שפתי חכמים (ברכות)· רבי אברהם אבא הרצל
פרק מי שמתו · דף יט:
ע"ב גמר' שורה. אין שורה פחותה מעשרה, ואין אבלים מן המנין (ר' נסים גאון):
א"ר יהוד' אמר רב המוציא כלאים בבגדו וכו' כ"מ שיש חילול השם אין חולקין כבוד לרב. לכאור' לפי מה שמסיים אין חולקין כבוד לרב, הל"ל המוציא כלאים "בבגדי "רבו, וי"ל דהכי קאמר דדין זה המוציא כלאים של תורה, שצריך לפושטו ולקורעו מעליו אפילו בשוק, הוא אפילו ברואה על רבו שלמדו תורה, והטעם משום דאין חכמה וכו' (ועיין רמב"ם וב"י יור"ד ש"ג). ובס' מגיד תעלומה מתרץ דר' יהוד' קאמר דאמר לו "רב "רבו, אם ימצא איש כלאים בבגדו, יפשטנו ממנו אפילו בשוק, דכ"מ שיש חילול השם, אין חולקין כבוד אפילו לגברא רבא כרב. עכ"ל, ועיין בהרא"ש מס' נדה פ"ט סימן י"א:
מ"ט אין חכמה ואין תבונה וגו' לנגד ה'. י"ל דהא הטעם דקס"ד דלא יפשוט ערום בשוק, משום דלא יבזה עצמו להיות כשוטה, כדמוכח מסוף רש"י לקמן כ' ע"א ד"ה בניזקין, אבל מאחר דאין אדם עובר עבירה אא"כ נכנס בו רוח שטות (סוטה ג' ע"א), ומסתמ' לאו בזנות לבד מיירי עיי"ש, וא"כ מי שרואה עליו כלאים, סוף סוף יחזיקו כעושה שטות, וגם עבירה נעשית, ואיכ' תרתי, (כרש"י פסחים כ"ה ע"ב ד"ה מאי חזית). א"נ דהא מוטב לי להקרא שוטה כל ימי, ולא לעשות שעה א' רשע לפני המקום (עדיות פ"ה מ"ו):
כ"מ שיש חילול השם. פי' וכל עבירה היא חילול השם (כעין רש"י סנהדרין י' ע"א ד"ה מלקות במקום מיתה עומדת). ועיין ברמ"א יור"ד סוף סי' של"ד בענין למחות בעוברי עבירה:
מיתיבי קברו את המת וחזרו וכו' אמאי לימא אין חכמה ואין תבונה לנגד ה'. והא דלא מסיים בקושי' הראשונה "ואין "עצה כמו בכל הקו', י"ל דאם מוצא כלאים בבגדו, אין עצה אחרת רק לפשוט, וכן בסוגי' דמדלגין, מיירי דאין עצה אחרת, וכן בקושי' שאחריו, משא"כ כאן גבי אבל, שיש לו עצה אחרת לילך בטהורה, ומפני כבוד האבל התירו לו לילך בטומאה, ואין צריכין להשיבו בטהורה, לכן לא מסיים כאן אין עצה, דבאמת יש עצה (מהג' מה"ר שאול):
באין עמו. אפילו הכהנים:
משום כבודו. לנחמו (ש"ע שע"ב):
תרגמ' ר' אבא וכו' דא"ר יהוד' אמר שמואל וכו' וא"ר יהוד' בר אשי "משמי' "דרב וכו'. וא"כ שפיר מתורץ מאי דפריך אדר' יהוד' אמר רב דהכא, לשיטתי' ממש:
תרגמ' בבית הפרס דרבנן וכו'. ובבית הפרס שנדש, דטהור לגמרי בלא מנפח כדלקמן:
בבית הפרס. יקרא כן להתפשטות הקבר על כלו, תרגום (שמות מ') ויפרוש את האהל, ופרסי' משכנא, וכן מי שחורש במקום שבו קבר, הוא עושה בית הפרס, מזה המקום אשר בו הקבר באורך ק' אמה מהארץ אשר חרש והפכה (רמב"ם אהלות פי"ז מ"א, ועיין תוס' נדה נ"ז ע"א ד"ה בית הפרס):
בבית הפרס דרבנן. י"ל משום דאיכ' נמי בית הפרס דאוריית', כגון שדה ברה"י או שדה שבבקעה בימות הגשמים שאבד בה קבר (אהלות פי"ח מ"ג תוס' יו"ט), לכן נקט כאן בפירוש בבית הפרס כזה שהוא דרבנן, ועיין אהלות פי"ז דא"ר אלעזר בר צדוק מדלגין היינו וכו' לקראת מלכי ישראל וכו'. לכאור' ר"א בר צדוק בימי ר' יהושע ור"ג היה (בכורות ל"ו ע"א), והם היו לאחר חורבן הבית, שאז מלכי ישראל לא היו. וי"ל דמלכי דקאמר לאו דוק' מלך, אלא כמו שכתב המ"א סי' רכ"ד סק"ה השלטונין שאין עליהם עול מלך לשנות דבריהם, ודן והורג במשפט מברך עליהם כמלך עיי"ש, וכעין זה היה בישראל בימי ר"א ב"ב, ומכאן משמע קצת ראי' לדברי המגן אברהם:
מדלגין היינו ע"ג ארונות של מתים וכו'. פי' שהיו מונחים הארונות שבהם המתים מגולים, בעוד שהיו חופרים הקברות, ולפעמים היו רבים, שהיו תופסים כל הדרך, והיו צריכים לדלג עליהם (כסף משנה). וז"ל הרמב"ם פי"ב מה' טומאת מת ה"ו, ארונות של עץ שמניחין בהן את המת, אינן כקבר, (פי' דבקבר כשיש פותח טפח מטמא ביותר, דאפילו כל סביביו מטמא, כמ"ש בפרק ז' הלכה די, והיינו דוקא בקבר, אבל בארונות של עץ אין דינם כקבר סתום, אלא ארון שהוא פותח טפח הרי הוא אוהל וחוצץ ככל אוהלים בפני הטומאה, דבקרא קבר כתיב), לפיכך אם יש בין הכיסוי הארון של עץ והמת, גובה טפחה חוצץ, והעומד על גבי הארון, טהור מן התורה, ואע"פ שרוב ארונות יש בהן חלל טפח, הואיל ויש שאין שם חלל טפח, גזרו על כל ארונות שאינן חוצצין, ושיהיה המהלך על גבי הארון, כנוגע במת או בקבר עכ"ל, וכתב על זה הראב"ד, וז"ל הרמב"ם הוציא דבר זה ממילת' דר"א בר צדוק דאמר מדלגין היינו ע"ג ארונות של מתים וכו', ומאותו השמועה בנה זה הבניין, אבל טעה כי הארונות שהיו עומדים בשדה של אבן היו, ובמקום קברות היו, ויש עליהם תורת גולל ודופק וקבר סתום, אלא שאין הכהנים מוזהרים, אלא על הטומאה שהנזיר מגלח עליה, וקיי'לף שאינו מגלח אלא על גופו של מת, לא על קבר ולא על גולל ודופק, ואם אין בה חלל טפח גופו סל מת הוא, מפני שהיא בוקעת ועולה, עכ"ל הראב"ד:
ולא לקראת מלכי ישראל בלבד אמרו וכו'. ואע"ג דברישא מתחיל מעשה שעשה ראב"צ לקראת מלכי ישראל היה, וכאן אמר ולא לקראת מלכי ישראל בלבד אמרו, ואפשר דה"ק ר"א כשהיינו מדלגין וכו', החכמים שהיו עמנו, אמרו לא לקראת מלכי ישראל בלבד מותר, אלא אפילו לקראת מלכי עכו"ם וכו':
שאם יזכה יבחין וכו'. טעם דמותר לקראת מלכי עכו"ם קאמר, וטעם דמותר דלקראת מלכי ישראל הוא פשוט משום כבוד מלכות, אבל אם נדייק הרי גם הא דמותר לקראת מלכי עכו"ם, שאם יזכה יבחין, ג"כ הוא משום כבוד מלכות ישראל, הרי דלכבוד הבריות, עוברים על נפש לא יטמא:
ומשום כבוד מלכים לא גזרו בהו רבנן. י"ל הא דאמר שאם יזכה יבחין רצה לומר יבחין מיד, אם לכבוד מלך ב"וד כך עושים, לכבוד ממ"הת הקב"ה על עכ"וכ, ואם יזכה יבחין כן, בין מכבוד מלכי ישראל, בין מכבוד למלכי אזה, וכמו שמבואר בשפ"ח לגמר' לעיל ט' ע"ב ד"ה שאם עיי"ש, וא"כ אין כאן אין חכמה ואין עצה ילנגד זה", אדרבה לכבוד "ה' הוא, ולכן לא גזרו בהו רבנן:
אחיכו עלי'. שחקו עליו:
גבר' רבה אמר מילת' לא תחיכו עלי'. דודאי אפילו אינו גברי רבה שאמר מילת', אסור ג"כ לשחוק עליו, כל שכף כשגבר' רבה אמר מילת', אפילו הוא דבר שאינו מובן בפשיטות לא תחיכו עלי', דהא אף שיחתן של ת"ח צריכ' לימוד (כרש"י תהלים א'):
כל מילי דרבנן אסמכינהו על לאו דלא תסור וכו'. וכן סמכו על הא דכתיב (דברים י"ז י') ושמרת לעשות ככל אשר יורוך (ראש יוסף). והא דר' כהנא דאמר הכי מלאו דלא תסור, איהו אמר)ביבמות כ"א ע"א) מדכתיב ושמרתם את משמרתי, עשו משמרת למשמרתי, מכאן רמז לשניות לעריות, י"ל דהתם מפרש ר' כהנא מנא להו רבנן דעשו תקנה זו עיי"ש:
ת"ש והתעלמת מהם פעמים שאתה מתעלם ופעמים שא"א מתעלם הא כיצד וכו'. הנה דרך הש"ס לומר הא כיצד, כשמבי' ב' פסוקים דסתרי, אבל כאן הבי' הש"ס רק פסוק והתעלמת מהם, ובאמת (בב"מ ל' ע"א) פרש"י ד"ה ופעמים שאין אתה מתעלם, דכתיב לא תוכל להתעלם הא כיצד עיי"ש, אפשר שהרגיש בזה ודו"ק:
הרי שהיה הולך לשחוט פסחו ולמול בנו וכו'. או או קתני (רש"י זבחים ק' ע"א ד"ה אמרת), ולתוס' ד"ה ולאחותו, משמע דאשמעינן אפילו כשהולך לתרוייהו, לשחוט פסחו ולמול בנו והוא כה"ג ונזיר, אפ"ה חוזר ומטמ' למת מצוה:
יכול יחזור ויטמא. משום מילה נקט יחזור, ומשום פסח נקט ומטמא:
אמרת לא יטמא. ה"ה לא יחזיר מן המילה. והטעם דלא יטמא ולא יחזיר, דכיון דכבר עוסק במצוה הוא והוי שלוחי מצוה דפטורין, ואפילו אם ירצה להפסיק ממצוה זו לעשות מצוה אחרת אינו רשאי, דכיון דפטור הוא ממנה הוי כדבר הרשות (ריטב"א סוכה כ"ה ע"א), ולכן למ"מ מטמ', דדוק' בשביל כבוד המקום בלבד א"צ להפסיק ממצותו, דעכשיו ג"כ עסוק בכבודו, משא"כ לכבוד הבריות דאיכ' תרתי כבוד המקום וכבוד הבריות צריך להפסיק (מלא הרועים):
יכול כשם שאינו מטמא להם כך אינו מטמא למ"מ. עיין רא"ש ה' טומאה סי' ב', מה הוא מת מצוה ושאר דינים, ועיין מעדני מכך (שדה צופים):
דף י"ט ע"ב רש"י ד"ה הרואה פנימה. את חלל ההקף אחורי שורה הפנימית וכו' עכ"ל, פי' דאף שורה שני' שאחר הפנימית פטורה, שהיא תוכל לראות את האבל, דרך אויר שבין שתי כתיפות של העומדים בשורה הפנימית, ואין חייב אלא היקף שלישית (ב"ק, ועיין ט"ז אור"ח ע"ב סק"ג):
רש"י ד"ה מחמת עצמן. ולא מחמת כבוד שלא באו לנחם וכו' עכ"ל, מלשון זה משמע קצת דאיכא בנחמ' משום כבוד האבל, וכן לקמן דאית' באין עמו בטומאה משום יכבודו, ובש"ע סי' שע"ב כתב, יכול לילך אחריו לנחמו עיי"ש, אבל (בשבת קנ"ב ע"א) מת שאין לו מנחמי' באים י' בני אדם וכו', עיין ש"ע שע"ו ס"ג, משמע דבכלל גמילות חסדים הוא "למת, וכרמב"ם פי"ד מה' אבל ה"א עיי"ש, וכן משמע יור"ד שפ"ד ס"ג שיש בזה נחת רוח לנשמה עיי"ש ודו"ק. ודע שהעוסקים בתנחומי אבלים פטורים מק"ש אבל שושביני חתן חייבי' בק"ש (סוכה כ"ו ע"א) א"כ מבואר דמצות תנחומין גדול ממצות שושבינין (מ"ב):
רש"י ד"ה בבית הפרס. וכיון דמדרבנן הוא דאסור רבנן היא דאחלוה ליקרייהו גבי אבל עכ"ל, פי' משום דר' אבא מוקי בבית הפרס, ומותר בלא הפחה, וכן כתב הרמב"ם וש"ע, וגבי פסח אמרינן מנפח אדם, וצריך בדיקה זו לעושי פסח, לכן פרש"י דרבנן אאחלוה "לגמרי יליקרייהו "לגבי "אבל, דאפי' בדיקה זו לא צריך. ודע בית הפרס, פי' בערוך דבל' רומי הוא חצר בית הקבר, ומקום פנוי בין הדרך ובין בית הקברות עיי"ש:
רש"י ד"ה מנפח אדם וכו' דאי דאוריית' הוא לא הוינן לאו מזלזלין בי' כולי האי וכו' והך בדיקה לעושי פסח אישתרי ובא ולא לאוכלי תרומה עכ"ל:
(א) מזלזלין בי' וכו'. כלומר מקלינן בי' כולי האי:
ובא ולא לאוכלי תרומה. לפי שיכול להמתין (רש"י פסחים צ"ב ע"ב), ואין לומר אף כאן יכול להמתין ולילך בדרך אחר לנחמו, די"ל דזה כבודו שילך עמו וינחמו מיד, ואפשר מה"ט נקט הבריית' משום כבודו, ולא נקט כרמב"ם וש"ע משום לנחמו:
רש"י ד"ה לקראת מלכי ישראל וכו'. דהא ר"א בר צדוק כהן הוה כדאמר' (בבכורות ל"ו ע"א) עכ"ל, הנה שם מפורש "דר' "צדוק כהן חבר הוה עיי"ש, וכאן מיירי מר"א בר צדוק, ועיין (עירובין מ"א ע"א) א"ר אלעזר ברבי צדוק אני מבני סנאב בן ובנימין וכו', ובתוס' שם דיה מבני ודו"ק (מפרשים):
רש"י ד"ה אינו חוצץ בפני הטומא'. דנקראת טומאה רצוצה וכו' עכ"ל, לשון הרמב"ם פי"ב מה' טומאת מת ה"ו, העתקתי לגמר' בד"ה מדלגין. ועיין במה שהעתקתי לתוס' ד"ה ורוב ארונות:
רש"י ד"ה כל מילי דרבנן וכו'. או (א) מי שנפסקו ציציותיו בכרמלית לא הצריכו להניח טליתו שם (ב) וליכנס לביתו ערום עכ"ל:
(א) מי שנפסקו ציצית טליתו "בכרמלית וכו'. ואע"ג דציצית מ"ע דאוריית' היא, ואיכ' איסור שהולך בלא ציצית, כבר האריך במ"א סי' י"ג סק"ח עיי"ש:
(ב' וליכנס לביתו "ערום. לאו דוק', דה"ה בטלית קטן שתחת בגדיו אין צריך לפשוט (אור"ח סי' י"ב):
רש"י ד"ה ממונא. קל מאיסור' עכ"ל, עיין שאגת ארי' סי' נ"ח, שהקשה מרש"י (מגילה ג' ע"ב) ד"ה את לא תעשה, דכתיב והתעלמת, ויליף רבא מאבידה, "שהוא "ממון דמת מצוה עדיף ממקרא מגילה עיי"ש, וקשה הא אמרינן כאן דממונא לא ילפינן, ועוד הקשה על רש"י לקמן ד"ה שב וא"ת שאני, שפרש"י והשבת אבדה נתן לדחות, דלאו בידים הוא, אלא ע"י ישיבתו הוא נדחית עיי"ש, וקשה הא בהשבת אבידה י"ל דכתיב קרא דהתעלמת, אלא דלא ילפינן מינה למקום אחר משום דממונא קיל מאיסור', עיין בשאגת ארי', ותירוץ אדמ"ור הגאון אב"ד דפה שליט"א, דהצל"ח הקשה בכמה מקומות אמרינן שאני ממון דאתיהיב למחילה, והא איפכ' מצינו, דהולכין בתר רוב באיסורין, ואין הולכין בתר רוב בממון, א"כ הרי דממון חמור עיי"ש, ונלפי"ז דסוגי' דידן קאי אליב' דרב, דהכא ר"י אמר רב הוא, ורב אית לי' הולכין בממון אחר רוב, שפיר פירש"י ממון קיל מאיסורי', ולא ילפינן מינ', אבל התם במגילה י"ל דקאי אליב' דהלכת', דאמרינן אין הולכין בממון אחר רוב, והוה אדרבה ממון חמור, שפיר פרש"י מדכתיב והתעלמת ילפינן אשאר איסורין, וגם רש"י בסוף הסוגי' ד"ה שב וא"ת ניח', די"ל דפירש כן למסקנא, דקיי"לן אין הולכין בממון אחר הרוב, ממילא ליתא שינוי דלעיל, ושפיר פרש"י דבהשבת אבידה ליכא עקיר' בידים, (מרבינו הגאון שליט"א):
רש"י ד"ה לאחותו (במדבר ו' ו' ז') מת"ל וכו' ולאמו מת"ל משום מת מצוה לא איצטריך דמלאביו נפק' ודרשי לי' בספרי וכו' עכ"ל, הנה לשון הספרי שלפנינו אינו כלשון רש"י כאן, אלא כלשון הש"ס נזיר דף מ"ח ע"א וע"ב עיי"ש, אבל בזבחים דף ק' ע"א גרסינן כמו כאן עיי"ש. וכן הוא לישנ' דקרא בנזיר (במדבר ו' ו' ז') כל ימי הזירו לה' על נפשו מת לא יבוא, לאביו ולאמו לאחיו ולאחותו לא יטמא להם במותם וגו', וזה לשון הספרי סי' ק"ו, מה ת"ל לאביו ולאמו לא יטמא, לאביו ולאמו אינו מטמא, אבל מטמא למת מצוה, עד שלא יאמר יש לי בדין, הואיל וכהן גדול בל יטמא לקרובים, ונזיר בל יטמא לקרובים, אם למדתי לכ"הג שמטמא למת מצוה, אף נזיר מטמא למת מצוה, ועוד ק'וח, ומה כה"ג שוקדשתו קדושת עולם, אפ"ה מטמא למת מצוה, נזיר שקדשתו קדושת שעה, אינו דין שיטמא למת מצוה, לא אם אמרת בכה"ג, שאינו מביא קרבן על טומאתו, לפיכך מטמא למת מצוה, תאמר בנזיר שמביא קרבן על טומאתו, שלא יטמא למת מצוה, ת"ל לאביו ולאמו לא יטמא, לאביו ולאמו לא יטמא, אבל מטמא הוא למת מצוה, או לאביו ולאמו לא יטמא, אבל מטמא הוא לשאר מתים, אמרת ק"וח, ומה כהן הדיוט שמטמא הוא לקרובים, אין מטמא לשאר מתים, נזיר שאין מטמא לקרובים, אינו דין שלא יטמא לשאר מתים, מה ת"ל לאביו ולאמו לא יטמא, לאביו ולאמו לא יטמא, אבל מטמא הוא למת מצוה, הא עד שלא יאמר, יש לי בדין, נאמר כלל בכד"ב, ונאמר כלל בנזיר, מה כלל האמור בכה"ג, בל יטמא לקרובים, אף כלל האמור בנזיר בל יטמא לקרובים, אתה דן מכה"ג, ואני דן מכהן הדיוט, נאמר כלל בכהן הדיוט ונאמר כלל בנזיר, מה כלל דאמור בכהן הדיוט הרי הוא מטמא לקרובים, אף כלל האמור בנזיר הרי, הוא מטמא לקרובים, אתה דן מכהן הדיוט, ואני דן מכהן גדול, ת"ל לאביו ולאמו לאחיו ולאחותו לא יטמא להם במותם, אם היה כהן הדיוט, לאביו ולאמו לא יטמא, אבל מטמא הוא למת מצוה, אם היה כהן גדול, לאחיו אין מטמא, אבל מטמא למת מצוה, אם היה הולך לשחוט את פסחו, לאחותו אין מטמא, אכל מטמא למת מצוה, אבל לבנו ולבתו לא נאמר, שאין הקטנים גזורים, עכ"ל הספרי:
וז"ל התורה והמצוה מהג' מלבים ז"ל:
לאביו ולאמו לאחיו ולאחותו לא יטמא להם, כבר ביארתי בכ"מ שכפל הכנוי עם גוף הפעול, יש בו מיעוט, כמו ולאחותו "לא "יטמא, ובאחיכם לא תרדה בו, וכן פה מה שכפל מלת להם, בא למעט רק להם לא יטמא אבל מטמא לרחוקים שהוא כ"ש מכ"ה, רק שממעט מת מצוה, והנה ממ"ש בכלל על כל נפשות מת לא יבוא אין ללמוד שכולל גם קרובים כמו כלל האמור בכה"ג, דהא בכלל האמור בכה"ג אינו כולל קרובים, וע"כ אצטריך אביו לגופי' שהנזיר א"מ לקרובים ומטמא למ"מ, ואמו מוסף שגם אם הנזיר הוא כהן הדיוט מטמא למ"מ, ואחיו מוסף אף שהוא כהן גדול, ולאחותו מוסף אף שהולך לשחוט את פסחו. והנה הנוסח הזה הוא ע"פ פרש"י ברכות דף י"ט ע"ב שהביא כן דברי הספרי וכן הוא בזבחים דף ק', אבל בנזיר מ"ח, איכ' בסוגי' זו פלפולים גדולים ושטה עמוקה. ומה שכתב בספרי אבל לבנו ולבתו לא נאמר, ר"ל שאחר שלא שייכי בנזירות ידעינן מכ"ש מלאביו ולאמו ששייכים בנזירות ואין מטמא להם, עכ"ל התורה והמצוה. ודע הא דהזכיר הש"ס כאן ולמול "את יבנו, לא הזכיר בספרי מזה כלום, רק תנא שם שהולך לשחוט את פסחו ודו"ק:
רש"י ד"ה אמרת לא יטמא. (א) הואיל ועונת שחיטת הפסח היא וחלה עליו חובת(ב) הפסח שהיא בכרת וכו' (ג) ולמול בנו נמי מצות כרת היא (ד) ואית דאמרי בע"פ נמי קאמר דמילת זכריו מעכב הפסח עכ"ל:
א הואיל ועונת שחיטת הפסח היא וכו'. משמע דוק' בי"ד לאחר חצות, וכן במילה ביום ח', אבל קודם חצות, או בז' והולך למול למחר, דלא עונת שחיטת הפסח ועונת מילה עדיין, דקדמ' אנינות לחובת הפסח והמילה, חוזר ומטמאה (עיין זבחים ק' ע"א):
ב הפסח שהוא בכרת ולמול בנו נמי מצות כרת הוא. ז"ל הרמב"ם במנין המצות ל"ת ס', זה הכלל כל שענוש הכתוב עליו כרת, או מיתות ב"ד, ה"ז ל"ת, חוץ ממילה ופסח שהן בכרת והן מ"ע:
ג ולמול בנו נמי מצות כרת היא. בדיוק נקט רש"י במילה מצות כרת היא, ולא נקט שהוא בכרת, כמו שפי' בפסח, משום דבמילה אינו חייב האב כרת לעולם, רק הבן ולאחר שיגדיל דוק', כמפורש (ביור"ד רס"א ס"א), משא"כ בפסח שהוא בעצמו בכרת מיד. ובזה מדויק דברי התוס' בד"ה אמרת, שכתבו וגם מילה "שייך "בה כרת עיי"ש:
ד ואית דאמרי בערב פסח נמי קאמר דמילת זכריו (ר"ל בניו), מעכב הפסח עכ"ל, וצ"ל דמיירי בפסח הבא בטומאה, שמשום פסח עצמו אינו מפסיד בטומאתו, רק שמפני מילת זכריו שמעכבו (צל"ח):
תוס' ד"ה מדלגין הייני. תימ' לפ"ה דפי' (בשבת קנ"ב ע"ב) גולל כיסוי של ארון (ודופק הוא דף שנתן מצדו ונקרא דופק על שהמת דופק שם) וכו', וי"ל דלא קשה (א) דתני' בשמחות פ"ד הכ"א, כל טומאה שאין הנזיר מגלח עליה, אין כהן מוזהר עליו וכו', ואר"ת דליתי' להני כללי (ב) דהא אמר התם רביעית דם אין הנזיר מגלח עליו, עד שיהי' חצי לוג, (ג) ואפ"ה הכהן מוזהר עליו וכו', דכל דבר המקבל טומאה אין חוצץ בפני הטומאה (מגילה כ"ו ע"ב) וכו', ודא וי"ל דאין מטמא אלא צד החיצון וכו' עכ"ל:
(א) דתני' בשמחות וכו'. ז"ל מס' שמחות פ"ד הכ"א, כל טומאה מן המת שהנזיר מגלח עליה סופג את הארבעים, ושאין הנזיר מגלח עליה אין סופג את הארבעים, והנה לא נזכר שם במס' שמחות כהן כלל, ופשוט משמע לענין נזיר קאי, ואפשר משום דלעיל מיני' מייתי מדיני כה"ג עיי"ש:
ב דהא אמר התם. ר"ל שם (נזיר נ"ד ע"א) על אלו הטומאת הנזיר מגלח על המת על כזית מן המת ועל חצי לוג דם וכו' אבל הסככות והפרעות ובית הפרס וארץ העמים והגולל והדופק ורביעית דם וכו' על אלו אין הנזיר מג לח וכו':
ג ואפ"ה הכהן מוזהר עליו וכו'. ר"ל שעובר בלאו על נפש מת לא יבוא, ומה"ט מבי' ר"ת רביעית דם דוק', ולא הבי' מסככות ופרעות ובית הפרס, לפי שבאלו שהכהן מוזהר רק מדרבנן. ודע לפי מה שמסיק התוס' דפי' ר"ת "גולל היינו מצבה, לפירושו, דופק, היינו לפעמים "סומכין "אבן "המצבה "באבנים "קטנים (עיין טוש"ע סי' שס"ט):
ד וי"ל דאין מטמא אלא צד החיצון שבו אבל צד הפנימי טהור. פי' היינו ג"כ בדבר שאין מקבל טומאה כגון אבן ואדמה וכלי חרס מוקף צמיד פתיל ובהמה, אבל בדבר המקבל טומאה שעשאה גולל, ודאי אף צד הפנימי טמא, שהרי נוגע בעצמו. ועוד הוי יודע דגולל דיש בו טומאה כמו מת עצמו במגע ואוהל, לפרש"י (עירובין פ"א מ"ז) היינו אף אחר שפירש מן הקבר נמי דין גולל יש בו, אבל לרמב"ם פט"ו דאהלות מ"ט, דלאחר שפירש מן הקבר אין בו טומאה כלל והוא טהור (ראש יוסף):
תוס' ד"ה ורוב ארונות יש להם חלל טפח. וצ"ל שראש הארון פתוח (ר"ל שאין עליו כסא מלמעלה), שאם היה סתום, אדרבה כי יש בו פותח טפח מטמ' וכו', מפני שהוא כקבר סתום וכו', אבל בטומאה רצוצה אין מטמ' אלא כנגד הטומאה וכו' עכ"ל, וליתר ביאור אעתיק קצת מדברי הרמב"ם ז"ל בפ"ז מה' טומאת מת ה"ד כתב וז"ל אין הקבר סתום מטמא מכל סביביו, עד שיהי' שם חלל טפח על טפח על רום טפח, אפילו הגביה הבנין על גבי חלל טפח עד לרקיע, הכל טמא, לפי שהכל כקבר, היתה טומאה רצוצה, ולא היה שם חלל טפח, טומאה בוקעת ועולה בוקעת ויורדת, ואין טמא אלא הנוגע כנגד הטומאה בגגו מלמעלה, או המאהיל עליה מלמעלה, או הנוגע כנגדה מלמטה, או מה שהאהיל עליו מלמטה, אבל הנוגע בצדי הבנין טהור, זה כלל גדול בטומאת מת, שכל דבר המטמא באוהל מן המת, אם היה רצוץ שאין לו חלל טפח, הרי הטומאה בוקעת ועולה עד לרקיע, בוקעת ויורדת עד התהום, ואינה מטמאה מן הצדדין, כיצד גל של אבנים וכזית מן המת בתוכו, וכלים בצד הטומאה, ואין נוגעין בה, כלים טהורין, וכן כלי שבתוך הגל, מכוון כנגד הטומאה מלמעלה או מלמטה טמא, שהטומאה בוקעת ועולה וביקעת ויורדת, ואם היה מקום הטומאה חלל טפח על טפח על רום טפח, הוא כקבר סתום ומטמאה מכל סביביו עכ"ל, ועיין עוד בהלכות טומאת מת בפי"ב ה"א מה ששייך לכאן עיי"ש, ודין קבר סתום עיין ברמב"ם בפ"ב מה' טומאת מת הט"ו עיי"ש: