של זמנם יום א', כמו באותן שזמנם ב' ימים, לפי מה שפי' הרמב"ן:

רש"י ד"ה א"כ למה אמרו חכמים עד חצות. בק"ש ובאכילת קדשים עכ"ל, והא דבאכילת קדשים אמרו עד חצות, מפורש בזבחים (פ' איזהו מקומן מ"ה ומ"ו) זבחי שלמי ציבור ואשמות וכו' ונאכלין ליום ולילה עד חצות, התודה ואיל נזיר וכו' ונאכלין ליום ולילה עד חצות, והפסח אינו נאכל אלא בלילה ואינו נאכל אלא עד חצות עיי"ש, והנה הך וכל הנאכלי' ליום אחד, פי' ביום שחיטתו ולילה שלאחריו, דמדאוריית' כל הלילה מותר, אלא חכמים אמרו עד חצות משום הרחקה. ודע דלפי"ז במה שתנא במתניתן וכל הנאכלין ליום אחד, לא הוי פסח בכלל, והיינו דקפריך הש"ס (לקמן ט' ע"א) ואילו אכילת פסחים לא קתני וכו', והטעם יש לומר משום דפסח אינו נאכל אלא בלילה, וביום אינו נאכל כלל, לכן לא הוי בכלל האחרינ' ודו"ק:

תוס' ד"ה מאימתי. פרש"י ואין אנו ממתינין לצאת הכוכבים (א) כדמפרש בגמר' וכו' (ב) והכי אית' בירושלמי וכו' וא"כ למה אנו מתפללין ק"ש בבהכ"נ וכו' ועוד קשה (ג) דצריך לברך בק"ש ב' לפניה וג' לאחריה וכו' וי"ל דקייילן כר' יהוד' דאמר (לקמן כ"ו ע"ב) דזמן תפלת המנחה עד פלג המנחה דהיינו אחד עשר שעות פחות רביע וכו' מ"מ קשי' (ד) דהוי כתרי קולי דסתרי אהדדי וכו' ואנו סביר' לן (ה) כהני תנאי דגמר' וכו' עכ"ל:

א כדמפרש בגמר'. פי' דבגמר' מפרש משעה שהכהנים נכנסי' לאכול בתרומתן, דכהנים אימת קאכלי בתרומה, משעת צאת הכוכבים:

ב והכי אית' בירושלמי וכו' וא"כ למה אנו מתפללין ק"ש בבהכ"נ וכו'. דברי הירושלמי העתקתי בשפ"ח לרש"י ד"ה עד עיי"ש. והנה התוס' לא העתיקו דברי הירושלמי, מו שהם לפנינו, שהתוס' העתיקו למה אנו מתפללין ק"ש, ובירושלמי שלפנינו אית' למה אנו קורין אותה וכו', ואיכא נפק' מינה דלפי העתקה שהעתקתי, משמע שפרשת שמע בלבד היו קורין, ומדברי התוס' שנקט מתפללין ק"ש, משמע כל ג' פרשיות היו קורין (ועיין ברא"ש ובמעדני יו"ט סי' א' סק"כ). ודע דבלשון התוס' מתפללין ק"ש, אין לדקדק דהוי להו למימר למה אנו קורין ק"ש, די"ל דתוס' נקט לפי המסקנ' שמסיק בירושלמי, דהיו קורין במקום אשרי כמו שאנו נוהגין, לכן שפיר שייך לשין מתפללין ק"ש, דאילו משום לצאת ידי חובת ק"ש, אז שייך לשון קורין ק"ש:

ג דצריך לברך בק"ש ב' לפני' וכו' (לקמן י"א ע"א):

ד דהוי כתרי קולי דסתרי אהדדי. ר"ל והעושה כתרי קולי דסתרי אהדדי נקרא רשע (חולין מ"ג ע"ב):

ה כהני תנאי דגמר' וכו'. פי' ר"א ור"מ (לקמן ע"ב), ועיין ברא"ש וברשב"א כאן, ועיין בתוס' (לקמן כ"ו ע"ב) ד"ה יעקב, ובשפ"ח שם שהעתקתי פסקי תוס' מנחות סי' קי"ח. ודע דנפק' מינה לדינא בין תירוץ של ר"ת לבין תירוצו של הר"י, דלר"ת שרי לקרות מפלג המנחה, ולר"י דסתם כהני תנאי לקמן, א"כ לא שרינן לקרות ק"ש קודם צה"כ, רק זמן מועט (ביאור מרדכי):

תוס' ד"ה לתני דשחרית ברישא. כדאשכחן בתמיד, דכתיב (שמות כ"ט, במדבר כ"ח) את הכבש האחד תעשה בבקר ואת הכבש השני תעשה בין הערבים:

תוס' ד"ה מברך ב' לפניה. ירושלמי וכו' עכ"ל, דגרסינן בירושלמי דפרקין להלכה ח', משנה, בשחר מברך ב' לפניה וא' לאחריה, ובערב ב' לפניה וב' לאחריה וכו', גמר' ר' סימון בשם ר' שמואל בר נחמן, על שם וחנית בו יומם ולילה ליהושע א') שתהא הגיות היום והלילה שווין, ר' יוסי בר אבין בשם ריב"ל ע"ש נא' שבע ביום הללתיך על משפטי צדקך (תהלים קי"ט), ר' נחמן בשם ר', מנא כל המקיים שבע ביום הללתיך, כאלו קיים וחנית בו יומם ולילה:

פי' פני משה:

בשחר ב' לפני'. יוצר אור ואהבה, וא' לאחרי' אמת ויציב, ובערב לפני' ב' מעריב ערבים ואהבת עולם, וב' לאחרי' אמת ואמונה והשכיבנו:

שתהא הגיות היום והלילה שווין. ולפיכך תקנו בשחר ב' לפני' וא' לאחרי' וג' פרשיות של ק"ש הרי ששה וג"כ בערבית לחד מ"ד לקמן י"ד ע"ב שאין אומרים כי אם ב' פרשיות של ק"ש תקנו שתים לפני' וב' לאחרי' ובזה היום והלילה שווין (כך פי' בתשובת הרשב"א סי' נ"א):

ע"ש שבע ביום הללתיך. ריב"ל טעמ' דכל הברכות הללו קאמר דשחרית ודערבית:

כל המקיים שבע ביום הללתיך. וקורא ק"ש עם ברכותי' שלפני' ולאחרי' בשחרית ובערבית:

(ועיין בצל"ח שמפרש למה מביא התוס' דברי ירושלמי כאן, דהא אין כאן מקומו, אלא לקמן על מתניתן בשחר מברך, ועוד דלא הבי' התוס' דברי ר' סימון עיי"ש):

א שבע ביום הללתיך. לכאור' מאי רבותי' בזה, ועוד רמז לברכת ק"ש מנין, ועוד מאי שתהא הגיות יום והלילה שווין, ועוד מאי כל המקיים שבע וגו' כאלו קיים והגית וגו'. וי"ל דאיתא לקמן כ' ע"ב, בעל קרי מהרהר בלבו ואינו מברך לא לפני' ולא לאחריה, ופי' רש"י מהרהר ק"ש בלבו, כשבא זמן המקרא, ולכאור' פשיט' כשבא זמן המקרא דוק', דהא ב"ק אסור בד"ת לפרש"י, וי"ל (לקמן ט' ע"ב) מסקינן הלכה זמן ק"ש כותיקין, שגומרין אותה עם הנץ החמה, וכתב בר' יונה א"ת מאחר שזמנה כותיקין, למה מותר להקדים, ומתרץ לפי שצריך לברך אחרי', גאל ישראל, להסמיך גאולה לתפלה, ואחר הנץ החמ', עבר הזמן, ולאו כל אדם יכול לשער כן בברכותיו, לפיכך מותר להקדים, כדי שלא יבוא לאחר עיי"ש. ולפי"ז י"ל הא תינח מי שמברך אחר ק"ש, אבל בעל קרי שאינו מברך ברכת ק"ש יקרא בזמנה דוק', ולזה מרמז רש"י מהרהר ק"ש בלבו כשמגיע זמן המקר', ר"ל כותיקין, ומפרש המשנה שהרי אינו מברך לא לפני' ולא לאחרי'. ומבואר דעיקר זמן ק"ש דשחרית הוא בתחילת היום, ומודיע ביאת היום, ודערבית בסוף היום בצה"כ, ומודיע כי פנה היום, וכן הוא לשון הרא"ש בפרקין סימן ד', וז"ל נמצא ק"ש של שחרית בתחילת היום, וק"ש של ערבית בתחילת הלילה עיי"ש, ואע"ג דכתב כן לדברי ר"י בן לוי, ואנן קיי"לן כר' יוחנן, מ"מ לדבר זה כ"ע שווין (ועיין ש"ע אור"ח סי' ר"ל), ואור החמה נקרא יום כדאית' במהרש"א דף ז' ע"א ד"ה בשעה, וכן אית' (נדרים ח' ע"ב), והיינו רבותי' דדוד המע"ה שבע ביום הללתיך, ר"ל בעתו ובזמנו דוק' כותיקין, ובזה שאר דקדוקים ג"כ מבוארים, ועיין בשפ"ח לגמר' לקמן כ' ע"ב ד"ה הואיל, שפי' שם בדרך זה הא דכתיב (תהלים נ"ה י"ח) ערב ובקר וצהרים אשיחה ואהמה וישמע קולי, ר"ל ערב ערבית מיד בצה"כ, ובקר שחרית מיד כותיקין, וצהרים מנחה מיד בשש שעות, אשיחה להתפלל הג' תפלות בזמנן מיד עיי"ש, ומכאן י"ל הא דאית' (לקמן י"ג ע"ב), א"ל כיון דאמליכת' למעלה ולמטה ולד' רוחות השמים, תו לא צריכות עיי"ש, דמרומז כן בפסוק (דברים ד' ל"ט) וידעת היום, ר"ל בזמן שאתה מכיר היום, היינו החמה בכניסתה וביציאתה, שאז עליך לקיים מצות ק"ש, אז והשבות אל לבבך, ר"ל תכוון בלבך, כי ה' הוא האלקים בשמים ממעל, דהיינו למעלה, ועל הארץ מתחת דהיינו למטה, אין עוד, לד' רוחות השמים. וראי' מכאן למסקנת הרא"ש שם וז"ל, יש אומרים שימליכהו שמרמז בעיניו ובהטית הראש, ויש אומרים שימליכהו במחשבת, וכן מסתבר עכ"ל, ולפי מה שכתבתי ניחא, והשבות אל לבבך כתיב, ר"ל במחשבה כי ה' וגו', ולפי"ז מרומז בפסוק וידעת היום וגו', זמן ק"ש, וכונת ק"ש, ואופן קבלת מ"ט, דהיינו במחשבה בלבד:

תוס' ד"ה והא קמ"ל וכו' וי"ל דרגילות של משניות לאשמעינן בקוצר אף למה שמפורש כבר עכ"ל, כדאית' בכתובות מ"ח ע"ב, לעולם היא ברשות האב עד שתכנס לחופה, מאי לעולם לאפוקי ממשנה ראשונה וכו' ואע"ג דמשנה שלמה שנינו שם נ"ז ע"א וכו' (רשב"א), וביתר ביאור כתבו התוס' (שבת צ"ט ע"ב) ד"ה מסייע', בענין חוליות הבור והסלע שתנא ב' פעמים עיי"ש, וכן תוס' (יבמות ג' ע"א) ד"ה אבל עיי"ש (מפרשים):

דף ב:

ע"ב גמר' אמר רבה ב"ר שילא וכו' כדאמרי אינשי וכו'. וכעין זה אית' (יומא נ"ט ע"א) אמר רבה ב"ר שילא פלגא דמזבח, כדאמרי אינשי טהר טיהרא והוה פלגא דיומא עיי"ש, הרי דהכא והתם רבה ב"ר שילא אמר הכי:

והדר פשטו לה מברייתא מדקתני בבריית' סימן לדבר צה"כ וכו'. הש"ס נקט בבריית', ואית' כן בתוספתא שלפנינו בריש פרקין, די"ל שתנא בתוספתא עה שתנא ג"כ בבריית'. ודע דבריית' לחוד, ותוספתא לחוד, כמו שמבואר בשפתי חכמים לרש"י לקמן כ' ע"א ד"ה בתליסר עיי"ש:

וחצים מחזיקים ברמחים פי' חצי העם היו אוחזים ברמחים, לשמור מהאויבים, את הבונים חומת ירושלים, כשעלו בימי עזרא:

ואומר והיו לנו וגו'. הך ואומר וכו', וכן לקמן מאימתי מתחילין לקרות ק"ש וכו', וכן הא דלעיל מאימתי קורין וכו' משהעני נכנס לאכול פתו במלח, לא נמצא בתוספתא שלפנינו ודו"ק:

וכ"ת מכי ערבא שמשא ליליא הוא ואינהו דמחשכי ומקדמי. לכאור' פתח בחדא ערבא שמשא, ומסיים בתרתי דמחשכי ומקדמי, לכן נח דעתי כשמצאתי בנוסח כתב יד בס' דקדוקי סופרים וז"ל, וכ"ת מעלות השחר לאו יממא, ומכי איערב שמשא לילה הוא, ומשום בנין בית המקדש מקדמי ומחשכי:

א"ל ר' יהוד' והלא הכהנים וכו'. לכאור' בכל התנאים שפליגי כאן בזמן ק"ש דערבית, לא נמצא ר' יהוד' ביניהם, ואפילו הכי השיב כאן לר"מ ודו"ק:

והלא הכהנים מבעוד יום הם טובלים. כלומר ודאי כל היום והלילה, זמן טבילה לכל הטמאים, כגון טמא מת וטמא שרץ ובעל קרי ולטמאים שאינן טעונין ספירות ז' נקיים (רמב"ם וראב"ד פ"א מה' מקואות ה"ו), אלא שאינן טהורי' עד שעבר עליהן בין השמשות להערב שמש, ועל כרחך שטבילתן היה קודם בין השמשות מבעוד יום:

הי מינייהו מאוחר. ה"ה דהוי מצי למימר הי מינייהו מוקדם, דהוה קולא להקדים ולקרות, ועיין תוס' לקמן כ"ו ע"ב ד"ה איבעי' להו:

בין השמשות. בין הערבים, מתרג' אונקלוס (שמות י"ב ו') בין שמשיא. ודע לפי מסקנת האחרונים, בין השמשות שלנו הוא שיעור י"ג וחצי רגעים (מינוטען):

כהרף עין. כשיעור קריצת עין ברפיון ולא בחזקה (רש"י שבת ל"ד ע"ב עיי"ש):

כהרף עין זה נכנס וזה יוצא. והא דלא נקט בהיפך זה יוצא וזה נכנס, כתבו התוס' פסחים ב' ע"א ד"ה יכנס דדרך הש"ס למינקט כניס' תחילה, כדאמר התם לעולם יכנס אדם בכי טוב ויצא בכי טוב עי"ש:

דף ב' ע"ב רש"י דילמא ביאת אורו. שיאור השמש ביום השמיני ויטהר והא ובא השמש וטהר, כתיב בטמאי' הללו שאין בהם קרבן, דהכי איתא ביבמות ע"ה ע"א, דאי כתיב ובא השמש וטהר, הוי אמינ' דלאו בר כפרה, ופי' רש"י דהא כולא ענייני בבעל שתי ראיות ומצור' מוסגר וטמא שרץ ומת משתעי עיי"ש, וכן יש לדקדק על הדרש ובא השמש וטהר וכו' ואין כפרתו מעכבו וכו', והא אין צריך כפרה כלל. ומצאתי שהרגיש בזה הגאון מלבים ז"ל בפי' לתורת כהנים עיי"ש, שסיים לפי שסתם הכתוב לעיל מיני' והוא צרוע או זב, יש במשמע אף מצורע מוחלט וזב בעל ג' ראיות, ועל כולם סיים הכתוב ובא השמש וטהר, משמע שאין כפרתו מעכבו מלאכול בתרומה עיי"ש:

רש"י ד"ה עני וכהן. עני כל לילותיו וכהן טמא וכו' עכ"ל, כלומר כהן שנטהר מטומאתו לאכול בתרומה:

רש"י ד"ה קס"ד. רוב בני אדם היינו עניים וכו' עכ"ל, עיין בהגהת הש"ס, והוא מהגהת בעל נודע ביהוד' ז"ל. ודע הא דקס"ד רוב בני אדם היינו עניים, הכי משמע (במגילה ד' ע"ב) מתנות לאביונים גובין ומחלקין בו ביום, ופי' הרא"ש בזמן הזה מצויין רוב עניים עיי"ש:

רש"י ד"ה והלא כהנים מבעוד יום הם טובלים. ר' יהוד' לטעמי' דאמר (שבת ל"ד ע"ב) בין השמשות כדי מהלך חצי מיל קודם צאת הכוכבים וכו' עכ"ל, וכבר עמדו האחרונים בזה הא ר' נחמי' הוא דאית לי' שיעור זה, ר' יהוד' אית לי' שיעור אחרינ' עיי"ש:

תוס' ד"ה דילמא וכו'. (א) ונקט בקרא ובא השמש אלמא דהיינו שקיעת החמה וכו' (ב) וי"ל דהכי פירושו ממאי וכו' (ג) משום הכי אצטריך לאתויי הכא הבריית' דצאת הכוכבים עכ"ל:

(א) ונקט בקרא ובא השמש אלמא דהיינו שקיעת החמה. פי' דהא כ"מ שמצינו לשון ובא גבי שמש, פירושו שקיעה, ולא זריחה, כמו כי בא השמש (בראשית כ"ח י"א), ויהי השמש לבוא (בראשית ט"ו י"ג), לא יבוא עוד שמשך (ישעי' ס' כ'), ואע"ג דכתיב קומי אורי כי בא אורך וגו' (ישעי' ס' א'), גבי שמש מיהא לא אשכחן, ועוד דההוא גופיה היינו שקיעה, כלומר כי נשקע אורך, שהיית משמשת בו, ושוב אינך צריכה לו, כי כבוד השם יתעלה עליך יזרח (רשב"א) (ב) וי"ל דהכי פי' ממאי וכו'. פי' דביאות האור אל תחת לאופקנו, הוא תיכף בשקיעת החמה מאצלינו, כי אז תשלח קוי אורה לשמה, ואח"כ כשתבא השמש בעצמה לשמה, אז אצלינו לילה ממש דהוא צאת הכוכבים (מהרש"ש):

ג משום הכי אצטריך לאתויי הכא הבריית' דצאת הכוכבים. פי' משום הכי אצטריך לאתויי הא והדר פשטו לה מבריית' דקתני בבריית' בהדי' סימן לדבר צאת הכוכבים (רשב"א):

האיש עצמו בהבאת קרבנותיו וכו' עכ"ל, לכאור' מאי פריך תוס' ד"ה א"כ לימא קרא ויטהר. אע"ג (א) דבכמה מקומות כתיב וטהר, לבא התם ליכא למיטעי אבל הכא דאיכ' למיטעי הוה למיכתב ויטהר עכ"ל:

(א) דבכמה מקומות כתיב וטהר. בי"ג מקומות כתיב וטהר, א) ויקרא י"א ל"ב וטמא עד הערב וטהר, ב) שם י"ג ו' וכבס בגדיו וטהר, ג) שם י"ג ל"ד וכבס בגדיו וטהר, ד) שם י"ג נ"ח וכבס בגדיו וטהר, ה) שם י"ד ח' ורחץ במים וטהר, ו) שם י"ד ט' את בשרו במים וטהר, ז) שם וכפר עליו הכהן וטהר, ח) שם י"ד נ"ג וכפר על הבית וטהר, ט) שם ט"ו י"ג במים חיים וטהר, י) שם י"ז ט"ו וטמא עד הערב וטהר, יא) שם כ"ב ז' ובא השמש וטהר, יב) במדבר י"ט י"ט וטהר בערב, יג) שם ל"א כ"ג תעבירו באש וטהר:

ב התם ליכא למיטעי וכו'. ר"ל באחרינ' דכתיב וטהר, ליכ' למיטעי משום דלית בהו קרבן, ובמה דכתיב (ויקרא י"ד ט') ורחץ בשרו במים וטהר, וביום השמיני יקח שני כבשים וגו' וכן שם ט"ו י"ג ורחץ בשרו במים חיים וטהר וביום השמיני יקח לו שתי תורים וגו', והנה בב' עניינים הללו אע"ג דאית בהו קרבן ליכ' למיטעי למימר (כתוס' לשיטתם בד"ה דילמא ביאת אורו דהיינו תחילת שקיעת החמ' ביום ז'), דהא כתיב בשניהם וביום השמיני יקח וגו':

תוס' ד"ה א"ל ר' יהוד' וכו' (א) והוא אומר לקמן כ"ו ע"א מיד כשיעבור פלג המנחה הוי זמן תפלת ערבית וי"ל דלר' יהוד' לא קשי', (ב) דלא דריש בשכבך ובקומך וכו' עכ"ל:

(א) והוא אומר לקמן מיד כשיעבור פלג המנחה וכו'. ואע"ג דלא מצינו שאמר ר' יהוד' כן בפירוש, די"ל דמוכח כן מדאית' (לקמן כ"ז ע"א) מדרב צלי של שבת בע"ש מבעוד יום, ש"מ הלכה כר' יהוד' עיי"ש, ועיין רש"י שם ד"ה ש"מ, ותוס' לעיל ב' ע"א ד"ה מאימתי:

ב דלא דריש בשכבך ובקומך. והא דר' יהוד' לא דריש בשכבך ובקומך, היינו משום דמשמע דר' טרפון דס"ל הכי במשנה (לקמן י' ע"ב) דושכבך לשכיבה ממש משמע, ור' יהוד' היה תלמידו כדמשמע (נדרים מ"ט ע"ב) (מ"א):

דף ג.

ע"א גמר' קשי' דר"מ אדר"מ וכו'. אע"ג דדברי ר"א נישני' קודם מדברי ר"מ, ועוד דעדיף להקשות ממשנה אבריית', מבריית' אבריית', מ"מ הקדים ליפרך מר"מ אדר"מ, מקשי' דר"א אדר"א, משום דמיני' סליק:

תרי תנאי אליב' דר' אליעזר ואיבעית אימא רישא לאו ר"א. ונוסח הכתב יד אב"א סיפא ר"א הוי רישא לאו ר"א ואב"א תרי תנאי אליב' דר"א, וכתב עלה שם בהגהת, ונוסח הדפוס עדיף, דמעיקרא אוקמוה בתרי תנאי, ואח"כ אמרי ואב"א דלא צריכין לזה, אבל אם כבר יישב הרומיא רישא לאו ר"א היא, שוב אין דרך לומר ואב"א דמוקמינן לה בתרי תנאי. ועיין כתובות נ"ז ע"א, וכן דרך הגמר' בכ"מ, ולדוגמא במגילה י' ע"ב, והוא כעין תיובתא ואב"א דלא שייך לומר אב"א הכי והכי, ואב"א תיובתא עכ"ל:

ועל כל משמר ומשמר וכו'. נקט ועל כל משמר, ולא נקט ובכל משמר, משום כבוד כלפי מעלה. א"נ על כל משמר, ר"ל על קול שיר של המלאכים, מגביה ושואג הקב"ה בקולו כביכול, עד שלא נשמע לפניו השיר של המלאכים, משום חרבן בהמ"ק, שנאמר ה' ממרום ישאג, פי' ממרום, גבוה מיושבי מרום היינו המלאכים, ה' ישאג, ונשמע מכאן גודל איסור לשמוע כלי שיר בז"הז:

ושואג כארי שנאמר וכו'. אפשר נגד מה דכתיב, שאגו צורריך בקרב מועדיך (תהלים ע"ד), ופי' רש"י זה בהמ"ק עיי"ש. ולא מפורש כאן מה שואג, ואולי היינו דלקמן, ועל כל משמר שואג כארי אוי לבנים וכו':

כארי עיין (הושע י"א י'), אחרי ה' ילכו כארי ישאג, עיי"ש ברש"י, ועיין (חולין נ"ט ע"ב) לאו כהאי ארי' משל אלא כארי' דבי עילאי משל וכו':

ג' משמרות הוי הלילה וכו' ואומר אוי לבנים. ולקמן גבי ר' יוסי דאמר בכל יום ג' פעמים אומרת כך, משמע דגם ביום איכ' כי האי גוונ', וי"ל מ"מ חילוק בין יום לשל לילה דג' משמרות הלילה שואג כארי, ובג' פעמים דביום מנהמת כיונה, ועיין במהרש"א:

החרבתי את ביתי ושרפתי את היכלי והגליתי את בני. פי' דאית' (תענית ה' ע"א) בקרבך קדוש ולא אבוא בעיר, לא אבוא בירושלים שלמעלה, עד שאבוא בירושלים שלמטה, וכן הוא בענין בית המקדש שלמעלה, שמכוון נגד בהמ"ק שלמטה, והיינו בתחלה החרבתי את ביתי, זה ב"המק שלמעלה, שנעזב משכינה, ואח"כ ושרפתי את היכלי, זה בהמ"ק שלמטה שנשרף ממש, ואח"כ הגליתי את בני (כדאית' סנהדרין צ"ו ע"ב):

ודע דמכאן י"ל הא דאית' (חגיגה ה' ע"ב), ודמע תדמע ותרד עיני דמעה כי נשבה עדר ה', הני שלש דמעות למה וכו' עיי"ש, ובדרך אגדה י"ל הני שלש דמעות הן, א' נגד שהחרבתי את ביתי של מעלה, וב' נגד ושרפתי את היכלי שלמטה, וג' נגד והגליתי את בני בין הא"הע:

ונכנסתי וכו' להתפלל. ולא נתפרש לאיזה תפלה נכנס, אבל בנוסח שאומרים במקום חצי קדיש קודם מנחה, אית' והגיע זמן תפלת המנחה ונכנסתי וכו'. ודע אפשר מה"ט בא אליהו ז"ל ושמר לו לר' יוסי, משום שהתפלל תפלת המנחה, ואליהו ידע גודל מעלת תפלת המנחה, שהרי אליהו לא נענה ג"כ אלא בתפלת המנחה (כדלקמן ו' ע"ב) עיי"ש:

בא אליהו זכור לטוב. כשמזכיר שם אליהו פעמים אמר זכור לטוב כמו הכא, ובירושלמי דברכות, ופעמים מזכירו סתם אליהו, (כדלקמן כ"ט ע"ב וכתובות ק"ו ע"א):

רבי ומורי. חילוק ביניהם, רבי פי' מלמד, ומורי פי' מורא הוראתי (מצודות משלי ה' י"ג עיי"ש, בלישנ' דקרא):

ואמר לי בני. ולעיל אמר לי' אליהו לר' יוסי רבי:

וא"ל היה לך להתפלל בדרך. ר"ל דכל שכן שאסור ליכנס להתפלל בחרב' ישנה כחרבות ירושלים, חדא איסור הכנס' משום סכנה, שנית איסור התפלה, שדואג שלא תפול, ואינו מכוון בתפלתו, (כדלקמן כ"ג ע"ב) לא יאחז סכין וקערה ויתפלל:

שמעתי בת קול מנהמת כיונה וכו'. ולא שמע שואג בקול כארי כדלעיל, י"ל היינו משום דלא היה משתמש רק בבת קול כדאמרינן בפ"ב דסוטה, דמשמתו חגי זכרי' ומלאכי, נסתלק רוח הקודש, והיו משתמשין בבת קול (מהח"א). ודע ענין דבת קול, פרש"י (סוטה ל"ג ע"א) ד"ה בת קול, אותה מידה הממונה על כך יודעת שבעים לשון, מפני שעשוי להשמיע והיא משתלחת לכל הלשונות פעמים לזה ופעמים לזה עכ"ל, וממילא הוא מלאך, אבל התוס' פ"ק דסנהדרין כתבו, דבת קול הוא קול היוצא מקולו של הקב"ה עיי"ש (ע"י), ובתפארת ישראל פי' בת קול, קול שנולד מקול אחר:

אלא בכל יום ויום וכו' אומרת. יש להסתפק בשבת וביו"ט מאי, וכן לעיל ג' משמרות הוי הלילה ועל כל משמר יושב הקב"ה ושואג, יש להסתפק כן, ועיין (סוכה נ"ד ע"א) אמר רבא חדא בכל יום תנן, דמשמע היכ' דקאמר בכל יום, על כרח' גם שבת בכלל עיי"ש, ועיין במפרשים. ודע שבנוסח הכתב יד גרס אלא בכל יום ויום וכו' מנהמת כך:

ולא זו בלבד אלא בשעה שישראל נכנסין לבהכ"נ ולבהמ"ד וכו'. ולא זה בלבד, ר"ל דזה יותר ממה שאמר למעלה, ג' פעמים נשמע אומרת כך, אבל הא דקב"ה מנענע ראשו ואומר וכו', הוא בכל שעה כשישראל עונין אמן יהא שמי' וכו', והוא בלי שיעור:

ועונין יהא וכו'. נקט ועונין, דעני' ל' הרמת קול הוא (רש"י גיטין פ"ג ע"א) ואמירה יהא שמי' רבה וכו' צ"ל בכל כוח, כדאית' (שבת קי"ט ע"ב) כל העונה אמן יהא שמי' רבה בכל כוחו וכו', ועיין בתוס' ד"ה ועונין:

הקב"ה נענ' ראשו. י"ל כמוד' ועונה, אמן יהא שמי' רבה וכו', וכפי' רש"י קמך ז' ע"א) נענ' לי בראשו:

מה לו לאב וכו'. ל' כינוי כבוד הוא כלפי מעלה, תחת לשון אוי להם שאומר גבי בנים (מהרש"ש):

שגלו מעל שולחן אביהם. שולחן זה בהמ"ק, ששם היו זוכין משולחן [אביהם כשהיה בהמ"ק (מהח"א). וראי' לדבר מדכתיב (יחזקאל מ"א) והמזבח עץ שלש אמות וכתיב ויאמר אלי זה השלחן אשר לפני ה', וכדאית' (לקמן נ"ה ע"א) עיי"ש:

מפני החשד ותיפק לי' משום מפולת. דהא חמיר' סכנת' מאיסור':

דף ג' ע"א רש"י ד"ה והא קמ"ל כשנתן לך סימן וכו' ללמדך שיש היכר לכל אדם בדבר דכי היכי דאיכ' ברקיע עכ"ל, פי' דרש"י היה גורס בגמר', והא קמ"ל דאיכא משמרות בארעא, כי היכי דאיכ' ברקיע (מעדני יו"ט), ונפקא מינה להתפלל באותן משמר ות (מהרש"ל):

רש"י ד"ה ושמר. והמתין כמו לא יאמר אדם לחבירו וכו' וכן ואביו שמר הדבר וכו' עכ"ל, הקדים רש"י להביא ראי' מש"ס, ואח"כ ממקראות, י"ל לפי שלשון חכמים לחוד, ולישנ' דקרא לחוד, ועדיף ראי' מגמר' לגמר':

רש"י ד"ה ותיפק לי'. כלומר למה לנו ג' טעמים וכו' עכ"ל, לשון תיפק לי' בכ"מ שבש"ס, פירושו שפריך שיקצר, ולא קושיות סתירה, אלא הכי קאמר, ותיפוק לי', הא למה לך טעם זה, תיפק לי' מטעם זה (צל"ח לקמן ל"ו ע"ב):

תוס' ד"ה קשי' דר"מ אדר"מ וכו'. וג"כ לא מסתבר למימר דבני אדם ממהרין כ"כ בע"ש כמו בזמן שכהנים טובלים דהיינו מבעוד יום קודם הערב שמש עכ"ל, לכאור' והא ר"מ א"ל לר' יהוד' אנא אבין השמשות דר' יוסי קאמינא, דהוא כהרף עין וכו', וא"א לעמוד עליו, וא"כ לא הוה טובלין כ"כ מבעוד יום ודו"ק. ודע דבמהרש"א גרס אי נמי לא מסתבר למימר וכו':

תוס' ד"ה היה לך להתפלל תפלה קצרה. ור' יוסי לא הוה במקום סכנה מדלא השיב שמא יהרגוני לסטים וכו' עכ"ל, פי' דחמיר' סכנת' מאיסור', ואין לומר דלא השיב כן, משום דר' יוסי לשיטתי', דאמר (לקמן י"ט ע"ב) לעולם אל יפתח אדם פיו לשטן, די"ל דתוס' לאו דוק' לשון זה קאמרי, אלא כעין זה:

תוס' ד"ה ועונין יהא שמיה הגדול מבורך. (א) מכאן יש לסתור במה שפי' במחזור וויטרי יהא שמיה רבה שזו תפלה שאנו מתפללין שימלא שמו כדכתיב כי יד על כס יה שלא יהא שמו שלם וכסאו שלם עד שימחה זרעו של עמלק (ב) ופירושו כך יהא שמי"ה שם יה רבא כלומר שאנו מתפללין שיהא שמו גדול ושלם, ומבורך לעולם הוי תפלה אחרת כלומר ומבורך לעולם הבא, וזה לא נראה מדקאמר הכא יהא (ג) שמיה הגדול מבורך משמע דתפלה אחת היא וכו' (ד) וגם מה שאומרים העולם לכן אומרים קדיש בלשון ארמית וכו' עכ"ל. (א) מכאן יש לסתור מה שפי' במחזור וויטרי וכו'. בענין שכתב המחזור ויטרי סדר הקדיש של קודם ברכו, בחלק ראשון, סימן ט' שם כתב המחזור וויטרי וזה לשונו, א) יתגדל לשון הפסוק הוא (יחזקאל ל"ה) והתגדלתי והתקדשתי ונודעתי לעיני גוים רבים וידעו כי אני ה' ב) למלחמות גוג ומגוג, ג) לכן הוא מתחיל בלשון עברי, ולא בלשון ארמי, וכן משמעו יתגדל ויתקדש שמו של הקב"ה לעתיד לבוא, שיהא שמו הגדול מגודל ומקודש, ד) דכתיב וידעו כי אני ה, ה) שמעכשיו לא כשהוא נכתב, הוא נקרא, כי הוא נכתב ביו"ד ה"י, ונקרא באל"ף דל"ת, ולשון ארמי הוא, ו) וקמוץ היא, שאין כנויין אלא באל"ף דל"ת, לפי שהשם המיוחד בלשון ארמי הוא, ואין אנו דשאין להזכירו בכתבו, ז) לכך אנו אומרים שמיה רבה בארמית, כי לעולם הבא יקרא ככתיבתו, דכתיב (זכרי' י"ד) ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד, והואיל ומתחיל בלשון עברי, אומר הכל בלשון עברי, עד שמגיע לשם הנכתב בארמי, חוזר לומר בעברי, ויתברך וישתבח ויתפאר ויתרומם ויתנשא ויתהדר ויתעלה, שבעה, כנגד שבעה רקיעים, ומאן דאמר ויתקלס, שהוא שמיני, אומרו כנגד רקיע שעל ראשי החיות, ואחר כך כשבא במעשה השם, אומר בלשון ארמי, ולכך אומר תושבחתא ונחמתא, שכן מצינו באגדה כל הודיות שאמר דוד בספר תהלים, לא אמר אלא לשם נחמתא, שנאמר (שמואל ב' כ"ג) ואלה דברי דוד האחרונים, האמורים ליום האחרון, וכך אנו אומרים בשבת, על כל דברי שירות ותשבחות דוד בן ישי עבדך משיחך ישתבח שמך, וכמו כן לעילא מן כל ברכתא שירתא תוכחת ונחמתא, כלומר כל תושבחות שאמר דוד ליום נחמתא כדאמרינן (ברכות ג' ע"א) שמעתי בת קול שמנהמת כיונה וכו', ולא עוד אלא כשישראל נכנסין לבתי כנסיות ולבתי מדרשות, ועונין יהא שמיה רכא, הקב"ה מנענע את ראשו, ואומר אשרי המלך שמקלסין אותו בביתו כך, אוי לאב שהגלה את בניו, ואוי להם לבנים שגלו מעל שולחן אביהן, וזה שאנו אומרים בקדיש תושבחתא ונחמתא, שצריך הוא תנחומין על הצער הזה, שהוא מצטער לאחר ענייתן עכ"ל המחזור וויטרי סימן ט'. ובסימן י' כתב וז"ל מפי רבינו ר' שלמה זצ"ל מראה, על שם כך עונין הציבור זכור רחמיך וחסדיך כי מעולם המה (תהלים כ"ח) כשמתחיל החזן ביתגדל, על שם מידת רחמים זו, שהוא זוכר באותה שעה. והכי אמר ר' נחשון רב מתיבתא, כריעה שכורע בקדיש, כיון שאמר יתגדל ויתקדש שמיה כורע, בעגלא כורע ויתברך כורע, שמיה רבא כורע, ויתעלה ויתברך שמיה כורע, עושה שלום במרומיו, ושל רשות היא זו, והללו ד' כריעות, כנגד ד' שמות שיש בפסוק אחד, מלאכי א') כי ממזרח שמש עד מבואו גדול שמי בגוים ובכל מקום מוקטר מוגש לשמי ומנחה טהורה כי גדול שמי בגוים אמר ה' צבאות, ואמן שעונין יהא שמיה רבא מברך, שעונין ביחד, כנגד גדלו לה' אתי ונרוממה שמו יחדיו. אין אומרין ויתקלס, לא מפני שהוא גנאי, אלא כן שמענו מרבותינו, חייב אדם להזכיר כאן שבעה דברים בשבחו של מקום, כנגד ז' רקיעים, ומי שאינו אומר ויתקלס, כיון שאמר ויתברך, ואילו ו', הרי כאן ז', והאומר ויתקלס, אין טעות בידו כיון דמפסיקין באמן דיתברך, צריך שיהו ז' אחריו, ואין טעות לא ביד זה ולא ביד זה, עד כאן לשון המחזור וויטרי מה שאית' שם בענין הקדיש:

א) יתגדל לשון הפסוק הוא. פי' הוסד על הפסוק זה של יחזקאל, וכן הוא ל' הטור אור"ח סי' נ"ו, יתגדל ויתקדש, הוסד על פי המקרא, והתגדלתי והתקדשתי, האמור במלחמות גוג ומגוג, שאז יתגדל שמו של הקב"ה, דכתיב (זכרי' י"ד) ביום ההוא יהי' ה' אחד ושמו אחד:

ב) למלחמות גוג ומגוג. פי' שם (יחזקאל ל"ח כ"ג) כתיב פסוק זה, כשניבא על מלחמות גוג ומגוג כדכתיב (שם ל"ח ב') בן אדם שים פניך אל גוג ארץ המגוג וגו'. ודע גוג, כן שם המלך, מגוג, שם האומה, והיא מבני יפת, כדכתיב (בראשי' י' ב') בני יפת גומר ומגוג ומדי ויון וגו'. ג) לכך הוא מתחיל בל' עברי וכו'. שהרי ב' תיבות יתגדל ויתקדש הם ל' עברי, ושמיה רבא בעלמא וכו' הם ל' ארמי:

ד) דכתיב וכו'. שם ביחזקאל ל"ח כ"ג:

ה) שמעכשיו לא כשהוא נכתב הוא נקרא וכו'. פי' כדאית' (פסחים נ' ע"א) והיה ה' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד, מאי ושמו אחד, אטו האידנ' לאו שמו אחד הוא, אר"ג בר יצחק לא כעוה"ז עוה"ב, עוה"ז נכתב ביו"ד ה"י, ונקרא באל"ף דל"ת, אבל לעוה"ב כולו אחד, נכתב ביו"ד ה"י, ונקרא ביו"ד ה"י וכו' עיי"ש. ודע מכאן י"ל (תהלים ל"ה י"ז) אדני כמה תראה השיבה נפשי משואיהם מכפירים יחידתי, פי' אדני כמה תראה ר"ל כמה תראה רק בשם אדני, לכן השיבה נפשי משואיהם מכפירים יחידתי, ר"ל שיהי' כולו אחד, ה' אחד. וכן י"ל (תהלים קי"ח) מן המצר קראתי יה ענני במרחב יה, ר"ל מן המצר, פי' כ"ז הגלות, ולא נמחה עמלק, רק קראתי יה, לכן ענני תפלתי, במרחב יה. להרחיב השם, שיהי' שלם וגדול:

ו) וקמוץ הוא. פי' תחת הנו"ן אדני:

ז) לכך אנו אומרים שמי' רבה בארמית כי לעוה"ב יקרא ככתיבתו. והמעיין בלשון של המחזור וויטרי שהעתקתי, ימצא, שהתוס' כאן כתבו בשם המחזור ויטרי שמי' רבה פי' שאנו מתפללי' שיהי' שם יה רבה, דהיינו גדול ושלם מד' אותיות, ולא רק מב' אותיות, דהיינו יו"ד ה"י, אבל לשון המחזור ויטרי אינו כן, אלא שאנו מתפללין שיהי' שם יה רבה, דהיינו במקום ד' אותיות של שם אדני, שאנו קורין עכשיו, נהי' קורין ד' אותיות של כתיבתו יו"ד ה"י וי"ו ה"י. ואין לדקדק בשלמ' לפי דברי התוס' בשם המחזור ויטרי, מובן שפיר לשון רבה, דהיינו שיהי' גדול ושלם, לפי שעכשיו הוי רק ב' אותיות, וכשיהי' שלם, יהי' גדול מד' אותיות, אבל לפי דברי המחזור ויטרי שהעתקתי, מאי שיהי' רבה, הא שם אדני הוא ג"כ ד' אותיות, כמו שם הויה ב"ה, דיש לומר דהא זה הוא גדלות ושלמות, כשהקרי והכתיב אחד הוא, שהוא נקרא כמו שהוא נכתב. הן אמת שאף לפי פירוש זה של המחזור ויטרי שהעתקתי, ג"כ משמע שאנו מתפללין ב' תפילות, אבל מ"מ יש לדקדק בדבר למה כתבו התוס' בשם המחזור ויטרי דרך אחר, מה שאינו מפורש שם ודו"ק:

ב ופירושו כך יהא שמי"ה שם יה רבא כלומר שאנו מתפללין שיהא שמו גדול ושלם ומבורך לעולם הוי תפלה אחרת וכו' וזה לא נראה וכו'. רצה לומר לפי פירושו של המחזור וויטרי, הוה יהא שמי' רבא וכו', ב' תפילות, חדא, הא שם יה רבא, כלומר שמתפללין שיהא שמו גדול ושלם, שנית, ומבורך לעולם, כלומר ומבורך לעולם הבא, ולפי' דברי התוס' תפלה אחת היא, שיהי' שמו הגדול מבורך לעולם, ואינו רוצה לומר שיהא שמו גדול ושלם. ולכאור' לפי' התוס' יש לדקדק למה לא נתפלל ג"כ שיהא שמו גדול ושלם, וי"ל דפליגי המחזור וויטרי ותוס', במה דאית' (חגיגה י"ב ע"ב) כתוב אחד אומר (ישעי' ז') שש כנפים לאחד, וכתוב אחד אומר (יחזקאל א') ארבע כנפים אחת להם, לא קשי' כאן בזמן שבהמ"ק קיים, (בימי ישעי' הי' המקדש קיים בזמנו), כאן בזמן שאין בהמ"ק קיים (ובימי יחזקאל כבר הגיע זמן שיחרב ונתמעטה פמלי' של מעלה) עיי"ש. ושמעתי לפרש דלפיכך עונין אחר ברכה בבית המקדש, ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד, שהם ששה תיבות, נגד הנך שש כנפים, וא"כ בזמן שאין בהמ"ק קיים, דליכ' אלא ד' כנפים, ע"כ כביכול חסר מהנך שש תיבות של ברוך שם כמל"וז ב' תיבות, ומאי חסר. יש אומרים שחסר כבוד מלכותו כביכול, דהא בזמן שאין ב"המק קיים, וה' על אדמת נכר כביכול, עמו אנכי בצרה, ועד מתי עוזך בשבי ותפארתך ביד צר, אנכי ארד עמך מצרימה, וכתרגומו ועיין רמב"ן, וכעין שפי' הגרא"וו דהיינו שמתפללין גלה "כבוד "מלכותך עלינו. ויש אומרים שחסר לעולם ועד, זה עולם התיקון, אבל כבוד מלכותו עדיין במקומו עומד וכאנשי כנה"ג שהחזירו עטרה ליושנה, ואמרו הן הן גבורותיו, הן הן נוראותיו, שה א' בין ע' זאבים, והיינו סמיכות ברכת השחר, ברוך אתה ה' וכו' אוזר ישראל בגבורה, בא"י וכו' עוטר ישראל בתפארה, ומה הוא הגבורה, ומה הוא התפארה, בא"י וכו' הנותן ליעף כח. ורמז לדברי יש אומרים הללו, שמעתי (בראשית ל"ז י"ז) הלוא אחיך רועים בשכם, הלוא אם אחיך רועים בגלות, אז ב'ש'כ'ם, ראשי תיבות ב'רוך ש'ם כ'בוד מ'לכותו. ולפי"ז י"ל מחזור וויטרי, ס"ל כהנך י"א דבגלות חסר כבוד מלכותו כביכול, לכן מתפללין ג"כ יהא שם יה רבא, שיהא כבוד מלכותו בשלימות גדול ושלם, ותוס' ס"ל כהנך י"א דכבוד מלכותו עדיין איכ', ואין להתפלל רק על לעולם ועד, שיהא שמו הגדול מבורך לעולם ועד, ועיין סוכה ל"ט ע"א לא לימא אינש וכו', ועיין בשפ"ח לקמן ז' ע"ב לרש"י ד"ה אדני, ולתוס' שם ד"ה לא:

ג שמיה וכו'. ז"ל הג' הר"י עמדין מילת שמה בארמית, חסרה יו"ד, כנראה בדניאל, רק סופרי התלמוד הם שנהגו להטיל יו"ד במקום ציר"י עכ"ל, והנה לפי פירושו של המחזור וויטרי, שפי' שמי"ה, שם ה רבא, משמע דצריך לומר שמיה ביו"ד ודו"ק. ודע ענין אין שמו שלם ואין כסאו שלם עד שימח' זרעו של עמלק, מפרש רבינו הגדול מהור"ר יצחק אבוהב הספרדי, וז"ל כי כל זמן שיש בעולם, מי שהוא מאמין באלהות אחר, בלתי לה' לבדו, אין מלכותו ושמו נודע בכל העולם, נמצא שאין השם שלם, וגם כשאינו פוקד על מלכי האדמה באדמה, להנקם נקמתו מהם, נמצא עדיין יש רשות לצבא המרום לקטרוג תחת הכסא, שאין הכסא שלם, וכשיהי' רחמיו להודיע שמו ואמיתתו ומציאתו ואחדותו בכל העולם, (להנקם מאויבי השם ומאויבי ישראל), יפקוד על צבא המרום במרום וגו' (שאין הקב"ה נפרע מאומה אא"כ נפרע משרים של מעלה תחלה), ויסיר היכולת מכל המקטריגים, אז יהי' שמו שלם בכל העולם, וכסאו שלם בלי קטרוג, וכולם יאמינו שאין מלכות בעולם אלא לו לבדו ולא יהי' בכל המציאות מי שיעבור על גזירתו, וברוך יודע כל הנסתרות אשר לו לבדו הממשלה, וגלוי לפני כסא כבודו, למה מעכב כ"כ מלהראות לכל באי עולם אמתת מלכותו ושלמותו וכו', עד אני ה' בעתו אחישנה עכ"ל הר"י אבוהב ז"ל:

ד וגם מה שאומרים העולם לכן אומרים קדיש בל' ארמית וכו', שלא יבינו המלאכים ויהי' מתקנאים בנו וכו'. פירש לפי שאית' (בשבת י"ב ע"ב) שאין המלאכי השרת מכירין בלשון הארמי עיי"ש, ובתוס' שם ד"ה שאין, כתבו חוץ מגבריאל, כדאית' (סוטה ל"ג ע"א) בא גבריאל ולמדו ליוסף ע' לשונות עיי"ש, אבל רבינו הגדול הר"ר יצחק אבוהב ז"ל כתב, וז"ל ונהגו לומר הקדיש בל' ארמית, לפי שאין מלאכי המעלה יודעי' בל' ארמית, זולתי ג' השרים הגדולים, הממונים להליץ טוב בין ישראל לאביהם שבשמים, וכדי שלא יבינו האחרים ויקטרגו, אומרים אותו ארמית עכ"ל. והא דחיישינן שהאחרים יקטרגו, הוא לפי שנרמז בו מפלת שרי האומות למעלה כמו שאמרנו, שהוא זכר לגאולה, למלחמת גוג ומגוג (נפש יהוד'), ועיין בשפ"ח לרא"ש פרק שני סוף סימן ב', על ענין זה דאין המל"הש מכירין בלשון הארמי עיי"ש:

דף ג:

ע"ב גמר' במקומן חיישינן. וכעין (קידושין כ"ט ע"ב) בעובד' דר' יעקב, ועיין תוס' ד"ה במקומן, והא דאיתא (לקמן מ"ג ע"ב) לאחד נראה ומזיק, לשנים נראה ואינו מזיק, תירץ רב נסים גאון ז"ל דלקמן מיירי היכ' דלאו מקומן הוא:

דהתם משום חשד ליכ' דהא אשה בדבר' לא שכיח'. והא דלא הזכיר התרצן, ומשום מפולת נמי ליכ', דהא חורבא חדת' היא, י"ל משום דכבר אמר הכי לעיל:

ור' נתן ס"ל כר' יהושע. ר"ל הא דכתיב קדמו עיני אשמורות, פירש ר' נתן, לפי דברי ר' יהושע (מהרש"ל). ואין להקשות לר' אליעזר דס"ל (לעיל ע"א) שלש משמורות הוי הלילה, ופליג ג"כ אר' יהושע (לקמן ט' ע"ב) עיי"ש, א"כ האיך מתרץ סתירות הפסוקים, די"ל דר"א מתרץ כר' אשי, משמור ופלגא, נמי משמרות קרי לי':

בפני המת. פי' בד' אמות שלו:

אלא דבריו של מת. כגון צרכי קבורתו והספד ולדרוש באגדות ופסוקים מענין לענין עד שמגיעין לספר בשבחיו ומעסק תורתו וחסידותו ויותר מדות טובות שהיו בו (יור"ד סי' שד"ם:

איכא דאמרי לא אמרן אלא אפילו בד"ת וכ"ש מילי דעלמא. פי' ללישנ' בתרא אף מילי דעלמא אסור לדבר לפני המת, וא"כ אין הטעם משום לועג לרש, אלא דמיחזי כמתייאש מלקברו, לכן אסור בכל אותו חדר, אבל ללישנ' קמא דאין אסור אלא בד"ת, ומשום לועג לרש, א"כ אין אסור אלא בד' אמות, כדאמרינן (לקמן י"ח ע"א) דמת תופס ד' אמות לק"ש, וזה כוונת התוס' ד"ה אין, שכתבו דכלישנ' קמא עבדינן, וסיימו ודוק' תוך ד' אמות (אלי' רבה סי' א' סק"ד):

וממאי דהאי נשף אורתא הוא. פי' מאי משמע דהאי נשף תחלת אורת' הוא, דילמא פירושו בעוד אורתא, ועל זה קאמר דמוכח מדכתיב בנשף בערב יום, והיינו בתחילת הלילה (ע"י):

מתנמנם כסוס. ובסוכה דף נ"ו מפורש דשינת הסוס שיתין נשמי הן (מהרש"א), והוא כחצי שעה:

אלא אמר רבא תרי נשפי הוה. לכאור' מאי אלא דקאמר, והא על כרח' צ"ל קדמתי בנשף מאורת' הוא, דאי יממא מאי רבותי' (ועיין מהרש"א) ולפי"ז דקדמתי בנשף מאורת' הוא, קשה קו' הש"ס, ודוד בפלגא דליל' הוה קאי וכו', וע"כ צ"ל חד מהנך תירוצו, כר"א, או כר' זיר', או כר' אשי, וא"כ מאי אלא, ועיין רש"י ד"ה הכי גרסינן שגרס אלא א"ר אשי תרי נשפי הוה ודו"ק:

ודוד מי הוה ידע פלגא דלילא אימת וכו'. לכאור' (לעיל ע"א) דחשוב אמצעית דמצעית, א"כ יש היכר לכל אדם (רש"י) דהא בחצות כלבים צועקים, בשלמ' משה רבינו שפיר אמר כחצות, משום דעל אותו לילה ובאותו ענין כתיב (שמות י' ז') ולבני ישראל לא יחרץ כלב לשונו, אבל גבי דוד מאי פריך הש"ס, ועיין במפרשים:

כנור היה תלוי וכו'. ואין להקשות והא (לקמן ד' ע"א) מאי קרא דכתיב עורה הנבל וכנור וכו', מפורש דדוד נתעורר ע"י נבל וכנור, וכן פרש"י (תהלים נ"ז ט') עורה הנבל וכנור, ופרש"י העירה אותי אתה הנבל וכנור התלוי על מטתי, והש"ס נקט כאן כנור, ולא הזכיר נבל, די"ל לפי מה שפרש"י (תהלים פ"א ג') כנור נעים עם נבל, ופרש"י ר' חיי' בר אבא אומר הוא נבל הוא כנור, ור"ש אומר נימין ויתידות יתירות שבין זה לזה, ולמה נקרא שמו נבל שהוא מנבל כל מיני זמר עיי"ש, ולפי"ז י"ל דהש"ס כאן ס"ל כר"ח בר אבא הוא נבל הוא כנור:

ומנגן מאליו מיד היה עומד ועוסק בתורה, עמד לעסוק בתורה מתוך שמחה ושירים ונבל וכנור. ויש להסתפק אי גם בשבת עשה כן, ועיין בס' מתא דירושלים למס' שבת, שמביא מכאן ראי' למראה שעות העושין מלאכה בשבת מעצמן עיי"ש:

מיד היה עומד. עיין מגן אברהם ס"א סק"ג מיד לאו דוק' עיי"ש, ולר' אשי דס"ל לעיל עד חצות היה עוסק בתורה, ניח' בפשיטות:

נכנסו חכמי ישראל אצלו וכו'. פעם אחת היה כן (הר"י פינטא). ודע דלכן נכנסו אצלו חכמי ישראל לפי שהם עוסקין בצרכי צבור ומשגיחין על צרכיהם (ע"י):

הקומץ. מלשון מלא קומצו, ופי' ממלא כף חציר אין משביע הארי, א"נ קומץ הוא חגב, כחגבים, מתרגמינן כקומצין, ור"ל מחגב אחד לא ישבע הארי (מהרש"ל), ומצאתי לפי שדרכו של הארי לקלוט החגבים מן האויר לכן אמרו כן:

בגדוד. פי' בשיירות תרגום (בראשית מ"ט י"ט), והוא ענין חבורה של הולכי אורח, ומל' המדרש ילקוט שהעתקתי בשפ"ח לתוס' ד"ה אין, משמע באוה"ע קאמר:

מאי קרא. כ"מ דאיתא בש"ס מאי קרא, הכונ' מאי קרא, ולא מאי קרא (של"ה):

דף ג' ע"ב רש"י ד"ה בחדתי. שנפלה מחדש שהחומ' שלה נפלה ועודנה בחזקה יוכ"ל, ז"ל הגהת ר"י עמדין ז"ל, שהחומה שלא נפלה עודנה בחזקה כצ"ל, ור"ל שנפלה ממנה חומה מיד כשנבנית, בעודנה חדשה, ולא מחמת יושנה נפלה, אלא מתחלה היתה רעועה בבנינה, לכך נפלה, ונשארה חומה שלא נפלה, וזה מוכיח שהיא חזקה בבנין עכ"ל:

רש"י ד"ה ור' נתן. אמר לך וכו' לשאר מלכים קאמר שדרכן לעמוד בג' שעות ביום בתחלת שעה שלישית עכ"ל, והא דפרש"י בתחלת שעה שלישית, הנה בנוסח כתב יד אית' כן בגמר' בפירוש, דז"ל נוסח הכתב יד שכן דרך בני מלכים לעמוד בג' שעות עד ולא עד קחשיב עכ"ל. ודע דמשמע דר' יהושע דאמר (לקמן ט' ע"ב) דזמן ק"ש דשחרית עד ג' שעות שכן דרך בני מלכים לעמוד בג' שעות, כונתו לתחלת שעה ג', אבל הרמב"ם וש"ע פסקו עד סוף שעה ג', וכבר האריך בזה בהגהת מיימון בה' ק"ש פ"א אות ט', ועיין בפני יהושע ד"ה בגמר' ור' נתן. ועיין תוס' ע"ז ד' ע"ב ד"ה בתלת, משמע כל שעה שלישית, ועוד משמע מתוס' שם, הא דא"ר מאיר (לקמן ז' ע"א) בשעה שהחמה זורחת וכל מלכי מזרח ומערב מניחים כתריהם בראשיהם וכו' עיי"ש, הוא בשעה ג', והנה לשון זורחת לא משמע כן, אלא משמע בתחילת זריחתה, והוא לחד מ"ד רק ד' מילין, ולחד מ"ד רק ה' מילין מעמוד השחר עד הנץ החמה, ולא יותר, וכבר האריך בזה בשאגת ארי' סימן ה' עיי"ש ודו"ק:

רש"י ד"ה בנשף בערב יום. בהערב היום קרוי נשף עכ"ל, פי' תחלת הלילה, וכמו שהעתקתי בשפ"ח לגמר' ד"ה וממאי דהאי עיי"ש. ודע דמצינו דחשכת לילה ג"כ קרוי נשף (איוב כ"ד ט"ו) ועין נואף שמרה נשף לאמר לא תשורני עין וסתר פנים ישים, ועיין (סוטה ט' ע"א) היא בסתר ודו"ק:

רש"י ד"ה הכי קאמר. קרא דחצות לילה עכ"ל פי' דלשון הכי קאמר שייך רק על קרא, או משנה, ולכן צריך למחוק כאן תיבות דוד (מהרש"ל):

רש"י ד"ה אין הבור מתמלא מקוליתו. העוקר חולי' מבור כרוי וחוזר ומשליכו לתוכו וכו' עכ"ל, פי' אם הבור כרוי כבר, ואח"כ נוטל עוד חוליא מתוכה, וחוזר ומשליכה לתוכה, אין הבור מתמלא כי די לנו למלאות חסרון אחד (סמיכות חכמים), אף כאן אם אין לעניים שבנו, מזונות ממקום אחר, אין אנו יכולין לפרנס משלנו, אבל תוספות הבין מפרש"י דהכי קאמר דקרקע שרגילין להניח על שפת הבור קורין חוליא, וקאמר אין הבור מתמלא מאותה חוליא (עץ יוסף). ועיין לקמן נ"ט ע"א אין הבור מתמלא מקוליתו עיי"ש, משמע כמו שפירשו התוס' בשם רש"י, וכן מפרש רב נסים גאון ז"ל ודו"ק:

רש"י ד"ה ונמלכין בסנהדרין. נוטלין מהם רשות כדי שיתפללו עליהם עכ"ל, ואפשר שצריך להיות וכדי שיתפללו עליהם, דהא נטילות רשות, הוא מטעם דאסור ללחום מלחמות רשות, בלי רשות מסנהדרין, כדאיתא (סנהדרין ט"ז ע"א רש"י ד"ה ונמלכין) ודו"ק. ואין להקשות והא לא הלכו, עד ששאלו באורים ותומים אם יצליחו, וא"כ תפלתם למה, די"ל שלא יגרום החטא, וכדלקמן ד' ע"א. והנה ז"ל עטרת זקנים סי' ק"י, ומה שנהגו ליטול רשות מהגדולים כשהולכים בדרכים, ומתברכים מהגדולים, יש סמך ממה דאית' (ברכות ג' ע"ב) נמלכי' בסנהדרין ופרש"י נוטלין רשות כדי שיתפללו עליהם עכ"ל. ודע די"ל טעם שנמלכין בסנהדרין וכפרש"י, משום דכתיב סמיכות הפסוקים (דברים י"ט כ"א כ' א') ולא תחוס עיניך נפש בנפש עין בעין וגו', כי תצא למלחמה על אויביך וגו' לא תירא מהם כי ה' אלקיך עמך וגו', ופרש"י סמך הכתוב יציאת מלחמה לכאן, לומר לך אם עשית משפט וצדק, אתה מובטח שאם תצא למלחמה אתה נוצח, וכן דוד הוא אומר עשיתי משפט וצדק בל תניחני לעושקי (תהלים קי"ט) עיי"ש, ולכן כאן קודם יציאתן למלחמה, נמלכין בסנהדרין, כי הם יודעי' אי נעשה משפט וצדק, ואז הם נוצחין:

רש"י ד"ה הכי גרסינן מאי קרא ואחרי אחיתופל בניהו בן יהוידע ואביתר ושר צבא למלך יואב אחיתופל זה יועץ עכ"ל, בענין כשהרג יואב לעמשא, כתיב (ש"ב כ' כ"ג) ויואב אל כל הצבא ישראל ובניהו בן יהוידע על הכרתי ועל הפלתי (לשון מורים בקשת וזורקים בקלעים). ובענין שמנ' הכתוב חלוקת שרי ממונים דדוד המלך, וגדולת מלכותו, כתיב (ד"ה א' כ"ז) ואחיתופל יועץ למלך וחושי הארכי דעי המלך ואחרי אחיתופל (אחר שמת אחיתופל לקח לו במקומו שנים את) יהוידע בן בניהו ואביתר, ושר צבא למלך (היה) יואב. ואפשר דרש"י ז"ל רצה בגירס' זו לומר, שלא גרסינן כגירס' דילן, וכן הוא אומר ועצת אחיתופל אשר יעץ בימים ההם כאשר ישאל איש בדבר האלהים, משום שהיה קשה לרש"י, הא מפורש ואחיתופל יועץ למלך וגו', ועיין בתשובת הרשב"א סי' מ"ח, שפי' שם גוף הפסוק, ועצת אחיתופל אשר יעץ בימים ההם כאשר ישאל איש בדבר אלהים, ר"ל שאפילו במקום ששואלין בדבר אלהים, יועצין בעצתו תחלה, ונמצא בתשובת האורים והתומים כעצתו עיי"ש. וגירס' שלנו יש ליישב, דמשום הכי גורס' כן, משום דמפורש בפסוק זה, גודל עצתו, דכתיב ועצת אחיתופל כאשר ישאל בדבר האלקים. והנה מה שיש לדקדק בגירס' רש"י ז"ל, שלא העתיק הפסוק כצורתו, עיין בתוס' ד"ה בניהו:

תוס' ד"ה א"א בפני המת אלא דבריו של מת. ופסק רב אלפס וכו' עכ"ל דברי הרי"ף הם לקמן בפרק ג' סי' נ"ו, אחר שהביא ב' לשונות שבש"ס כתב הרי"ף, וז"ל וקא כתב רבינו האי גאון זצ"ל משמי' דקמאי דכלישנ' קמא עבדינן דאין אומרין ד"ת לפני המת אלא דבריו של מת בלבד אבל מילי דעלמא אמרינן עכ"ל. ומה שכתבו התוס' ודוק' בד' אמות שלו, אין זה מדברי הרי"ף שם, ואפשר דתוס' הוכיחו כן, משום דכתב שם הרי"ף לעיל מינה, וז"ל ת"ר לא יהלך אדם בב"הק ותפילין בראשו, ואם עשה כן עובר משום לועג לרש, ודוק' בתוך ד' אמות שלו, אבל חוץ לד' אמות שרי עיי"ש, ועיין בשפ"ח לגמר' ד"ה איכ' דאמרי:

תוס' ד"ה ואתא וכו'. וייל שלא רצה לומר להם דבר וכו' אם ישאלו לו עכ"ל. וכה"ג אית' כתובות מ"ח ע"ב (מ"א):

תוס' ד"ה אין הבור מתמלא מחוליתו. לאל פרש"י אם יחפור ויחזור וכו' (ב) ובתוספתא יש וכו' עכ"ל:

(א) פרש"י אם יחפור ויחזור וכו'. ועיין במהרש"ל שכתב שאין כן בפרש"י שלפנינו, וציין לתוס' סנהדרין ט"ז ע"א ד"ה אין:

ב ובתוספתא יש וכו'. ויגעתי ולא מצאתי מקום התוספתא, לכן נראה שצדקו יחדיו דברי הרשב"א, ובתוס' הרא"ש, וכן מפורש בתוס' סנהדרין ט"ז ע"א, שכתבו כן בשם מדרש שמואל, וכן אית' במדרש ילקוט שמואל ב' ז' כ"ט, וזה לשון המדרש, ועתה הואל וברך את בית עבדך, א"ר יוחנן א"ל הקב"ה לדוד, דוד אין הבור מתמלא מחוליתו, אלא אם כן מושכים לו מים ממקום קרוב, אם אתה פושט יד באו"ה, אתה מתברך, הדא הוא דכתיב ויהי אחרי כן ויך דוד בפלשתים עכ"ל. והנה במדרש מפורש דקב"ה אמר כן לדוד, וכאן בס"ס אית' דחכמי ישראל אמרו כן לדוד ודו"ק. ודע מה שכתבו התוס' כאן, ובתוספתא יש, והוא אינו תוספתא, וכן עמדתי בתוס' לקמן ל' ע"א ד"ה והיכי, ובתוס' לקמן מ"ח ע"א ד"ה תשעה עיי"ש, לא הניח דעתי, עד ששאלתי בכתב לעיר מינכען בשנת תרמ"ז מהגאון בעל דקדוקי סופרים ז"ל, והשיב לי האי בתוספתא, פירשו בתוספת, ורצה לומר שתוס' שלפנינו, מביאים תוס' אחרים שהיו להם, שגם הם פירשו כן שאין הבור וכו' עכ"ל:

דף ד.

ע"א גמר' ואח"כ שר צבא למלך יואב. פי' עד כאן דברי ר' יוסף שאמר שסדר שעשו כך היה, בתחלה יועצים באחיתופל, ואח"כ נמלכי' בסנהדרין, ואח"כ שואלים באורים ותומים, ואח"כ יצא יואב למלחמה, והכל מרומז בקרא, ואחרי אחיתופל זה יועצים באחיתופל, ובניהו בן יהוידע זה סנהדרין, ואביתר אלו אורים ותומים וכו':

משה לעולם הוה ידע וכו'. ר"ל לעולם משה הוה ידע, ודו"ק:

משה קסבר. תיבות משה ליתי בשאר נוסחות בדאי הוא. בדאי פי' המצאת המחשבה, וכעין זה אית' מנחות נ"ב ע"ב, וכמו החדש אשר בדה מלבו (מלכים א' י"ב ל"ג):

לדוד שמרה נפשי וכו'. הכי כתיב (תהלים פ"ו) תפלה לדוד הטה ה' אזנך כי עני ואביון אני, שמרה נפשי כי חסיד אני וגו' (ועיין בס' סמיכות חכמים), והש"ס נקט כאן בקיצור ודו"ק:

שכל מלכי מזרח ומערב. נקט מלכי מזרח ומערב, וכן בכמ' דוכתי, לפי שיישוב עולם כולו, הוא מקצה מזרח עד קצה מערב, אבל בקצה דרום וקצה צפון, אין שם ישוב מפני הקור וחום כמ"ש התוכניים (מהרש"א). והיינו דכתיב (תהלים קי"ג) ממזרח שמש עד מבואו מהולל שם ה'. וכן הא דכתיב (תהלים ק"ז) ומארצות קבצם ממזרח וממערב מצפון ומים, כתיב ברישא ממזרח וממערב, לפי ששם רוב ישוב העולם, ורוב גליות:

שכל מלכי וכו' ישנים עד ג' שעות. וכן (לקמן ט' ע"ב) אבל (לקמן ז' ע"א) בשעה שהחמה זורחת וכל מלכי מזרח ומערב מניחי' כתריהם בראשיה' וכו', והא זריחת השמש הוה קודם ג' שעות הרבה, ועיין בשפ"ח לעיל ג' ע"ב לרש"י ד"ה ור' נתן.

ודע דבנוסח כתב יד לא גרס בשעה שהחמה זורחת, אלא בשעה שמלכי מזרח ומערב מניחים כתריהם בראשיהם וכו' ודו"ק:

ואני ידי מלוכלכו' בדם ובשפיר ובשלי' כדי לטהר אשה לבעלה, לפי שבדם האשה יש מראות טהורים (עיין נדה י"ט ע"א), ובשפיר ובשלי' ג"כ שייך לטהר האשה, דהא יש לה דמי טוהר ל"ג כמו לזכר, והיינו דאמר כדי לטהר אשה לבעלה, דהא רק לבעלה טהורה בימי טוהר, ולא לתרומה ולא לקדשים, ועיין שיטות הרמב"ם בפ"ה מה' איסורי ביאה הי"ג, דאפשר לפתיחת הקבר בלא דם עיי"ש. ודע שאמר כדי לטהר אשה לבעלה, לפי שכח דהתיר' עדיף לי' (מפרשים):

ולא עוד וכו' אני נמלך במפיבשת רבי וכו'. ואין לומר דעבד כן כי היכי דלימטי' שיבא מכשור', שאם יטע' יחלק העונש ביניהם, ויקל מעליו, וכעין דעבד ר"ה (סנהדרין ז' ע"ב), דשאני התם דר"ה עבד כן קודם שפסק הדין, משא"כ גבי דוד משמע קצת שנמלך גם אחר שעשה מעשה, כמו שאמר יפה זכיתי וכו':

וא"ל מפיבשת רבי. ואע"ג דאסור להזכיר רבו בשמו, ובפרט בפניו (יור"ד רמ"ב ש"ך ס"ק כ"ד), והגם שאמר יהושע אדוני משה כלאם, התם שאני כשמזכיר קודם אדוני, ואח"כ שם העצם, דזה מותר, משא"כ דוד אמר מפיבושת רבי (פרשת דרכים), תירוץ בצל"ח שמפיבשת לאו רבו מובהק היה, אלא עירא היאירי היה רבו מובהק של דוד עיי"ש, וי"ל ראי' לדברי צל"ח דלא אמר רבי מפיבשת, ואמר מפיבשת רבי.

א"נ י"ל דהא מסיק הש"ס לא מפיבשת שמו, אלא איש בשת שמו, וא"כ לא הזכיר אותו בשמו ממש:

מאי קרא ואדברה בעדותיך נגד מלכים וכו'. ומפיבושת בן שאול המלך היה (תוס' יבמות ע"ט), ועיין מהרש"א ח"א ד"ה אני נמלך:

ועליו אמר שלמה בחכמתו בני וגו'. ואין לדקדק דבשלמ' על פסוק קהלת, שייך לומר בחכמתו, משום דקהלת חכמתו של שלמה הוא (מגילה ז' ע"א), אבל משלי שברוח הקודש אמר, האיך שייך לומר בחכמתו, די"ל דניח' לפי פרש"י (בב"ב י"ד ע"ב) שלמה כתב ג' ספרים, משלי וקהלת שניהם ספרי חכמה, שיר השירים נראה בעיני שאמרו לעת זקנתו עכ"ל:

תוכן העניינים

שפתי חכמים (ברכות)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה