אור ברסלב
שפתי חכמים (ברכות) פרק מי שמתו › דף כד:

שפתי חכמים (ברכות)· רבי אברהם אבא הרצל

פרק מי שמתו · דף כד:

דף כד.

ע"ב גמר' המשמיע קולו בתפלתו ה"ז מקטני אמנה. י"ל בדרך דרש הנה בפייט מר"ה וי"כ "וכל "מאמינים "שהוא "עונה "לחש "הפותח "שער "לדופקי "בתשובה, פי' המפרשים שע"י שהוא עונה לחש, יכול כל אדם להודות ולשוב, ואין חבירו שעומד אצלו יודע מעוונותיו, ובזה הוא פותח שער לדופקי בתשובה, ולפי"ז י"ל זה "המשמיע "קולו "בתפלתו, כאילו אין הקב"ה שומע תפלת לחש, ומשום הכי מגביה הרבה כפרש"י, ה"ז "מקטני "אמנה, ר"ל כי מת"כ פעמים אדם אומר, אם חבירו ישמע וידתו, מוטב לי שלא להתודות, ועומד במרדו, וא"כ מקטין וממעט הוא אמונת בני אדם לשוב להקב"ה:

בשלמ' ומגהק ומפהק לא קשי'. פי' לא קשי' ארבי מבריית':

אלא מתעטש אמתעטש קשיא. פי' וכי בא לו לרבי סימן שהוא רע לו, וכעין פרש"י לעיל ה' ע"ב ד"ה ביר עיי"ש ודו"ק:

דא"ר זירא וכו'. ותקילו לי כי כולי תלמודאי. ר' זירא אמר כן מתוך ענותנותו, כאילו לא למד הרבה עדיין. ודע דכעין זה אמר ר' המנונא במנחות י"ז ע"א, וי"ל לפי שר' זירא שמע מר' המנונא, שאמר כן על מילת' ששמע מר' חנינא שם במנחות, לכן כאן ששמע "ר' זירא "מר' "המנונא מילתא, שהטעים ולמד אותו, אמר ג"כ ר' זירא כלשון שא"ר המנונא:

אבלעא לי. פי' הטעימני ולמדני (רש"י מנחות י"ז):

אלא רק ארק קשי'. פי' וקשי' לרבי דרק בתפלתו, ומשני רק ארק נמי לא קשי', אפשר דרבי עשה כר' יהוד' דהבליעו בטליתו, או באפרקסותו, או דפסקי' לאחורי', כשהוא איסטניס, ועיין שפ"ח לגמר' לקמן ד"ה לא, ועיין רש"י לעיל סוף עמוד א' דפרש"י ורק ע"ג קרקע ודו"ק:

ואם טלית נאה הוא. פי' וצריך לחוס עליו, וכפרש"י (שמות כ"ו י"ג) והאמה מזה והאמה מזה לכסותו, למדה תורה דרך ארץ שיהא אדם חס על היפה עיי"ש. ומכאן פרשתי (בראשית מ"ה כ') ועינכם אל תחוס על כליכם כי טוב כל ארץ מצרים לכם הוא, ר"ל שהיה יוסף צריך לצוות לאחיו כן, שהרי צריך אדם לחוס, וכפרש"י בראשית ל"ב כ"ה לכן א"ל שאתם פטורים עכשיו מדרך ארץ זה, כי טוב וגו':

פתקיה לאחורי'. פי' ר' אשי זרק הרוק לאחוריו בשעת התפלה:

לא סבר לה מר להא דר' יהוד' מבליעו באפרקסותו. והא דלא א"ל רבינ' לר' אשי, לא סבר לה מר להא דר' יהוד' מבליעו בטליתו, י"ל משום דר' אשי עשיר גדול היה (גיטין נ"ט ע"א), ומסתמ' טלית נאה היה לו, לכן א"ל מיד סיפ' דמילת' דר' יהוד' מבליעו באפרקסותו. ובזה ניח' מה שפירש"י ד"ה אפשר כר' יהודה להבליעו באפרקסותו וכו', ולא פי' להבליעו בטליתו, משום דגבי רבי שייך ג"כ כמו ר' אשי:

אנינא דעתאי. פי' אסטניס אני שאיני יכול לראות דבר מאוס, ומאוס לי להבליעו בכסותי (ש"ע צ"ז ס"ב), ועיין בשפ"ח לעיל ט"ז ע"ב לרש"י ד"ה רחץ:

עובר בעשה וכו'. ועיין ענין זה כתובות קי"א ע"א, ותוס' שם ד"ה בבלה, ורמב"ם פ"ה מה' מלכים הי"ב וז"ל לעולם ידור אדם בארץ ישראל, אפילו בעיר שרובה עכו"ם, ואל ידור בח"ל ואפילו בעיר שרובה ישראל וכו', כשם שאסור לצאת מהארץ לח"ל, כך אסור לצאת מבבל לשאר הארצות, שנאמר בבל יבואו ושמה יהיו, ועיי"ש בכסף משנה שכתב שא"י בכלל שאר הארצות עיי"ש ודו"ק:

אמר איזיל שוא שמע מיני' מילת' וכו' והדר אפיק. י"ל שעשה כן, להראות דהא שלא שומע לדבריו של ר' יהוד', לענין עליות ארץ ישראל, לא מפני שדברי ר' יהוד' אינן חשובים בעיניו, אלא לפי שלענין דבר זה היינו לעלות לא"י, לא ס"ל כותי', אבל לעולם אפילו דבר א' מדברי ר' יהוד' או מבית מדרשו חשוב בעיניו מאד לכן עשה כן וסיים אפילו לא באתי אלא לשמוע דבר זה די. א"נ לקיים אל יפטר אדם מחבירו אלא מתוך דבר הלכה שמת"כ זוכרהו (לקמן ל"א ע"א):

מרחיק לאחוריו. י"ל בדיוק נקט לשון זה, לאשמעינן ב' דברים, חדא שהולך לאחוריו דוק' באופן זה, שיהא פניו נגד המקום שהתחיל להתפלל, דכשיחזיר פניו, יהא נראה כאילו אינו רוצה לחזור לתפלתו (כמ"א סי' ק"ג סק"ב), ועוד דגם לא ירחיק לצדדים, והוא ג"כ מה"ט, שלא יהא נראה כאילו אינו רוצה לחזור לתפלתו (בית יוסף שם):

יצרתנו נקבים וכו'. והוא מעין ברכת אשר יצר (כדלקמן ס' ע"ב). ודע דפרישה והגר"א ס"ל דוק' במרחיק לאחוריו כדמיירי באיכ' דאמרי אומר "הרבון, אבל כשעמד במקומו כלישנ' קמא ונתעטש מלמטה אינו אומר הרבון, לפי שאינו נראה לבני אדם ואינו צריך התנצלות, אבל האליהו רבה כ' אף כשעומד במקומו אומר הרבון (ע"י):

ואינו יכול להוציא ראשו וכו'. משמע דביכול להוציא ראשו, די בהוצאת ראשו, ומותר לקרות אף ליש אומרים כאן, ולכאור' והא לבו רואה את הערוה, וי"א ס"ל לבו רואה הערוה אסור ודו"ק:

חוצץ בטליתו וכו'. פי' מדביק בטליתו (עי' רש"י). ודע דה"ה חוצץ בזרועותיו, וכמו שהעתקתי בשפ"ח לעיל ע"א לתוס' ד"ה שנים עיי"ש:

על לבו. פי' למטה מלבו, דאל"כ הרי עדיין לבו רואה הערוה, ועיין ביד אפרים לש"ע סי' ע"ד, וז"ל על לבו, אפשר שצ"ל עד לבו דהיינו ממטה ללבו וכו' ודו"ק:

א"ר הונ' א"ר יוחנן היה מהלך וכו' א"ל ר' חסד' האלקים וכו' איכא דאמרי אמר רבה בב"ח א"ר יהושע בן לוי וכו' א"ל ר' חסדא האלקים וכו'. הא דפליגי האיכ' דאמרי על לישנ' קמא, י"ל משום דאית' (גיטין ז' ע"א) א"ל ריש גלות' לר"ה כלילא (עטרת חתנים) מנ"ל דאסור, א"ל מדרבנן וכו', אדהכי קם ר"ה לאפנוי א"ל ר' חסדא קרא כתיב וכו', אדהכי אתא ר"ה, אשכחינהו דהוי יתבי, א"ל ר"ה לר' חסדא, האלהים מדרבנן, אלא חסדא שמך וחסדאין מילך ופרש"י ר' חסדא תלמידו של ר"ה הוה, ולא היה משיב בפניו, וכי קם ר"ה א"ל ר' חסדא לריש גלות' קרא כתיב עיי"ש, לפי"ז י"ל היינו טעמ' דפליגי כאן איכ' דאמרי על לישנ' קמא, משום דלא מסתבר דר' חסדא יאמר לרבו ר"ה, לשון כזה שרבו ר"ה אמר אליו התם בגיטין:

מבואות המטונפות. הוא המקום שיש בו צואה ומי רגלים (רמב"ם פ"ב מק"ש):

מניח ידו על פיו וכו'. פי' שקורא כ"כ בלחש שאינו ניכר כלל שמרחש בשפתיו והוי כמהרהר (פרישה סי' פ"ה), ובהג' מהרא"מ פי' דמניח ידו על פיו הוי מטעם להפסיק בין פיו לצואה עיי"ש:

ומי א"ר הונא הכי. ללישנ' קמא קפריך, וכן לקמן ומי א"ר יוחנן הכי ללישנ' קמא קפריך:

והא"ר הונא ת"ח אסור לעמוד במקום הטנופת לפי שא"א לו לעמוד בלא הרהור תורה. י"ל ר"ה לשיטתי' אמר הכי, דאית' (תענית כ' ע"ב) ר"ה הוה לי' חמרא, בההוא ביתא רעיעא, ובעי לפנוייה, עיילי' לר' אדא בר אהבה להתם וכו', מאי הוה עובדי' דר"א בר אהבה וכו', דאמר לתלמידיו, מימי לא הרהרתי במבואות המטונפות, ולא הלכתי ד' אמות בלא תורה וכו', ופי' מהרש"א (במגילה כ"ח ע"א) דהיינו רבותי', דאף שלא הלך ד' אמות בלא תורה, אפ"ה לא הרהר במבואות המטונפות עיי"ש, וא"כ הרי מוכח דר"ה לא היה יכול ליזהר כר' אדא בר אהבה, לכן אמר הכי לשיטתי':

והאמר רבה ב"ב חנה א"ר יוחנן בכ"מ מותר להרהר בד"ת חוץ מבית הכסא וכו'. ופריך מכח כל שכן, דהא כאן אוסר ר' יוחנן אפילו הרהור, כל שכן שאוסר לקרות ק"ש בפה, כדמוכח (לעיל כ' ע"ב) בעל קרי שמותר ק"ש, רק בהרהור, ולא בפה. ועוד פריך מכח כל שכן, דהא כאן א"ר יוחנן במעשה דר' אבהו, אפילו כשכבר קורא ק"ש, פוסק מלקרות, שהרי אמר אם שהה כדי לקרות כולה חוזר לראש, וא"כ האיך אמרת כאן, דר' יוחנן מתיר אפילו להתחיל ולקרות:

א"ל לר' יוחנן להיכן אהדר וכו'. משמע דבאמצע ק"ש הפסיק בדיבור ושאל ודו"ק:

לא פסק מאי וכו'. לאו לענין דינא קפריך, אי צריך לחזור ולקרות, דהא כבר אית' (לעיל כ"ב ע"ב) היה מתפלל, ומצא צואה במקומו, תפלתו בכלל זבח רשעים תועבה, וה"ה לענין ק"ש, (עיין בשפ"ח לגמר' לעיל כ"ב ע"ב ד"ה היה מתפלל), אלא הכי קאמר לא פסק מאי נאמר עליו:

ר' אדא בר אהבה אמר מהכא כי דבר ה' בזה. ברי"ף לא גרס תיבת "מהכא. ויש לפרש קצת דהכי קאמר, אתון אמריתון דהתם "בנביאים נאמר עליו, אני אומר מהכא, דהיינו "בתורה, שהיא קרובה מנביאים, כבר נאמר עליו כי דבר ה' וגו'. וסיפ' דקרא הכרת תכרת הנפש ההיא עונה בה, ולפי"ז י"ל היינו דמסיק הש"ס אם פסק מה שכרו עליו נאמר "ובדבר "הזה "תאריכו "ימים, היפך ממש, לפי כשלא פסק, כתיב הכרת וגו', לכן כשפסק, כתיב ובדבר הזה תאריכו ימים:

דף כ"ד ע"ב רש"י ד"ה אבל לא היה מתעטף. אם נפלה טליתו כשהוא מתפלל וכו' עכ"ל, ועיין לעיל י"ד ע"ב תוס' ד"ה ומנח:

רש"י ד"ה על סנטרו. מנטו"ן (בלע"ז קיען) שלא תראה פתיחת פיו עכ"ל, סנטרו והוא פרק לחי התחתון בזקן, (והפשט הזה תפשו הפוסקים בענין פאות הזקן), אבל ברי"ף גרס ולא היה מניח ידו על סנטרו בשעת התפלה משום דנראה כגסי הרוח עכ"ל, וסנטרו כמו סטרו, כמו "צלע, נו"ן יתירה, וכמו קינסא, שהוא קיסם, חנגא חג (ערוך ערך סנטר):

רש"י ד"ה ה"ז מנביאי השקר. דכתיב ויקראו בקול גדול עכ"ל, בנביאי הבעל כתיב (במלכים א' י"ח כ"ה):

רש"י ד"ה המגהק והמפהק ה"ז מגסי הרוח וי"א ניכר שהוא מכוער גרסינן עכ"ל, פי' דהך ויש אומרים ניכר שהוא מכוער, דאית' בגמר' על המתעטש בתפלתו, גרס רש"י ז"ל על מגהק ומפהק:

רש"י ד"ה אלא עטוש אעטוש קשי'. דאין עטוש אלא לאונסו עכ"ל, מכאן מוכח דבשעת התפלה אסור לאדם להביא עצמו כדי שיתעטש ודו"ק:

רש"י ד"ה למטה. מפיח בקול עכ"ל, פי' הפחה ועיטוש חדא הוא, אלא עיטוש קולו נשמע, והפחה אין קולו נשמע, ועוד דל' עיטוש שייך ג"כ על למעלה (נ"י):

רש"י ד"ה כשם שעושים לו נחת רוח. שהעטוש נחת רוח לאדם עכ"ל, ומבואר בשפ"ח לרש"י לקמן נ"ג ע"א ד"ה מרפא עיי"ש באריכות קצת:

רש"י ד"ה אפשר כר' יהוד'. להבליעו באפרקסותו וכו' עכ"ל, והא דלא פרש"י להבליעו בטליתו, עיין בשפ"ח לגמר' ד"ה לא:

רש"י ד"ה ואומר. בתוך התפלה דהא מופסקת כבר ע"י הרוח לפיכך יכול להפסיק נמי ולומר דבר זה באמצע עכ"ל, אבל לדבר אחר ודאי לא יפסיק, ובבאר היטב סי' ק"ג כתב בשם של"ה שלא יפסיק בדיבור, אלא יהרהר עיי"ש:

רש"י ד"ה לדידי לא סבירא לי. לא הייתי מזקיקו להפסיק עכ"ל, פי' אלא די במניח ידו על פיו וקורא:

תוס' ד"ה א"ל לדידי וכו' ועוד דסביר' לי מניח ידו על פיו וא"כ הוי לי' ראוי וכו' עכ"ל, פי' דמאחר דהוי ראוי, אינו צריך לחזור לראש, כמבואר (לעיל כ"ג ע"א) עיי"ש רש"י ד"ה גברא דחוי היא וד"ה ומר סבר גברא חזי':

תוס' ד"ה בחבלי השוא. כלומר בחנם וכו' עכ"ל, פי' דשוא דהכא משתמש בל' למגנא, דהיינו "בחנם, ולא ל' שקר, לפי דל' לשוא משתמש ב' דברים, כדמתרגם אונקלוס (שמות כ' ז') לא תשא את שם ה"א לשוא וגו' אשר ישא את שמו לשוא, לא תימי בשמא דה' אלהך "למגנא וכו' ית די יימי בשמיה לשקרא עיי"ש:

תוס' ד"ה פסק ר"ח וכו'. אע"ג (א) דר' חסדא תלמיד דר"ה הוה וכו' (ב) מדאקשי גמר' מיני' ביומא ל' ע"א עכ"ל:

(א) דר' חסדא תלמיד דר"ה הוה. הכי אית' בב"מ ל"ג ע"א עיי"ש, ועיין שפ"ח לגמר' ד"ה א"ר הונא:

ב מדאקשי גמר' מני' ביומא. שם דף ל' ע"א אית', א"ר פפא צואה במקומה (בפי הטבעת) אסור לו לקרות ק"ש וכו', ומאי שנא מצואה על בשרו, דאיתמר צואה על בשרו וכו', ר"ה אמר מותר לקרות ק"ש, ור"ח אמר אסור, ותירץ במקומה נפיש זהומה (שחמה היא שלא יצא לאויר ולא נתפזר ריחה), שלא במקומה לא נפיש זהומה, ועיין ברא"ש:

תוכן העניינים

שפתי חכמים (ברכות)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה