אור ברסלב
שפתי חכמים (ברכות) פרק מי שמתו › דף כד.

שפתי חכמים (ברכות)· רבי אברהם אבא הרצל

פרק מי שמתו · דף כד.

דף כג:

ע"א גמר' בין כר לכסת. עיין תוס' יו"ט מקואות פ"ט מ"ב, דיש מפרשים כר הוא המצע ששוכב עליו, כסת הוא שמשים תחת מראשותיו. והרמב"ם מפרש דשניהם הם תחת הראש, אלא דכר הוא קטן, וכסת הוא גדול עיי"ש. ודע לשיטות הרמב"ם צריך ליתנם בכלי בתוך כלי ואח"כ בין כר לכסת, דכר וכסת לא חשובין כלי לענין זה, אבל לשיטות הש"ע סי' מ' ס"ג, אין צריך אלא כלי אחד, והכר מיקרי כלי שני, וכן מוכח מדברי התוס' ד"ה והא תני (מגן אברהם סי' מ' סק"ד), ובמהרש"ל כ' דמיירי שהיו מונחים בכיס או בכלי, דהא בעי כלי בתוך כלי לתשמיש עיי"ש:

והוה ידענ' דיום טביל' הוה. פי' שהיה ידוע לו דיום טבילה הוה, די"ל דהוה ההוא עובד' (דשבת קי"ט ע"א) דטבלה בגו תלתין ללידתה ואמטוה לערס' לבתרא דרבא בפומבדיתא (מעדני יו"ט):

יחזיר פניו. פי' שיחזירו שניהם אחוריהם זה לזה (מ"א סי' ע"ג סק"א):

אשתו כגופו. פי' דלהרבה דברים אמרינן אשתו כגופו, כגון דאין אשת כהן נאמנת להעיד על הבכור (בכורות ל"ה ע"ב) וכן לענין תשלומי בושת (כתובות ס"ו ע"ב), וכן צריך לכתוב וסמך ידו, למעט אשתו מסמיכ' יד על הקרבן, משום דהוה אמינ' דמותר לה לסמוך, משום אשתו כגופו (מנחות צ"ג ע"ב), עיין סנהדרין ד' כ"ח דרשינן מקרא דאשה כבעלה לענין עדות, וכן לענין פדיון שבוים, דכמו שאדם יכול לפדות עצמו, יתר מכדי שוויו, בכל ממונו, כך פודה אשתו, דאשתו כגופו (ב"י אבן העזר סי' ע"ח):

ותני' אחריתי וכו'. לא נקט ותני' אידך ודו"ק:

הישן במטה ובניו ובני ביתו בצדו הרי זה לא יקרא ק"ש וכו'. והנה דין זה הוא ג"כ לענין שכיבה לבד, אפילו בלא קריאת שמע, כמבואר בש"ע אה"ע סי' כ"א ס"ז עיי"ש, ועיין במגן אברהם סי' ע"ג סק"ב, שהקשה בזה עיי"ש:

ובני ביתו. פי' בנותיו, ולפי סברת המקשן אף אשתו בכלל:

ולר' יוסף מי ניח' והתני' היה ישן במטה ובניו ובני ביתו במטה וכו'. פי' ואשתו בכלל בני ביתו. ובתוס' וברא"ש גרס ולר' יוסף מי ניח' והתני' היה ישן במטה ואשתו ישנה בצדו וכו' עיי"ש, ופי' והא לר' יוסף מותר באשתו בהחזרת פנים, ולא צריך טלית מפסיק, ובבריית' מצריך באשתו טלית מפסיק:

תנאי היא. פי' הני תרי ברייתות, בריית' דשנים שישנים וכו', ובריית' הישן במטה וכו' פליגי בהא מילת':

לימא מסייע לי' לר"ה וכו'. פי' לימא דלא מבריית' בלבד מסייע לי' לר"ה, אלא אף ממשנה מסייע לי':

וקוצה חלתה. חותכת ומפרשת חלתה (ת"י):

אידי ואידי. פי' תינוק ותינוקת, ועיין רש"י קידושין פ"א ע"ב ד"ה זה וזה ודו"ק:

עד כדי שדים נכונו וכו'. ועיין בחלקת מחוקק סי' כ"א סקי"ב, דלאו בגדלות השנים תלי' מילת', אלא כשמגיעים לסימנים אלו אף קודם שני הגדלות וכו', וא"כ משמע דאו שנים של י"א וי"ב, או שדים נכונו אוסרין:

הכא מאי. פי' הכא גבי ב' שהיו ישנים, דליכ' תיובת' אדשמואל מאי:

המסתכל. פי' מעיין בהשגחה והכוונה (ר"י עמדין) המסתכל באצבע וכו'. פי' שהיא מקום "טבעת, כמסתכל במקום "כומז, שהרי כפרה זו על שנסתכלו בה (רש"י שבת ס"ד ע"ב) וקשי' לר' יצחק דאמר טפח, והא אפילו באצבע קטנה אמרינן הכי:

התורף. פי' ערוה (רמ"א):

אמר שמואל קול באשה ערוה שנאמר כי קולך ערב וגו'. ובירושלמי דמס' חלה פ"ב להלכ' א' הכי אית', אמר שמואל קול באשה ערוה, מה טעם (ירמי' ג') והיה מקול זנותה ותחנף הארץ (מפרשים). והא דקול באשה ערוה, היינו בשעה שמזמרת, אבל דבורה לא מקרי ערוה ואפ"ה אסור לכוין להנות מדבורה (עיי' חיי אדם כלל ד'):

שער באשה ערוה. ואסור בד"ת כנגדם, ודוק' מנשואות, שיש בהם איסור תורה לילך בגילוי, מדכתיב ופרע ראש האשה, מכלל שהיא מכוסה, אבל בתולות מותר, ובנכריות כיון שאינם מוזהרות לכסות שערן יש להסתפק אי דינם כבתולות (חיי אדם שם):

והיו חייך תלואים לך מנגד זה התולה תפיליו. סמך אקרא דבתרא ממראה עיניך וגו' (שלמי שמחה). ואפשר דרמז יש "חייך "תלואים עם הכולל בגמטרי' "תפיליו":

תיבעי הנחה כס"ת. פי' דהא אף לענין הנחת תחת מראשותיו, תפילין וס"ת שוין, וכמו שהעתקתי בשם הרמב"ם בשפ"ח לגמר' לעיל כ"ג ע"ב ד"ה לא יניח עיי"ש, א"כ הוי אמינ' דתיבעי הנח' כס"ת, דגם לענין זה שוין הם קמ"ל:

אני ראיתי את רבי שגיהק וכו'. פי' בשעת תפלה ודו"ק:

דף כ"ד ע"א רש"י ד"ה כל לנטורינהו טפי עדיף. להו מבזיוני כמה (גירס' הב"ח "כיון) שהוא מוזהר על שמירתן מן העכברים "ומהגנבים טפי עדיף להו מבזיוני עכ"ל, פי' (וכדלעיל כ"ג ע"א) בראשונה היו מניחין וכו' ובאין "עכברין ונוטלין התקינו וכו' ובאין "עוברי דרכי' ונוטלן התקינו שיהא אוחזן בידו ונכנס לב"הכ עיי"ש, (וכדלעיל י"ק ע"א) ואם היה מתירא מפני נכרים ומפני לסטים מותר בעצמות המת ובס"ת אפילו לרכוב עליהם עיי"ש:

רש"י ד"ה בכילת'. ביריעה הפרושה סביבות מטתו קושרן עכ"ל, עיין באר היטב סי' ר"מ סקט"ז, וילון סביב הספרים, או סביב המטה, לא מיקרי מחיצה הואיל ונעים ונדים, ואם א"א בענין אחר מותר לשמש מטתו בחדר שבו הספרים, בזמן עונה וליל טבילתה וליל יציאתו וביאתו מדרך עיי"ש, ואפשר מה"ט שלא יהי' היריע' נעים ונדים, לכן צייר וקושרן:

רש"י ד"ה אשרשיפא. ספסל עכ"ל, משמע מגמר' ומפרש"י כשנותן אותן אספסל, ופריס סודר' עליהם די בכך, ואפשר דהטעם דתיק שלהן חשיב כלי א', ופריסת סודר חשוב ככלי שני, והוה להו ככלי בתוך כלי, אבל בש"ע סי' ר"ע ס"ו כתב הדין הזה בלשון הזה, ואם פירס טלית ע"ג ארגז, חשוב ככלי בתוך כלי עיי"ש ודו"ק:

רש"י ד"ה יום טבילה הוה. (א) יום שטבלה אשתו (ב) דהוה לי' ליל תשמיש והיינו כשמואל דאמר (לעיל כ"ג ע"ב) אפילו אשתו עמו עכ"ל:

(א) יום שטבלה אשתו. לאו דוק' יום, דהא בדליכ' אונס אסור' לטבול ביום, אפילו ביום שמיני, דנדה בין בזמנה בין שלא בזמנה, אינה טובלת אלא בלילה כדאית' (נדה ס"ז ע"ב). א"נ דוק' ביום, ובתר דתיקן רבא במחוזא ליטבל ביום, משום סכנת אבולאי, דהיינו שוערי העיר ונכרים הן (נדה שם), דגם כאן על רבא קאי (ועיין במעדני יו"ט שהבי' ראי' משום שנקט הש"ס יום טבילה הוה לפירוש רבינו יונה, דפי' יום שטבל רבא לקריו ששמש מטתו עיי"ש):

ב דהוה לי' ליל תשמיש. הנה בטור וש"ע אור"ח סי' ר"מ ס"א כתבו מכאן וכל אדם חייב לפקוד את אשתו בליל טבילתה עיי"ש בבית יוסף. וז"ל הסדרי טהרה סי' קפ"ד סקי"ד, לא מצינו שום מעלה לליל טבילה, יותר משאר מצות עונה, שנתנו בה חכמים, דליל טבילה לא מצינו בפי' בגמר' דמצוה היא, אלא בגמר' דברכות כ"ד ע"א, ממה שפרש"י יום שטבל אשתו דהוי לי' ליל תשמיש עכ"ל. ועיין בתשובת החתם סופר יור"ד סי' ק"ע, וז"ל דמה שהרגילו לומר דעונת ליל טבילה מצוה, י"ל משום דעל ידי כן האשה זריזה למטבל, דרוצה אשה בקב וטפלות, ואילולי כן היתה מתעצלה, ולא היה לבעל פת בסלו, ובא לידי הרהור עבירה ח"ו, וטעם זה שייך אפילו במעוברת ומניקת וכו' עיי"ש. אבל מה שכתב שם בתשובה וז"ל ותו דהך מצוה מחודש מאחרונים דליל טבילה אין לה שורש כ"א ממ"ש ב"י בשם הירושלמי באור"ח סי' תקע"ד דמותר לשמש בשני רעבון וכו' עיי"ש, הנה ממה שהעתקתי מס' סדרי טהרה, מבואר דכבר נרמז כן בגמר' ברכות כ"ד ובפרש"י שם, וגם הגאון בעל החתם סופר ז"ל ציין דברי הסדרי טהרה הלזה. ודע דיש לומר טעם דמצות עונה לליל טבילה, כעין שכתב בס' חיי אדם כלל קל"א סי"ב, וז"ל והגר"א היה מהדר לאכול מצות מחדש, בליל י"ח ניסן, כיון שהיה עליו שם איסור עד היום, כדי להראות שמה שנמנע היה מחמת מצות הבורא, וכעין זה כתבו התוס' שבועות י"ז ד"ה לא קראו עיי"ש עכ"ל, כן הכי נמי צריך לפקוד לאשתו בליל טבילתה (חוץ ממצות פ"ור), להראות שמה שנמנעו מתשמיש עד עכשיו, היה מחמת מצות השי"ת. וכעין זה פי' (במדבר ו' כ') ואחר ישתה הנזיר יין עיי"ש, דייק' אחר שהביא הנזיר קרבנותיו, ישתה הנזיר יין, להראות מה שנמנע עד עכשיו מלשתות, היה מחמת מצות נזירתו. וענין דטבילה בזמנה מצוה, עיין מזה בתשובת החתם סופר חיור"ד סי' קצ"ו:

רש"י ד"ה ולאגמרן הלכה למעשה. מה שציוני וכו' ללמדני הלכה לעשות מעשה כשמואל עכ"ל, פי' כשמואל, וכמו שפירש ר' ירמי' לדברי שמואל:

רש"י ד"ה אשתו כגופו. ורגיל בה וכו' עכ"ל, ואפילו בנושא אשה חדשה, דלא רגיל בה עוד כולי האי, מ"מ לענין זה כגופו, וכעין דאמרינן לאחר ביאה ראשונה, כבר לבו גס בה:

רש"י ד"ה בשלמ' לר' יוסף. דאמר וכו' והא דקתני בני ביתו אינו אשתו עכ"ל, פי' והא דקתני בני ביתו, אינו אשתו, אלא בנותיו בכלל (שמעתי):

רש"י ד"ה היה ישן במטה ובני ביתו. ואשתו בכלל ביתו עכ"ל, פי' כדאית' ריש מס' יומא, ביתו זו אשתו, ועיין בתוס' ד"ה והתני'. ודע דרש"י גורס והתני' היה ישן במטה ובני "ביתו במטה וכו' וכן גורס הב"ח, ולא כגירס' שלפנינו והתני' היה ישן במטה "ובניו "ובני "ביתו במטה, ולפי"ז משום דכאן לא תנא "בניו אלא "בני ביתו, לכן פרש"י ואשתו בכלל ביתו, משא"כ לעיל דתנא בניו ובני ביתו, לכן מסתבר בני ביתו היינו בנותיו, ולא אשתו:

רש"י ד"ה וקוצה חלתה ערומה. ואע"פ שערום אסור לברך וכו' עכ"ל, פי' כדאית' (שבת כ"ג ע"א) ערום היכי מברך, והא בעינן והיה מחניך קדוש, ופרש"י ולא יראה בך ערות דבר, אפילו דיבור דהזכרת השם לא יראה בך ערות דבר עיי"ש (ועיין ב"מ קי"ד ע"ב):

רש"י ד"ה אבל לא האיש. מפני שהבצים והגיד בולטין ונראין ואע"פ שמגולות עגבותי' והיינו סייעתא עכ"ל, מה שפרש"י "ואע"פ שמגולות "עגבותי' "והיינו "סייעתא, אאשה קאי, ושייכים לרש"י ד"ה וקוצה ודו"ק:

רש"י ד"ה כגון שהיו פניה טוחות. דבוקות ומכוסות בקרקע, טוחות משמע ל' שעיעו' טיח חלק שאינה בולטות (אפלטייר"שא בלע"ז פלאטט) עכ"ל, ז"ל פי' המשניות לרמב"ם פ"ב חלה מ"ג, מפני שהיא יכולה לכסות עצמה, פי' כשתשוה רגליה, וישיבתה על הארץ, ותאסף רגליה זה לזה, לא תראה לה ערוה וכן אמרו בגמר' כגון שהיו כל פני' טוחות בקרקע עכ"ל:

רש"י ד"ה בת י"א ובן י"ב. זמן שהן באות לכלל שערות ושדיהן נכונים וכו' עכ"ל פי' שדים נכונו, בסימני נערות, בסימנים שבדדים, דהיינו בוחל, כדתנן (נדה מ"ז). וז"ל ערוך "בחל, ג' סימנים בדדין, א) פגה, עודה תינוקת, כדכתיב התאנה חנטה פגיה, ב) "בוחל (האלבצייטיג בלע"ז) אלו ימי הנעורים, כדתנן התאנים משיבחילו, ג) "צמל, כמאן דאמר יצאת מלאה ובאה ריקנית עכ"ל:

רש"י ד"ה התם אמר רבא. גבי תפילין תחת מראשותיו דקאמר שמואל (לעיל כ"ג ע"ב) וכו':

רש"י ד"ה יצא שערו בבגדו. שנקב בגדו נגד זקן התחתון ויצא מן השער בנקב מאי וכו' עכ"ל, פי' דוק' בשל איש קמבעי' לי', אבל בשל אשה פשיטי דאסור, כדמשמע מש"ע אור"ח סי' ע"ה ס"ב עיי"ש. ודע דברמב"ם ובש"ע לא הבי' דין זה (עיי' מגן אברהם ע"ה סק"ב) ודו"ק:

רש"י ד"ה לאסתכולי בה. אם אשת איש היא עכ"ל פי' דלהביט ביופי' של אשה, כתב נמוקי יוסף דאסור מדאוריית', משום דלא תתורו אחרי עיניכם, והרמב"ם ס"ל מדרבנן, ובפנוי' לכ"ע מדברי קבלה, והרהור אפילו בפנוי' אסור מדאוריית' (בית שמואל כ"א סק"ב):

רש"י ד"ה תכשיטים שבפנים וכו' עכ"ל, רש"י יש לו גירס' אחרת מגירס' שלפנינו:

רש"י ד"ה עם תכשיטין שבחוץ. אצעדה וצמיד הן הביאו אותן על כפרת הרהור עבירה שנסתכלו בבנות מדין עכ"ל, בענין הממונים של אנשי הצבא, שהלחמו עם מדין הביאו קרבן על שלא נחסר מהם איש, כתיב (במדבר ל"א נ') ונקרב את קרבן ה' איש אשר מצא כלי זהב אצעדה וצמיד טבעת עגיל וכומז לכפר על נפשותינו לפני ה', ופרש"י אצעדה אלו צמידים של רגל, וצמיד של יד, עגיל נזמי אוזן, וכומז דפוס של בית הרחם, לכפר על הרהור הלב של בנות מדין עכ"ל. ופרש"י בחומש הוא עולה כפרש"י כאן:

רש"י ד"ה לאשתו ולק"ש. אם טפח מגולה בה לא יקרא ק"ש כנגדה עכ"ל, טעם הטפח לפי ששיעור טפח הוי מקום התורף (הב"ח):

רש"י ד"ה שוק. באשת איש, ערוה, להסתכל, וכן באשתו לק"ש עכ"ל, ואע"ג שכ"מ שדרך לכסותו הוי ערוה, ומאי ארי' שוק (מעיו"ט), הרשב"א כתב דקמ"ל בשוק, דאע"פ שאינו מקום צנוע באיש עיי"ש, א"ג לפי מה שכ' הט"ז דשוק אפילו באשתו אסור, ואפילו בפחות מטפח, על שהוא מקום הרהור יותר משאר אברים, יש לומר שקמ"ל דשוק אפילו פחות מטפח אסור אפילו באשתו (ע"י):

רש"י ד"ה גלי שוק. וכתיב בתרי' תגל ערותך עכ"ל, אפשר דרש"י לא היה לפניו הגירס', אלא שנאמר גלי שוק עברי נהרות ותו לא. א"נ משום דבש"ס נקט וכתיב תגל ערותך וגו' ולא נקט וכתיב בתרי', ובאמת הן ב' פסוקים דסמיכי אהדדי (ישעי' מ"ז ב' ג') לכן פרש"י כן:

רש"י ד"ה קולך ערב. מדמשבח לה קרא בגוה ש"מ תאוה היא עכ"ל, פי' דהא קרא מנ' שבחים, כי קולך ערב ומראך נאוה, ומשמע כמו ומראך נאוה, שהיא בודאי תאוה היא כך. קולך ערב תאוה היא:

רש"י ד"ה דורשי רשומות. קשרים וסתומים הכלולים בתורה, דורשי חמורות גרסינן והיא היא עכ"ל, עיין תוס' סוטה ט"ו ע"א ד"ה כמין "חומר, פי' מרגליות, א"נ "בושם, א"נ כמין "מעשה דבלשון ארמית אומר אדם לחבירו מה חמרך כלומר מה מעשיך עיי"ש, ובערוך ערך המר, יש גורסין המורות, הומר בה"א, ופי' כמין מעשה, ויש גורסין חומר בחי"ת, ומפרשין להחמיר עליו עיי"ש:

רש"י ד"ה זה התולה תפיליו. "שהתורה חייו של אדם וכו' עכ"ל, כמפורש בקרא כי היא חייך ואורך ימיך (דברים ל' כ'), ועיין לקמן ס"א ע"ב במעשה דר' עקיב' עיי"ש. ואע"ג דכאן "בתפילין מיירי, ורש"י כ' "שהתורה, י"ל מ"מ דהא מה שנוגע לענין בזיון, קצת דינן של תפילין שוו' לס"ת, כמו שהעתקתי בשפ"ח לגמר' ד"ה תיבעי הנח' כס"ת. והב"ח מגיה וגורס "שהתפילין חייו של אדם, כדאית' (מנחות מ"ד) א"ר לקיש כל המניח תפילין מאריך ימים, שנאמר אדני עליהם יחיו:

רש"י ד"ה שגיהק. ריטוי"ר (בלע"ז רילפסען) ענין נפיחה מן הפה וכו', פיהק. באליי"ר (בלע"ז געהנען) וכו', מתעטש שטרנו"דר (בלע"ז ניסען) וכו', ויש שדורשים גיהק נוטריקון גו היקם והוא שטריילי"ר (בלע"ז זיך אייסרינטעלן, אויסרענגערן) וכו':

רש"י ד"ה ורק. ע"ג קרקע עכ"ל, פי' ולא היה מבליעו בכסותו, לפי שהיה איסטניס, וכדלקמן ע"ב עיי"ש:

תוס' ד"ה והא תני ר' חייא. וא"ת וכו' שהרי בבריית' (דלעיל כ"ג ע"ב) נמי תני וכו' ומ"מ קשי' לישני דמיירי באשתו עמו דבעי כלי בתוך כלי עכ"ל, פי' והא דאשתו עמו צריך דוק' כלי בתוך כלי, כדאית' (לקמן כ"ה ע"ב) בית שיש בו ס"ת או תפילין אסור לשמש בו את מטתו עד שיוציאם או שיניחם כלי בתוך כלי, ועיין במהרש"א:

תוס' ד"ה שנים שהיו ישנים במטה. וא"ת (א) והרי רואה ערות עצמו וכו' וא"ת (ב) והרי לבו רואה הערוה וכו' (ג) א"נ חוצץ בבגדו כנגד לבו עכ"ל:

(א) והרי רואה ערות עצמו. פי' דבשוכב ערום מיירי:

ב והרי לבו רואה הערוה. פי' (ולקמן כ"ה ע"ב) פריך הש"ס פשיטות, והרי לבו רואה את הערוה, ומדפריך הכי בפשיטות, משמע לבו רואה הערוה אסור (תוס' לקמן), ומשני בגמר' קסבר לבו רואה הערוה מותר עיי"ש:

ג א"נ חוצץ בבגדו כנגד לבו. וה"ה דהוי מצי לתרץ שחוצץ בזרועו, וכעין שכתב בב"י סי' ע"ד, וז"ל כ' רבינו יונה שאם מחבק גופו בזרועותיו, דייני' לי' כהפסקה מבגד ומותר, ואע"ג שאם מתכס' לבו בידיו, כדי שלא יהי' לבו רואה הערוה, לא חשיב כיסוי, דשאני כיסוי ביד, דכיון דלב ויד חד גופ' אינון, אין הגוף יכול לכסות עצמו, אבל לענין הפסק, אפשר דמפסיק, אע"ג דחד גופא אינון עכ"ל:

תוס' ד"ה והתני' וכו' דלא אשכחן אשתו דמקרי' בני ביתו וכו' עכ"ל, עיין פסחים צ"ט ע"ב תוס' ד"ה ולא, ועיין בפרי חדש אור"ח בליקוטיו סי' רצ"ח (מפרשים).

וברא"ש גרס ג"ה היה ישן במטה "ואשתו ישנה בצדו וכו':

תוכן העניינים

שפתי חכמים (ברכות)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה