שפתי חכמים (ברכות)· רבי אברהם אבא הרצל
פרק מי שמתו · דף כג:
ע"ב גמר' אמר רבא כי הוה אזלינן בתרי' דר' נחמן וכו'. וכעין זה חולין מ"ח ע"א:
וס"ת בזרועו. (ובש"ע סי' צ"ו) ולא ספר מכתבי הקודש עיי"ש:
ולא ישתי' בהן מים. פי' לא בתפילין ולא בס"ת, ולפי דברי הרמב"ם מיירי הך ולא ישתין בהם, בין שהתפילין בראשו או בידו, ומצאתי באחרונים שכתבו הטעם משום היסח הדעת וגם כשתפילין בידו שייך כן, אבל לפי' התוס' ד"ה דברים, וכן לפי' הרא"ש מותר להשתין בב"הכ עראי כשהתפילין בראשו דליכ' חשש ניצוצות, וכשהתפלין בידו אסור (ועיין בב"י סי' מ"ג).
ודע הא דלא ישתין כשס"ת עמו, אינו מפורש ברמב"ם ובש"ע, כמו שמפורש בתפילין סי' מ"ג באור"ח, אלא הא דלא יכנס עם ס"ת לבית הכסא, מפורש ברמב"ם ה' ס"ת פ"י ה"ו וביור"ד רפ"ב ס"ד עיי"ש, ובסנהדרין כ"א ע"ב יליף לי' מדכתיב והיתה עמו וקרא בו, מקום הראוי לקרות בו.
ואפשר שסמכו על הא שכתבו הרמב"ם וש"ע ביור"ד שם סעיף א', חייב אדם לנהוג כבוד גדול בס"ת וכו', ולא ירוק כנגד ס"ת, ולא יגלה ערותו כנגדו, ולא יפשוט רגלו כנגדו עיי"ש, וא"כ כל שכן שלא ישתין כנגד ס"ת או כשס"ת עמו (ועיין מגן אברהם מ"ג סקי"ד):
הרוצה ליכנס לסעודת קבע מהלך י' פעמים ד' אמות וכו'. ז"ל הרמב"ם פ"ד מה' דעות ה"ב, ולא יאכל עד שיבדוק עצמו יפה יפה, שמא יהי' צריך לנקביו ולא יאכל אדם עד שילך קודם אכילה, עד שיתחיל גופו לחום, או יעשה מלאכה, או יתיגע יגע אחר וכו' עיי"ש. ואע"ג דרמב"ם לא הזכיר מסעודה קבע, י"ל דסבר' הוא דדוק' לסעודת קבע צריך שיבדוק עצמו כ"כ, אבל הש"ס הזכיר מהילוך ד' אמות, ורמב"ם כתב שיעור אחר ודו"ק:
הנכנס לסעודת קבע חולץ תפיליו וכו'. אבל אכילת עראי אוכל והוא לבוש תפיליו (ש"ע סי' מ'):
מניחן על שלחנו וכן הדור לו. הא דנקט ל' וכן הדור לו, י"ל דהא הטעם שצריך לחלצם, הוא משום שמא ישתכר בסעודתו, לכן יניחם על שלחנו, ומת"כ שתפליו לפניו, זכור יזכור שצריך להניחם עוד, ומת"כ יזהר מלהשתכר וישאר בהדרתו, דהא ניוול ובזיון לו כשמשתכר:
לא קשי' הא דאזמני' הא דלא אזמני' דא"ר חסדא וכו' ולאביי דאמר וכו'. פי' הא דתני' צורר אדם, מייר' דלא אזמני', והא דתני' לא יצרור, מיירי כשאזמני' ואליב' דאביי דאמר הזמנ' מילת' היא, אזמני' אע"ג דלא צר ביה וכו':
דא"ר חסדא וכו' דאזמני' למיצר בי' תפילין צר בי' תפילין אסור וכו'. פי' לר"ח דצריך אזמני' וצר בי', הכי פי' דצר בי' חד זימנ' אדעת' למיצר בי' לעולם (ב"י סי' מ"ב):
אסור למיצר בי' "פשיטי וכו' שרי למיצר בי' זוזי וכו'. פשיטי היינו פרוטות, וברישא רבותא קמ"ל, דנקט אפשיטי דהיינו פרוטות, דלהוצאה ניתנו, ומסתמ' אינו צר אותם אלא דרך עראי אפ"ה אסור, ובסיפא רבותא קמ"ל, אע"ג דזוזי דצר אותם דרך קבע, דלאו להוצאה ניתנו כ"כ, כמו פרוטות, אפ"ה שרי (מג"ת) צר בי' ולא אזמני'. פי' צר בי' לפי שעה ולא אזמני' להיות שם לעולם (מ"א סי' מ"ב סק"ז):
הזמנ', שהזמינו לכך ונקרא שם התפילין עליו (כך משמע מרש"י סנהדרין מ"ז ע"ב ד"ה הזמנ'):
מילת' היא. פי' כאילו כרכו בו (שם):
א"ל הכי אמר שמואל וכו'. משום דר' יהוד' היה תלמידו של שמואל אחר שלמד מרב (כרש"י חולין) לכן אמר כן:
אפילו אשתו עמו. פי' שמשמש (ש"ע מ' ס"ד). ודע דאין זה כי הא (דלקמן כ"ד ע"א) א"ל הכי אמר שמואל ואפילו אשתו עמו עיי"ש:
לא יניח אדם תפיליו תחת מרגלותיו מפני שנוהג בהן מנהג בזיון. היינו אפילו כשהניח התפילין בכלי תוך כלי, אסור להניחם תחת מרגלותיו, וכן תחת מראשותיו כנגד ראשו (ש"ע מ' ס"ג).
ודע דרמב"ם פ"ד מה' תפילין לא הבי' איסור דתחת מרגלותיו עיי"ש, וי"ל משום דרמב"ם בה' תפילין פ"ד הכ"ד, הבי' דין זה דתחת מראשותיו בתפילין ובס"ת כחדא, הרי דס"ל הרמב"ם דדין ס"ת ותפילין שווין לענין זה, ובה' ס"ת פ"י ה"י כתב ולא יפשיט רגליו כנגדו עיי"ש, לכן סמך בתפילין על דבריו שכ' בס"ת ודו"ק:
אע"ג דתני' תיובת' דשמואל. פי' אע"ג דתני' בריית' דתיובת' ממנה לשמואל, אפ"ה הלכת' כוותי' דשמואל. והטעם משום דיש כח להאמורא לשבש הבריית', כשיודע הבריית' ומשבש אותה, אבל אם האמור' אומר דבר מסבר' דנפשי', ונמצא בריית' דלא כותי' סמכינן אבריית', דאילו היה יודע האמור' הבריית', לא הוה פליג עלה (רא"ש דפרקין סי' ל"ה).
ויש מן האחרונים שכתבו ללמוד מכאן היכא דאיכ' סברא, כאותו האמורא דאיתותב, עבדינן כוותי', ולא אשגחינן בתיובת' (עי' בהג' בצלאל ז"ל). ועיין רשב"ם (בב"ב נ"ג ע"ב) היכ' דאמרינן תיובת' פעם אחת, יוכל להיות שהלכה כמותו, והיכא דאמרינן "תיובת' "דפלוני תיובתא אין הלכה כמותו, וכאן אמר ב' פעמים תיובת' ואפ"ה מסיק הלכה כשמואל, ואפשר דווקא הפוסקי' לא יפסקו כמ"ד שנאמר עליו ב' פעמים תיובתא, אבל הגמר' פוסק כותי' (אחרונים):
דף כ"ג ע"ב רש"י ד"ה ננטרן. (א) ישמרוני אכניסם עמי וישמרוני לב' מן המזיקין עכ"ל:
(א) ישמרוני. כמו שאני מכניסם לשמרם, כך ישמרוני:
ב מן המזיקין. דשכיחי התם בב"הכ, כדאית' (לקמן ס"ב ע"ב) :
רש"י ד"ה לית הלכת' כי הא מתנית'. דקתני לא ישתין בתפילין עכ"ל, משמע אבל לענין דלא ישתין כשס"ת בזרועו הלכת' היא, ועיין בשפ"ח לגמר' ד"ה ולא:
רש"י ד"ה דב"ש היא, דאמרי (לעיל עמוד א'). ושם אית' ג"כ דברי ב"ה שאוחזן בידו ונכנס:
רש"י ד"ה מאי לאו תפילין. שאמרו ב"ה וכו' ולהשתין בהם אסרו כדמפרש טעמ' לקמן עכ"ל, והטעם שמסיק הש"ס הוא, משום דבקבוע ליכ' ניצוצות, אבל בעראי ולהסתין דאיכ' ניצוצות אסרו:
רש"י ד"ה הא לא שרו. בב"הכ קבוע עכ"ל, פי' דהא אמרי ב"ש, הנכנס לב"הכ קבוע חולץ תפיליו בריחוק ד' אמות, ומניח בחלון הסמוך לר"ה, ונכנס וכשהוא יוצא מרחיק ד' אמות ומניחן (לעיל ע"א), הרי דב"ש לא שרו ולא מידי:
רש"י ד"ה דליכא ניצוצות. שיהא צריך לשפשפן בימינו מעל רגליו עכ"ל, פרש"י בימינו, משום דאית' (לעיל ע"א) אוחז התפילין בימינו:
רש"י ד"ה דאי אתי' לה בתורת ק"וח. לומר וכו' אין לי עליו מה להושיבך שאין לי למצוא שיהא בשום מקום ב"הכ עראי חמור מן הקבוע וכו' עכ"ל, ואע"ג לפי מה דאית' (מכות ט"ז ע"ב) המשהה נקביו גדולים עובר רק משום בל תשקצו, והמשהה נקביו קטנים עובר משום בל תשקצו, ועובר עוד על לא יהי' בך עקר (עיין טו"ז אור"ח ג' סקי"ג ובכורות מ"ד ע"ב), א"כ הרי דמצינו מקום דחמורים קטנים מגדולים, י"ל מ"מ לענין דינ' דב"הכ לא מצינו ודו"ק:
רש"י ד"ה הנכנס לסעודת קבע. וגנאי הדבר שיצטרך לנקביו בתוך הסעודה עכ"ל, ואין לדקדק ל"ל משום גנאי, דתיפוק לי' משום איסור', דהא אית' (בשבת פ"ב ע"א) הנצרך לנקביו ואוכל, דומה לתנור שהסיקוהו ע"ג אפרו, וזהו תחלת רוח זהומא עיי"ש, די"ל התם בשבת, מיירי שכבר צריך נקביו כשאוכל, אבל כאן עדיין לא צריך לנקביו, אלא קאמר שיעשה פעולה להקדים נקביו, שלא יצטרך להם בתוך הסעודה משום גנאי:
רש"י ד"ה מהלך י' פעמים וכו'. ובכל פעם ופעם בודק עצמו וכו' עכ"ל, דייק כן דאל"כ יאמר סתם מהלך ארבעים אמות (מג"ת). והנה איכ' חילוק בין כשהולך י' פעמים ד' אמות, שאז בודק עצמו י' פעמים, וכשהולך ד' פעמים י' אמות, בודק עצמו ד' פעמים:
רש"י ד"ה וכן הדור לו. שיהיו מזומנים לו ויחזיר ויניחם בשעת ברכה עכ"ל, ז"ל הרמב"ם ה' תפילין פ"ד הט"ו, הנכנס לסעודת קבע חולצן ומניחן על שלחנו, עד שיטול ידיו (מים האחרונים), ואח"כ יניחם ויברך על מזונו והוא לבוש בהן עכ"ל, הרי דבשעת ברכת המזון כבר עליו התפילין ונסתפקתי לפי"ז אם מנח תפילין קודם ברכת המזון, אי הוי הפסק, ואסור לו לשתות עד שבירך לפני' (וכתבתי "לשתות משום שיטות הרא"ש שחולקין עליו ר"י ור"ן ש"ע קע"ט ס"א), והוה דינו כמו שנטל מים אחרונים, או אמר הב לן וניברך, או נטל הכוס לברך, כדאית' בתוס' (לקמן מ"ב ע"א) ד"ה תכף וש"ע סי' קע"ט ס"א וסעיף ג' עיי"ש, וקצת משמע מדברי ש"ע אור"ח סי' מ' ס"ח, שכתב אבל לאכילת עראי א"צ לחלצן עיי"ש, משמע דיכול לאכול ולשתות אחר הנחתן, דלא הוי טפי מאכילת עראי, דהא כבר אכל ודו"ק:
רש"י ד"ה באפרקסותי'. סודר של ראשו עכ"ל, פי' ושני ראשין של הסודר תלויין בפניו (כרש"י לקמן כ"ד ע"ב ד"ה אפשר):
רש"י ד"ה עם מעותיו. לא עם המעות ממש אלא ב' קשרים, זה אצל זה עכ"ל, ואפשר דרצה רש"י ליישב לפי דבתוס' ישנים (יומא פ"ה ע"ב) ד"ה תשובה, כתבו בשם רבינו תם להסתפק היכ' דתנא בלשון זה, כגון יפה ת"ת עם ד"א, אם השני' היא העיקר עיי"ש באריכות, א"כ כאן דנקט צורר "תפיליו "עם מעותיו, ולא נקט צורר "מעותיו "עם "תפיליו, יש להסתפק ג"כ דיהיו המעות עיקר, וזה דוחק, לכן פרש"י מה שפי':
רש"י ד"ה הכי גרסינן הא דאזמני' וכו' שוב אסור לצור בו עכ"ל, פי' אליב' דאביי קאי. עיין מכות י' ע"א אז יבדיל משה וגו', א"ל הקב"ה "הזרח וכו', איכ' דאמרי א"ל הזרחת וכו' עיי"ש, י"ל דתרי לשונות פליגי אי הזמנ' מילת':
תוס' ד"ה דברים וכו' אבל להשתין מותר משום דלא אשכחן בבריית' וכו' עכ"ל, עיין במהרש"א, ואע"ג דבריית' הוא (לעיל עמוד א') ההולך לב"הכ חולץ תפיליו ברחוק ד' אמות, ומוכח דאסור לפנות, י"ל מכל מקום להשתין לא מצינו הותר בבריית' (קרני ראם). ועיין בב"י סי' מ"ג: