שפתי חכמים (ברכות)· רבי אברהם אבא הרצל
פרק מי שמתו · דף כ:
ע"ב גמר' ובברכת המזון. ומסתבר עבדים שחייבין בבהמ"ז חייבי' הם כל ד' ברכות, ולא כפועלים שמקצרים בב"המז, כדאית' (לעיל ט"ז ע"א ובש"ע קצ"א), ובש"ע סי' קפ"ו לא הזכיר "עבדים, אלא נשים "וקטנים, ואפשר משום דלא שכיחי דין עבדים בז"הז, ועי' יור"ד רס"ז ודו"ק:
מה דתימ' הואיל ואית בה מלכות שמים וכו'. ואין לדקדק הא ק"ש היא קבלת מלכות שמים, וא"כ האיך שייך לומר הואיל ואית בה, די"ל משום דחוץ יחוד מלכות שמים, אית בה נמי אהבתו ויראתו (כתוס' לעיל י"ג ע"א ד"ה עד), לכן שייך ל' ואית בה. ודע דהב"י בסי' ע', וכן בש"ע שם כתב, דעבד ואשה חייבי' הם בקבלת הייחוד, ונכון שיקראו לפחות פסוק ראשון עיי"ש ודו"ק:
מהו דתימ' הואיל וכתיב בה ערב ובקר וצהרים וכו' קמ"ל. ואפשר הא דתפלה באמת אינו כמ"ע שהז"ג, י"ל הטעם משום דכבר מפורש ע"י דניאל (דניאל ו' י"א) וזימנן תלתא ביומא הוא ברך על ברכוהי וגו' (והעתקתי בשפ"ח לגמר' לקמן ל"א ע"א ד"ה לעולם) וכתיב סתם זמנין תלתא ביומא, ולא כתיב הזמן כמו שנאמר בתהלים:
הואיל וכתיב בה ערב וגו'. לישנא דקרא (תהלים נ"ה י"ח) ערב ובקר וצהרים אשיחה ואהמה וישמע קולי, ותרגום אשיחה ואצלי, ופרש"י ערב ובקר וצהרים, ערבית שחרית ומנחה, ג' תפלות. ודע ממה שפרש"י וצהרים תפלת מנחה, משמע שבצהרים ממש, דהיינו בשש שעות, היה דוד מתפלל מנחה, והוא כעין דאית' (יומא כ"ח ע"ב) צלותי' דמנחה דאברהם מכי משחרי כותלי עיי"ש, וא"כ היה דוד המלך מתפלל מנחה בתחלת זמנ' ממש, ולפי"ז נהג במנחה, כמו שנהג בשחרית וערבית (כמו שמבואר בשפ"ח לתוס' לעיל ב' ע"א ד"ה מברך בפי' שבע ביום הללתיך עיי"ש), ולפי"ז הכי פי' "ערב, מיד בצאת הכוכבים, "ובקר, מיד כותוקין, "וצהרים, מיד בשש שעות, אשיחה ואהמה וישמע קולי. והענין אי צהרים נקרא שש שעות כתבתי בשפ"ח לרש"י לקמן כ"ז ע"א ד"ה כשהוא אומר כחום היום עיי"ש:
וכתיב בתת ה' לכם בערב בשר לאכול ולחם בבקר וכו'. פי' ו אית' עלה (יומא ע"ו ע"ב) בתחלה היו ישראל דומין כתרנגולים שמנקרין באשפי, עד שבא עשה וקבע להם זמן הסעודה בבקר ובערב עיי"ש, וא"כ מהו דתימ' כמ"ע שהז"ג דמי קמ"ל:
דבר תורה. פי' הלכה למשה מסיני (רש"י לעיל י"ט ע"ב):
ועוד כל מ"ע נחייבינהו מדרבנן. פי' כל מ"ע שהזמן גרמ', נחייבינהו מדרבנן, כלומר הוה להו לרבנן לחייבם ודו"ק:
זכור ושמור כל שישנו בשמירה ישנו בזכירה. ורמז לדרש זה, י"ל דהא זכור ושמור בדיבור אחד נאמרו כפרש"י (שמות כ' ח'). ואולי מה"ט לא כתיב (שמות כ' י' ודברים ה' י"ד) לא תעשה כל מלאכה אתה "ואשתך וגו'. א"נ משום אשתו כגופו (כדלקמן כ"ד ע"א):
א"ל רבינא לרבא נשים בב"המז דאוריית' או דרבנן וכו' ת"ש באמת אמרו וכו'. ויש לדקדק והא רבא אמר לעיל מינה, א"כ כל מ"ע נחייבינהו מדרבנן, הרי דסבר רבא אי נאמר במצוה עשה אחת שהז"ג שהנשים פטורות, ורבנן מחייבין אותם, מהראוי לעשות כן בכל מ"ע, א"כ גם בכאן ליפשט רבא לרבינא דע"כ מדאוריית' נשים חייבי', דאי מדאוריית' נשים פטורות ומדרבנן נתחייבו, א"כ נחייבינהו בכל מ"ע (עיין בצל"ח), וי"ל הא דנשים פטורות ממ"ע שהז"ג כתב הכל בו הטעם, לפי שהם ברשות אחרים, וכיון שהוא מ"ע שהז"ג, דילמא באותו זמן יהיו מוכרחים לעבוד לבעליהם, (עיין כתב סופר אור"ח סי' ע"ה), ולפי"ז אי ס"ד דנשים חייבות בקידוש היום אף שהוא מ"ע שהז"ג, אעפ"כ רבנן חייביהו, ע"כ צ"ל דאפקיעו רבנן שיעבודא דבעל ואדון בזמן עשיות המצוה דקידוש, א"כ בכל מ"ע נמי נימ' הכי, משא"כ ברכת המזון סברת הפטור דנשים מדאוריית' הוא, או כרש"י דלא נטלו חלק בארץ, או כתוס' משום דליתנייהו בברית ותורה, ורבנן הוא דחייבינהו מצד הסבר' דחייב אדם לברך על טובותיו, או מטעם אחר, לכן אין לדמות זה לשאר מ"ע (מג"ת). ודע מה שכתב דחייבינהו מדרבנן דאפקיעו רבנן לשיעבודא דבעל, י"ל מצד כל דמקדש אדעת' דרבנן מקדש (גיטין ל"ג ע"א) עיי"ש ברש"י ד"ה תינח בקדש בכספא, והנה שם אמר רבינא כן, וגם כאן א"ל רבינא לרבא הכי:
למאי נ"מ לאפוקי רבים ידי חובתן וכו'. הוי מצי למימר נפק' מינה בספק אם בירכה (ועיין במעדני יו"ט אות ר'), וי"ל דנפק' מינה לגבי רבים, הוי רבותי' טפי מנפק' מינה לגבי יחיד:
באמת אמרו. כל באמת הלכה היא ואין חולק בדבר (רש"י סוכה ל"א ע"א), ועיין כתובות ד' ע"ב באמת אמרו מזגו לו את הכוס עיי"ש:
כגון דאכל שיעור' דרבנן וכו'. עיין תוס' לקמן מ"ח ע"א ד"ה עד:
דרש ר' עויר' זימנין א"ל משמי' דר' אמי וזמנין אמר לה משמי' דר' אסי. לאו משום ספיקא דגברא דלא ידע אי ר' אמי או ר' אסי דרש כן, ולפיכך א"ל זמניך הכי וזמנין הכי, אלא לפי שר' עוירא שמע כן מר' אמי, ומר' אסי, לכן בא ואמר זמנין משמי' דר' אמי, וזמנין משמי' דר' אסי (סמיכות חכמים), והכי פירושו ג"כ כ"מ שמצינו כן בש"ס. ומשמעינו הגם דמחויב לומר דבר בשם אומרו, אם שמע הלכה ביחד משני חכמים אין מחויב להזכיר שם שניהם ביחד (מג"ת) אמרו מלאכי השרת כתיב בתורתיך וכו' שכתבתי להם בתורה וכו'. פי' כעין שאית' (בסנהדרין צ"א ע"א) בענין דין של בני אפריקא ובני מצרים עם ישראל, שהלך גביהא בן פסיסא לדון עמהם, ואמר להם מהיכן אתם מביאין ראי', אמרו לו מן התורה, אמר להם אף אני לא אביא ראי' אלא מן התורה עיי"ש, מוכח מהתם דאז הראי' היא נכונה, אם היא ממקום שנתקשה משם, ולפי"ז לפי שמלאכי השרת אמרו "כתיב "בתורתיך אשר לא ישא פנים, וא"כ לא הביאו ראי' אלא מן התורה, לכן השיב להם הקב"ה "שכתבתי "להם "בתורה, אף אני לא אביא ראי' אלא מן התורה:
וכי לא אשא פנים לישראל שכתבתי להם בתורה ואכלת ושבעת וברכת והם מדקדקים על עצמם עד כזית וכו'. פי' נשיאות פנים, הוא שהקב"ה עושה עמהם לפנים משורת הדין, והיינו שהשיב הקב"ה הלוא ישראל ג"כ עושין לפנים משורת הדין, שהרי כתבתי ואכלת ושבעת וברכת, והם מברכין עד כזית וכביצה, וכשם שהם עושין לי לפנים משורת הדין, כך אני עושה לפנים משורת הדין, ונושא להם פנים (עיין בסמיכות חכמים):
והם מדקדקים על עצמם עד כזית ועד כביצה. פי' דהא בצדיקים כתיב (ויקרא כ"ו ה') ואכלתם לחמכם לשובע, ופרש"י אוכל קימעא והוא מתברך במעיו עיי"ש, הרי דהם שבעים מקימעא, אף שאינו לא כזית ולא כביצה, אבל לפי שאין ברכה לאחריה בפחות מכזית ומכביצה, לכן הם מדקדקים על עצמם ומוסיפין ואוכלין עד כזית וכביצה (מהגאון הח"ס ז"ל). והא דנקט עד כזית עד כביצה, פי' עד כזית בשיעור' דרבנן, ועד כביצה בשיעור' דאוריית' (שיטה מקובצת):
בעל קרי. הוא הפולט שכבת זרע ברצונו דהיינו ששימש מטתו, או שלא ברצונו כגון שנדמ' לו בחלום שמשמש עם אשה, או שיצא ממנו קרי לאונסו ממש (ירושלמי). קרי הוא מל' מקרה רד"ק ש"א כ' כ"ו):
ועל המזון מברך לאחריו. פי' בהרהור, עיין תוס' ד"ה בעל:
ור' חסדא אמר הרהור לאו כדיבור דמי וכו'. ועיין בתוס', וכן פסק הטור סי' ס"ב, אבל ברמב"ם בה' ק"ש פרק א' פסק הרהור כדיבור דמי, עיין שאגת ארי' סי' ו' וסי' ק"ה עיי"ש. וכתב בראש יוסף נסתפקתי דילמא היינו דוק' בק"ש, דאינו יוצא בשמיעה, דכתיב ודברת בם, ואבל מה שיוצא בשמיעה, כמו מגילה וברכת המזון, אין הכי נמי דהרהור הוי כמו שמיעה, שזה בחוש השמע, וזה מכוין בלב עיי"ש ודו"ק:
כדאשכחן בסיני. דבסיני דיבור אסור הרהור מותר, דאית' (שבת פ"ו ע"ב) אמר אביי ניתנ' תורה לטבולי יום, ואמר אמימר עלה ראויה קאמינא, ואעפ"כ מי שאירע לו קרי בליל ו' בסיון דההיא שתא כבר שמע את הדברות, ולא סגי' דלא הרהר בלבו (ר' נסים גאון):
למה מהרהר א"ר אלעזר כדי שלא יהי' כל העולם עוסקין בו והוא יושב בטל וכו'. ואין לדקדק הא על המזון דמברך לאחריו בהרהור, ולמה מהרהר, הא לא שייך תירוצו של ר' אלעזר ור' אדא בר אהב', די"ל דהיינו דפריך לקמן והרי ברכת המזון לאחריו וכו', אלא דהש"ס ממתין מלהקשות מברכות המזון לאחריו, עד שסיים הקו' מתפלה גופ'. אלא דעל ק"ש יש לדקדק דהא תינח בעל קרי שהוא בציבור, אבל בעל קרי שהוא ביחידות מאי איכא למימר, ודוחק לומר דמתניתן בעל קרי מהרהר ק"ש בלבו, מיירי דוק' בציבור ועיין בס' קול רמז. ועיין בפני יהושע שכבר עמד בזה, וכתב דבירושלמי מוקי לה סיפ' דמתניתן, דקתני לקמן היה עומד ומתפלל ונזכר שהוא בעל קרי לא יפסיק וכו', דוק' בצבור, אבל ביחיד מפסיק עיי"ש, ולפי"ז שפיר מוקמינן מתניתן דהכא, דהיא רישא להאי משנה דלקמן, ג"כ בצבור, כמו בסיפא וכו' עיי"ש:
ונגרוס בפרקא אחרינא. פי' בהלכות דרך ארץ כדלקמן כ"ב ע"א (הב"ח):
דף כ' ע"ב רש"י ד"ה ומן התפלין. משום דסתם קטן אינו יודע לשמור גופו שלא יפיח בהן עכ"ל, (עיין סוכה מ"ב ע"א) ת"ר קטן היודע לשמור תפילין אביו לוקח לו תפילין, ופרש"י לשמור תפילין "שלא "יכניס "בהן "לב"הכ עיי"ש ודו"ק:
רש"י ד"ה וחייבין בתפלה. (א) דתפלה דרחמי היא (ב) ומדרבנן היא (ג) ותקנוה אף לנשים ולחנוך קטנים עכ"ל:
(א) דתפלה דרחמי היא. לא נתברר לענין תפילת המוספין, אי הוה ג"כ בכלל תפלה דרחמי, ולענין נשים מאי. וכן לפי הש"ע ק"ו ס"ב, דז"ל נשים ועבדים אע"פ שפטורים מק"ש חייבי' בתפלה מפני שהיא מ"ע שלא הז"ג וקטנים שהגיעו לחינוך חייבים לחנכם עכ"ל, הרי דכל עצמם שחייבים בתפלה מפני שהיא מ"ע שלא הז"ג, וא"כ תפלת המוספין שהיא כדבר שהזמן גרמ' נשים פטורות ודו"ק:
ב ומדרבנן היא. כך היא שיטות רש"י דתפלה דרבנן, וכן הוא שיטת הרמב"ן ורוב הפוסקים, אבל הרמב"ם ריש ה' תפלה כתב תפלה מ"ע דאוריית' היא דכתיב ולעבדו בכל לבבכם אך מדאוריית' די בפ"א ביום ובכל נוסח שירצה (עיין מ"א סי' ק"ו סק"ב), ולרמב"ן רק בעת צרה, התפלה היא דאוריית', ועיין ס' החינוך סי' תל"ג:
ג ותקנוהו אף לנשים ולחנוך הקטנים. י"ל הטעם שתקנו תפלה לנשים, לפי שתפלה רחמי היא, ובאשה מתוך שלבה רך ודמעתה מצוי' היא צועקת מתוך קירות לבה, ולב נשבר ונדכה אלקים לא תבזה, וכעין בחנה (ש"א א'). וכן לקטנים, מלבד מצות חינוך, שאם יזקין לא יסור ממנה, י"ל כי תפלת הקטנים, היוצא מהבל פיהם של תינוקות שאין בהם חטא, קרובה להשמע, וכדאית' (שבת קי"ט ע"ב) אינו דומה הבל פי שיש בו חטא, להבל פי שאין בו חטא עיי"ש. וזה תפילת אבינו מלכנו עשה למען תינוקות של בית רבן, וכדורשי רשומות, "תשבר "גרם (משלי כ"ח) ראשי תיבות ת'ש'ב'ר', תינוקות ש"ל ב"ית ר"בן:
רש"י ד"ה מה דתימ' נקיש תפילין למזוזה. דכתיב וקשרתם וכתבתם (דברים ו' ח' ט') מה מזוזה נשים חייבות אף תפלין נשים חייבות וכו' עכ"ל, הנה בש"ס גרסינן הואיל ואיתקוש תפילין למזוזה, ורש"י נקט נקיש תפילין למזוזה, ולפי גירסת הש"ס משמע שכבר מצינו שאיתקוש תפילין למזוזה וזה לא שמענו, לכן פירש"י דכוונ' דמה דתימ' נקיש מחדש תפילין למזוזה, איידי דכתיבי ביחד וקשרתם וכתבתם, וכן להלן נקיש מזוזה לת"ת צריכין לפרש כן בפרש"י (מג"ת). א"נ י"ל דהא כבר מצינו דתפילין ומזוזה שווין בדינם, לגבי כתיבות אשה ועבד וקטן, ויליף לי' מהיקש וקשרתם וכתבתם, כל שישנו בקשירה ישנו בכתיבה, וכל שאינו בקשירה אינו בכתיבה (גיטין מ"ה ע"ב) עיי"ש, מהו דתימ' הכא נמי נקיש תפילין למזוזה קמ"ל:
רש"י ד"ה נקיש מזוזה לת"ת וכו' נא' מה ת"ת נשים פטורות ואע"ג דאין הזמן גרמ' רחמנ' פטרינהו דכתיב את בניכם ולא בנותיכם אף מזוזה נשים פטורות רבא קמ"ל דנשים חייבות דכתיב למען ירבו ימיכם וגו':
(א) מה ת"ת נשים פטורות. (קידושין כ"ט ע"ב) ואיהי מנלן דלא מיחייבא (ללמד לבנה) וכו', ואיהי מנלן דלא מיחייבה למילף נפשה וכו', ומנין שאין אחרים מצווין ללמדה וכו' עיי"ש, והנה לפי סוגי' דקידושין, ג' מיני פטורין איכ' באשה מת"ת, חדא דאשה פטורה ללמוד לבנה, ב) שאשה פטורה ללמוד לעצמה, ג) דהאב פטור ללמוד לבתו, והא דאב פטור ללמוד לבתו תורה, יליף לי' מדכתיב ולמדתם אותם את בניכם, ודרשינן ולא בנותיכם, א"כ מוכח הא דפרש"י כאן מה ת"ת נשים פטורות וכו', כיון רש"י להא דהאב פטור ללמוד את בתו ודו"ק:
ב קמ"ל דנשים חייבות במזוזה דכתיב למען ירבו ימיכם וכו'. הכי אית' (יומא י"א ע"ב) עיי"ש:
רש"י ד"ה קדוש היום. מ"ע שהז"ג היא זכור את יום השבת לקדשו זוכרה על היין עכ"ל, הכי אית' (פסחים ק"ו ע"א) עיי"ש. ואע"ג דקידוש על היין דרבנן, דמדאוריית' אינו אלא לזכור קדושת שבת בכניסתו בדברים בפה, ועל הכוס דרבנן הוא דתיקנו, י"ל דהכי קאמר אחר שתקנו חכמים על היין, מיקרי קידוש על היין דבר תורה, דמן התורה אין יוצאין עד שיקדש על היין, וכעין שחקר הפרי מגדים בכל מצוה דאוריית', שאין יוצא אדאוריית', עד שיעשה כפי תקנת חכמים (מג"ת). ועיי' ברמב"ם בפכ"ט מה' שבת ה"א, והלכ' ו' שכתב מדברי סופרים לקדש על היין ולהבדיל על הכוס וכו', עיין בפוסקים ובמפורשים:
רש"י ד"ה או דרבנן וכו'. (א) והארץ לא ניתנו לנקבות להתחלק ואי משום (ב) בנות צלפחד חלק אביהם הם דנטלו עכ"ל:
(א) והארץ לא ניתנו לנקבות להתחלק. פי' כענין הקרא (במדבר ל"ג נ"ד) והתנחלתם את הארץ בגורל למשפחותיכם וגו' למטות לאבותיכם תתנחלו, ופרש"י למטות אבותיכם, לפי חשבון יוצאי מצרים עיי"ש, וידוע דבמנין ת"ר אלף של מנין יוצאי מצרים, זכרים היו ולא הנקבות בכלל. ומכאן י"ל הא דכתיב ב' פעמים "אדוני "ציוה (במדבר ל"ו ב') ויאמרו "את "אדוני "ציוה "ה' לתת את הארץ בנחלה בגורל לבני ישראל "ואדני "צווה "בה' לתת את נחלת צלפחד אחינו לבנותיו, דהנה בכ"מ דרשינן בני ישראל ולא בנות ישראל (מגן אברהם סי' י"ד ס"ק ב'), ולפי"ז כך אמרו ראשי האבות משבט מנשה למשה, שתי ציויות נצטוית, חדא את אדני צוה ה' לתת את הארץ בנחלה בגורל "לבני "ישראל, "ולא "בנות "ישראל, דנקבות לא יקחו חלק, וא"כ לא היו בנות צלפחד לוקחין נמלה, אבל שנית ואדני צווה בה' לתת "את "נחלת "צלפחד "אחינו "לבנותיו, פי' דהם רק חלק אביהם ינטלו:
ב בנות צלפחד חלק אביהם הם דנטלו. ענין זה מבואר (בב"ב קט"ז ע"ב) במשנה ובגמר' עיי"ש:
רש"י ד"ה בן. קטן מברך בהמ"ז לאביו אם אין אביו יודע לברך עכ"ל, משמע אבל כשאביו יודע לברך אין בנו הקטן מברך לאביו, וכן משמע קצת מל' הרמב"ם בפ"ה מה' ברכות הט"ו עיי"ש, והוי הענין כעין הא דאית' (ר"ה לי"ד ע"ב) אמרו לו ס"ל יורד לפני התיבה להוציא את שאינו בקי, אבל הבקי אינו מוציא עיי"ש, אבל לפי מה דמסיק הש"ס, דמיירי כשאכל שיעור' דרבנן, משמע דאף כשאביו יודע לברך בנו הקטן מברך לו, ועיין באור"ח סי' קפ"ו ס"ב ודו"ק:
רש"י ד"ה שיעור' דרבנן. כגון כזית לר"מ וכו' אבל בשיעור' כי האי לא מחייב אלא מדרבנן וכו' עכ"ל, עיין שיטות הרמב"ם והראב"ד פ"ה מה' ברכות הט"ו מזה:
רש"י ד"ה בעל קרי. מתקנה עזרא ואילך שתקן טבילה לב"ק לעסוק "בתורה כדאמרינן בב"ק פ"ב ע"ב עכ"ל, פי' דהתם מסיק הש"ס בעל קרי דאוריית' הוא לתרומה וקדשים, ואתא עזרא ותיקן אפילו לד"ת, ועיי"ש בתוס' ד"ה אתא, ועיין בשפ"ח לגמר' לקמן כ"ב ע"א ד"ה שלא, שם כתבתי דרמב"ם ס"ל דב' תקנות הוו, עזרא יתקן "לתורה, וב"ד שעמדו אחריו דתקנו אף לתפלה עיי"ש, ובזה מדויק פרש"י דהכא:
רש"י ד"ה מהרהר. ק"ש בלבו כשמגיע זמן המקרא עכ"ל, והא דפרש"י כשמגיע זמן המקרא, אע"ג דפשיט' היא, דהא אסור בד"ת, ישוב לדבר עיין בשפ"ח לתוס' לעיל ב' ע"א ד"ה מברך:
רש"י ד"ה לא לפני' ולא לאחריה. כיון דברכות לאו מדאוריית' מחייב לא אצרכוה רבנן עכ"ל, מדפרש"י לא אצרכוה רבנן, משמע דאי רוצה להרהר הברכות מותר להרהר, דעזרא הוא דתיקן הברכות לק"ש וכל הברכות (עיין שפ"ח לרש"י לקמן כ"ו ע"ב ד"ה כנגד) וד"ק:
רש"י ד"ה כדבור דמי. וכל אדם וכו' עכ"ל, פי' וכל אדם אף שאינו בעל קרי נמי יוצא י"ח בהרהור. אלא לכאור' יש לדקדק בשלמ' לר' חסדא אתי שפיר דהרהור לאו כדיבור דמי, ורק משום שלא יהא יושב ובטל, לכן הצריכוהו בק"ש שהיא ד"ת, ולא בתפלה דרבנן, אבל לרבינא דאמר דהרהור כדיבור דמי, ובעל קרי וכן שאר אונס יוצא בהרהור (וכן פסק המחבר ס"ב ס"ד), אלא שלא יוציא בשפתיו, משום כדאשכחן בסיני, א"כ קשיא ברכות אמאי לא יהרהר ויוצא, מה לי ד"ת או דרבנן, וי"ל דרבינא מפרש כירושלמי הביאו רבינו יונה, ב"ק מהרהר ג"כ הברכות, אלא שאין מברך בפה, אבל ק"ש שהיא דאוריית' וכן בר"המז מוציא בפה, והאי עומד בתפלה דאמרינן יקצר, מיירי בהרהור, וגמר' כאן קאי אליב' דר' חסדא (ראש יוסף):
רש"י ד"ה כדאשכחן בסיני. שהפרישן מאשה וכו' ועל פרישה זו סמך עזרא לתקן טבילה לב"ק וכו' עכ"ל, פי' לכן אינו מותר אלא להרהר, דאם נתיר לו ג"כ להוציא בשפתיו, א"כ בטלת לגמרי טבילת עזרא, שהסמיכה עזרא על מעמד הר סיני, וכמפורש בפסוק שמות י"ט י' ט"ו (מגיד תעלומה). והא דאמרינן לקמן מנין לב"ק שאסור בד"ת שנאמר והודעתם לבניך וגו', לאו דרשה גמור' ומדאוריית' היא, אלא אסמכת' היא, דעלה סמך עזרא ותיקן טבילה לב"ק, וכמו שכתבו התוס' בב"ק פ"ב ע"ב:
תוס' ד"ה בתפלה פשיטא וכו' דהא הלל דרבנן ונשים פטורות מה"ט דמ"ע שהז"ג היא כדאמרי' בסוכה ל"ח ע"א וכו' עכ"ל, כך כתבו שם בתוס' ד"ה מי שהיה עיי"ש, ועיין לעיל י"ד ע"א הלל דרבנן עיי"ש. ודע דיש פוסקים דס"ל דהלל דאוריית', מפסוק הוא תהלתך, והא דאית' בסוכה ל"ח, דעונה אחריהם, י"ל לצאת ידי כל הדיעות (מג"ת):
תוס' ד"ה נשים בב"המז דאוריית' וכו'. ותימ' (א) כהנים ולוים נמי תבעי שהרי לא נטלו חלק בארץ (דברים י"ד) וכו', אלא י"ל דטעמ' משום (ב) דכתיב על בריתך שחתמת בבשרינו ועל תורתך שלמדתנו (ג) ונשים ליתנהו לא בברית ולא בתורה וכו' (ד) או דילמ' כיון דלא שייך בהו הוי שפיר דאוריית' וכו' עכ"ל:
(א) כהנים ולוים נמי תבעי שהרי לא נטלו חלק בארץ. ואע"ג שנטלו ארבעים ושמונה עיר (עיין במעשר שני פ"ו מ"ד, ועי' מגן אברהם קפ"ו), י"ל שלא נטלו בתורת חלק וירושה, אלא שישראל נתנו להם, וכן מוכח ל' הרמב"ם פי"ג מה' שמיטה ה"א, דז"ל שבט לוי אע"פ שאין להם חלק, "כבר "נצטוו "ישראל "ליתן "להם "ערים "לשבת "ומגרשיהם וכו', ועיי"ש הלכה י' דז"ל כל שבט לוי מוזהרין שלא ינחלו בארץ כנען, וכן הן מוזהרין שלא יטלו חלק בבזה בשעה שכובשין את הערים, שנאמר לא יהיה לכהנים הלויים כל שבט לוי חלק ונחלה עם אחיו וכו' עיי"ש (עיין ראש יוסף). ואין לומר דמכהנים ולוים לא קשי', אף אם הם לא נטלו חלק בארץ, מ"מ משום ישראל שנטלו, יכולים הם לומר, כמו שאמרינן דאי היו בנות צלפחד לקחו חלק עצמם בארץ, היו כל הנשים יכולין לומר לפרש"י, אף ששאר נשי ישראל לא נטלו חלקו דיש לומר מ"מ לא דמי ודו"ק:
ב דכתיב על בריתך שחתמת וכו'. נקט התוס' לשון דכתיב, ואינו פסוק בשם מקום, ועיין תוס' לקמן ס"א ע"א ד"ה אלא, ועיין עירובין ס"ה ע"א רש"י ותוס' ד"ה בצר ודו"ק:
ג ונשים ליתנהו לא בברית ולא בתורה. עיין שפ"ח לרש"י ד"ה נקיש:
ד או דילמ' כיון דלא שייך בהו הוי שפיר דאוריית' וכו', ופי' ויכולים להוציא אחרים י"ח, דהיינו שיאמרו ברית ותורה עבורם, דאל"כ אותן האחרים לא יצאו ידי חובתן וכו' כדלקמן מ"ח ע"ב (מלא הרועים). וכעין דאית' (ע"ז כ"ז ע"א) ולמ"ד המיל ימול איכ', דאשה כמאן דמהילא דמיא עיי"ש. ועיין ט"ז אור"ח תרפ"ט ס"א, שכ' דחרש גרע טפי להוציא המחויב במגילה, ממי שיכול להשמיע רק שלא השמיע לאזנו, דזהו בר שמיעה עכ"פ, משא"כ בחרש, וע"ד שארז"ל כל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו וכו' עיי"ש, משמע קצת להיפך ודו"ק. ועיין בשכ"ח לגמר' (לקמן מ"ח ע"ב) ד"ה צריך, שכתבת מדברי התוס' כאן, ליישב דברי הרמב"ם בפ"ב מה' ברכות ה"ג, ובה' ברכות פ"ה ה"א עיי"ש:
תוס' ד"ה בעל קרי וכו'. (א) פי' אפילו בהרהור כדמשמע בגמר' וכו' (ב) ואין להקשות נתקן דלימא אמת ויציב ולא לימא ק"ש וכו' עכ"ל:
א פי' אפילו בהרהור כדמשמע בגמר' וכו'. כוונתם בזה לקמן דקאמר הש"ס אלא ק"ש ובר"המז דאוריית', הרי משמע להדי' דוק' ק"ש ובר"המז הוא דמהרהר, שהם דאוריית', משא"כ בברכות דרבנן אפילו בהרהור ליכ'. אלא דלפי"ז קשי' דלא אתי' מתניתן דהכא לא כר"מ ולא כר' יהוד' (לקמן כ"ב ע"א) בבריית', דתני' בעל קרי שאין לו מים לטבול וכו' עיי"ש, ויש ליישב דלקמן מיירי שאין לו מים לטבול, לכן ס"ל ר"מ דמוציא ק"ש בשפתיו, שאין לבטל ק"ש דאוריית' משום תקנת עזרא, משא"כ הכא במתניתן מיירי ביש לו מים לטבול, וא"כ יכול לאחר הטבילה לקרות כראוי', לכן עכשיו קודם טבילה רק יהרהר ק"ש, ומשום דעכשיו הוא "זמנו, לכן לכל הפחות יהרהר, אף שיש חשש רחוק שיעבור זמנו (פני יהושע עיי"ש באריכות):
ב ואין להקשות נתקן דלימ' וכו'. מה שהקשה ותירץ כאן התוס', הוא תלמוד ערוך לקמן כ"א ע"א ודו"ק: