שפתי חכמים (ברכות)· רבי אברהם אבא הרצל
פרק מי שמתו · דף כב:
ע"ב גמר' ושאלו לר' אסי א"ל ליש וכו'. פי' הא דצריך ט' קבין, לא נאמר אלא לחולה המרגיל, דהיינו חולה ששימש מטתו:
מכדי כולהו אמוראי ותנאי בדעזרא קמפלגי. הקדים אמוראי ואח"כ נקט ותנאי, וכן מאי לשון כולהו, וברש"י משמע דלא גריס תיבת כולהו ודו"ק:
ואתו אמוראי וקמיפלגי וכו'. לאו דוק' אמוראי, אלא אף תנאי, וכדפריך לעיל מכדי כולהו אמוראי ותנאי בדעזרא קמיפלגי (מפרשים):
אלא אמר רבא עזרא תיקן וכו' ואתו רבנן והתקינו לבריא לאונסו ט' קבין וכו'. והנה "ואתו "רבנן, פי' רבנן דבתר עזרא, וכעין ואתו רבנן בתר עזרא שתקנו אף לתפלה, כמו שהעתקתי בשפ"ח לגמר' לעיל ע"א ד"ה שלא עיי"ש:
אבל לאחרים מ' סאה. לפי שיש להחמיר יותר לאחרים, שצריך לפרש דבריו יותר, ועוד דעיקר טבילה דאסמכוה אקרא היינו לאחרים, דכתיב יום אשר עמדת, וסמך לי' והודעת' לבניך (תוס' ר"י חסיד), עיין רש"י ד"ה אבל:
לאתויי מים שאובין. פי' דאפילו ממים שאובין צריך מ' סאה:
הבו לי לדידי לברוך. פי' תנו לי רשות ליברך בר"הז. והטעם שאמרו כל אחד הבו לי לדידי לברוך, י"ל משום דאית' (לקמן נ"ג ע"ב) א"ל רב לר"ת בריה ברי חטוף ובריך, ופרש"י כשמושיטין כוס של ברכה הוי מחזר שיתנהו לך ותברך עיי"ש, וכן פסק בש"ע סי' ר"א ס"ד:
ר' חמא טביל במעלי' יומא דפסחא להוציא רבים ידי חובתן. וקצת יש לדקדק הא בערב הפסח בלא זה להוציא אחרים ידי חובתן, הרי הוא חייב להטביל, משום חייב אדם לטהר עצמו ברגל (כדאית' ר"ה ס"ז ע"ב), ועיין בצל"ח ביצה י"ז ע"ב ד"ה ובה"א, אי חייב לטהר קודם הרגל דוק' כשיטות מהרש"ל שם, או פירושו שברגל עצמו יטהר עיי"ש ודו"ק:
עד שלא תנץ החמ'. נתן שיעור כותיקין, ועי' לקמן כ"ה ע"ב ודו"ק:
ולא יתכסה לא במים הרעים וכו'. ז"ל הטור אור"ח פ"ו, הרוחץ במים סרוחים, או במי המשרה ששורין בהן פשתן, לא יתכסה בהן ויקרא, ואסור לקרות כנגדן, כמו כנגד הצואה, לפניו כמלא עיניו, ואחריו ד' אמות, ממקום שכלה הריח עכ"ל ומה שיש לדקדק בדברי הטור עיין בב"ח:
תני' אידך היה עומד בתפלה וכו'. והא דנקט כאן תני' אידך, אע"ג דנראה כבריית' בפני עצמו, כבר תירץ בס' מגיד תעלומה, משום דדומ' כבריית' דלעיל, שהיה עומד בתפלה ונתודע לו שהוא ב"ק, וכן בבריית' הזאת נתודע לו שהיה שם צואה:
היה עומד בתפלה וראה צואה כנגדו וכו' היה מתפלל ומצא צואה במקומו וכו'. פי' בראה "צואה כנגדו, אין בו אלא משום שלא יראה בך ערות דבר, דלא פשע, שלא הטריחוהו לבדוק מלא עיניו, משא"כ "במצא "צואה שבמקומו דאית בי' עוד משום והיה מחניך קדוש, היה לו לבדוק (עיין בית יוסף סי' פ"א):
היה מתפלל ומצא צואה במקומו וכו'. ה"ה לענין ק"ש, דדין תפלה וק"ש שוין באלו הדינים, וכן כתב בית יוסף סי' פ"א, ובש"ע סי' צ' סכ"ו, דז"ל כ"מ שאין קורין בו ק"ש, אין מתפללין בו, וכשם שמרחיקים מצואה ומי רגלים וריח רע ומן המת ומראיות הערוה לק"ש, כך מרחיקין לתפלה עכ"ל, וכן לענין לחזור ולהתפלל, או לחזור ולקרות, עיין ש"ע סי' ע"ו ס"ח ז"ל קרא במקום שראוי להסתפק בצואה, ומצאה אח"כ, צריך לחזור ולקרות וכו', וכתב במגן אברהם הטעם דזבח רשעים תועבה, דהוה לי לבדוק המקום עיי"ש. ולפי מה שכתבתי דדין ק"ש ותפלה שוין, מיושב הא דכתב המגן אברהם טעם דזבח רשעים תועבה שאיתא בש"ס לענין תפלה, וכתב המגן אברהם הטעם זה לק"ש, די"ל משום דדין ק"ש ותפלה שוין בזה, ושמור דבר זה, שצריך הרבה פעמים בפרק זה:
והא זבח רשעים תועבה. במסורת הש"ס ציין לפסוק (משלי כ"א כ"ז), ויש לדקדק דבפסוק זה לא כתיב שום רמז דמיירי מתפלה, לכן נראה דנכון לומר דש"ס קאי על פסוק (משלי ט"ו ח') "זבח "רשעים "תועבת "ה' "ותפלת "ישרים "רצונו, ופי' דהנה תפלה כנגד תמידין תקנום, ונשלמה פרים שפתינו, וע"כ קרבנות בפועל ממש חשובים יותר מתפלה, דהא מי נתלה במי, והנה הגם שזבחי קרבנות בפועל חשובים יותר, מתפלה שהיא במקום קרבן, אף על פי כן יזבח אף שהוא בפועל ממש, מ"מ כשהוא של "רשעים "תועבת "ה', "ותפלה אע"פ שאינ' חשובה כ"כ כקרבנות, אף על פי כן אם היא "מישרים "רצונו הוא, והיינו דקמתקיף לה רבא אם הזבח בפועל, כשהוא של רשעים, הוא תועבה, מכ"שכ התפלה של רשעים וכן בק"ש, דהיה לו לבדוק המקום אי נקי הוא (מג"ת), ובדרך דרש י"ל בבחינה זו שקרבנות בפועל בזמן שבהמ"ק קיים, חשובי' יותר מתפלה ומתורה כפ' חטאת ועולה במקום קרבן בזמן שאין בהמ"ק, י"ל בזה הא דכתיב (במדבר כ"ח י') "עולת "תמיד "העשויה "בהר "סיני "לריח ניחוח "אשה "לה', רצה לומר "עולת "תמיד היא אף בזמן שאין בהמ"ק, לפי שהיא "העשויה ונקרבת על ידי התורה שנתנה "בהר "סיני, שהרי זאת תורת החטאת, כל העוסק בפ' חטאת כאילו הקריב חטאת, אבל "לריח "ניחוח היא לפניו יתברך, אם הקרבן בעצמו בא "אשה "לה'. וכעין זה פי' בס' בגדי ישע (תהלים ל"ט ד') "חם "לבי "בקרבי "בהגיגי "תבער "אש "דברתי "בלשוני, פי' "חם "לבי "בקרבי, ר"ל שלבי חם ומצטער, "בהגגי כשאני מזכיר, "תבער "אש, פי' שהקרבנות שהיה להאש לבערם על המזבח, אין בידי רק "דברתי "בלשוני בנשלמה פרים שפתינו.
ובס' דברי שאול פי' בזה (יומא כ"ח ע"ב) א"ר ספר' "צלותי' "דאברהם ,מכי "משחרי "כותלי, פי' דאית' (מגילה ל"א ע"ב) אמר אברהם רבש"ע בזמן שאין בהמ"ק קיים מה תהא עליהם, א"ל כבר תיקנתי להם סדר קרבנות, כ"ז שקורין בהן מעלה אני עליהם כאילו מקריבין לפני קרבן עיי"ש, הרי דאברהם התפלל על זמן שכתלי ב"המק הם נשחרו ונתרבו.
ובדרך זה פי' גיסי רבינו הגאון מהו"ר הילל ל"ש זיע"א אבד"ק קאלאמע הא דאית' (שבת י"ב ע"ב) ר' ישמעאל בן אלישע קרא והטה וכתב על פנקסו אני ישמעאל בן אלישע קריתי והטיתי נר בשבת "לכשיבנה "ב"ה "ב'המק "אביא "חטאת "שמינה, ולפי מה שפי' כאן היינו דאמר וכתב "חטאת "שמנה, דאף בזמן שאין בהמ"ק יש להביא חטאת, ע"י עוסק בפרשת חטאת, אבל חטאת כזו במעלת' רזה וכחש הוא, אבל לכשיבנה ב"המק אביא הקרבן ממש, ויהי' חטאת שמנה:
והא זבח רשעים תועבה. עיין משנה למלך פ"ג מה' שגגות ה"ז באריכות, בענין הכלל זבח רשעים תועבה, אם הוא מוסכם לכ"ע (הגרצ"ח):
ומים שותתין וכו'. פי' מי רגליו שותתין על ברכיו:
דף כ"ב ע"ב רש"י ד"ה בקילעא. כניסת הבית חדר שלפני הטרקלין שקורין (פורטיג"ו זיילענהאללע בלע"ז) עכ"ל, (ובע"ז כ"ד ע"א) פרש"י ד"ה אקילעא, לפני טרקלין, וזהו בית שער עשוי מעמודים עיי"ש. ובערוך פי' קלעא, ל' אוהל, או מל' קלעים לחצר עיי"ש ערך קלע:
רש"י ד"ה אצטמיד. נתחזקו שבריו ונצמדו כלומר צורך לנו עוד בו עכ"ל, פי' דהא צורך לנו לט' קבין, לחולה המרגיל, דשכיח:
רש"י ד"ה קא מפלגי אמוראי. ר' דימי ורבין עכ"ל, והנה על "תנאי לא פירש רש"י כלום, ובש"ס פריך מכדי כולהו "אמוראי "ותנאי וכו'.
"ותנאי הם הבריית' ת"ר בעל קרי שנתנו עליו ט' קבין מים טהור וכו' והתם במרגיל, כדאמר שלא יהיו ת"ח מצויין וכו', וכן ר' יהוד' גלוסטרא, ור' עקיב' לעיל בעמוד א' (דברי סופרים):
רש"י ד"ה דאמר מר. גבי עשר תקנות בב"ק בפרק מרובה עכ"ל, (בב"ק פ"ב ע"א) אית' עשרה תקנות תיקן עזרא שקורין במנחה בשבת וכו' ותיקן טבילה לבעלי קריין וכו' עיי"ש. והנה בירושלמי מגילה פ"ד להלכ' א', חשבה בין תקנת עזרא, ובפ"ק דשבת ה"ד, חשבה הירושלמי בין הי"ח דבר עיי"ש ודו"ק (י"ע):
רש"י ד"ה אמר רבא וכו' מיהא השתא אנן כר"י בן בתיר' נהגינן כדא"ר נחמן (לעיל עמוד א') ור"נ בר יצחק בתר' הוא עכ"ל, פי' והלכה כבתרא (ועיין תוס' לקמן ל"ט ע"ב ד"ה מברך), ועי' במבוא התלמוד:
רש"י ד"ה לעצמו. לעסוק בתורה לעצמו אבל ללמד לאחרים מ' סאה עכ"ל, הא דפרש"י "לעסוק "בתורה לאו דוק', דה"ה לענין ברכת המזון ושאר ברכות, איכ' חילוק בין מברך לעצמו, או בא להוציא אחרים, כך משמע מעובד' דר' פפא ור"ה ורבא לקמן, וכן משמע מפרש"י ד"ה אבל לאחרים, ומפרש"י ד"ה טבל עיי"ש:
רש"י ד"ה דנפל עילואי. לאו דוק' אלא טבלתי במ' סאה עכ"ל, פי' דהא מ' סאה הו' דוקא בטבילה ולא בנתינה, כמו שט' קבין הוין דוק' בנתינה ולא בטבילה (כדלעיל ע"א), ועיין מקואות פ"ה מ"ו, ויור"ד ר"א ס"ה בענין גל שנתלש ונפל על האדם וכלים טהורים עיי"ש ודו"ק:
רש"י ד"ה לא האי ולא האי. לא הצרכתי לא לזו ולא לזו שלא ראיתי קרי עכ"ל, מכאן משמע דמי שלא היה צריך טבילה, עדיף ממי שהיה צריך טבילה וטבל, ומסבר' מסתבר דעדיף דוק' מבריא שראה קרי לאונסו וטבל, שהוא מתוך קלות ראש (רש"י לעיל ע"א ד"ה מכאן), אבל מבבריא המרגיל ששימש מטתו "וטבל, לא עדיף, ודוחק לומר דר' פפא ורבא ברבי שמואל בריא שראו לאונסו היו, דהיינו בחלום בלא שימש מטתם ודו"ק:
רש"י ד"ה טבל. ואז ובירך רגיל היה לעשות כן, (ב) דה"ל ללמד לאחרים וכו' עכ"ל:
(א) ובירך. פי' שטבל להוציא אחרים ידי הלל שבלילי פסחים, משום דסבר דבטלוה לטבילותא לעצמו, אבל להוציא אחרים, דדמי כמלמד לאחרים, לא בטלוה, ועל זה מסיק הש"ס, דלית הלכת' כותי', אלא אפילו לאחרים נמי בטלוה (ש"מ):
ב דה"ל ללמד לאחרים. עיין בשפ"ח לרש"י לעיל ד"ה לעצמו:
רש"י ד"ה לא יפסיק. תפלתו לגמרי אלא יקצר כל ברכה וברכה וכו' עכ"ל, כעין מה שהעתקתי בשם הלכות גדולות בשפ"ח לרש"י (לקמן כ"ט ע"א) ד"ה מעין עיי"ש. והא דלא אמרינן "בתפלה יגמגם במרוצה כדאמרינן לקמן בבריית' גבי ב"ק שהיה קורא "בתורה, י"ל דדוק' בקורא בתורה שאי אפשר לקצר מקריאות ג' פסוקים, לכן מגמגם וקורא, משא"כ בתפלה מקצר ומתפלל, דטוב מעט בכונה. ודע דדינא דמתניתן מיירי דוק' בבעל קרי שמתפלל, אבל בבעל קרי שקורא ק"ש, ונזכר בשעת קריאתו שהוא בעל קרי, ליכ' למימר שיקצר, אלא צריך לומר שפוסק מלהוציא בפיו, אלא מהרהר ממקום שנזכר עד סוף ק"ש, וכמתניתן (דלעיל כ' ע"ב) ב"ק מהרהר ק"ש בלבו עיי"ש:
רש"י ד"ה עד שיתן לתוכו מים. ובגמר' לקמן כ"ה ע"ב מפרש לה בחסורי מחסר' והכי קתני וכו' עכ"ל, הנה לקמן לא נקט הש"ס הני תיבות חסורי זמחסר' עי י"ש ודו"ק:
רש"י ד"ה יותר מג' פסוקים. כגון בב"הכנ דא"א לפחות כדתנן (מגילה כ"ג ע"ב) הקורא בתורה לא יפחות מג' פסוקים עכ"ל, פי' דכשאינו קורא בתורה בציבור, אין הכי נמי דמפסיק מיד, וכשהוא בציבור אם כבר קרא ג' פסוקים ג"כ פוסק מיד, אלא כשעדיין לא קרא ג' פסוקים, סבר ר"מ שקו רא עד שיהי' קורא ג' פסוקים, ופוסק. ולא נתברר אי הנך ג' פסו קים דמתיר ר"מ לקרות, אי ס"ל אפילו בלא גמגום, או בגמגום דהיינו במרוצה דוק' ודו"ק:
רש"י ד"ה לא אפשר. כגון יש נהר לפניו מסתלק לצדדים עכ"ל, פי' וכשמסתלק לצדדים צריך ג"כ עד שיתרחק ממנה ד' אמות (ש"ע סי' פ"א):
תוס' ד"ה ונחזי עזרא היכי תקן. בהרבה מקומות גבי שאר תקנות לא פריך גמר' הכי וכו' עכ"ל, פי' כגון הא דאית' (מכות ט"ז ע"ב) ר"א אומר א"צ לקרות את השם על מעשר עני של דמאי, וחכ"א קוראו את השם וא"צ להפריש, ופרש"י דפליגי על תקנות יוחנן כה"ג היכי תקן עיי"ש, ולא פריך מכדי יוחנן כה"ג תקן תקנת דמאי, וליחזי היכי תיקן, עיי"ש. ועיין (לקמן ל"ג ע"א) גבי קדושות והבדלות, שפריך הש"ס ליחזי היכי תיקן אנשי כנס"הג, י"ל ג"כ כתירוץ של תוס', לפי שהוא דבר הרגיל בכל שבוע:
תוס' ד"ה ולית הלכת' כותי'. דטבילה בכל יום מ' סאה (א) אלא אפילו לאחרים נמי סגי בט' קבין וכו' (ב) הטובל ביו"כ וכו' עכ"ל:
א אלא אפילו וכו'. וצריך לומר אי נמי אפילו לאחרים וכו' (מצאתי):
ב והטובל ביו"כ וכו'. פי' והטובל "בערב יו"כ וכו', עיין טור אור"ח סי' תר"ו, שרבינו סעדי' כ' לברך, והרא"ש פ' בתר' דיומ' חולק עיי"ש, וכן פוסק בש"ע, ובשאגת ארי' סי' ס"ז (הגרצ"ח):
תוס' ד"ה אלא לכ"ע וכו' וכן במגילה נמי דאמרינן אמר רב וכו' דקאמר נקוט דר' ביבי בידך וכו' עכ"ל, וצריך לגרוס, וכן (במגילה י"ח ע"ב) נמי אמרינן ר' ביבי מתני איפכא, רב אמר אין הלכה כר' מונא, דאמר אם שהה חוזר לראש, וקאמר דנקוט דר' ביבי בידך (מ"כ):
תוס' ד"ה ממתין עד שיכלו המים וכו' טופח ע"מ להטפיח וכו' כיון דמדאוריית' אינן אסורין אלא כנגד העמוד בלבד (כדלקמן כ"ה ע"א) וכו' עכ"ל, וטופח ע"מ להטפיח, פי' שהם נבלעו בקרקע או בבגד, אבל עדיין לח כ"כ, שאם יגע בהם בידיו, ויחזור ויגע בדבר אחר, יתלחלח אותו דבר מעט (ח"א):