שפתי חכמים (ברכות)· רבי אברהם אבא הרצל
פרק מי שמתו · דף כא.
ע"א גמר' טעמ' דאתחיל הא לא אתחיל לא יתחיל. פי' דמילת' דמסתבר דבהתחיל לא יפסיק מיד, והטעם כעין שפרש"י בשם ירושלמי לעיל ד' ע"ב ד"ה זה הסומך עיי"ש:
ותפלה דרבנן. עיין שפ"ח לרש"י לעיל כ' ע"ב ד"ה וחייבי' בתפלה:
מנין לברכת התורה לפני' מן התורה וכו'. ממה דא"ר יוחנן בתר הכי למדנו ברכת התורה לאחריה, מן ברכת המזון מק"וח, מזה מוכח דר' יהוד' דהכא, קאי על קריאת התורה, ר"ל מנין מי שעולה לקרות בתורה, שמברך לפני' ברכת אשר בחר בנו וכו', אבל לא קאי על ברכת התורה שהיא לעסוק בד"ת והערב נא וכו' שמברך בשחר קודם לימודו כדלעיל י"ד ע"ב עיי"ש. ועיין בצל"ח שכ' דפעמים מצינו, הגם שהש"ס נקט כלשון זה זמן "התורה, אפ"ה הוי רק אסמכ' (כבב"ב קמ"ז ע"א), אבל הכא הוי מן התורה, ורמב"ן מנה ברכת התורה לפניה מצו' ט"ו למ"ע עיי"ש:
ולמדנו ברכת המזון לפניה מן ברכת התורה מק"וח וכו'. מכאן י"ל בדרך דרש הא דאית' (נדרים פ"א ע"א) א"ר יהוד' אמר רב מאי דכתיב מי האיש החכם ויבן את זאת וגו' על מה אבדה הארץ וגו' עד שפירשו הקב"ה בעצמו, דכתיב ויאמר ה' על עזבם את תורתי, א"ר יהוד' א"ר שאין מברכין בתורה תחלה עיי"ש, והנה אית' לקמן (בברכות ל"ה ע"ב) כל הנהנה מע"הז בלא ברכה, גוזל להקב"ה וכנ"י, שעי"כ הפירות והארץ לוקה עיי"ש, והנה מי שמברך ברכת התורה לפני', על כרח' מברך במזון לפניה, מהאי ק"וח דהכא, אבל מי שאינו מברך ברכת התורה לפני', א"כ אין לו ק"וח, הרי אינו מברך במזון לפני', ומת"כ הפירות והארץ לוקה, והיינו דאית' על "מה "אבדה "הארץ "נתצה "כמדבר, שלקה כ"כ הארץ, ומסיק "על "שאין "מברכין "בתורה "תחלה, ולא למדו ק"וח, לברך על המזון לפני':
ק"ש דרבנן. עיין ב"ק פ"ז ע"א תוס' ד"ה וכן (ג"הש:
מתיב ר' יוסף ובשכבך ובקומך. עיין בשפ"ח לגמר' לעיל י"ב ע"א ד"ה מיתיבי מפני, שפריך מיתיבי מקרא:
ההוא בד"ת כתיב. פי' שיקיים ודברת בם בד"ת בשכבך ובקומך, ומן התורה יוצא בכל מה שירצה לקרות מד"ת, ורבנן תקנו שיקרא פ' ק"ש (ש"מ). ועיין (לעיל ט"ו ע"ב) ההוא בדברי תורה כתיב:
ואי ס"ד אמת ויציב דאוריית' לברוך אחריה. פי' כמו שמברך על המזון לאחריו מפני שהוא דאורייתא, ובזה ניח' הא דמאריך המקשן, ומבי' הך ועל המזון מברך לאחריו ואינו מברך לפניו. ועל זה מתרץ הש"ס מ"ט מברך, פי' מ"ט ליברך לאחרי' ברכת אמת ויציב, אי משום י"מ וכו':
מ"ט מברך אי וכו'. ובנוסח כתב יד גרס, מידי הוא טעמ' אלא משום דאית בה יצ"מ, הא אדכר לי':
ר' אלעזר אמר ספק קרא ק"ש וכו' ספק התפלל וכו'. הנה לר' אלעזר בספק קרא ק"ש חוזר וקורא, ב' הפרשיות במשמע, ועם הברכות, וכמ"ש בש"ע סי' ס"ז, ואתי שפיר דר' אלעזר אמר ספק התפלל, ולא אמר ספק אמר אמת ויציב דרבנן, אלא ממה נפשך אי קרא כל הפרשיות עם ציצית, כה"ג אף לר' יהוד' אמת ויציב דרבנן, ואי מסופק באמת ויציב וציצית, קורא ציצית וגם מברך כיון דפ' זו ד"ת תו מברך כתקנה עם הברכות, ולהרר"ש א"ש בפשיטות דאמת ויציב היינו עם ציצית פשיט' גם לר' אלעזר אמת ויציב דאוריית' הוה, ואין חולק רק בק"ש ולהכי נקט תפלה (ר"י), ועי' בשפ"ח לעיל ב' ע"א לרש"י ד"ה עד סוף שהעתקתי מירושלמי בספק קרא ק"ש:
ור' יוחנן אמר ולואי שיתפלל אדם כל היום כולו. פי' בתורת נדבה, או "מחדש "בה "דבר "שלא "היה "צריך "לבקש "מקודם, והוא שמכיר את עצמו זריז וזהיר ואמיד בדעתו, שיוכל לכוין בכל תפלה ותפלה מראש ועד סוף, אז קרינן בי' כל נדיב לב עולות ובדרך זה להתפלל כל היום כולו, ודאי דבר גדול הוא (כך משמע מדברי חמודות סי' מ"ב, ועיי"ש ברא"ש ועי' לקמן כ"ט ע"ב):
א"ר נחמן כי הוינן בי רבה בר אבוה בען מיניה הני בני בי רב דטעו ומדכרי דחול בשבת וכו'. והא דבעו דוק' "בני "בי "רב, וי"ל דכ' בשל"ה דכשטעה ומזכיר של חול בשבת, ידאג כל השבוע, שאינו סימן טוב, שהנהיג מנהג חול בשבת עיי"ש, והנה אית' בירושלמי שהעוסקים במ"ומ בימי החול, יעסקו בשבת יותר בתורה, והת"ח העוסקים ומתענגים בתורה בימי החול, בשבת ימעטו קצת בלימוד, ויתענגו עונג שבת באכילה ושתי', לפי"ז מסתבר דברי של"ה נאמרי' דוק' להעוסקים במ"ומ, הלא בשבת הוא זמן עסק בתורה, ואם אירע ליה מנהג חול, נראה כעין שאין הש"ית חפץ בתורתו, וכענין ששפך לו רבו קיתון על פניו (כסוכה כ"ח ע"ב), משא"כ כשאירע כן לת"ח, אז נראה מזה שהש"ית מתענג כביכול מתורתו, וחפץ שיתנהג כמו בחול להרבות בתורה, ולפי"ז י"ל תלמידי רבה בר אבוה, לא רצו למיבעי בעי בדבר שאינו סימן טוב, לכן קמיבעי' להו "הני "בני "בי "רב דטעו ומדכרי דחול בשבת וכו' (מג"ת). ובפני יהושע ובמעדני יו"ט כ' משום דטעות זה מצוי יותר בת"ח, מתוך שמהרהרין בד"ת בתפלתם, כדאשכחן בירושלמי וכו', עיי"ש עוד תירוץ לדינא עיי"ש:
ורבנן הוא דלא אטרחוה וכו'. פי' רבנן היינו עזרא ובית דינו, ועיין בשפ"ח לרש"י לקמן כ"ו ע"ב ד"ה כנגד, ובתוס' שם ד"ה טעה דף כ"א ע"א רש"י ד"ה דלית בה מלכות שמים. אין מלך העולם בברכות של י"ח עכ"ל, לכאור' תוס' לקמן מ' ע"ב ד"ה אמר, ולקמן מ"ט ע"א ד"ה ברוך, שכתבו אלקי "אברהם שאמרינן בברכות י"ח, היינו מלכות, דא"א המליך הקב"ה על כל העולם, שהודיע מלכותו עיי"ש, וא"כ משמע דבתפלה איכ' מלכות שמים, ושמא י"ל לכן בדיוק פרש"י "אין "מלך "העולם בברכות י"ח, ופי' שאין מזכיר בפירוש מלך העולם ודו"ק:
רש"י ד"ה הכי גרסינן והרי וכו' (א) כדאיתא (ב) בק"ש שמקבל עליו את השם לאדון ולמלך מיוחד וכו' (ג) ואית דגרסי הכי בלשון קו' ק"ש דרבנן היא וכו' לאפוקי (ד) למאן דגרס הכי מפרשינן לקמן בשכבך וכו' עכ"ל:
(א) כדאיתא וכו'. כלומר כדאיתא וכנאמר בק"ש:
ב בק"ש שמקבל עליו את השם לאדון ולמלך מיוחד. כמפורש (לעיל י"ג ע"ב) כיון דאמליכת' למעלה ולמטה ולד' רוחות, וברש"י ד"ה ובדל"ת, ובד"ה דאמליכת' עיי"ש:
ג ואית דגרסי' הכי וכו'. ולפי דהרבה גירסת איכ' כאן, ראיתי להעתיק נוסח הכתב יד בס' דקדוקי סופרים, וז"ל אלא היינו טעמ' דק"ש אית ביה מלכות שמים וב"המז דאוריית' לאפוקי תפלה דרבנן ולית בה מלכות שמים עכ"ל, ושם על הגליון הכי גרס, אלא היינו טעמ' דק"ש וב"המז דאוריית', ק"ש דאוריית' הוא, דרבנן הוא, אלא היינו טעמ' ב"המז דאוריית', ק"ש דאית בה מלכות, תפלה דרבנן ולית בה מלכות עכ"ל:
ד למאן דגרס הכי וכו'. דלגרס' זו הוי ק"ש דרבנן, והא קשה והא כתיב בשכבך ובקומך, לכן פרש"י דהש"ס משני לקמן דההוא בד"ת כתיב:
רש"י ד"ה כי שם ה' אקרא. כשבא משה לפתוח בדברי שירה א"ל לישראל אני אברך תחלה וכו' הכי מפרשי לה יומא ל"ז ע"א עכ"ל, פי' ומדאמר לישראל אני אברך תחלה, קודם שפתח בדברי שירה, הרי ברכת התורה לפניה. והנה המעיין שם, לא ימצא מפורש לענין אמן, אלא דהש"ס יליף טעם להא דתנן שם במשנה, והן עונין אחריו "בשכ"מלו ודו"ק. ודע דבמכילתא פ' בא פ"יו הכי אית', וז"ל ר' חנינ' בן אחי ר' יהושע אומר כי שם ה' אקרא, זה המברך, הבו גודל לאלהינו, אלו העונין אחריו וכו', ופי' המפרש (הנקרא זה ינחמנו) ר' חנינ' אמר מהכא ילפינן שמברכין על התורה, דכתיב כי שם ה' אקרא, כשאני קורא בתורה, ומברך בשם ה', אתם תענו והבו גודל לאלהינו) ואפשר דקאי אלעיל מני', דכתיב יערוף כמטר לקחי וגו', וזה קאי על התורה, וכתיב בתרי' כי שם ה' אקרא, א"נ הא דר"ח מילת' באפי' נפשי' היא, וקמ"ל שהשומע ברכה מפי חבירו, שחייב לענות אמן אחריו וכדמסיק עכ"ל. ובמהרש"א כ' לפי שכל התורה שמותיו של הקב"ה, והיינו כי "שם "ה' אקרא, זה הקורא בתורה, הבו גודל לאלקינו, שצריך לברך עיי"ש:
רש"י ד"ה שאינו טעון לפניו. כלומר שלא מצינו לו מקרא מפורש לברך לפניו עכ"ל, פי' ודאי מסבר' צריך לברך במזון לפניו, כדאית' (לקמן ל"ה ע"א) סברא הוא שאסור לו לאדם שיהנה מעו"הז בלא ברכה עיי"ש:
רש"י ד"ה אמת ויציב דאוריית' היא. שמזכיר בה י"מ דאיוב' דאוריית' היא דכתיב למען תזכור וגו' עכ"ל, והא דהביא רש"י מפסוק למען תזכור, ולא הביא מפסוק (שמות י"ג ג') זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים, ופרש"י למד שמזכירין י"מ בכל יום עיי"ש, כתבתי מזה בשפ"ח לגמר' לעיל י"ב ע"ב ד"ה שנאמר:
רש"י ד"ה והלואי שיתפלל כל היום. ובהלכות גדולות פסיק וכו' עכ"ל, ז"ל בח"ג בהלכות ברכות פ"ג, והלכתא ספק קרא ק"ש, ספק לא קרא, חוזר וקורא, ודאי קרא, ובא ומצאן שהן קורין, קורא פסוק ראשון לבדו, (ובד"ח מוסיף בשכמל"ו) ספק אמר אמת ויציב, חוזר ואומר, וכן ברכת המזון, וכן ברכת שבעת המינין, דחיובא דאוריית' נינהו, חוזר ומברך, אבל שאר ברבות דרבנן, לא חדר ומברך, ספק התפלל ספק לא התפלל, חוזר ומתפלל ודאי התפלל ומצא ציבור שמתפללין אם יכול לחדש דבר בתפלתו יתפלל, ואם לאו אל יתפלל, ור' יוחנן אמר ולואי שיתפלל אדם כל היום כולו והילכתא כר' יוחנן בספק עכ"ל בח"ג:
תוס' ד"ה והרי תפלה וכו'. וי"ל משום רבותי' דתפלה פריך מיני' אע"ג דתפלה מעומד (א) ונראה לכל שאין זה עומד כמותם וכו' וא"ת וכו' יקשה גם לרבינא (ב) מה לי ק"ש ובר"המז יותר מתפלה וכו' עכ"ל:
(א) ונראה לכל שאין זה עומד כמותם וכו'. ואין לדקדק לתקנו שיעמוד ולא יתפלל (עיין מלא הרועים) וי"ל דמ"מ ניכר החילוק, והיינו שכתבו התוס' כמותם:
ב מה לי ק"ש וברכ"המז יותר מתפלה. ויש לדקדק דילמא שאני תפלה דצריך שיחתוך בשפתיו כדיליף לקמן ל"א ע"א (מפרשים):
תוס' ד"ה הא וכו' או יהרהר באריכות עכ"ל. ועיין ב צל"ח, ואפשר שצריך לגרוס ויהרהר באריכות, ור"ל דאמצעית הברכות יהרהר (הגרש"ש):
תוס' ד"ה הכי גרסינן וכו' (א) ולא גרסינן מידי בתר הכי עד א"ר יהוד' א"ר ופי' הקונטרס ק"ש דאוריית' (ב) כדפי' במתנית' וכו' עכ"ל:
(א) ולא גרסינן מידי בתר הכי וכו'. פי' משום דביש ספרים גורסין, אלא ק"ש וב"המז דאוריית', ותפלה דרבנן, "וברכה "שלפניו "דרבנן, ולכן כתבו התוס', ולא גרסינן מידי בתר הכי, פי' דהני ג' תיבות "וברכה "שלפניו "דרבנן לא גרסינן לי' (עיין בס' דברי סופרים):
ב כדפי' במתנית'. ר"ל לעיל בתוס' ד"ה בעל קרי עיי"ש:
תוס' ד"ה ספק לא אמר וכו'. וכולה מילתא דיציאת מצרים קרי לי' אמת ויציב לפי דטעם אמת ויציב הוי משום י"מ והילכך הוי פ' ציצית בכלל אמת ויציב עכ"ל, ובזה ניח' דש"ס לא אשמעינן בספק אמר אמת ואמונה (וכדלעיל י"ב ע"א) כל שלא אמר אמת ויציב שחרית אמת ואמונה ערבית עיי"ש, די"ל מאחר דאמת ואמונה הוא ג"כ משום יציאת מצרים, א"כ הוי בכלל אמת ויציב, כמו דהוי פ' ציצית בכלל אמת ויציב. ומה שכתבו התוס' דאם קרא אמת ויציב גם קרא ק"ש כבר דמסתמ' התפלל כדרך תפלה ק"ש ואח"כ אמת ויציב וכו', י"ל היינו כעין דאית' (לעיל ט"ז ע"א) סרכיה נקט ואתי עיי"ש. אלא שלשון יקרא "אמת "ויציב אינו נכון, דלשון קרא שייך בק"ש ודו"ק:
תוס' ד"ה ההוא בד"ת כתיב. והא דאמרינן (לעיל ב' ע"א) בערב משום דכתיב ובשכבך וכו' עכ"ל, פי' דלעיל ב' ע"א פריך הש"ס, תנא היכי קאי דקתני מאימתי, ותו מ"ש דתנן ערבית ברישא, ומשני הש"ס תנא אקרא קאי, דכתיב בשכבך ובקומך, ופרש"י משם למד חובת הקריאה עיי"ש, א"כ משמע דקרא בק"ש כתיב, ולא בד"ת. ובהגרש"ש כ' דקאי אמתניתן לעיל י' ע"ב: