שפתי חכמים (ברכות)· רבי אברהם אבא הרצל
פרק מי שמתו · דף כב.
ע"א גמר' ומי אית לי' לר' יהוד הרהור. פי' דוק' הרהור מותר לבעל קרי בתמי':
אבל מהרהר בלבו וכו'. פי' ברכת ק"ש לפני' ולאחריה, וכן ברכת המוציא מהרהר, כן משמע מדברי פני יהושע. אבל הגרש"ש כ' האי אבל מהרהר קאי ארישא, דקתני קורא ק"ש ומברך על פתו לאחריה, וקאמר דלא תטעה שכונתו שיוציא בשפתיו, דלא, אלא מהרהר בלבו, וכיוצא בזה צ"ל (לקמן כ"ה ע"ב) לצד דאחר המטה מרחיק ד' אמות וקורא, ולפני המטה אין קורא כלל עיי"ש:
בין כך ובין כך וכו'. פי' בין ברכה לפני' ולאחרי' של ק"ש וק"ש עצמ', ובין ברכה בפת לפני' ובר"המז כולן מוציא בשפתיו, ועיין בפני יהושע לעיל כ' ע"ב ד"ה במשנה בעל קרי:
ר' יוחנן הסנדלר תלמידו של ר' עקיב' וכו'. עי' בסדר הדורות, בשם ירושלמי ר"פ חומר בקודש, א"ר יוחנן הסנדלר שימשתי את ר' עקיב' עומדות מה שלא שימשתי ישיבות וכו', וכן בירושלמי יבמות פ' מצות חליצה, ר"י הסנדלר עשה לעצמו רוכל, ועבר קמי בית שהיה ר"ע חבוש, והוי מכריז מאן בעי מחטין, חלצה בינו לבינה מהו, אודיק ר' עקיב' ואמר אית לך וכו' כשר. ור' יוחנן הסנדלר היה עושה סנדלין, ובס' היוחסין כ' י"א נוקב מרגליות היה, כי תרגום ראמות וגביש סנדלכון, ורש"י ז"ל מגזע ר"י הסנדלר היה עיי"ש:
גב הנהר. נוסח כתב יד, שפת הנהר:
רבינו שנה לנו וכו' ירד וטבל ושנה להם. מסתבר אף אם לא היו תלמידיו אומרים לו שנה לנו ג"כ היה ירד וטבל:
אמרו לו לא כך למדתנו רבינו. עי' בשפ"ח לגמר' לעיל ט"ז ע"ב אמרו לו:
אע"פ שמיקל אני על אחרים מחמיר אני על עצמי. כעין בית דר"ג (בביצה כ"א ע"ב):
תני' ר' יהוד' בן בתירא אין ד"ת מקבלין טומאה ומעשה בתלמיד א' וכו' שנאמר הלא כה דברי כאש וכו'. אין לדקדק האיך חולק ר"י בן בתיר', ודורש דרשה נגד תקנת עזרא, די"ל דר"י בן בתירא ס"ל דודאי אלו היה תקנת עזרא משום טומאה, דהיינו שראה עזרא שבדורות האחרונים, לא היה זיווגם בקדושה ובטהרה, שיהי' ראוי' אח"כ לד"ת כמו בדורות הראשונים, דא"כ לא היה באפשר לבטל תקנת עזרא, אבל מאחר שתקנת עזרא, אינה משום טומאה, דהא כתיב כה דברי כאש שאינם מקבלים טומאה, אלא תקנתו שלא יהיו ת"ח מצוין אצל נשותיהם כתרנגולים, לכן בדורות האחרונים, שנמשך מזה ביטול תורה וביטול פ"ור, לזה הסכים גם עזרא עצמו, לבטל התקנה בזמן כזה, אבל סברת אותו תלמיד היה, דתקנת עזרא היה משום טומאה, וזה א"א לבטל, עד שהשיב לו ר"י בן בתירא שאינו כן, אלא כמו שכתבתי (מג"ת):
מעשה בתלמיד אחד. עיין לקמן כ"ז ע"ב, מעשה בתלמיד אחד וכו', ומסיים שם הש"ס ואותו תלמיד ר"ש בן יוחאי הוה עיי"ש:
ויאירו דבריך וכו'. פי' דהא כה דברי כאש וכו', והיינו דאמר "ויאירו "דבריך, שהרי הם מאירין כאש, ואין מקבלין טומאה כמו אש:
מ"ד זה וזה אסור כר' יוחנן הסנדלר. פי' כר' יוחנן הסנדלר משום ר' עקיב', ללישנ' קמא דלעיל, דאמר לא יכנס למדרש כל עיקר, ולא כאמרי לה עיי"ש:
נהוג עלמא. וגדול המנהג (כדלקמן מ"ה ע"א) פוק חזי מאי עמא דבר, ובשפ"ח שם:
כר' יאשי' בכלאים כדכתיב כרמך לא תזרע כלאים ר' יאשי', אמר לעולם וכו'. הנה בכל מקום שבש"ס, שהביא דברי ר' יאשי', לא הביא הפסוק הזה, ועיין בהגהת הש"ס בשם רש"י קידושין ל"ט וטעמ' דר' יאשי' לא ידענ' מהיכא נפק' עיי"ש, אלא בירושלמי דמס' כלאים פ"ח להלכ' א' אית', וז"ל כתיב לא תזרע כרמך כלאים מלמד שאינו חייב עד שיזרע שני מינים בכרם ד"ר יאשי' ר' יונתן אומר אפילו מין אחד, (ופי' פני משה) מלמד שאינו חייב עד שיזרע שני מינין בכרם, דקרא הכי משמע, לא תזרע את שהוא כלאים כבר, בכרם. ודע דהא דגרס הש"ס, כדכתיב כרמך לא תזרע כלאים, אין זה לשונו של פסוק (דברים כ"ב ט'), אלא הכי כתיב לא תזרע כרמך כלאים עיי"ש, אלא בכלאי זרעים כתיב הכי (ויקרא י"ט י"ט) שדך לא תזרע כלאים. והנה בנוסח הכתב יד בס' דקדוקי סופרים לא גרס הך כדכתיב כרמך לא תזרע כלאים ודו"ק:
בטלוה לנטילותא. לק"ש ולתפלה (כדלעיל ט"ו ע"א) תוס' ד"ה אמאן:
ט' קבין ושיעור ט' קבין הוא רט"ז בצים (ב"י אור"ח סי' תר"ו) ובט"ז שם כתב שהם ל"ז וחצי זיידעל, וכפי המדה ליטער שיש בזמן הזה במדינות, הוא כערך י"ב ליטער, ומצאתי בחשבון אחד שקישוב "קב הוא ליטער אחד, אבל איני יודע אם הוא בר סמכא. ודע דענין של ט' קבין שתקנו רבנן דבתר עזרא לבעל קרי (שהוא בריא לאונסו), הטעם שתקנו תשעה קבין דוק' ולא פחות ולא יותר מזה, השיעור, לפי שכן שיערו שדי לרחיצת כל הגוף (הראב"ד עדיות פ"א מ"ג תוס' יו"ט מקואות פ"ג מ"ד):
שלא יהיו ת"ח מצוים וכו'. ובנוסח כתב יד (בס' דקדוקי סופרים), שלא:
יהיו התלמידים מצויין וכו', והתלמידים, פי' הנעורים, ובזה מדויק, דהא לא לת"ח בלבד תיקן עזרא.
והא דאמרו כתרנגולים, בירושלמי מוסיף דברים, דז"ל הירושלמי דפרקין להלכה ד', א"ר יעקב בר אבין, כל עצמן לא התקינו את הטבילה הזאת, אלא שלא יהיו ישראל כתרנגולים הללו משמש מיטתו ועולה ויורד ואוכל עיי"ש. אבל בס' מלא הרועים פי' וז"ל י"ל דארז"ל אסור לשמש ביום, ות"ח מותר ע"י האפילת טלית, ואית' (ביצה ז' ע"א) כל שתשמישו ביום זו תרנגול, שהתרנגול משמש ביום, ולזה רמזו שלא יהיו ת"ח דייק', אף שהוא מותר לשמש ביום, לכן בזה שיצטרך לילך לטבול ביום, יתבייש שהכל ירגישו ששימש ביום, דאי בלילה כבר הוצרך לטבול לק"ש ולתפלה בשחרית וכו' (מלא הרועים). א"נ י"ל דאית' (עירובין ק' ע"ב) אלמלא ניתנו תורה, היו למדים דרך ארץ מתרנגול וכו' עיי"ש, והנה שם אית' שהתרנגול שח הרבה ומפייס הרבה, לכן אמרו כאן שלא יהי' ת"ח מצויין אצל נשותיהן כתרנגולים, אלא כדברי הרמב"ם פ"ה מה' דיעות ה"ד, וז"ל לא יקל ראשו ביותר, ולא ינבל את פיו בדברי הבאי, ואפילו בינו לבינה, הרי הוא אומר בקבלה, מגיד לאדם מה שיחו, אמרו חכמים אפילו שיחה קלה שבין אדם לאשתו, עתיד ליתן עליה את הדין וכו' עיי"ש. ודע דרמב"ם בפ"ד מה' תפלה ה"ד כתב, שתקנו טבילה לבעל קרי לתפלה, ולא מפני טומאה וטהרה נגעו בה, "אלא "כדי "שלא "יהיו "ת"ח "מצויין אצל "נשותיהם "כתרנגולים עיי"ש, ובהלכה ו' כ' שם, וז"ל מנהג פשוט בשנער ובספרד, שאין בעל קרי מתפלל, עד שרוחץ כל בשרו במים, "משום "הכון "לקראת "אלקיך "ישראל וכו' עיי"ש ודו"ק. ועיין בספר מראה הפנים (הוא פי' על הירושלמי) פ' מי שמתו להלכה ד', שכתב מה שהרמב"ם סבר שתי תקנות הוו, בתחלה תיקן עזרא שבעל קרי אסור לקרות בתורה בלבד עד שיטבול, וב"ד שעמדו אח"כ תקנו אף לתפלה, שלא יתפלל בעל קרי עד שיטבול, כך למד הרמב"ם מירושלמי דמשמע התם ששתי תקנות היו עיי"ש, ובפני יהושע כ' שהרמב"ם למד דבריו, ממה שא"ר חנינ' לקמן גדר גדול גדרו בה, מל' זה משמע לי' להרמב"ם דגדר זה גדרו חכמים לאחר תקנת עזרא, דאיהו לא תיקן אלא לד"ת, דלא שייך אלא בת"ח, והם גדרו אפילו לענין תפלה, כדי להרחיק כל בני אדם מגדר עריות, ואהא מייתי שפיר מעשה באחד שא"ל ריקא וכו' עיי"ש. ועיין בתי' המשניות לרמב"ם למס' מקואות פ"ג מ"ד, משמע לענין תפלה תקנו ט' קבין, ועיין בדיבור שלמעלה ודו"ק:
מה טיבן וכו'. טיב, כ' הרמב"ם טיב היא "סיבה, ובכמה מקומות הם אומרים טיב גיטין וקידושין, טיב עכו"ם ומשמשיה, פי' סבתם עכ"ל, ובס' התשבי כ' שהוא לשון שעסק, תרגום ירושלמי ויוציאו דבת, הארץ (במדבר י"ג) ואפיקו טיבא בישא (תוס' יו"ט כתובות פ"א):
של טובלי שחרית. עיין בר"ש פ"ד דמס' ידים מ"ח, מובא הא דאית' בתוספתא, אמרו טובלי שחרית קובלני עליכם פרושים, שאתם מזכירי' ש"ש שחרית בלא טבילה, ועיין בגהרצ"ח שהאריך לפרש ב' מיני טובלי שחרית היו עיי"ש:
גדר גדול גדרו וכו'. פשוט משמע עזרא ובית דינו גדרו, ועיין בשפ"ח לעיל ד"ה שלא, מה שהעתקתי מס' פני יהושע מה שפירש בזה:
א"ל ריקא יש לך מ' סאה שאתה טובל בהם. בדרך דרש י"ל הכי קאמר' לי' וכי יש לך בעולם אותו מ' סאה, שאתה טובל בהם, לטהר מדבר עבירה זו:
א"ל ר"ה לרבנן רבותי וכו'. רבנן היינו התלמידים, והא דא"ל רבותי, י"ל כעין דאמר רבי דהרבה למדתי מרבותי, ומחברי יותר מהכל ומתלמידי יותר מכולם (מכות י' ע"א), והיינו דאית' ביור"ד רמ"ד ס"ח, ואפילו הרב לתלמידו, יעשה לו הידור קצת עיי"ש, לכן אמר לתלמידיו "רבותי, עיין בשפ"ח לגמר' לעיל י"ח ע"ב ד"ה ואחלישת'. א"נ הכי קא"ל רבותי, הלוא גדולים אתם, וגדול צריך ליזהר טפי, מפני מה אתם מזלזלים בטבילה זו:
וכי יש טבילה בחמין. והא שאובין נינהו (תענית י"ג ע"א), ועי' יור"ד סי' ר"א סע"ה:
א"ל ר"ח בר אבא ל"ל למר כולי האי וכו'. מסתבר דלא בבית המרחץ דהיינו בבית הפנימי א"ל כן, אלא לאחר שיצא מבי מסותא א"ל כן ועיין באור"ח סי' פ"ד:
אף ט' קבין בנתינה ולא בטבילה. פי' דוקא כששופכים עליו, אבל לטבול בתוכם לא מהני מידי, בין אם הם בכלי, או בקרקע (ב"י אור"ח פ"ח), ועיין גיטין ט"ז ע"א רש"י ד"ה ב"ק חולה:
ר' נחמן תקן חצבא וכו'. ולעיל אית' א"ר נחמן בר יצחק נהוג עלמ' כתלת' סבי כר"י בן בתירה בדברי תורה וכו' עיי"ש, וא"כ משמע קצת דסתם ר"נ אינו ר"נ בר יצחק, ועיין רש"י לקמן ע"ב ד"ה אמר רבא, שפרש"י ר"נ היינו ר"נ בר יצחק, ועיין מזה בתוס' גיטין ל"א ע"ב ד"ה אנא, ועיין רש"י ע"ב ד"ה אמר ודו"ק:
חצבא. פי' כד, עיין ערוך ערך חצב, חצבים גדולים (כלים פ"ג), פי' כדים גדולים, ובלשון יוני חצב, הוא מין כלי וכוס עיי"ש:
דף כ"ב ע"א רש"י ד"ה עשאן ר' יהוד'. לברכת המזון עכ"ל, לכאור' הא מתוך הסוגי' משמע, דר' יהוד' מתיר אף לברך לפניו על המזון, וכן בברכות ק"ש מברך לר"י לפניו ולאחריו ומוציא בשפתיו, לכן כתבו המפרשים שתיבות "המזון צריך למחוק מפרש"י כאן. אבל הגאון מו"ה יוסף שאול ז"ל בהסכמתו בצל"ח למס' ברכות, כתב לפרש פרש"י דהכא, דהנה בק"ש שהוא קבלת עול מ"ש, והברכות נתקנו על הק"ש, ודאי אף בספק בירך, חוזר ומברך, (ועיין בשפ"ח לגמר' לעיל כ"א ע"א ד"ה ר' אלעזר), ובזה ודאי ס"ל לר' יהוד' דמותר להוציא בפיו, אלא דרש"י מפרש דאף בר"המז לפניה, דסד"א דלא לתהני ולא לברך, קמ"ל דעשאן כהלכות ד"א, ומותר לברך אף שאינו חייב מד"ת עיי"ש:
רש"י ד"ה כהלכות דרך ארץ. שמותר לשנותה בעל קרי כדבריו עכ"ל, פי' כדבריו של ר' יהוד' לקמן שמתיר ומקיל לאחרים אפילו להוציא בשפתיים. ועיין בצל"ח וכן בס' מגיד תעלומה שכתבו "כהלכות "דרך "ארץ, פי' שקאי רק על בר"המז שלפניה, שזהו מצד דרך ארץ, דהיינו כדמסיק הגמר' לקמן ל"ה ע"א, סברא הוא שאסור לאדם להנות מעו"הז בלא ברכה עיי"ש:
רש"י ד"ה מה להלן באימה. דכתיב וירא העם וינועו עכ"ל, פי' לאחר עשרת הדברות, כתיב (שמות כ' ט"ו) וכל העם רואים את הקולות ואת "הלפידים ואת קול השופר ואת "ההר עשן וירא העם וינועו ויעמדו מרחוק, הרי מפורש דראו ד' דברים, קולות, הלפידים, קול השופר, ההר עשן, לכן היה בהם ג"כ ד' דברים, "באימה "וביראה "וברתת "ובזיע, וכמו שמסיים בסיפא דקרא וירא העם וינועו ויעמדו מרחוק, ופרש"י בשם מכילת' "וינועו, "אין "נוע "אלא "זיע, שנאמר נוע תנוינ הארץ, "ויעמדו "מרחוק, "היו "נרתעי' לאחוריהם י"ב מיל כאורך מחני הם, וכעין זה (בשבת פ"ח ע"ב) עיי"ש, ועוד אית' שם, ואריב"ל כל דיבור ודיבור שיצא מפי הקב"ה, יצתה נשמתן של ישראל, שנאמר נפשי יצאה בדברו וכו' והוריד טל שעתיד להחיות בו מתים, והחי' אותם וכו' עיי"ש, וא"כ אין לך באימה וביראה וברתת ובזיע גדול מזה. ומכאן י"ל הא דאמר ריש לקיש (לקמן ס"ב ע"ב) אין ד"ת מתקיים, אלא במי שממית עצמו עלי', שנאמר אדם כי ימות באהל, די"ל דר"ל ס"ל כריב"ל, דאמר על כל דיבור יצתה נשמתן של ישראל, הרי בקבלת התורה, קיבלו ישראל התורה, בבחינת המית עצמו עליה, וכאן אית' סמיכות והודעתם לבניך, יום אשר עמדת לפני ה"א בחורב, מה להלן באימה וכו', לכן מי שלומד תורה בבחינת ממית עצמו עליה, הרי הוא מקיים סמיכת הפסוק, והודעתם לבניך יום אשר עמדת לפני ה"א בחורב, לכן זוכה שד"ת מתקיים בו, לפי שלומד, בבחינה זו, כמו שקבלו התורה מסיני:
רש"י ד"ה מכאן אמרו. כל הטמאי' מותרי' בתורה שאף הם יכולין להיות (א) באימה וברתת אבל (ב) בעל קרי אינו אלא מתוך קלות ראש וזחות הדעת עכ"ל:
(א) באימה וברתת. נקט רש"י רק הני תרתי ודו"ק:
ב בעל קרי אינו אלא מתוך קלות ראש וכו'. פי' משום דל' בעל קרי נופל ברוב על מקרה בלתי טהור, ואינו מחמת תשמיש (ועיין במעון הברכות), ועיין בשפ"ח לגמר' לעיל כ' ע"ב ד"ה בעל קרי:
רש"י ד"ה ובועלי נדות. אם טבלו לקריין לד"ת וכו' מטומאת בועל נדה שהיא שבעת ימים אבל לתקנת עזרא עולה להם כדתנן (לקמן כ"ו ע"א) במתניתן זב וכו' עכ"ל, והא דטומאת בועל נדה הוה שבעת ימים, מפורש בקרא (ויקרא ט"ו כ"ד) ואם שכוב ישכב איש אותה ותהי נדתה עליו וטמא שבעת ימים וגו', עיין (נדה ל"ג ע"א):
רש"י ד"ה אזכרות. שבמקראות הנדרשים עכ"ל, מכאן ג"כ משמע מי שאינו בעל קרי הלומד גמר', מותר להוציא שמות האזכרה, שבפסוק שבש"ס בלשון "אדני, ולא צריך לומר בלשון "השם כנהוג, וביתר ביאור בשפ"ח לרש"י לעיל ו' ע"א ד"ה אשר עיי"ש. ובס' מגיד תעלומה כ' דכוונת רש"י דאין להזכיר אזכרות רק כשקורא פסוק שלם:
רש"י ד"ה לא יכנס למדרש כל עיקר. לא להציע ולא לשנות אבל לב"המד הוא נכנס ושותק עכ"ל, מדפרש"י ושותק משמע דאפילו בתנ"ך אסור לקרות, אבל מה שפרש"י לא להציע ולא לשנות, לא משמע כן ודו"ק:
רש"י ד"ה הלכות דרך ארץ. (א) כגון דרכם של ת"ח שהיא ברייתא (ב) ופרק בן עזאי הנותן ד' דברים אל לבו עכ"ל:
(א) כגון דרכם של ת"ח שהיא בריית'. פי' דבריש פרק ראשון ממס' דרך ארץ זוטא, אית' דרכן של ת"ח עניו ושפל רוח זריז ממולא עלוב ואהוב לכל אדם שפל לאנשי ביתו ירא חטא ודורש את האדם לפי מעשיו וכו':
ב ופרק בן עזאי וכו'. זה לשון ריש פרק שלישי ממס' דרך ארץ רבה שלפנינו, בן עזאי אומר כל הנותן ד' דברים כנגד עיניו ועל לבו, שוב אינו חוטא לעולם, מאין הוא, ולאן הוא הולך, ומי הוא דיינו, ומה עתיד להיות, מאין הוא בא ממקום החשך וכו', ממקום הטנופת, מליחה סרוחה, ממקום שאין אדם יכול לראות וכו' עיי"ש. ואפשר לפי שהדברים הללו הם דברי מוסר ותוכחה ביותר לבעל קרי כמובן, לכן שונה הוא בהם:
רש"י ד"ה מגמגם. וקורא וכו' עכ"ל, ולקמן ע"ב פרש"י ד"ה מגמגם במרוצה עיי"ש. ובמהרש"א פי' מגמגם שלא אמר אזכרות שבו ודו"ק:
רש"י ד"ה אינו נוהג אלא בארץ. בשחיטות חולין יליף טעמ' בפ' הזרוע עכ"ל, הכי אית' (בחולין קל"ו ע"א בפ' ראשית הגז ולא בפ' הזרוע) דתני' ר' אלעאי אומר ראשית הגז אינו נוהג אלא בארץ, מ"ט דר"א, אמר רבא יליף נתינה נתינה מתרומה, מה תרומה בארץ אין בח"ל לא, אף ראשית הגז בארץ אין בח"ל לא עיי"ש. ועיין בפרש"י שבת י' ע"ב ד"ה הוה. והא דכתבו רש"י ותוס' במקום שמזכירין מס' חולין, ל' "שחיטת חולין, י"ל כי לא רצו להזכיר שם חולין על קדושת ד"ת, ורמז "שיחת "חולין "של "ת"ח "צריכה "לימוד (מג"ת):
רש"י ד"ה חטה ושעורה וחרצן. שלשתן (א) במפולת יד (ב) דהוה לה כלאי זרעים וכלאי הכרם כאחת עכ"ל:
(א) "במפולת "יד. פי' "בבת אחת, דדוקא זרע ג' מינים בבת אחת חייב, אבל אם זרע בזה אחר זה אינו חייב (מנחת חנוך סי' תקנ"ח):
(ב) דהוה לה כלאי זרעים וכלאי הכרם כאחת. ז"ל הרמב"ם וש"ע רצ"ו ס"א, הזורע ב' מיני תבואה, או ב' מיני ירקות, כגון קנבוס (הנקרא האנף בלע"ז) ולוף, וה"ה מין ירק א' ומין תבואה א' עם זרע הכרם, ה"ז לוקה שתים, א' משום שדך לא תזרע כלאים, וא' משום לא תזרע כרמך כלאים, ואינו לוקה משום לא תזרע כרמך כלאים, עד שיזרע בארץ ישראל חטה ושעורה וחרצן (פי' גרעיני ענבים) במפולת יד וכו' עיי"ש, ועיין בשפ"ח לגמר' דיה כר' יאשי':
רש"י ד"ה שמקילין בה. במרחצאות או בנתינת ט' קבין עכ"ל, והנה נתינת ט' קבין, קולא היא, שאינן טובלין במ' סאה, ומרחצאות קולא היא, שמרחצאות אף שהם מ' סאה, אבל חמים הם, והיא קולא, דהא לקמן אית' וכי יש טבילה בחמין, ועיין מזה בב"י יור"ד סי' ר"א בסוף הסי'. אבל בהלכות גדולות בה' ברכות ז"ל שמעתי שמקילין בה, היינו מסחא במים שאובין, ושמעתי שמחמירין בה, היינו דמצרכי טבילה במי מקוה דוק' (ועי' במראה כהן):
רש"י ד"ה והא איהו אמר וכו'. לעיל בריש שמעתין עכ"ל, לעיל כ"א ע"ב ודו"ק:
רש"י ד"ה בנתינה. ט' קבין אע"ג דלא תנא לקמן אלא בחולה, סתם ת"ח חולים הם כדאמר' (נדרים מ"ט ע"ב) כמאן מצלינן וכו' עכ"ל. דאית' בנדרים שם, רבא אמר מאן חולין רבנן (ופי' הר"ן דאפילו בבריאתן הם תשושי כח מפני שהתורה מתשת כוחם) ואמר רבא כמאן מצלינן (רופא חולי עמו ישראל כל ימות השנה) על קצירי ועל מריעי, כמאן כר' יוסי (דאמר במס' ר"ה אדם נידון בכל יום דאילו לרבנן דאית להו דנדון בר"ה כיון שנגמר דינן אין תפלה מועלת להן), מדאמר קצירי ומריעי ש"מ קצירי "קצירי "ממש (דהיינו חולין, ומיקרו "קצירי, לפי שנפשם קצרה מחמת חליים) מריעי דהיינו רבנן. ודע שרש"י ז"ל היה יכול להבי' ממימר' קמא דרבא שם כמו שהעתקתי ודו"ק:
רש"י ד"ה אותה אשה פנוי' היתה וחכמים גזרו על הייחוד אף על הפנויה עכ"ל, עיין (קידושין פ' ע"ב) רמז ליחוד מן התורה, שנאמר כי יסיתך אחיך בן אמך, וכי בן אם מסית, בן אב אינו מסית, אלא לומר לך בן מתייחד עם אמו, ואסור להתייחד עם כל עריות שבתורה עיי"ש, ועיין ע"ז ל"ו ע"ב, ועיין ברמב"ם פכ"ב מה' איסורי ביאה ה"ב, וז"ל ואיסור ייחוד העריות מפי הקבלה, אבל בטור פסק שהיא מדאוריית' עיי"ש, וז"ל הש"ע א"הע סי' כ"ב ס"ב, כשאירע מעשה אמנון ותמר, גזר דוד ובית דינו על ייחוד פנויה, ואע"פ שאינה ערוה, בכלל ייחוד עריות היא, ושמאי והלל גזרו על ייחוד כותית וכו' וכל המתייחד מכין שניהם מכת מרדות האיש והאשה, ומכריזין עליהן וכו' עיי"ש. והנה ל' רש"י ז"ל חכמים גזרו על הייחוד וכו', הוה ניח' טפי, אי עיקר גזירות יחוד פנוי' מדרבנן הוא ודו"ק. ודע דבש"ס אית' מעשה בא' שתבע אשה לדבר עבירה, משמע שתבעה לזנות, ורש"י פי' לענין ייחוד, בשלמ' מה שפרש"י שפנוי' היתה, י"ל שלמד כן משום שאמרה לו יש לך מ' סאה לטבול, ואי אשת איש היתה היה לה להשיבו מגודל איסור א"א, אבל מה שפרש"י מאיסור ייחוד כבר עמדו בזה המפרשים:
רש"י ד"ה תיקן חצבא. ליתן מים לתלמידים עליה' שחרית קודם קריאת התורה עכ"ל, פרש"י הענין לקריאת התורה ולא זכר לק"ש ולתפלה, ועיין בשפ"ח לגמר' ד"ה שלא, מה שהעתקתי בשם ס' מראה הפנים ודו"ק:
רש"י ד"ה אתבר חצביי. אינו צריך לנו דחולה לאונסו לא שכיח עכ"ל, ואע"ג דאית' (לקמן נ"ז ע"ב) ששה דברים סימן יפה לחולה ואלו הן קרי עטוש וכו' עיי"ש, י"ל מ"מ לא שכיח כולי האי: