אור ברסלב
שפתי חכמים (ברכות) פרק מי שמתו › דף כ.

שפתי חכמים (ברכות)· רבי אברהם אבא הרצל

פרק מי שמתו · דף כ.

דף יט:

ע"א גמר' א"ל ר' פפא לאביי מ"ש ראשונים דמתרחיש להו ניסא וכו' א"ל קמאי וכו'. אע"ג דלאביי ניסא לאו מעליות' היא, כדאמר אביי (שבת נ"ג ע"ב), י"ל היינו דוק' כשנשתנה לו בנס סדרי בראשית עיי"ש, אבל להוריד גשמים כשצריכי' להם, סדרי בראשית היא:

ומ"ש אנן דלא מתרחיש לן ניסא. ואע"ג גם לן מתרחיש ניסא, עיין (נדה ל"א ע"א) עושה נפלאות לבדו וכו' אלא שאין בעל הנס מכיר בניסו עיי"ש, י"ל דה"ק מ"ש ראשונים דמתרחיש להו ניסא בהתגליא, ונתקדש שמו יתברך, ומ"ש אנן דלא מתרחיש לן ניסא בהתגלי', אלא בהסתר, ואין כאן קידוש השם כ"כ, וקמתרץ לי' אביי ראשונים שמסרו נפשם אקדושת השם, לכן מדה כ"מ איתרחיש להו ניסא שהי' בהם קידוש השם, אנן לא מסרינן נפשין אק"הש, לכן מדה כ"מ לא איתרחש לן ניסא שיש בהם קידוש השם:

בשני דר' יהוד' כולה תנוי בנזיקין הוה. לא היו גדולים בתורה אלא בסדר נזיקין (רש"י), ולכאור' ר' יהוד' שהיה תלמידו דרב ושמואל, וסתם שמעתי' דרב בדרי בתראי, איהו אמר להו בבי מדרשא (רש"י חולין מ"ד ע"א), והא דהלכה כשמואל בדיני, לפי שהיה רגיל לפסוק דינין, ורב היה רגיל לדקדק באיסור והיתר, לכך סמכו על הוראותיו לענייני איסור והיתר (רא"ש ב"ק פ"ד סי' ד'), וא"כ האיך קאמר בשני דר' יהוד' לא היו גדולי' אלא בס' נזיקין, וי"ל דש"ס קאי הכי לפי רוב' דעלמ':

ואנן קא מתנינן ששה סדרים. משמע דאחרונים טובים מראשונים, ואע"ג (בר"ה כ"ה ע"ב) אית' א"א שיהיו אחרונים כראשונים, י"ל מ"מ האחרונים לא גרמו שא"א שיהיו כראשונים:

כי הוה שליף חד מסאני' וכו'. פי' כשהסיר רק מנעל א', משום עינוי, מיד ירד הגשם, ונתקיים בו והיה טרם יקראו ואני אענה וגו' (ישעי' ס"ה כ"ד), ועיין לקמן ל"ד ע"ב אמר לה לאו, אלא הוא דומ' כעבד לפני המלך, ועיין (בראשית כ"ז כ' ברש"י ישן שם) ודו"ק:

ולית דמשגח בן. אפילו מידת הרחמים ח"ו:

קמאי קא מסרי נפשייהו אקדושת השם. וקיימו בעצמם וזאת התורה אדם כי ימות באהל, אין ד"ת מתקיימין אלא במי שממית עצמו עליה (לקמן ס"ג ע"ב), וא"כ הראשונים באמת תנוי יותר מאחרונים:

כי הא דר' אדא בר אהבה חזיי' לההיא כותית וכו' שיימו' בד' מאות זוז. מביא ראי' מר"א בר אהבה למסירת הנפש דקמאי, ואע"ג דממון בלבד התחייב ר' אדא לשלם, ולא מסר נפשי', מ"מ בשעה שקרע מינה הכרבלת', לא ידע אי לא בנפשי' הוא. א"נ הא דזלזל עצמו לעשות כן, זה גופ' הוה מסירת הנפש. ובמהרש"א משמע שבדיני ישראל שיימו עיי"ש:

שיימי' בד' מאות זוז. ר"ל הבגד והבזיון, ועיין במהרש"א ח"א:

מתון ד' מאות זוזי שוי'. לפי הפשוט נראה כאילו אמר שעכשיו הפסיד ד' מאות, עיין רש"י, ובדרך דרש י"ל דהכי קאמר, שמסירת נפש של מתון זו, ד' מאות זוזי שוי', ולא התחרט בדבר:

ר' גידל הוה רגיל ויתיב אשערי דטבילה וא"ל הכי טבלה. משום דתמיד באים פנים חדשות, המתחילות לטבול לטהרת נידותן, שלא טבלו מעולם, מש"ה רגיל לעשות כן, ללמוד להן הלכות טבילה בשעת מעשה ממש. א"נ שמא שכחו, דפעמים עוברין על האשה כמה חדשים שאינה צריכה טבילה, כגון בימי עיבור והנקה:

דף כ' ע"א רש"י ד"ה אבל מטמא למת מצוה. (א) והוא כבוד הבריות (ב) ודוח' דבר תורה עכ"ל:

(א) והוא כבוד הבריות. פי' הקבורה. ודע (בסנהדרין מ"ו ע"א) אית' איבעי' דלא איפשט', אי קבורה משום בזיונה הוא, או משום כפרה למת עיי"ש. וכתב יור"ד שמ"ח ס"ב, אפילו מי שאין לו ממון, שציוה ואמר אל תקברוהו, אין שומעין לו וכתב הש"ך משום דאיכ' בזיוני דחיי עכ"ל, ולפי"ז פרש"י דהכא וכן נמי מה שפירש"י לקמן בד"ה שב ואל תעשה וכו', דקא מיעקר בידים מפני כבוד הבריות עיי"ש, ניחא לפי דברי הש"ך, אבל הרמב"ם פ"א מה' אבל ה"א כתב וז"ל אם ציוה שלא יקבר אין שומעין לו שהקבורה מצוה שנאמר כי קבור תקברנו עיי"ש, וכתב בלחם משנה לדברי הרמב"ם דיליף מקרא לא צריך לטעמי' משום בזיוני וכבוד, אלא דאוריית' היא עיי"ש, ולפי"ז מה שפירש"י והוא כבוד הבריות, הוא דלא כשיטות הרמב"ם, ולרמב"ם צריך לפרש קו' הש"ס דהכא בדרך אחר ודו"ק:

ב ודוח' דבר תורה. כלומר אפילו מ"ע שיש בה כרת, דהיינו מילה ופסח, ולתוס' אפי' והם נזיר וכה"ג:

רש"י ד"ה שב ואל תעשה שאני. (א) דברים רבים התירו לעקור ד"ת (ב) מפני סייג ומפני כבוד הבריות וכו' דמעיקר' כשנכתב ל"ת דטומאה לא על מ"מ נכתב (ג) כשם שלא נכתב על הקרובים וכו' עכ"ל:

א דברים רבים התירו לעקור ד"ת מפני סייג ומפני כבוד הבריות. הנה דברים רבים הללו כולהו מפורש (ביבמות צ' ע"ב) כגון דם שנטמא וזרקו במזיד לא הורצו להתיר הבשר באכילה, וערל, והזאה, ואזמל, וסדין בציצית, וכבשי עצרת, ושופר, ולולב, עיי"ש בפירש"י, שפירש שם מה הוא הסייג בכל אחד ואחד, ולזה כיון רש"י שפי' כאן ודכותיהו טובא ביבמות:

ב מפני סייג ומפני כבוד הבריות. פי' הני ח' דברים ששנינו ביבמות, שכתבתי בדיבור הקודם ערל והזאה וכו', כולהו משום סייג התירו לדחות בשב ואל תעשה, אבל "השבת "אבדה שהיא ממון, "ופסח שהיא איסור', הני תרתי, משום כבוד הבריות התירו לדחות בשב ואל תעשה, והיינו שמסיים רש"י אבל השבת אבדה ופסח לכל ישראל נאמר ואצל כבוד הבריות נתנו לדחות וכו':

ג כשם שלא נכתב על הקרובים וכו'. פי' כמו גבי כהן הדיוט, לא ניתן ל"ת דטומאה מלטמא להקרובים שלו כמפורש (ויקרא כ"א ב'), כך לא ניתן איסור טומאה בכהן ונזיר במת מצוה ולא נקרא דחי' כלל, וראי' לדבר שהרי בנזיר כשניתן לא תעשה דטומאה מלטמא לקרובים (במדבר ו' ז') הוציא והתיר מכללם מת מצוה, כדדריש לה בספרי, לאביו ולאמו וכו' ולאחותו, אבל מטמ' הוא למת מצוה, וא"כ הוי כאילו כתיב מפורש, על נפש מת לא יבוא, כי אם למת מצוה, ורצה לומר, דגבי מת מצוה, לא אמרתי לך איסור זה, וא"כ הוי מת מצוה דומי' דטומאת קרובים של כהן הדיוט (ועיין הגמהרש"ש). ובגליון מהרש"א כתב בשם הרמב"ן, דמש"ה לא נקרא במ"מ דחי', כיון דאין קבורת מ"מ בכהן, בלתי יטמא, משא"כ סדין בציצית, שיכול זה לקיים ציצית, בלתי יעבור משום כלאים, שפיר נקרא דחיה:

רש"י ד"ה בנזקין הוה. לא היו גדולים בכל (א) גמר' של ארבע סדרים אלא (ב) בתלתא בבי שלנו והאי מילת' נקט לה הכא וכו' עכ"ל:

א גמר' של ד' סדרים. פי' גמר' של סדר מועד נשים ונזיקין וקדשים. ואפשר לפי שעל סדר זרעים ליכ' גמר' אלא למס' ברכות, וכן בסדר טהרות ליכ' גמר' אלא למס' נדה, לא קחשיב להו:

ב בתלתא בבי שלנו. פי' במס' בבא קמא וב"מ וב"ב, והא דאית' בש"ס כולי תנוי בניזקין הוה, לאו בכולי סדר נזיקין קאמר, אלא בהני ג' בבי קאמר, והני ג' בבי, נזיקין קרי לי', וכעין דאית' (ע"ז ז' ע"א) כולה נזיקין, חדא מס' היא עיי"ש, דר"ל התלתא בבי לבד, כי שם המסכת' דג' בבי, הוא נזיקין, כשם הסדר, וכמו בסדר טהרות יש ג"כ מס' בשם טהרות, עי' של"ה תורה שבע"פ אות קו"ף, ועי' (בתענית כ"ד) כולה תנוי בנזיקין הוה, ופרש"י בסדר נזיקין עיי"ש:

רש"י ד"ה האשה שכובשת ירק וכו'. משנה היא במס' עוקצין פ"ב מ"א עכ"ל, ז"ל המשנה שם, זתים שכבשן בטרפיהן טהורים לפי שלא כבשן אלא למראה וכו', ופי' ר' עובדי', זתים שכבשן, ביין או בחומץ או בשאר משקין, בטרפיהן, עם העלים שלהם, עלה זית, מתרגמינן טרף זיתא, טהורי', אם נגע שרץ בעלין טהורי' הזתים והעלים, דלא חשיבי העלים לא יד ולא שומר, לפי שלא כבשן בטרפיהן, אלא למראה, כדי שיהיו נראין יפין יותר כשהעלים עמהן, דנראה כאילו מחדש נתלשו עיי"ש. ולפי שרש"י ז"ל פי' בלשון אחר, לכן הארכתי בהעתקה, ועיין בתוס' ד"ה זתים. ודע מה שפרש"י שמוסקין זתים, פי' לקיטת הזתים מן האילן, נקרא מוסק, כמו בוצר בענבים (פסחים ג' ע"ב):

רש"י ד"ה הויות דרב ושמואל קא חזינא הכא. כלומר טעם משניות הללו קשה עלי ככל הקושיות שהיו שני רבותי מתקשין בהן בכל הגמר' עכ"ל, מה שפרש"י שהיו שני רבותי, ר"ל שר' יהוד' היה תלמיד של רב ואח"כ תלמידו של שמואל:

רש"י ד"ה בתליתר מתיבתא. בי"ג פנים יש בינינו וא' משנה וברייתא של ו' סדרים וכו' כגון (ב) משנת רבי (ג) ור' חייא (ד) ומשנת בר קפרא (ה) ולוי (ו) ותנא דבי שמואל וכו' עכ"ל:

(א) משנה וברייתא של ו' סדרים. פי' המשניות של ששה סדרים שלנו, הם בי"ג פנים כגון משנת רבי ומשנת בר קפרא וכו' כדברי רש"י לקמן.

ודע מה שפרש"י וברייתא יש לדקדק בו, דלשון זה הוה ניח', אי גם הברייתות היו נשנו בי"ג פנים ודו"ק:

ב משנת רבי. פי' משניות שלנו שסידר רבינו הקדוש:

ג ור' חייא. פי' הברייתות שסידר ונישנו בבי ר' חייא ור' אושעי' (כדאית' חולין קמ"א). ודע בהקדמ' לפי' התורה והמצוה לספרא דתורת כהנים כתב ומבי' ראי' שה ספרא דתורת כהנים, נסדר ע"י ר' חייא הגדול בעל הברייתות, בדור אחרון של התנאים, ומה שאית' סתם ספרא רבי יהוד' (והוא ר' יהוד' בר אלעי) היינו שנסדר אליב' דר' יהוד', וכן צ"ל בפרש"י (גיטין ס"ז ע"א) בענין אליב' דר' עקיב' עיי"ש. והא דנקט בהרבה מקומות שם ר' חייא, ולא הזכיר שם ר' אושעי' אפשר דר' חייא היה יותר גדול מר' אושעי' בענין הסידור הברייתות. ועיין רש"י (בבא מציעא ל"ד ע"א) ד"ה לתנאי, וז"ל שיילינהו בני הישיבה, לתנאי שהיו שונין תוספתא דר' חייא ותוספתא דר' אושעיא שהם עיקר וכו' עיי"ש, מלשון זה משמע קצת דר' חייא שנה תוספתא בפני עצמו, ור' אושעיא בפני עצמו ודו"ק:

ד ומשנת בר קפרא. ז"ל ירושלמי סוף מס' הוריות ר' אבא בר כהנא אזל לחד אתר, אשכח ר' לוי יתיב ודרש, איש נתן לו האלקים עושר ונכסים וכבוד וגו', עושר זה המקרא, נכסים אלו ההלכות, וכבוד זה התוספתות, ואינו חסר לנפשו מכל אשר יתאוה נפשו, אלו משניות גדולות, כגון משנתו של ר"ח ור"א ומשנתו של בר קפרא וכו' עיי"ש, ועיין במדרש רבה (קהלת ו' ב') קצת בנוסח' אחרת עיי"ש, הרי דמשנת בר קפרא הוא מעין משנתו של ר"ח ור"א. ודע ז"ל אורחות צדיקים (שחיבר רבו של הר"י מיגש רבו של הרמב"ם ז"ל) בשער התורה, ור' חייא תלמידו של ר' יהוד' הנשיא, חבר התוספתא לבאר ענייני המשנה, ור' אושעי' ובר קפרא חברו ברייתות, לבאר ענייני המשנה עיי"ש, הרי דאף ר' אושעי' חבר ברייתות, כמו בר קפרא, והוא ג"כ מי"ג פנים:

ה ולוי. פי' לוי ג"כ סידר ברייתות דששה סדרים, כר' חייא או כר' אושעי' חוץ מבית מדרשו של רבי (רש"י כתובות):

ו ותנא דבי שמואל. ז"ל רש"י (ביצה כ"ט ע"א) ד"ה תנא דבי שמואל, בתוספתא שסידר שמואל מתנאים שלפניו, כמו שסידר ר' חייא ור' אושעיא, וכמו שסידר רבי את המשנ' עיי"ש, ור"ל דשמואל חבירו של רב, סדר ששה סדרים תוספתא, כמו שחיבר וסידר רב הספרא מה שקיבלו מתנאים שלפניהם, וכמו שסידר הברייתות, וכמו שסידר רבינו הקדוש המשניות (מצאתי). והנה כאן מבואר דר' חייא חיבר התוספתא, ופעמים נקראים בשם ברייתות, ועיין בשפ"ח לגמר' (לעיל ב' ע"ב) ד"ה והדר, ועיין בשפ"ח לגמר' לעיל י"ט ע"א ד"ה דתני, ועי' של"ה כלל תוספתא ודו"ק:

רש"י ד"ה כרבלתא. שם לבוש חשוב כמו פטשיהן וכרבלתהון דניאל ג' כ"א) עכ"ל, בענין כשצוה נבוכדנצר להשליך לח נני' ועישאל ועזרי' לתוך כבשן האש, שם כתיב שקשרו אותם כמו שהם לבושים בפטשיהון וכרבלתהון, פירש"י פטשיהון וכרבלתהון, מיני מלבוש מלכות שהיו להם, ובמצודות פי"ו פטשיהון הם המכנסים, כרבלתהון, מין לבוש עשוי להתעטף בו, ודוגמתו ודוד מכורבל במעיל (ד"ה א' ט"ו). ולפרש"י הפריצות היה שהלכה במלבוש חשוב לשוק בלא כיסוי סרבל (מהרש"ל), ועיין בהגהת הש"ס בשם הערוך:

רש"י ד"ה כי קאקי חיורי. אווזי' לבנים עכ"ל, הא דבחר ר' גידל לדמותן לאווזות. י"ל משום דכתיב איש איש כי תשטה אשתו, ודרשו רז"ל אין אדם חוטא בזנות אא"כ נכנס בו רוח שטות (וכענין שאמרו חוש המישוש חרפה הוא), ואית' (לקמן נ"ז ע"א) הרואה אווז בחלום יצפה לחכמה, שנאמר חכמות בחוץ תרונה, ולכן אמר דמיין באפאי כי אווזות, היינו כעין הרואה אווזות, המרמזים לחכמה, ולא אתפתה לרוח שטות (מגיד תעלומה):

רש"י ד"ה ר' יוחנן. אדם יפה תואר היה דאמרינן (בב"מ פ"ד ע"א) שופרי' דר' אבהו וכו' עכ"ל, המעיין שם ימצא שמה שהביא ראי' ממה דאית' שם שופרי' דר' א בהו וכו', לאו עיקר ראי' היא, ואדרבה דהש"ס פריך מהא, אלא הראי' הוא, ממה דאית' למעלה מזה הענין, א"ר יוחנן אנא אשתיירי משפירי ירושלים עיי"ש ודו"ק:

רש"י ד"ה שלא רצתה לזון. ליהנות מאשת אדניו עכ"ל, ושייך בזה ל' "מזון, לפי שאשה נקרא בל' אוכל כפרש"י כי אם הלחם אשר הוא אוכל (בראשית ל"ט ו'). והנה בגמר' נקט לזון, ורש"י ז"ל נקט ליהנות, וי"ל לפי מה שהעתקתי ממדרש נעלם בשפ"ח לרש"י (לעיל י"ז ע"א) ד"ה ויאכלו דל' "ליהנות, הוא פחות ומועט מל' לזון עיי"ש, י"ל היינו שפירש"י לרבותי' דעין יוסף לא לזון בלבד לא רצה, אלא אפילו ליהנות לא רצה מאשת אדוניו:

רש"י ד"ה נשים וכו' ותפילין נמי מ"ע שהז"ג דסבר לילה ושבת לאו זמן תפילין עכ"ל, והנה הא דשבת ויו"ט לאו זמן תפילין הוא, מבואר בש"ע סי' ל"א, אבל דין תפילין בלילה, עיין בטוש"ע סי' ל', ושם כתב הטור דקיי"לן לילה זמן תפילין הוא, אלא שאין להניחן בלילה משום גזירה שלא יישן בהן וכו' עיי"ש. ודע דהוסיף רש"י כאן תיבות "מדאורייתא:

רש"י ד"ה קטנים אפילו קטן שהגיע לחינוך לא הטילו על אביו לחנכו בק"ש לפי שאינו מצוי תמיד כשמגיע זמן ק"ש עכ"ל, ז"ל הטור אור"ח סי' ע', קטני' פטורי' מק"ש, לר"ת דוק' בשלא הגיעו לחינוך, ולרש"י אפילו הגיעו לחינוך, לא הטילו על אביו לחנכו בק"ש, לפי שאינו מצוי אצלו, כשמגיע זמן ק"ש "בערב, או "ישן "הוא "בבקר עיי"ש, וכן הוא ל' הש"ע, והנה הוסיפו הטור וש"ע לפירש"י, ואפשר שיש לכל ול דברי הטוש"ע בפרש"י ודו"ק:

תוס' ד"ה אמרת לא יטמא וכו'. (א) וי"ל מדלא כייל גבי עושה פסחו כמו גבי אחרים מי שהיה נזיר וכהן הדיוט וכו' (ב) א"נ י"ל וכו' וא"כ מסברא יש לנו לומר וכו' וכולהו אינך עכ"ל:

(א) וי"ל מדלא כייל גבי עושה פסחו כמו גבי אחרים וכו'. ולפי מה שהעתקתי בשפ"ח לרש"י ד"ה ולאחותו, מבואר דתוס' לא כתבו לפי גירס' שבספרי שלפנינו, ועיין במהרש"א:

ב א"נ י"ל וכו' וא"כ מסברא יש לנו לומר דאינו מטמא לקרובים כמו נזיר וכולהו אינך. פי' דבבריית' תני הקל קודם, ואח"כ החמור, כמו כהן הדיוט ואח"כ כה"ג, ואם אית' דפסח לא דחי קרובים, וקיל מכה"ג, א"כ הל"ל קודם כה"ג, וע"כ מסברא י"ל דאינו מטמא לקרובים, כמו נזיר וכולהו אינך, רצה לומר כמו נזיר עם כה"ג, דאין מטמא לקרובים, ועיין תוס' זבחים ק' ע"א ד"ה הרי בסוף דבריהם (מל"ה):

תוס' ד"ה שב ואל תעשה שאני וכו'. אלא נראה מנזיר לא גמרינן דמה לנזיר שכן ישנו בשאלה וכו' עכ"ל, עיין רמב"ם פ"ב מה' נזיר ה"א, דמי שנדר בנזיר ונחם על נדרו, ה"ז נשאל לחכם ומתיר לו נזירותו, כדרך שמתירין שאר הנדרים עיי"ש. ודע ממה שכתבו התוס', וכן מכהן, מה לכהן שכן לאו שאינן שוה בכל עכ"ל, מצינו שיש נ"מ בין רש"י לתוס' לדינא, דלרש"י אפילו לאו דכהונה לבד לא ניתן לדחות מפני כבוד הבריות, ולהתוס' לאו דכהונה עכ"פ ניתן לדחות, ולפי"ז מה שפסק הרמ"א יור"ד שע"ב, דכהן ערום אסור להמתין עד שילבש עצמו היינו כדעת רש"י דוק' (מפרשים):

תוכן העניינים

שפתי חכמים (ברכות)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה