שפתי חכמים (ברכות)· רבי אברהם אבא הרצל
פרק מי שמתו · דף יט.
ע"א גמר' לאחזוקי לי' טיבותא למשה. פי' וליתן לו שכר, על כל פסיעה ודיבור, ושמגלגלין זכות ע"י זכאי לבשר בשורה טובה:
איכ' דאמרי לא ידעי ואיכ' דאמרי דידעי ולא איכפת להו. בדרך דרש י"ל דהכי פי' איכ' מאן דאמרי, ולא ידעי המתים, והוא דאמרי עליו גנות, אחר סתימת הגולל, או אחר שנתעכל הבשר (בשבת קנ"ב ע"ב), ומ"ד דידעי, והוא דאמרי קודם סתימת הגולל ועיכול הבשר, ולפי"ז תרי "איכ' דאמרי דהכא, לאו אמוראי נינהו, אלא על המספרים קאי:
איני והא"ר פפא וכוי. וקשי' בין למ"ד דלא ידעי, ובין למ"ד דלא איכפת להו. והא דלא פריך מעובדא מנשה חברינו (סנהדרין ק"ב ע"ב), דמוכח דידעי ואיכפת להו, ולא שייך להאי תירוצא דהכא, ודוחק לומר משום דבימי דר' אשי הוי הך עובד' עיי"ש ודו"ק:
אישתעי מילת'. סיפר דבר מגונה:
צורבא מרבנן בחור חריף, ת"ח זקן לא קרי צורבא אלא ההוא מרבנן (רש"י תענית ד' ע"ב), וכאן ניח' אי מר שמואל לא נעשה זקן ודו"ק:
דקב"ה תבע ביקרי'. שחס הקב"ה על כבוד הצדיקים יותר מכבודו (פרקי אבות פ"ד מ"א):
כל המספר וכו'. אפילו אומר אמת:
המספר אחר מטתן דת"ח וכו'. המספר בגנאי של ת"ח לאחר "מיתתו, ונקט "אחר "מטתן. לפי שהצדיקים גם אחר מיתתן קרוין חיים וכשוכבין במטתן (מהרש"א). ואפשר הטעם "דבחייו, מנהג הת"ח לומר בכל יום, הנני מוחל לכל מאן דמצער לי, ורב שמחל על כבודו כבודו מחול (קידושין ל"ב ע"ב), אבל אחר מיתה מי ימחול לו, לכן נופל בגהינם:
נופל בגהינם. י"ל כעין ועשיתם לו כאשר זמם, מאחר שמספר גנאי עבירה עליו, דן אותו לגהינם, לכן מכ"מ נופל המספר לגהינם. א"נ נופל לגהינם, ר"ל נפילה שאין לה תקומה, שאין עומד בת"המת (כסוטה מ"ב ע"א), ד' כיתות אין מקבלין פני שכינה, כת מספרי ל"הר וכו'.
א"נ נופל לגהינם, כשהוא כבר בגהינם, עדיין הוא נופל בדיוטה תחתונה (כרש"י תהלים ו' י"א) יבושו יבושו ב' פעמים וכו' עיי"ש:
אם ראית ת"ח וכו'. פי' דעל "שמיע' פשיטא דלא תהרהר אחריו, דהא לא תשא שמע שוא, אלא אפילו אם "ראית וכו':
אל תהרהר אחריו שמא עשה תשובה וכו', ולפי מה שמסיק הש"ס, י"ל דבי ישמעאל דאמרו שמא עשה תשובה, קאי במילי דממונא, ואסור להרהר אחריו, משום שמא עשה תשובה, ובמילי דגופ' ודאי עשה תשובה:
אבל בממונא וכו'. פי' דלא מתוקן אלא עד דמהדר למרי' וביקש ממנו מחילה (בב"ק צ"ד), ועשה תשובה, וזה לא הוה ודאי, לפי שקשה להחזיר גזל הנאכל, אפילו צדיקים גמורי' אין יכולין להחזיר (חולין פ"ט ע"א). ואפשר מה"ט לא הועיל בממון כשמהרהר לשוב, ועיין בטוח"מ סי' ל"ד סכ"ט ובמפרשים (ח"י):
עד דמהדר למרי'. ובממון שאין לו בעלים ידוע, עד שהניח בב"ד (עיין רמב"ם פ"ב מה' תשובה הי"א):
בכ"ד מקומות וכו'. עיין רמב"ם פ"ו מה' ת"ת הי"ד, ויור"ד של"ד סמ"ג שם אנוי', עיי"ש היטב בכסף משנה ובש"ך ס"ק ע' וס"ק פ"ח. אלא דכאן אית' מנדין על כבוד הרב, והמעיין ברמב"ם וש"ע כאן ימצא שהרבה מהן שמנדין עליהן, ואין בהם משום כבוד הרב, כגון המבי' את הרבים לידי חילול השם, המקשה עצמו לדעת עיי"ש ודו"ק:
המספר אחר מטתן של ת"ח מאי היא. לא מפרש להו כסדר שמנאן, וי"ל משום דסדר המשנה בעדיות כך היא ודו"ק:
ואמרו לו מעשה בכרכמית שפחה משוחררת וכו'. הנה כאן הביאו חכמים רק ראי' למשקין למשוחררת, אבל עדיין לא הביאו ראי' שמשקין לגיורת ודו"ק:
והשקוהו שמעו' ואבטליון. הנה שמעי' נשיא היה, ואבטליון אב ב"ד (פרקי אבות פ"א מ"י וחגיגה פ"ב מ"ב), א"כ משמע כאן דאף נשיא היה במושב ב"ד, שמשקין שם סוטה ודו"ק:
ונדוהו ומת בנדויו וסקלו ב"ד את ארונו. והא דלא אמר התנא כאן ללמדך שכל המתנדה ומת בנדויו ב"ד סוקלין ארונו, כמו שאמר לקמן בסיפא על אליעזר בן חנוך, ואין לומר דבסיפא גבי אליעזר בן חנוך "ששלחו ב"ד והניחו אבן, א"כ מזה ששלחו להניח אבן, יש ללמוד כן, משא"כ ברישא, וי"ל הך ללמדך שכל המתנדה וכו' שנקט בסיפא, קאי ג"כ ארישא:
והמזלזל בנטילת ידים מאי היא דתנן א"ר יהוד' וכו'. א"ר יהוד' הוא סיפ' דמתניתן דלעיל, הוא היה אומר אין משקין וכו":
בחכמה. בתורה. א"נ אפילו במילי דעלמא, ומאחר שחכם הוא לא יאמר כדבר הזה:
שפקפק. פרש"י זילזל, אבל ברמב"ם ובתוס' יו"ט פי' פקפק, הוא דבר שאין לו קיום והוא רופף:
והמגיס דעתו כלפי מעלה מאי היא דתנא שלח לו ר"ש בן שטח וכו'. ואע"ג דר' אליעזר לא מדמ' מילת' למילתא, עיין רש"י לקמן ד"ה מדמ', ובענין דמגיס דעתו לא מפורש נידוי, די"ל משום דשלח לו אלמלא חוני אתה גוזרני עליך נדוי, וכן בהא דלקמן אלמלא תודוס אתה גוזרני עליך נדוי וכו', לכן הוה כמפורש לנדותו, וכעין דאית' (מכות י"א ע"א) קללת חכם אפילו על תנאי היא באה עיי"ש:
צריך אתה להתנדות. במשנה תענית י"ט ע"ב, לא גרסינן הנך ג' תיבות, ולפי גירסא שלנו שמא י"ל דר"ל צריך אתה להתנדות ע"י עצמך, כדאית' (מ"ק י"ז ע"א) ת"ח מנדה את עצמו ומפיר לעצמו עיי"ש, ואלמלא תודוס אתה גוזרני "אני עליך נדוי וכו':
דתני ר' יוסף תודוס וכו'. תוספתא היא (ביצה פ"ב), וז"ל עושין עגל מקולס ביו"ט ראשון דפסח, אבל לא "גדי מקולס, א"ר יוסי, תודוס איש רומי, הנהיג את בני רומי, ליקח טלאים בלילי של פסח, ועושין אותו מקולס, אמרו לו אף הוא קרוב להאכיל קדשים בחוץ, מפני שקורין אותן פסחים עיי"ש. וקמתרץ הש"ס "והא "בריית' "היא, ולפי מה שהעתקתי תוספתא היא, ועיין בשפ"ח לגמר' לעיל ב' ע"ב ד"ה והדר פשטו, ובשפ"ק לרש"י לקמן כ' ע"א ד"ה בתליסר. ועוד בגמר' גרסינן דתני ר' יוסף ובתוספת' אית' ר' יוסי ודו"ק:
תודוס איש רומי. ישראל חשוב ונכבד שהיה ברומי (רש"י פסחים נ"ג):
אלמלא תודוס אתה גוזרני עליך נדוי וכו'. ובל' התוספתא שהעתקתי לא גרסי', וקצת מוכח כן, דלפי גירס' שלנו, יש לדקדק, דלמה לא גזר עליו נדוי, דבשלמ' בחוני מעגל, תירוץ דבריו, במה שאמר אבל מה אעשה שאתה מתחטא לפני המקום, ועושה לך רצונך, שהרי הוריד גשמים, שם (תענית י"ט ע"א), משא"כ כאן.
ובאמת בירושלמי מ"ק פ"ג להלכה א', פריך ומהו תודוס, (ולמה חסו על כבודו ולא נידוהו), ומשני א"ר חנני' דהוה משלח פרנסתהון דרבנן (נותן לחכמים פרנסה) עיי"ש ודו"ק:
מאי עכנאי. פי' מאי עכנאי שייך בהאי תנור, אבל המקשן ידע דעכנאי ל' נחש הוא:
סמוך לק"ש. ר"ל כל זמן שאין שהות להוציאו ולקברו קודם שיגיע זמן ק"ש (ש"ע אור"ח ע"ב):
ואם התחילו אין מפסיקין. אפילו שיעבור זמן ק"ש, כי קבורת מתים ד"ת, והעוסק בד"ת פטור מק"ש (ראש יוסף) ועיין יור"ד שנ"ח ס"ב:
העוסקין בהספד. ר"ל העם הבאים לשמוע ההספד, אבל החזנים המספידים פטורין מק"ש (שלטי הגבורים). והא דמספידין פטורין, היינו דוק' ביום הראשון, ועיין ברא"ש סי' י"א בשם ירושלמי:
נשמטין א' וא' וקורין. ולא הזכיר כאן תפלה, כמו בסיפ' הם עומדין ומתפללין, איכא מאן דאמר דוקא קורין, שק"ש דאוריית', אבל תפלה לא, אבל בש"ע אור"ח סי' ע"ב, פוסק כרבינו יונה, דלאו ק"ש דוק', אלא אף מתפללין עיי"ש:
הן יושבין וקורין והוא יושב ודומם הן עומדין ומתפללין והאונן עומד ומצדיק עליו הדין. לכאורה כשהן קורין, למה הוא דומם, וממתין להצדיק עליו הדין עד כשהן מתפללין, ועיי' לקמן כ' ע"ב, כדי שלא יהי' העולם קורין, והוא יושב ובטל, גבי בעל קרי עיי"ש ודו"ק. ובש"ע (אור"ח סי' ע"ב ס"ג) פסק, וז"ל אין המת מוטל לפניהם, הם קורין ומתפללין, והוא יושב ודומם עיי"ש, משמע דלא מברך כלל, ואפשר משום דפסק כאביי לקמן לא מיבעי לי' לאינש למימר הכי עיי"ש, ועיין בדיבור שאחר זה וא"כ תפלה זו מה שכתבו הפוסקים הלא היה יכול לומר, ואפשר מה"ט אמר אביי למימר הכי דמשמע בנוסח אחר מותר לו לומר, וש"ע כתב יושב ודומם, ולא כתב תפלה זו ודו"ק:
ומצדיק עליו הדין. אין זה ברכת דיין האמת, דהא ברכה זו כבר בירך, כששמע, או כשראה שמת לו מת (כאור"ח סי' רכ"ב), ואף אין זה צידוק הדין, נוסח הצור תמים וגו', שאומרים הציבור בשעה קבורה (יור"ד שנ"ח) אלא הוא תפלה בפני עצמו.
וכתבו הפוסקים שלא יאמר אלא צדיק אתה ה' על כל הבא עלי, יהי רצון שתגדור את פרצותי ואת פרצות עמך בית ישראל ברחמים (עיין הכותב בעין יעקב):
לא מיבעי "לי' לאינש למימר הכי. ואפשר שצ"ל לא "לימא אינש הכי, וכך אמר אביי ג"כ (לקמן ס' ע"א), גבי הנכנס למרחץ עיי"ש, וכאן ג"כ אביי הוא דאמר הכי:
אל יפתח אדם פיו לשטן. פי' לא יתן פתחון פה לשטן לקטרג עליו, דהודאת בעל דין כק' עדים דמי (מפרשים), והא דכתיב (בראשית ל"ב ט') ויאמר יעקב אם יבוא עשו אל המחנה האחת והכהו וגו', י"ל ויאמר בלבו, כמו ויאמר עשו בלבו (שם כ"ז):
מאי אהדר להו וכו'. ל' אהדר משמע כעין תשובה, ואע"ג דמקרא שלפניו, כמעט כסדום היינו, ג"כ הנביא אמר, וי"ל שאמר כן בשם ישראל, והוא מהדר ומשיב להו שמעו דבר ה' וגו', ועיי' (כתובות ח' ע"ב) גירס' אחרת:
אבל פרק א' או פסוק א' לא. ודייק כך מדלא תנן במשנה להתחיל "ולגומרה. ולא נקט כאן או בפסוק אחד לא, אלא משום דבבריית' וכן בתירוצו הוה או פסוק א' לרבותי', דאפילו כשיכול לגמור רק פסוק א' יתחיל, נקט נמי הכי:
דף י"ט ע"א רש"י ד"ה המספר אחרי המת. בגנותו של מת אחר מיתתו עכ"ל, אין לומר דב' תיבות "אחר "מיתתו, מיותרי' בדברי רש"י, לפי שהם פי' של אחרי המת שבש"ס:
רש"י ד"ה ארנקא דמוחי'. כיס שהמוח מונח בו עכ"ל, הנה במוח איכ' גלגולת, היינו עצם המוח, ועוד איכ' ב' קרומים, עיין (חולין מ"ה ע"א ותוס' שם מ"ב ע"ב ד"ה ואמר), ומסתבר ארנקא דמוקי' דהכא, קאי על עצם הגלגולת וב' קרומים קרמא עילא' וקרמ' תתאה, ובאמת מת, אלא דהש"ס לא גרס ומה ודו"ק:
רש"י ד"ה והמטים עקלקלותם. לעיל מיני' כתיב וכו' עכ"ל, לישנ' דקרא (תהלים קכ"ה) הטיבה ה' לטובים ולישרים בלבותם, והמטים עקלקלותם יוליכם ה' את פועלי האון שלום על ישראל, ופרש"י והמטים עקלקלותם, על הבריות למצוא עלילות רשע עיי"ש:
רש"י ד"ה לא את הגיורת. דבני ישראל אמור בפרשה פרט לאשת גר ועבד משוחרר עכ"ל, הנה רש"י פי' גיורת היינו אשת גר, ומשוחררת היינו אשתו של עבד משוחרר, אבל ברמב"ם בפ"ב מה' סוטה ה"ו כתב, וז"ל הגיורת והמשוחררת ואשת הגר ואשת עבד משוחרר וכו' שותות עיי"ש, ועיין סוטה כ"ו ע"א, משמע דאשת גר וגיורת עצמה שויין, ועוד יש לדייק רש"י ז"ל יליף לי' מדכתיב "בני ישראל, ורבינו עובדי' שם בעדיות פ"ה מ"ו פי' מדכתיב לאלה ולשבועה "בתוך "עמך, פרט לאלו שאינן בתוך עמך, ועיין במשנה למלך שם שעמד בזה:
רש"י ד"ה דוגמא השקוה וכו'. שהיו שמעי' ואבטליון מבני בניו של סנחריב וכו' עכ"ל, ועיין (יומא ע"א ע"ב) אמר הכהן הגדול לשמעי' ואבטליון ייתון בני עממין לשלם וכו', ופרש"י לשון גנאי הוא לפי שבאו מבני בניו של סנחריב וכו' עיי"ש:
רש"י ד"ה ר' יהוד' פליג אדלעיל וכו' עכ"ל. פי' אע"ג דאמרינן כ"מ שאית' במשנה ר' יהוד' אומר אמתי, לפרש בא ולא לפלוג, אפ"ה כאן אע"ג שאית' אמר ר' יהוד', אפ"ה לפלוג בא ועי' בצל"ח:
רש"י ד"ה על כל אדם בישראל. כלומר וכו' והיינו כשנתמלאה "פה "לפה וכו' עכ"ל, פי' שהרי מפורש שם במשנה (פסחים ס"ד ע"ב) שנתמלאה העזרה, דגרסינן התם הפסח נשחט בג' כיתות וכו', נכנסו כת הראשונה נתמלאה העזרה, ועי' רד"ק (יהושע ג' ט"ו) על כל גדותיו וכו':
רש"י ד"ה אלעזר בן חנוך שפיקפק. זילזל והיינו נמי לכבוד הרב שעבר ע"פ הגוזרים על הידים עכ"ל, הנה שלמה המלך גזר על נטילת ידים לקדשים, וב"ש וב"ה גזרו נטילת ידים אף לתרומה (שבת ט"ו ע"א) ונטילת ידים לחולין, עיין (חולין ק"ו ע"א) מצוה לשמוע דברי חכמים, ועיין (ערובין כ"א ע"ב) שאמר ר' עקיב' על נ"י, ולא אעבור על דעת "חבירי עיי"ש, משמע קצת שהוא על דברי ר"א בן ערך, כחולין ק"ו ע"א ודו"ק:
רש"י ד"ה צריך אתה לנדות. לפי שהטריח לפני המקום על עסק הגשמים לא כך שאלתי כמה פעמים וכו' עכ"ל, כדאית' (תענית י"ט ע"א) עיי"ש:
רש"י ד"ה מקולסים. צלויין כשהן שלמים (א) ותולין כרעיהם וקרסוליהם וקרביהם סביבותן וכו', (ב) מקולס הוא ל' מזויין כדמתרגם וכובע נחושת על ראשו וקולסא דנחשא עכ"ל:
(א) ותולין כרעיהם וקרסוליהם. רש"י ז"ל נקט תלתא "כרעיהם "וקרסוליהם "וקרביהם, ועיין רמב"ם פ"ח ה"י מה' קר"פ, תולה "כרעיו "ובני מיעיו, וכן הוא ל' המשנה פסחים ע"ד ע"א ודו"ק:
ב מקולס הוא ל' מזויין כדמתרגם וכו'. מן התרגום מבואר דקולסא הוא פי' של כובע, ולפי ששם (בש"א י"ז) גבי גליות, הענין מוכח דלבש קולסא דנחשא, לזיין עצמו עיי"ש, לכן פרש"י מקולס הוא ל' מזיין:
רש"י ד"ה גוזרני עליך וכו'. שאסרו חכמים את הדבר וכו' עכ"ל, (פסחים נ"ג ע"א) עיי"ש:
רש"י ד"ה חתכו חוליות. תנור של חרס וכו' ואם נטמא הצריכו הכתוב נתיצה וכו' עכ"ל, דכתיב (ויקרא י"א) תנור וכיריים יותץ:
רש"י ד"ה כל טהרות. שנעשו בתנור זה או שנגעו באוירו וכו' עכ"ל, פרש"י שנגעו באוירו, ועיין (חולין כ"ד ע"ב) תוכו אע"פ שלא נגע, הכלי חרס מטמא כל אוכלין ומשקין, הנתונין באוירו, אע"פ שלא נגעו עיי"ש, וז"ל רש"י (ב"מ נ"ט ע"ב) כל טהרות שטיהר ר"א, ע"י מעשה שאירע נשאלה הלכה זו בב"המ, שנפל טומאה לאויר תנור זה, וחזרו ועשר על גביו טהרות, וטיהרם ר"א, והביאום ושרפוה לפניו (ע"פ דברי רבן גמליאל ובית דינו) עיי"ש. ומה שפרש"י כאן ואם נתצו בענין זה שחתכו סביבו סביב וכו', עיי' רש"י ב"מ נ"ט שלא פי' כן (מלא הרועים):
רש"י ד"ה מדמה מילת' למילת'. כ"מ שראה וכו' אומר ראוי' היה כאן נדוי עכ"ל, ר"ל ריב"ל הוא דאומר ראוי' היה כאן נדוי, ומנין אלה המקומות, עם אותן שנשנה כאן, כ"ד הם, וברמב"ם פ"ו מה' ת"ת הי"ד מנה להו עיי"ש:
רש"י ד"ה אין מוציאין וכו'. לפי שמבטלין מן הקריאה עכ"ל, קצת משמע דודאי מבטלין, ולפי פי' הש"ע שהעתקתי, דפי' סמוך לק"ש, כשאין שהות להוציאו ולקברו קודם שיגיע זמן ק"ש עיי"ש, משמע אע"ג שיגמרו הקבור', ועדיין שהות לק"ש, אסור להוציאו, ודוחק לומר כונת רש"י, לפי שמבטלין מן הקריאה, בתחילת זמנה ודו"ק:
רש"י ד"ה אין המת וכו'. וי"מ שנתון לצד אחר עכ"ל, ר"ל אפילו באותו בית, אלא שעשו מחיצה, וכשאין לו דבר לעשות מחיצה, אפשר דמיירי בחזור' פניו, (כדלעיל י"ז ע"ב) לענין אכילה:
רש"י ד"ה והוא דומם. האבל עכ"ל, וכן ל' הרמב"ם, אבל בש"ע סי' ע"ב נקט האונן:
רש"י ד"ה למימר הכי. לא נפרעת ממני דמשמע הפרע עכ"ל, לפי שבתפלה צריך למימר דבר ברור, וכעין שדרש רשב"י בפ' לך לך דף פ"ד ע"א, וז"ל והושיעה לבן אמתך (תהלים פ"ו) וכי לא הוה ברי' דישי איהו, עד דאיהו אמר בשמא דאמיה, ולא בשמא דאבוי, אלא הא אוקימנא דכד ייתא בר נש לקבל מלה עלאה, לאדכרא בעי למיהך במלה דאיהו ודאי, ועל דא אדכר לאמיה ולא לאבוי עכ"ל:
תוס' ד"ה אפילו בשעה ששלום על ישראל. והיינו לאחר מיתתו ולא אתי לאנצויי בהדי המספרים בגנותו וכו' עכ"ל, והנה מצינו עובד' שאתו לאנצויי בחלום אחר מיתה בהדי המספרים בגנותו, כעובד' מנשה חברינו (סנהדרין ק"ב ע"ב) עיי"ש:
תוס' ד"ה דוגמ' השקוה. פרש"י שהיתה גיורת כמותם (א) וכן משמע בירושלמי וכו' (ב) בערוך פי' עכ"ל:
(א) וכן משמע בירושלמי וכו'. דגרסינן בירושלמי מ"ק פ"ג להלכה א' א) תמן תנינן את מי נידו את אלעזר בן חנוך, שפיקפק במהות ידים, ב) הדא אמרה המפקפק בדבר, אפילו מדברי סופרים, צריך נידוי, תמן תנינן דכמה השקוהו, מהו דכמה, דכוותה, נידוהו ומת בגידויו, וסקלו ב"ד ארונו, ללמדך שכל המגודה ומת סוקלים ארונו, ב) הדא אמרה המבזה זקן אפילו לאחר מיתה צריך נידוי:
פי' בקרבן עדה:
תמן תנינן. בעדיות פ"ה: דכמה השקוהו. שנידוהו לעקביה לפי שאמר על שמעי' ואבטליון דוגמ' השקוהו מי המרים:
דכוותה. שהם היו בני גרים השקוהו לגיורת דכוותם ומנדין על כבוד הרב:
וסקלו ב"ד וכו'. הניחו אבן על ארונו:
אפילו לאחר מיתה. שכבר מתו שמעי' ואבטליון:
א) תמן תנינן. בירושלמי מנה כל המקומות שמצינו נידוי במשנה, ומנה להנך דמשנה מס' עדיות:. ב) הדא אמרה וכו'. וכן אית' בש"ע יור"ד של"ד סמ"ג עיי"ש:
ב בערוך פי' וכו'. ז"ל הערוך ערך דגם, שאלו לפני רב האי גאון, אשכחך בפירוש דאית גבן, דדיכמא, מצבע, אי הכי מפרשי רבנן, מיצבע למאי טעמ' אשקיוה, והשיבם הגאון ז"ל הכי קאמר עקביא בן מהללאל, לא אשקיוה מי סוטה, אלא היו כמייראין אותה, שמא תודה שנטמאת, והראוה כאלו מי סוטה הן, כדרך שאמר שלמה גזרו את הילד החי, ושלא לעשות כן אלא שם דרך חקירה, כדי שיתגלה הסוד עכ"ל, וכבר פי' במהרש"ל (ועיין בצל"ח), לפי פי' הערוך למה נתנדה עקיבא בן מהללאל, והאיך פגע בכבוד של שמעי' ואבטליון: