שפתי חכמים (ברכות)· רבי אברהם אבא הרצל
פרק מי שמתו · דף כא:
ע"ב גמר' אתי' תוך תוך וכו'. פי' כתיב הכא (בקדושה) ונקדשתי בתוך בני ישראל, וכתיב התם (בעדת קרח) הבדלו "מתוך העדה הזאת, ואתי' "עדה "עדה, כתיב בעדת קרח "העדה, וכתיב התם (בעשרה מרגלים שלא היה יהושע וכלב עמהם), עד מתי "לעדה הרעה הזאת, מה להלן עשרה, אף כאן עשרה. והא דרמז לן קרא דוק' במרגלים דדבר שבקדושה בעשרה, י"ל לרמז אף אם יש במנין עשרה, רשעים, לא ימנע מלדבר עמהם דבר שבקדושה (מס' אך פרי תבואה):
מה להפסיק ליהא שמו הגדול מבורך. והא דנסתפקו כך, י"ל משום דמצינו דשגבה מעלתו, דבשעה שישראל עונין כך, הקב"ה מנענע ראשו ואומר וכו' כדלעיל ג' ע"א (מג"ת), א"נ כמ"ש הרא"ש משבת קי"ט ע"ב:
במעשה מרכבה. פי' שראה יחזקאל ושראה ישעי' והוא שע"י הזכרת שמות של קדושה, משתמשים בכתר, וצופין איך משמרות המלאכים במעמדן, ואיך היכל לפנים מהיכל, כעין הסוכין ברוח הקודש, ורמב"ם פי' בענין אחר, (ועי' מגילה כ"ד ע"ב, ור' עובדי' חגיגה פ"ב מ"א):
ולית הלכתא כותי'. וז"ל הש"ע ק"ד ס"ז, אינו פוסק לא לקדיש ולא לקדושה אלא ישתוק ויכוין למה שאומר הש"ץ ויהא כעונה עיי"ש:
מנין לבעל קרי שאסור בד"ת וכו'. פי' מנין מהיכן למד עזרא שאסור ב"ק בד"ת (כרש"י לעיל כ' ע"ב ד"ה כדאשכחן), ועיין בתוס' (ב"ק פ"ב ע"ב) ד"ה אתא, שכתבו שאסמכת' בעלמ' היא עיי"ש:
שנאמר והודעתם וגו'. לישנ' דקרא (דברים ד' ט' י') רק השמר לך ושמור נפשך מאד פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך וגו' והודעתם לבניך ולבני בניך, יום אשר עמדת לפני ה"א בחורב וגו':
וסמיך לי' יום וגו'. ולקמן נקט וכתיב בתרי' יום וגו', דפעמים נקט הש"ס וסמך לי', ופעמים נקט וכתיב בתרי' ועיין לקמן ד"ה וממאי:
מה להלן וכו'. פי' כמו גבי בסיני, דהיינו יום אשר עמדת לפני ה"א בחורב, בעלי קריין אסורין, עיין (לעיל כ' ע"ב) רש"י ד"ה כדאשכחן בסיני עיי"ש, אף כאן דהיינו והודעתם לבניך וגו' ב"ק אסורין:
אפילו מאן דלא דריש סמוכין בכל התורה במשנה תורה דריש. פי' אפילו מאן דלא דריש סמוכין בכל התורה "עד "משנה "תורה, והכי נמי פי' דהא ר' יהוד' לא דריש סמוכין בכל התורה כולה וכו', כלומר בכל התורה כולה עד משנה תורה. ועיין (ביבמות ד' ע"א) אית' אפילו מאן דלא דריש סמוכין "בעלמא וכו' דהא ר' הוד' בעלמא לא דריש וכו' עיי"ש, ולשון זה ניח' טפי. וביבמות שם תוס' ד"ה וכי, כתבו והא דקאמר במשנ' תורה דריש ה"ה בעלמא, אלא דבמשנ' תורה קים לי' דכולהו מוכח או מופנ' עיי"ש. ובהגהת מהגר"צ חיות כ' טעם הדבר, משום דאיכ' פלוגת' (גיטין ס' ע"א) אם תורה מגילה מגילה ניתנה, או תורה חתומה ניתנה עיי"ש, ולפי"ז י"ל דר' יהוד' ס"ל תורה מגילה מגילה ניתנ', וא"כ אין שייך למדרש סמוכין, מאחר שלא נאמרו מפי הש"ית בפ"א, דהרי ניתנה לפרקים עד כלות מ' שנה, וזה שייך בד' ספרים, משא"כ משנה תורה נאמר ביחד בשנת הארבעים, לכן שפיר דרשינן סמוכין עכ"ל. ויש לדקדק על זה, חדא אף אם מגילה מגילה ניתנ", ולא נאמר בפעם אחת, בכל זה יכול לדרוש סמוכין, שבדיוק התחיל בדבר, לסמוך למה שנאמר לפניו, אפילו לזמן מרובה, ושנית, הא ר' יוחנן ס"ל שם (בגיטין) תורה מגילה מגילה ניתנו, ור' יוחנן הוא מרא דשמעת' לדרוש סמוכין (כדלעיל י' ע"א). ועוד בפרשה אחת, דהיינו כעין מגילה אחת, הוי לי' לר' יהוד' לדרוש סמוכים בכל התורה כולה, אף אם מגילה מגילה ניתנו ודו"ק:
אוב וידעוני בכלל כל המכשפים היו. ועיין בשפ"ח לרש"י לעיל ו' ע"א ד"ה לראות, מה שהעתקתי שם מס' מדרש תלפיות וז"ל עשרה מיני חרשין אינון, דכתיב קוסם קסמים ומעונן ומנחש ומכשף וחובר חבר ושואל "אוב "וידעוני וכו' עיי"ש באריכות, ומכאן ראי' למדרש תלפיות:
אנוסה וכו' ומפותה וכו'. החילוק בין אנוסה למפותה, באנוסה, עבר המאנס על דעתה ועל דעת אביה, במפותה לא עבר המפתה אלא על דעת אביה (מכילתא פ' משפטים):
וממאי דבאנוסת אביו כתיב דסמך לי' ונתן וגו'. לישנ' דקרא (דברים כ"ב כ"ח כ"ט, כ"ג א') כי ימצא איש ונערה בתולה אשר לא אורשה ותפשה ושכב עמה ונמצאו, ונתן האיש השוכב עמה לאבי הנערה חמשים כסף וגו', לא יקח איש את אשת אביו ולא יגלה כנף אביו. ודע דמכאן משמע וסמך לי' קאי ג"כ אמקרא שלפניו ודו"ק:
דבאנוסת אביו כתיב דסמך לי' ונתן וכו'. בדיוק נקט הש"ס רק אנוסת אביו, ולא הזכיר מפותת אביו כדלעיל משום דבהאי פרשה כתיב רק אנוסה, אבל מפותה כתיב (שמות כ"ב ט"ו). ואין לדקדק א"כ ר' יהוד' מפותת אביו מנ"ל, וי"ל מאחר שדרשינן כנף שראה אביו לא יגלה, הרי אף מפות' אביו בכלל. א"נ יליף לי' מק"וח, אם באנוסת אביו, דעבר אביו המאנס על דעתה ועל דעת אביה, אסרה תורה לבנו, במפותה, דלא עבר אביו המפתה, אלא על דעת אביה (כפי' לעיל ד"ה אנוסה בשם המכילתא), אבל על דעתה לא עבר, אלא היא רצתה לו, דהיא טפי כאשת אביו, לא כן שכן שאסורה היא לבנו:
כל המלמד לבנו תורה מע"הכ כאילו קבלה מהר חורב. מכאן י"ל סמיכות הפסוקים (דברים ו' ו' ז') "והיו "הדברים "האלה "אשר "אנכי "מצוך "היום "על "לבבך, ר"ל שיהי' ממש כאילו אשר אנכי מצוך היום, כאילו קבלה היום מהר חורב, לכן "ושננתם "לבניך וגו', ר"ל תלמד לבנך תורה, וכל המלמד לבנו תורה, הרי כאלו קבלה מהר חורב, ומת"כ "והיו "הדברים "האלה "אשר "אנכי מצוך "היום וגו':
וכי תימ' ה"ה וכו' נמי פטר ר' יהוד' והאי דקמיפלגי בזב שראה קרי להודיעך כחן דרבנן. פי' דהא מסיק הש"ס (לקמן כ"ב ע"א) דבטלו לטבילת קרי, משום ביטול תורה, ומשום ביטול פ"ור עיי"ש, לכן כחן דרבנן עדיף בזה, שמחייבין בטבילה, ולא אשגחו על בטול תורה בזה וכו':
דף כ"א ע"ב רש"י ד"ה ר"ה סבר יחיד המתפלל עם הצבור אומר קדוש וכו' עכ"ל. אין לומר שכוונת רש"י שאם הגיע היחיד לקדושה, בשעה שהציבור עונין קדושה, עונה עמהם, הלא פשיט' הוא, וכ"ע מוד' לזה, וגם אין לומר דכוונת רש"י דלר"ה יחיד המתפלל עם הציבור, יכול לומר אח"כ קדושה בפני עצמו ביחידות, ומותר לעשות כן, לפי שמתפלל עם הציבור אלים טפי, דאין לזה שום טעם, אלא נראה שטעות נפל בדברי רש"י, וצריך למחוק ב' תיבות "עם "הצבור, ובהא פליגי דלר"ה יחיד אומר קדושה בפני עצמו לגמרי בלא עשרה, וכן מוכח מדברי רש"י אבל מודים אע"פ שיחיד אומר מודים וכו' (טורי אבן מגילה כ"ג ע"ב):
רש"י ד"ה ובמשנה תורה דריש. והאי קרא במשנה תורה הוא נאמר עכ"ל, פי' "והני קראי של סמיכות הללו במשנה תורה כתובים (והעתקתי בשפ"ח לגמר' ד"ה שנאמר):
רש"י ד"ה מכשפה לא תחי' וכו'. ונאמר אצלו כל וגו' עכ"ל, לישנ' דקרא (שמות כ"ב י"ז י"ח) מכשפה לא תחיה, כל שוכב עם בהמה מות יומת, ורצה לומר לפי שדרכו של המקרא לפרש דינו של מחויב מיתה, ולא ליכתב סתם "לא "תחי', לכן דרשינן סמוכין, דהך מות יומת, דכתיב במקרא שלאחריו, גבי שוכב עם בהמה, קאי ג"כ על מכשפה, ועיין בסנהדרין ס"ז ע"א דר' עקיב' יליף מדכתיב (שמות י"ט):
רש"י ד"ה סמכו ענין לו. סמכתו פרשת מכשפה וכו' עכ"ל, פרש"י "פרשת, ובאמת כאן לא הוי אלא "פסוק אחד בלבד ודו"ק:
רש"י ד"ה מה שוכב עם בהמה בסקילה. כדאמרינן (בסנהדרין נ"ד ע"ב) בגזיר' שוה דתהרוגו דה כא וכו' עכ"ל, פי' דגבי שוכב עם בהמה, כתיב (ויקרא כ' ט"ו) ואיש אשר יתן שכבתו בבהמה מות יומת ואת הבהמה תהרוגו, וכתיב במסית (דברים י"ג י' י"א) כי הרוג תהרגנו ידך תהיה בו בראשונה להמיתו וגו' וסקלתו באבנים ומת וגו'. ודע דרש"י (יבמות ד' ע"א) פי' בענין אחר, וז"ל שם ד"ה מה שוכב עם בהמה בסקילה, דכתיב באשה הנרבעת לבהמה, דמיהם בם, וכל דמיהם בם בסקילה היא (סנהדרין נ"ג ע"א) דגמרינן מאוב וידעוני וכו' עיי"ש, ואפשר שדרש מדמיהם בם, משום דבפסוק (ויקרא כ' ט"ו) כתיב תהרוגו על הבהמה, אבל על אדם השוכב, לא כתיב תיבת "תהרוגו, אלא כתיב "מות "יומת ודו"ק:
רש"י ד"ה א"ל ר' יהוד' וכי מפני שסמכו הענין. לשוכב עם בהמה נוציא זה המכשף
(א) לסקילה שהיא חמור' מכל מיתות שבתורה (ב) אלא מקרא מפורש יש לו במקום אחר שהוא בסקילה עכ"ל:
(א) לסקילה שהיא חמור' מכל מיתות שבתורה. כדאית' (סנהדרין מ"ט ע"ב ורמב"ם פי"ד מה' סנהדרין ה"ד):
ב אלא מקרא מפורש יש לו וכו'. כאן משמע דדבר שנדרש בא' מי"ג מדות שהתורה נדרשת בהן, הוי כאילו הוא מקרא מפורש, דהא הך דכל מכשפה בסקילה, נדרש במדה שמינית מי"ג מדות, שהיא כל דבר שהיה בכלל וכו', כפרש"י בדיבור שאחר זה ד"ה אוב, ואפ"ה פרש"י מקרא מפורש יש לו. ואין לדקדק לכאור' מנ"ל לש"ס לדייק' דר' יהוד' לא דריש סמוכין, משום דלא דריש סמוכין לגבי מכשף, דילמ' שאני מכשף משום דמקרא מפורש יש לו, כפרש"י כאן, די"ל מלשון דאמר ר' יהוד' "וכי "מפני "שסמכו "ענין לו וכו', מזה דייק דלא דריש ר' יהוד' סמוכין, עיין תוס' סנהדרין ס"ז ע"ב ד"ה וכי:
רש"י ד"ה אוב וידעוני בכלל, לא תחי' (א) דכל המכשפים היו ולמה יצאו בפני עצמן כשהפרישן לסקילה (ב) כדכתיב וכו' (ג) להקיש עליהם את כל הכלל (ד) שזו מדה בתורה שכל דבר שהיה בכלל וכו' עכ"ל:
(א) דכל המכשפים היו. פי' דהטור יור"ד סי' קע"ט, אחר שמנה ענין דאוב וידעוני ודורש אל המתים וקוסם ומעונן ומנחש וחובר חבר כתב הטור וז"ל מכשף כולל כל אלו ויש בו ג' חלקים וכו' עיי"ש:
ב כדכתיב (ויקרא כ' כ"ז) ואיש או אשה כי יהיה בהם אוב או ידעוני מות יומתו באבן ירגמו אותם דמיהם בם:
ג להקיש עליהם את כל הכלל. פי' דכל הכלל הנכלל בפסוק מכשפה לא תחיה, וכל' הטור סי' קע"ט שהעתקתי, עונשו בסקילה.
ומכאן משמע דכל הכלל שנכלל בפסוק מכשפה, חייב סקילה, ואנן לא קיי"לן הכי, אלא דאין בסקילה אלא העושה "כישוף "ואוב "וידעוני, דברמב"ם פט"ו מה' סנהדרין ה"י בכלל הי"ח הנסקלין מן התורה לא מנה שם אלא אוב וידעוני ומכשף עיי"ש, וכן ברמב"ם פי"א מה' עכו"ם, אבל הקוסם והמעונן ומנחש וחובר חבר אינו אלא בלאו עיי"ש, וא"כ נמצא דבכל הכלל הנכלל, לא נכלל אלא דבר אחד המפורש והוא המכשף ודו"ק:
ד שזו מדה בתורה וכו'. היינו מדה שמינית מי"ג מדות, שהתורה נדרשת בהן:
רש"י ד"ה זב שראה קרי ונדה שפולטת ש"ז וכו'. לענין טבילה וכו' (א) ולשאר טמאים לא הצריך וכו' (ב) כגון זב ונדה שהם טמאים טומאת שבעה אפ"ה צריך טבילה לקריו קודם שיעסוק בתורה עכ"ל:
(א) ולשאר טמאים וכו'. פי' כגון טמא מת וטמא נגע והזבים והמצורעים:
ב כגון זב ונדה שהם וכו'. פי' זב צריך טבילה לקריו קודם "שיעסוק בתורה, ונדה שפולטת ש"ז, צריכה טבילה "אם "באת להתפלל מתפילת י"ח (כרש"י לקמן כ"ו ע"א ד"ה זב ועיי"ש בשפ"ח). והנה כאן מסיים פרש"י קודם שיעסוק בתורה, ולא הזכיר לגבי נדה תפלת י"ח ודו"ק:
רש"י ד"ה פולטת ש"ז. הרי היא כבעל קרי עכ"ל, פי' כמו המשמשת שנקראת בעלת קרי (עיין רש"י לקמן כ"ב ע"א ד"ה משמשת ובשפ"ח לגמרא לעיל כ' ע"ב ד"ה בעל קרי), כך הפולטת ש"ז בלבד בלא תשמיש, ג"כ הרי היא כבעל קרי:
רש"י ד"ה ור' יהוד' פוטר. קס"ד דאין טבילה זו מטהרתו וכו' עכ"ל, והב"ח גורס ור' יהוד' פוטר, דקסבר דאין וכו':
תוס' ד"ה עד שלא יגיע ש"צ למודים. וטעמ' וכו' (א) אבל אין גמר' פסיק לי' וכו' אבל אין נראה דמשום (ב) מודים דרבנן נקט הכי שמצוה לענות(ג) שזה לא מצינו עיקר בגמר' וכו' (ד) וכתב רש"י וכו' ושמע מחזן קדיש אינו יכול להפסיק וכו', (ה) וגדול המנהג (ו) בירושלמי בפ' תפלת השחר וכו', (ז) עוד אומר הר"ר חיים דאי' בתוספתא וכו' (ח) וכן משמע בירושלמי וכו' עכ"ל:
א אבל אין הגמר' פסיק לי' וכו'. פי' דהא בגמר' אית' אם יכול להתחיל ולגמור עד שלא יגיע ש"צ למודים:
ב מודים דרבנן. ונקרא מודים דרבנן, לפי שהוא תיקון הרבה חכמים (בית יוסף):
ג שזה לא מצינו עיקר בגמר' וכו'. כבר עמד בזה במהרש"א דמודי' דרבנן יש בו עיקר בגמרי (סוטה מ' ע"א) עיי"ש, וגם בירושלמי אית' כן, והעתקתי בשפ"ח לתוס' לעיל י"ב ע"ב ד"ה כרע עיי"ש ודו"ק:
ד וכתב רש"י וכו' ושמע מחזן קדיש אינו יכול להפסיק וכו'. רצה לומר דבגמר' כאן אפשר לפרש רק דלכתחלה לא יתחיל, ולכן שינה רש"י מלשון הגמר' לומר דגם בדיעבד אם מתפלל אינו עונה (גליון מהרש"א):
ה וגדול המנהג. ועיין בשפ"ח לרש"י (לקמן מ"ה ע"א) ד"ה מאי, ומה שהעתקתי בשפ"ח לתוס' (לעיל י"ד ע"א) ד"ה ימים, ממחזור וויטרי עיי"ש:
ו בירושלמי וכו'. דגרסינן בירושלמי דפרק תפלת השחר להלכ' ו' דמר ר' שילא בשם רב נתפלל, ומצא עשרה בני אדם מתפללין, מתפלל עמהן, ר' אחא ר' יונ' בשם ר' זעיר' נתפלל של שחרית, ובא ומצאן מתפללין של מוסף, מתפלל עמהן, לא נתפלל של שחרית, ובא ומצאן מתפללין של מוסף, אם יודע הוא, שהוא מתחיל וגומר, עד שלא יתחיל ש"צ, בדי לענות אחריו אמן, יתפלל, ואם לאו אל יתפלל, באי זה אמן אמרו, תרין אמוראין, חד אמר באמן של דאל הקדוש, וחרנא אמר א) באמן של שומע תפלה, א"ר פינחס ולא פליגון, מאן דאמר באמן של דאל הקדוש, בשבת, ומאן דאמר באמן של שומע תפלה, בחול:
פי' פני משה:
נתפלל. חוזר ומתפלל עמהן כדי להתפלל עם הציבור:
נתפלל של שחרית ובא ומצאן מתפלל של מוסף. והצבור הוא שמתפללין בזה אין חילוק אם יכול לגמור עד שלא יתחיל הש"צ או לא משום דחובת מוסף ג"כ עליו כמו עליהם ומתפלל עמהן:
לא נתפלל של שחרית ובא ומצאן מתפלל מוסף. והוא רוצה להתפלל של שחרית בזה יש חילוק דאם הוא יודע שהוא מתחיל וגומר וכו' דהואיל ואינו מתפלל תפלה שמתפללין הציבור אל יתחיל להתפלל עמהן אם לא יכול לגמור קודם שיתחיל הש"צ ויגיע למקום שצריך לענות אחריו אמן:
באיזה אמן וכו'. לאו מהכא קאי אלא משום דגרסינן לעיל פרק ג' בהלכ' ב' בזה שנכנס לב"הכנ ומצאן עומדים ומתפללין אם יכול להתחיל ולגמור כדי שיענה אמן ובאיזה אמן וכו' ומייתי לה הכא כדרך הש"ס הזה וכלומר דהכא דבמוסף איירי ואין מוסף אלא בשבת וביו"ט וא"כ באמן דהאל הקדוש הוא הכא דהא מסיק לעיל דלא פליגי:
(והנה מפי' פני משה מוכח דיש לגרוס ובא ומצאן מתפללין "של מוסף, דמאחר הך באיזה אמן אמרו, לא קאי אדהכא, אלא אדלעיל פ"ג להלכה ב', ומיושב בזה מה שכתבו התוס' דטעות סופר יש בירושלמי. ועיין בפני יהושע שמדקדק למה הבי' התוס' הירושלמי לכאן, הא גמר' דידן פליג אירושלמי דהא אית' יגיע ש"צ "למודים, ועוד מיישב שם בפנ"י די"ל שיטות הירושלמי, שלא היו רגילין להתפלל מוסף תפלה מיוחדת לגמרי, כמו שאנו מתפללי' תכנת שבת, אלא שהיו מתפללין אותה כמו שמתפללין בשבת בשחרית, אלא שכוללין באותו תפלה ענין קרבנות מוסף וכו' עיי"ש):
א) באמן של שומע תפלה. ואין לדקדק דהא צריך לגמור קודם האל הקדוש, דהא לא פליגי אהדדי, ולמאי הוצרך לומר של ש"ת, די"ל נפקי מינה כשמתחיל להתפלל אחר שעונה אמן של האל הקדוש, שצריך שיוכל לגמור קודם אמן של שומע תפלה, כגון שהש"צ מאריך (מלא הרועים). א"נ דבחול דאיכ' אמן של שומע תפלה, אין הכי נמי דאין צריך לדקדק כ"כ על אמן של האל הקדוש בכי "האי גוונ' דבא ומצאן, משום דע"י שעונה אמן על שומע תפלה, הוי כעונה ג"כ על אמן על האל הקדוש ועל כל ברכת התפלה, ועיין ברמ"א ק"ט ס"א ובמעדני יו"ט אות ת':
ז ועוד אומר הר"ר חיים דאית' בתוספתא וכו' עכ"ל, ז"ל התוספתא ברכות פ"ג כל שיש בו מוסף, כגון ר"ח וחולו של מועד, שחרית ומנחה מתפלל י"ח ואומר קדושת היום בעבודה, א) ר"א אומר בהודאה, ואם לאו מחזירין אותו, ובמוספין מתפלל שבע, ואומר קדושת היום באמצע רשב"ג ור"י ברבי יוחנן בן ברוקא אומרים כ"מ שמתפלל שבע, אומרים קדושת היום באמצע:
א) ר"א אומר בהודאה. ר' אליעזר לשטתי', שס"ל ג"כ שהבדלה מ"ש אומר בהודאה (לקמן ל"ג ע"א):
ח וכן משמע בירושלמי וכו' עכ"ל, דגרסינן בירושלמי דפרק מי שמתו להלכ' ב' א"ר שמואל בר אבדומא זה שהוא נכנס לבית הכנסת ומצאן עומדין ומתפללין אם יודע הוא להיות מתחיל וגומר עד שלא יתחיל ש"צ כדי לענות אחריו אמן יתפלל ואם לאו אל יתפלל, באיזה אמן אמרו תרין אמוראין חד אמר באמן של האל הקדוש וחד אמר באמן של שומע תפלה א"ר פינחס ולא פליגי מאן דאמר באמן של האל הקדוש בשבת ומאן דאמר בשומע תפלה בחול: