אור ברסלב
שפתי חכמים (ברכות) פרק מי שמתו › דף כה.

שפתי חכמים (ברכות)· רבי אברהם אבא הרצל

פרק מי שמתו · דף כה.

דף כד:

ע"א גמר' אבל לתפלה עד שיכסה את לבו. עיין בשפ"ח לקמן ע"ב לגמר' ד"ה מים:

מניח ידו עליהן. מסתבר על של ראש קאי שהיא בגלוי:

אלא כדאמר ר"נ בר יצחק וכו'. וברא"ש גרס אמר ר"נ בר יצחק, וכן הוא בנוסח כתב יד (בס' דקדוקי סופרים) ומסתבר גירס' זו:

לאלתר. פי' מיד, ול' ולאלתר היינו כמו על אתר (תוס' לעיל י"א ע"ב ד"ה שכבר):

צואה על בשרו וכו' אסור לקרות ק"ש. וה"ה לתפלה, והעתקתי העניינים בשפ"ח לגמרי (לעיל כ"ב ע"ב) ד"ה היה מתפלל:

ור' חסדא אמר אסור לקרות ק"ש מ"ט דר"ח וכו'. וברא"ש גרס ומ"ט דר"ח ותו לא עיי"ש, וכן בנוסח כתב יד (בס' דקדוקי סופרים) ומסתבר גירס' זו:

דכתיב כל עצמותי תאמרנה ה' מי כמוך. ואיכ' רמז בפסוק לק"ש, דהא בק"ש כשאומר ה' אחד, כאומר ה' מי כמוך, דהיינו אין כמוך אלא ה' אחד:

ולא כנגד צואת אשפה שריחה רע. ובש"ע ע"ט ס"ח אית' ולא כנגד אשפה שריחה רע:

ואם היה מקום גבוה י' טפחים וכו'. פי' שהיה הצואה מונח על מקום גבוה י' טפחים וכו'. ודע דב"ח מצריך ג"כ ורחב ד' על ד', וט"ז חולק (ט"ז ע"ט סק"ב):

ואם לאו מרחיק מלא עיניו. ז"ל חיי אדם כלל ג' סי"ד, כמה צריך להרחיק ממקום מטונף, ד' אמות מכל צד, כדכתיב והיה מחניך קדוש, וקבלו חכמז"ל שמחנה של אדם הוא ד' אמות מכל צד, אבל מלפניו צריך להרחיק כמלא עיניו לכולי עלמא, רק דהרא"ש ס"ל שהוא מדרבנן, לפי דקרא לא יהיה בך ערות דבר, לא קאי כלל על הצואה, רק על הערוה, ובצואה אינו מוזהר רק על מחניך קדוש, ואע"פ שרואה אותה, כיון שאינה במחנה, והרשב"א אוסר מדאוריית' במלא עיניו, דס"ל לא יראה ערות דבר קאי גם על הצואה, אם אינה מכוסה כלל, אע"פ שאינה במחנה אסור וכו' עיי"ש, ועיין בשפ"ח לגמר' לקמן כ"ו ע"א ד"ה לא שנו:

וכן לתפלה. פי' כ"מ שאין קורין בו ק"ש אין מתפללין בו, וכשם שמרחיקים מצואה ומי רגלים וריח רע ומן המת ומראית הערוה לק"ש, כן מרחיקין לתפלה (ש"ע צ' סכ"ו).

וה"ה לתלמוד תורה דאסור, דז"ל החיי אדם כלל ג' ס"ו, כתיב והיה מחניך קדוש, וקבלו חכמז"ל שהיא מ"ע, שאסור לדבר או להרהר בד"ת וקדושה, במקום צואה, או מבואות המטונפים, או כל דבר המסריח וכו' יעיי"ש:

צואה עוברת. פי' גרף של רעי עוברת (רבינו יונה):

הכא והיה מחניך וגו'. לישנ' דקרא העתקתי בשפ"ח לקמן ד"ה דר' יונתן רמי:

פי חזיר כצואה עוברת דמי. פי' ולאביי מותר, ולרבא אסור לקרות ק"ש, ומסוגי' משמע דר' פפא כרבא ס"ל. וז"ל הרמב"ם צואה עוברת ופי חזיר אסור לקרות כנגדן, עד שיעברו ממנו ד' אמות, וכתב הבית יוסף סי' ע"ו, ולא דמי לצואה העומדת במקום אחד, שצריך להרחיק לפניו כמלא עיניו, דהני כיון שעוברין והולכין להם, אע"פ שהן עוברים לפניו, בהרחקת ד' אמות שרי וכו', אלא שלא מצאתי גילוי לזה בגמר', לכן נ"ל בלאחריו מיירי, ומ"ה סגי' בד' אמות, אבל כשהעבירו לפניו, צריך להרחיק מלא עיניו וכו' עיי"ש. ולפי"ז י"ל היינו טעמ' דר' פפא תלה דין פי חזיר, לצואה עוברת, משום דבצואה עוברת, מסיק רבא דאסור, משום דליכ' והיה מחניך קדוש. והנה הרי"ף גורס "ואמר "רבא "ופי "חזיר וכו' עיי"ש, וי"ל דרמב"ם גרס ג"כ כרבו הרי"ף ז"ל, לכן כתב כלשון הזה:

ספק מי רגלים אפילו באשפה נמי מותרין. מיירי באשפה שאין ריחה רע, דאל"כ תיפוק לי' דאסור, משום אשפה שריחה רע כדלעיל:

סבר לה כי הא דר' המנונ' וכו' וכדר' יונתן וכו'. והא דלא קאמר הש"ס סבר לה כי הא דר' יונתן, י"ל משום דר' יונתן לא אמר בפירוש דבספקן לא גזור:

דר' יונתן רמי כתיב וכו'. לישנ' דקרא (דברים כ"ג י"ג י"ד ט"ו) ויד תהיה לך מחוץ למחנה ויצאת שמה חוץ, ויתד תהיה לך על אזנך והיה בשבתך חוץ וחפרת בה ושבת וכסית את צאתך, כי ה"א מתהלך בקרב מחנך להצילך ולתת אויביך לפניך והיה מחניך קדוש ולא יראה בך ערות דבר ושב מאחריך:

כל זמן שמטפיחין. פי' שנבלעו בקרקע, אבל עדיין היו מרטיבין את היד, אם היו מניחין עלי' (ש"ע פ"ב):

גניבא משמי' דרב וכו'. גניב' כך שמו, תלמידו דרב היה, ורב היה בא לביתו (כדלקמן כ"ז ע"א), ועיין בסדר הדורות אות ג', שכתב שנתן שלום כפול לחכמים כמו למלך, ומשמע שם שהוא היה החולק עם מר עוקבא כדאיתא בגיטין ז' ע"א עמ"ש:

השתא צואה וכו'. פי' השת' צואה שהיא דאוריית', משום והיה מחניך קדוש, א"ר יהוד' א"ר כיון שקרמו פניה מותר, מי רגלים שהיא מדרבנן, לאחר שנפלו לארץ, מיבעיא:

מאי חזית דסמכת אהא וכו'. פי' מאי חזית דסמכת "אדר' "יהוד' "אמר "רב, סמוך אהא דאמר יגניב' "משמי' דרב, והא ראי' דמילת' דגניב' משמי' דרב יותר יש לסמוך עלה, ממה שיש לסמוך אמילת' דר' יהוד' א"ר, דהא אמר רבה בר ר' הונ' א"ר צואה אפילו כחרס אסורה, וא"כ פליג אמילת' דר' יהוד' א"ר:

לימא כתנאי וכו'. פי' דלת"ק אם רישומן ניכר, אף שאין מטפיחין אסור, ולר' יוסי דוק' כשמטפיחין, והוי ת"ק לחומר' ור' יוסי לקולא, ומשני דפליגי בטופח ע"מ להטפיח ות"ק מיקל ור' יוסי מחמיר:

כלי שנשפך ממנו מי רגלים אסור וכו'. דהיינו עביט של מי רגלים, ואע"ג שאין בו כלום, אפילו הכי אסור לקרות ק"ש כנגדו, משום דמיוחד לכך (רש"י לקמן ע"ב ד"ה אסור ועיי"ש בשפ"ח):

דף כ"ה ע"א רש"י ד"ה אבל לתפלה. צריך הוא להראות את עצמו כעומד לפני המלך ולעמוד באימה אבל ק"ש אינו מדבר לפני המלך עכ"ל, פי' כדלקמן (ל' ע"ב) במשנה אין עומדין להתפלל וכו' ואפילו המלך שואל בשלומו לא ישיבנו מפני הכבוד עיי"ש, וכמעשה בחסיד א' שהיה מתפלל בדרך וכו' א"ל אילו היית עומד לפני מלך וכו' (לקמן ל"ב ע"ב) עיי"ש, משא"כ בק"ש דפוסק בו מפני הכבוד (כדלעיל י"ג ע"א):

רש"י ד"ה הדרוקן. חולי המצבה את הכרס עכ"ל, ז"ל הערוך עמוד החוזר, עמוד של צואה, שהתחיל לימשך לצאת חוץ לטבעת, ונטרד ולא הפילו לחוץ. אלא החזירו ועמד והלך מביא את האדם לידי הדר וקן, ניפוח בטן וחולי מעים (וואסערזוכט בלע"ז) עכ"ל. וז"ל הג' מלא הרועים, עיין (עירובין מ"א ע"א) שפרש"י חולי הפה, ובבכורות מ"ד ע"ב פרש"י חולי מעים, ופרש"י דהכא עיקר, דהא בשבת ל"ג ע"א, קרי לי' מכות חדרי בטן, דאית' שם ג' מיני הדרוקן הם וכו' עיי"ש:

רש"י ד"ה ירקון. חולי ששמו גלני'צה (בלע"ז געלבזוכט):

רש"י ד"ה ידו בב"הכ. מחיצה יש בינו לבין בית הכסא וכו' עכ"ל, דאל"כ אסור לקרות כנגד ב"הכ (מ"א ע"ו סק"ד):

רש"י ד"ה כל הנשמה. הפה והחוטם בכלל ההילול וכו' עכ"ל, ז"ל רמ"א אור"ח נ"א ס"ז, וכופלין פסוק כל הנשמה תהלל יה, לפי שהוא סוף פסוקי דזמרה עיי"ש, והנה לפי פרש"י דהכא, י"ל דטעם דכופלין פסוק כל הנשמה, אחד כנגד הפה, וא' כנגד החוטם, שהם בכלל ההילול. והיינו דכתיב (תהלים ע"א) ימלא פי תהלתך, וכעין דלקמן נ"א ע"א עיי"ש:

רש"י ד"ה שיש לו עיקר. שהצואה מונחת שם ומסרחת וכו' עכ"ל, בגמר' נקט ריח רע שיש לו עיקר, ופרש"י שהצואה וכו', משמע מפרש"י דהך ריח רע, הוא דוק' מצואה, אבל בחיי אדם כלל ג' סי"ב כתב, וז"ל כשם שמרחיקין מן הצואה, כך מרחיקין מהריח רע, אפילו אינו צואה, וכל שדרך בני אדם להצטער מאותו ריח, נקרא ריח רע, ודבר שטבעו ריח רע מותר, ולא נקרא צואה, אלא מה שנסרח מחמת עיפוש עיי"ש, ודוחק לומר, הא דפרש"י "ומסרחת, לא קאי אצואה אלא הך "ומסרחת, רצה לומר כל דבר המסרחת ודו"ק:

רש"י ד"ה מרחיק ד' אמות. מן העיקר וכו' וכגון שהיא לאחוריו שאינו רואה אותה עכ"ל, וה"ה שהיא לצדדי', במקום שאי אפשר לו לילך לפניו, כגון שיש נהר לפניו, וכדלעיל כ"ב סוף עמוד ב' עיי"ש (ו עיין מ"א סי' ע"ט סק"ב):

רש"י ד"ה לית הלכת' כי הא מתנית'. דלעיל דאסר' צואת כלבים וחזירים בשאין בהם עורות עכ"ל, פי' אבל לענין שאר דברים דאית' במתנית' דלעיל, דלא תנא במתנית' דהכא, כגון לא כנגד צואת תרנגולים ולא כנגד אשפה שריח רע, ודין מקום גבוה י' טפחים, לענין זה לא אמר רבא מילת'. ודע דצואת כלב וחזיר שלא נתן בהם עורות, דינם כדין צואה שאר בהמה וחי' ועוף, שא"צ להרחיק מהם כלל, אם אין בהם ריח רע, ואם יש בהם ריח רע, דינם כמו צואת אדם (עיין טור וש"ע ע"ט ס"ד):

רש"י ד"ה בזמן שיש בהן עורות. אצואת כלבים וחזירים קאי שדרכן לתתן בעבוד העורות וכו' עכ"ל, והא דצואת כלבים ניתן בעיבוד עורות, איתא במדרש ילקוט פ' בא סי' קפ"ז, וזיל ישעי' תלמידו של ר"ח בן דוסא, ד"ה מתענה פיה תעניות, ואמר כלבים שכתוב בהם (ישעי' נ"ו י"א) ודכלבים עזי נפש וגו', יזכו לומד שירה זו, בואו נשתחוה ונכרעה לפני ה' עושנו, נענה אותו מלאך מן השמים, ואמר ישעי' עד מתי אתה מתענה על אותו, דבר, גזירה היא מלפני הקב"ה שגלה סודו לחבקוק הנביא, ולא גלה לבריה שבעולם. אלא בשביל שאתה תלמידו של חכם גדול, לכן זקקו לי, מן השמים, ושלחוני אליך, ואמר כלבים שכתוב בהן ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו, ולא עוד אלא שזכו לעבד עורות מצואתן, לכתוב בהן ס"ת תפילין ומזוזות, ולענין שאלה ששאלת, חזור לאחוריך, כמו שנאמר שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו, עכ"ל המדרש ילקוט. ועיין מזה חגיגה ד' ע"א רש"י ד"ה המקמץ, וכתובות ע"ז ע"א רש"י ד"ה מקמץ, ובגליון הש"ס שם. ודע דבכל אלה המקומות נזכר רק מצואת הכלבים בעבוד עורות, אבל מצואת חזירים לא נזכר, ורש"י כאן נקט צואת "כלבים וחזירים שדרכן לתתן בעבוד עורות ודו"ק:

רש"י ד"ה צואה עוברת. אדם שנושאין לפניו גרף של רעי להעבירו עכ"ל, פי' להעבירו דוק', דהיינו דמעבירין לפניו על פני רחבו של אדם, דאז בא הגרף של רעי לצידו, בזה ס"ל לרבא דעד שהעבירו ממנו ד' אמות אסור, וכל שכן כשמעבירין ובא לאחריו, אבל כשמעבירין כנגדו ממש צריך להרחיק כמלא עיניו (ועיין בבאר היטב סי' ע"ו סק"ב):

רש"י ד"ה הטמא עומד תחת האילן. ולא בנושא את המת קאי (א) דמת ל"ש עומד ול"ש יושב ול"ש הולך אוהל הוא (ב) וגבי מצורע קתני לה בת"כ דגלי בי' רחמנ' ישיבה דכתיב (ויקרא י"ג מ"ו) בדד ישב מחוץ למחנה מושבו עכ"ל:

(א) דמת ל"ש עומד וכו' אוהל הוא. עיין מזה בר"ש כלים פ"א מ"ד, חמור מת ממצורע, דבמצורע יש חילוק בין מצורע יושב למצורע עובר משא"כ במת עיי"ש:

ב וגבי מצורע קתני לה בת"כ. גבי מצורע כתיב לישנ' דקרא (ויקרא י"ג מ"ו) כל ימי אשר הנגע בו יטמא טמא הוא בדד ישב מחוץ למחנה מושבו, והבגד כי יהי' נגע צרעת בבגד עמר או בבגד פשתים, וגרסינן עלה בספרא בתורת כהנים, סימן קנ"ח וז"ל מושבו, מושבו טמא, מכאן אמרו הטמא יושב תחת האילן, והטהור עומד, טמא, הטהור יושב תחת האילן, והטמא עומד, טהור, ואם ישב, טמא, ומן, באבן המנוגעת טהור ואם הניחה ה"ז טמא:

סימן קנ"ט. ר' יוסי הגלילי אומר מחוץ למחנה מושבו והבגד, לימוד על הבגדים שהם טעונים שלוח חוץ לג' מחנות:

וז"ל התורה והמצוה:

מחוץ למחנה מושבו. שם מושב מציין את המקום לא את היושב עליו, וכעין דכתיב מושב אלקים ישבת (יחזקאל כ"ח) וכן הוא לרוב בשמות המורים על המקום שראשיתם מ"ם האמנתי"ו, כמו משכן מקדש מרכב משכב מקום והוי לי' למכתב מחוץ למחנה שבתו, ע"כ ארז"ל שר"ל גם המקום עצמו שיושב בו יהי' מחוץ למחנה מכאן אמרו כשהטמא יושב המקום שסביביו נטמא, והטהור העומד וה"ה העובר שם נטמא, ופי' יושב, שקבע שם מקומו, ופי' טמא עומד, שלא קבע מקום. ועל פי זה יש מי שגורס במשנה נגעים פי"ג מ"ז שם גרס עומד ועובר וכן הוא (בטהרות פ"י מ"ב), ובקידושין ל"ג ובברכות גירס' מתנגדות ז"לז, ועיין בר"ש בכלים פ"א מ"ד ובנגעים שם. ומ"ש וכן באבן המנוגעת, הוציא מדין בגד שבסימן שאחר זה.

ומ"ש ואם הניחה כ"ה במשנה, וה"ה לא הניחה, רק שעמד הנושא, ובגמ' משמע דלא גרס לה. והבגד הה"א של והבגד בא שלא כדת וכו' וע"כ אמר ריה"ג שבא לחברו עם ענין של מעלה מחוץ למחנה מושבו והבגד יהי' ג"כ מחוץ למחנה, עכ"ל התורה והמצוה:

רש"י ד"ה אבן המנוגעת. הרי הוא כמצורע שהקישה הכתוב זאת התורה לכל נגע הצרעת לנתק ולצרעת הבגד ולבית (ויקרא י"ד נ"ד נ"ה) עכ"ל, ז"ל הרמב"ם פט"ז מה' טומאת צרעת ה"א, בית המנוגע אב מאבות הטומאות, כל הנוגע בו נטמא, וכן אבנים שחולצין ממנו אחר הסגר, או אבנים ועצים ועפר של בית כשנותצין אותו, כולן אבות טמאות, וכן כזית מהם מטמא אדם במגע ובמשא ובביאה וכו', שם הלכה ג', וכן אבן מנוגעת פי' שיש בו נגע הנכנסת לאהל, והונח' שם נטמא כל אשר באהל, היתה מונחת תחת האילן, והטהור עובר, נטמא, היה הטהור עומד תחת האילן, ועבר אדם באבן מנוגעת לא טמאהו, ואם הניחה שם טמאהו, שמושב המנוגע כמוהו, בין אדם בין כלים בין אבניו ועציו ועפרו עכ"ל:

רש"י ד"ה פשיטא. דפי חזיר אינו בלא צואה עכ"ל, פי' שדרכו ללכלך פיו בצואה כל היום, ומשני דאפילו סליק מנהרא, אפ"ה אין הרחיצה מועילה לו, דכיון שדרכו ללכלך פיו כל היום, ודאי מצואתו לא רוחץ (רבינו יונה):

רש"י ד"ה לא אסרה תורה. במי רגלים אלא לקרות כנגד עמוד הקלוח בלבד עכ"ל, פי' מדלא הצריך הכתוב במי רגלים כיסוי, נלמד כן, ועיין עירובין ס"ד ע"א תוס' ד"ה שכור (מפרשים):

רש"י ד"ה מאי הוה עלה. דמי רגלים עכ"ל, פי' וקאי אדלעיל דאמר ובודאן עד כמה וכו', ומסיק השת' מאי הוה עלה דמי רגלים של וודאן:

תוס' ד"ה לית הלכת' וכו'. ובירושלמי יש דבאדומים לבד יש לחוש ולא ידעינן לפרש, ועוד קאמר מרחיקין מגללי בהמה וכו' עכ"ל, דגרסינן בירושלמי דפרקין להלכה ה', ר' ירמי' בשם ד' זירא אמר נבלה שנסרחה צריך להרחיק ממנה ד' אמות, א"ר אבינא ומתניתן אמרה כן, וכמה ירחיק מהן, ומן הצואה ד' אמות, א"ר אמי א"ר שמאי תפתר במשרה של כובסין, א"ל ר' מנא אם במשרה של כובסין, הא תנינן לא במים הרעים ולא במי המשרה, א"ד יוסי בר חנינא מרחיקין מגללי בהמה ד' אמות, ר' שמואל ב"ר יצחק אמר ברכים, ובלבד בשל חמור, ר' חייא בר אבא אמר בבא מן הדרך, לוי אמר מרחיקין מצואת חזיר ד' אמות, ותני כן מרחיקין מצואת חזיר ד' אמות, ומצואת א) הנמייה ד' אמות, ומצואת התרנגולין ד' אמות, ד' יוסי בר אבון בשם ר' חונא ובלבד ב) באדומים, תני מרחיקין מריח רע ד' אמות, א"ר אמי מסוף ריח דע ד' אמות, הדא אמר לאחריו, אבל לפניו עד מקום שעיניו רואות אותו, כחדא ר' לייא וחבריא הוו יתבין קומי פונדקיא ברמשא, אמרין מהו מימר מיליא דאורייתא, אמר לן מכיון דאילו הוה ביממא, הוינן חמיין מה קומינן, ברם כדון אסור:

פי' פני משה:

ומתניתא אמר כן. שצריך להרחיק מכל ריח רע דהא קתני וכמה ירחיק מהן ואדלעיל מי המשרה קאי ומאי קמ"ל ר' ירמי':

תיפתר במשרה של כובסין. ואין בהן משום ריח רע וטעמא דמרחיקין מהן משום הכובסין דלא ליתי לאטרודי:

אם במשרה של כובסין הא תנינן וכו'. כלומר נהי דמוקמית לה בשל כובסין הא מיהת תנינן נמי לא במים הרעים והן סרוחין ועלה קתני בסיפא וכמה ירחיק מהן וא"כ ש"מ דמרחיקין מכל ריח רע ועוד מדקתני בחד בבא לא במים הרעים ולא במי המשרה ש"מ דחד טעמ' אית להו ובמשרה של פשתן קאמר ומפני שריחן רע ואכתי הא דר' ירמי' לא צריכה:

ברכים. שעדיין רכים הם:

בבא מן הדרך. שאז הן ריחן רע מחמת הטרדה:

ותני. בבריית' כן:

ובלבד באדומים. בתרנגולים אדומים:

מסוף ריח רע. ממקום שכלה הריח רע צריך להרחיק ד' אמות:

כהדא וכו'. כלומר לאו דוק' שעכשיו עיניו רואות אלא אם הוא במקום שיוכל לראות ואפילו עכשיו אינו רואה כעין ההוא עובדא:

מהו מימר איליא דאוריית'. שהמקום מקום מטונף ועכשיו אינו נראה וא"ל מכיון שאם היה ביום היינו רואין את שלפנינו, א"כ אף עכשיו אסור הוא:

א הנמייה, מארדי"ר בלע"ז (ערוך):

ב באדומים. הנה התוס' נסתפקו בפירושו אם על תרנגולים אדומים בצבע קאמר, או אדומים הבאים מארץ אדום קאמר, ומשום דשכיחי שם שעורים הרבה לאכילת התרנגולים, ובשביל כך מעלה צואתן ריח רע הרבה (ספר מראה פנים). וברשב"א מפרש דתרנגולים אדומים קאמר הוא מה שקורין ענגליש האין בלע"ז (מ"א סי' ע"ט עיי"ש), דאי בצואה אדומה קאמר, הל"ל ובלבד באדומה, אלא דקים להו שצואת אדומים קשה מן האחרים, אבל ברבינו יונה והראב"ד פי' דצואה אדומה קאמר, שהיא מסרחת יותר מן האחרות (ב"י סי' ע"ט) ודע מה שכתבו התוס' ועוד קאמר וכו', רצה לומר דבירושלמי קאמר כן מרחיקין מגללי בהמה ד' אמות, וכמו שהעתקתי כאן, והנה הארכתי בהעתקה משום דהרא"ש ז"ל הביא מזה עיי"ש:

תוכן העניינים

שפתי חכמים (ברכות)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה