שפתי חכמים (ברכות)· רבי אברהם אבא הרצל
פרק מי שמתו · דף יח:
ע"ב גמר' שאפילו במיתתו קרוי חי. י"ל כעין ר' עקיב', א"ל "חלקם "בחיים (לקמ' ס"א ע"ב), וכעין הלולא דרשב"י, עיי' עטרת זקנים אור"ח סי' תצ"ג:
פועלים לתורה. פי' המחזיקים ופועלים ישועות לקיום התורה, אותן קיבץ וריבץ, והוא גדול שבמדות, כעין שאמר רבי כמה גדולים מעשה חייא (בב"מ פ"ה ע"ב), וגם כאן ר' חייא הוא שפירש כן, וכן לעיל י"ז ע"א שפ"ח ד"ה א"ל:
והוא הכה וגו' שלא הניח כמותו לא במקדש א' וב'. הנה פסוק זה כתיב (ש"ב כ"ג כ') בענין שמדבר משבחו דבניהו בן יהוידע, שעשה בימי דוד עיי"ש, וא"כ בא לרמז בשבחו, שהיה גדול, מצדיקי בית ראשון ושני שהיו אחר שנים הרבה, וכמו שדרשו שקיים תקנת עזרא, וכן לענין שלמד ספר תורת כהנים, וכולם על העתיד, ועיין בשפ"ח לרש"י ד"ה ונחת ודו"ק:
דתנא סיפרא דבי רב. ופי' של "והוא "ירד, ר"ל ירד לעומקה של הלכה (סמיכות חכמים). ובס' ליקוטי חבר פי' לפי דבימות החמה שאדם שמח, חפץ ביותר בלימוד דרך עיון, ובחורף האדם עצב, חפץ ביותר בלימוד דרך חזרה (מהג' הח"ס ז"ל), והיינו שאמרו שלמד ספרא דבי רב, שצריך עיון הרבה, אפילו ביומא דסותא, בחורף:
אלא המת מעיקרא. שהרי קיבל עליו ההתראה, והתיר עצמו למיתה, ואמר על מנת כן אני עושה כדאית' (סנהדרין מ"א ע"א):
ידע אבוהון בהאי צער'. פי' ואית לי' הנאה וכבוד מזה, שאנו מצערין על דבר' תורה, ועל זה שפיר השיב מנא ידע, והא כתיב יכבדו בניו ולא ידע:
והא כתיב יכבדו בניו ולא ידע. ר"ל וסיפ' דקרא ויצערו ולא יבין למו, ואפשר שצ"ל וגו', ובנוסח הכתב יד גרסי' כל הפסוק:
אמרי בצער' דידהו ידעי וכו'. ל' אמרי משמע דסתמא הש"ס קמתרץ, ולפי הענין הל"ל א"ל בצער וכו':
בצער דידהו ידעי וכו'. והיינו דכתיב אך ל' מיעוט, למעט אפילו בצער של בניו, ולומר אך יבשרו "עליו "יכאב, ר"ל בצער דידהו בלבד ידעי וכו'. ובדרך דרש י"ל אך בשרו עליו, ר"ל מי שאוכל ושותה למרבה בשר עליו, אז יכאב לו הבשר דמרבה רימה, ונפשו עליו תאבל, על שעשה מעשה שטות כזה, משא"כ מי שמקיים בכל דרכיך דעהו, כפי' הרמב"ם פ"ג מה' דיעות ה"ג:
מעשה בחסיד א'. כ"מ שנמצא בש"ס מעשה בחסיד א' כגון לקמן ל"ב ע"ב, הוא ר' יהוד' בן בבא או ר' יהוד' בר אילעי (מפרשים). ומשמע באבות דר' נתן פ"ג, דחסיד זה היה רגיל ליתן צדקה, ולא בערב ר"ה בלבד, דגרסינן התם בתר האי עובד', מעשה בחסיד א' שהיה רגיל בצדקה, פעם א' הלך וישב בספינה וכו' עיי"ש. ודע דאית' בירושלמי שבת פ"ק להלכ' ג', תמן תנינן (בפ"ב דאבות) אל תאמין בעצמך עד יום מותך, מעשה בחסיד א' שהי' יושב ושונה אל תאמין בעצמך עד יום "זקנותך, כגון אני (פי' שאמר שאין לשנות עד יום מותך אלא עד יום זקנותך שמאחר שהזקין אמר שלא יחטא עוד), באה רוח א' ונעשה כאשה יפה ועברה לפניו, ונסיתי', והתחיל לתבעה, והתחיל להתחרט מיד, אמרה לי' לא תצער שרוח היא, ולא נכשלת באשה, אלא זיל לך והשוה עצמך לחבירך, ולא תתגאה יותר מאחרים, שאתה שוה לאחרים, ואמור עד יום מותך עכ"ל עיי"ש:
ולן בב"הק. לאו דוק' בב"הק, אלא לך סמוך לב"הק רחוק ד' אמות ויותר (ס' כסא רחמים). א"נ לפי שהיתה ביתו ריקן, והלך הוא ועשה כן, לומר שחשוב כמת, כעין שעושין בתענית, כדאית' תענית ט"ז ע"א (הר"י עמדין):
רוחות. ז"ל מהרש"א ח"א, נקט ל' רוחות, ולא נקט נפשות או נשמות, לפי שידוע שאדם יש לו רוח ונשמה, ונפש הוא החומר, והנשמה היא הצורה, והרוח הוא באמצע המדבקן כל ימי חיי אדם, וע"כ גם במותו של אדם שהגוף מתפרד מן הנשמה, שהגוף הולך אל העפר, והנשמה הולכת למעלה, הרוח שהיה מדבקן בחיים, אינו מתפרד מהם לגמרי, אלא לפעמים הוא שורה במקום הגוף, ולפעמים שט בעולם למקום שהנשמה שם, דהיינו מאחורי הפרגוד, וכן לקמן דא"ל סליק לרקיע וכו' אדהכי אתא וכו', היינו נמי הרוח ההולך למעלה ולמטה וכו' עכ"ל, ועיין רש"י ד"ה אמרו ליה:
מה פורענות בא לעולם. מלת פורענות לאו ל' עונש הוא, דהא לא ידעה שודאי עונש בא לעולם, והיה ל"ל אי פורענות וכו', אלא ל' פרעון הוא, ולפי מעשה בני אדם וכדאית' (בר"ה י"ז ע"ב). א"נ ל' עונש הוא, ואמרה בלשון הזה, משום דאית' (סוטה מ"ח ע"א ומ"ט) מיום שחרב ב"המק אין יום שאין בו קללה, ובכל יום מרובה מחברתה:
מה פורענות בא וכו'. ונתפלל ונבקש רחמים בעד החיים:
איני יכולה שאני קבורה במחצלת של קנים. יש בזה ענין נסתר, ועל דרך הפשט י"ל, לכאור' הא הגוף מונח בקבר, ורק הרוח של צדיקים עולה למעלה, ורוח הרשעים נתנה בכף הקלע, ועוד קשה מעשה דשנה האחרת, הא כבר אמרה שאינה יכולה, ונתנה טעם, וי"ל דאית' (שבת קנ"ב ע"ב) כל שאומרים בפני המת יודע עד שיתעכל הבשר עיי"ש, הרי דכ"ז שלא נתעכל הבשר, הנפש אינו יכולה להפרד, ולפיכך מצוה לקבור בקרקע, ובתכריכין של פשתן, שלא יתעכבו הרקיבות הגוף, וזו שנקברה במחצלת הקנים, לפי שאמה עני' היתה, אינה מתרקב כ"כ מהרה, ונשאר הגוף קיים ביותר, לפיכך לא היתה יכולה להפרד ולעלות למעלה, אבל בשנה שני', סבר, שכבר נרקב המחצלת עם הבשר, אבל לא היה וכו' (צל"ח):
שמעתי שכל הזורע וכו'. ולמ"ד שבפסח נדון על התבואה ולא בר"ה, ופי' הרמב"ם מה יתחדש על התבואה מלקות, ואם תהי' מרובה או מועטה עיי"ש (ר"ה ט"ו ע"א), י"ל דהיו מזכירין עכשיו בר"ה, מה שדנו כבר בפסח שלפניו על התבואה (תוס' ר"י חסיד):
שכל הזורע ברביע א' וכו'. ומי שיזכה, יתעכב משמים שלא יזריע ברביע' ראשונה:
ברביעה. זמן הגשמים. רביעה, המטר היורד להצמיח על צמח ועשב האדמה נקרא רביעה, מפני שרובע ומעבר את הקרקע, כדכתיב כי כאשר ירד הגשם וגו' והולידה והצמיחה (רמ"א אור"ח תקע"ה):
של כל העולם כולו לקה. לאו דוק' כל העולם כולו, ועיין בט"ז אור"ח תקפ"ב סק"ג, דכפל "כל העולם "כולו, משמע כולו ממש עיי"ש ודו"ק:
שמע אותן ב' רוחות. באבות דר' נתן פ"ג לא גרס "אותן, אלא שמע ב' רוחות עיי"ש, ולפי גרסתינו י"ל שידע אותו חסיד, שהן אותן ב' רוחות של אשתקד, ממה שאמרה לחברתה, לא כך אמרתי לך איני יכולה וכו'. א"נ שקראו עצמם בשמם ובשם אבותיהן:
ואראך בתך שהיא קבורה במחצלת וכו'. ודאי אסור לעשות כן, אלא במחלוקה אמרה כן:
בדוך פלן. במקום פלוני:
הוו קרו לי' בר אכיל זוזי דיתמי אזל אבתרי' לחצר מות. ומסתבר אף אי לא הוה קרי לי' בר אכיל זוזי דיתמי, הוה ג"כ משתדל בכל מה דאפשר, למצוא זוזי דיתמי:
בעינא אבא. כן היה שמו, (רש"י), ואע"ג דאסור להזכיר אביו בשמו, אפילו לאחר מותו (יור"ד ר"מ ס"ב), מ"מ כשהוצרך להזכירו שאין יודעין אותו שרי (כפתחי תשובה שם), ועוד לפי שהיה לכבודו, ודאי מחל על כבודו:
א"ל בעינ' אבא בר אבא אבוה דשמואל. והוא כעין משולשין, דמהני אף בגיטין, במקום דחיישינן לשני יוסף בן שמעון (כתוס' גיטין כ"ד ע"ב ד"ה בעדי):
למתיבת' דרקיע. לישיבה של מעלה:
אמאי יתבית אבראי מ"ט לא סלקית. ב' דברים שאל ללוי, והשיב לו רק עלי שאלה שני', דמ"ט לא סלק לישיבה של מעלה, ועל שאלה א' מ"ט יתבית חוץ לישיבת המתים לא השיב, ומצאתי כתוב דלפי שלא הניחו לסלק לישיבה של מעלה, והוה כמנודה, לכן היה צריך לישב ליתיב אבראי:
דאמרי לי. למעלה אמרו לו כן:
ואחלישת' לדעתי'. והוי ממש מדה כ"מ, וענין חלישות הדעת, י"ל משום דפרנס לפי הדור (ערכין י"ז ע"א), וא"כ משפיעין לרבי דעת בתורה, לפי צורך התלמידים, ואי הוה עלה לוי בישיבה דר' אפס, הוי צריכין להשפיע לר' אפס תורה הרבה, והיינו ואחלישת' לדעתי'. והיינו דאמר רבי (מכות י' ע"א) ומתלמידי יותר מהם. והיינו דתנן (פרקי אבות פ"ב) מרבה ישיבה מרבה חכמה. וזה כונת נוסח יהי רצון אחר תהלים, יואל "המניקות "תשפיע שלא יחסר חלב מדדיהן, די"ל דקאי ג"כ על גדולי הדור, ועל כל משפיעים טובה לעולם, שמניקין ומשפיעין לדוריהן ולתלמידיהן, ואח"כ מתפללין על הילדים והתלמידים. ועיין בשפ"ח לגמר' (לקמן כ"ב ע"א) ד"ה א"ל ר"ה לרבנן רבותי, י"ל ג"כ מה"ט א"ל ר"ה לתלמידיו דרבותי:
אי חשיבנ' נעיילי' ללוי וכו'. משמע דמהני חשיבותי' דשמואל, לוותר על חלישת דעתי' דרבי אפס ודו"ק:
א"ל זיל שקלינהו וכו'. רמז לו דעדיין שם הוא המעות:
עילאי ותתאי דידן. אמר לשון "דידן, אע"ג דשכבר היה מת, י"ל לפי (תוס' גיטין י"ג ע"א ד"ה והא) דמה"ט מצוה לקיים דברי המת, לפי שמחמתו המה יורשין לא פסק כוחו ממעות. א"נ לפי שהבאים אחריו, כשהם עושים בממונו מצות ומע"ט, גם הוא נהנה בהם בעלמא דקשוט, לכן אמר "דידן:
יגנבו מדידן. אפשר שהיה מחיצה ביניהם, דאל"כ הלא הגנבים יגנבו הכל, וכן גבי אוכלי ארעא. א"נ יגנבו תחלה מדידן קאמר, וכן אוכלי ארעא תחלה מדידן קאמר:
כיון דחשיב קדמי ומכרזי פנו מקום. עיין (כתובות ק"ד ע"א) בשעה שהצדיק ונפטר וכו', אומר הקב"ה למלאכי השרת, יבואו צדיקים ויצאו לקראתו וכו' עיי"ש:
ואף ר' יונתן הדר בי'. ממה שאמר לר' חייא לעיל עמוד א', ומי ידעי כולי האי וכו':
מנין למתים שמספרים זה עם זה. שמא י"ל הרוחות של מתים, כעין דלעיל שמע שתי רוחות שמספרין וכו':
מאי לאמר וכו'. פי' דהל"ל ויאמר ה' אליו לאמר זאת הארץ אשר נשבעתי לאברהם ליצחק וליעקב לזרעך אתננה, ולמה כתיב אברהם יצחק ויעקב לאמר וגו':
דף י"ח ע"ב רש"י ד"ה ונחת וטבל. לקריו כדי לעסוק בד"ת עכ"ל, ובתוס' (בב"ק פ"ב ע"ב ד"ה אתא) כתבו לא לד"ת קאמר, דהא עזרא תקן, ועדיין לא הוה עזרא, אלא לאכול חולין בטהרה עיין בשפ"ח לגמר' ד"ה והוא:
רש"י ד"ה חלל רשע. על צדקיהו הוא אומר ועדיין בימי יחזקאל חי היה וכו' עכ"ל, והא דעל צדקיהו הוא אומר, הנה אינו מפורש בפסוק, אבל מפורש בתרגום יונתן (יחזקאל כ"א פסוק ל"א) שלאחר פסוק חלל רשע, ושם מפורש ג"כ דבאותו זמן, צדקיהו חי היה, שהרי נאמר נבואה זו קודם גלות צדקיהו, ועיין ריש ס' יחזקאל, עיי' מ"ק ט"ז ע"ב צדקיהו משונה במעשיו ודו"ק:
רש"י ד"ה ונשמע. ונדע מה גזרו היום וכו' שהעולם נדון בר"ה עכ"ל, עיין בשפ"ח לגמר' ד"ה שמעתי:
רש"י ד"ה פרגוד. מחיצה המבדלת בין מקום השכינה עכ"ל, ופירוש "פרגוד, הוא פרוכת, לי וילון שלפני פתחי המלכים (עיי' ערוך):
רש"י ד"ה לרביעה. יורה, ג' רביעיות הן וכו' ראשונה בי"ז במרחשון, שניה בכ"ג, שלישית בר"ח כסליו עכ"ל, והוא פלוגת' דתנאי (תענית ו' ע"א) עיי"ש, ודברי רש"י ז"ל כאן הם כר' יוסי שם, והנה שם פסק רש"י כר' יהוד', דז"ל רש"י ד"ה ונרא' לר' דהכי גרסינן א"ר חסדא הלכה כר' יהוד', דאמר ראשונה בז' במרחשון, שני' בי"ז, שלישי' בכ"ג, וא"כ דברי רש"י כאן יש לדקדק בהן. וראי' לדברי מש"ך יור"ד סי' ר"כ סקל"א ודו"ק:
רש"י ד"ה ברד מלקה אותו. שעתיד וכו' כענין שנאמר (שמות ט' ל"א) והפשתה והשעורה נוכתה כי השעורה אביב והפשתה גבעול והחטה והכוסמת לא נוכו כי אפילות הנה, ודברי רש"י כאן מקצרי' בלשון הכתוב, ובזה מבואר:
רש"י ד"ה דלמא דומה. מלאך שהוא ממונ' על המתים וכו' עכ"ל, ואולי כך שמו, מל' ודומו סלה (תהלים ד'), שקאי על יום הדומיה, הוא יום המות, שהוא דומיה עולמית (רש"י לעיל ה' ע"א), והמלאך נקרא לפי מצות עבודת השליחות שהוא משתלח לה (רש"י בראשית ל"ב ל'):
רש"י ד"ה כל כי הני שני. מספר השנים שלא נכנסתי בישיבתו של ר' אפס וכו' עכ"ל, עיין כתובות ק"ג ע"ב, ועיין בסדר הקבלה להראב"ד ז"ל, שמנה ה' דורות של התנאים לאחר החרבן, ואלו הן רבן גמליאל בן רשב"ג הנהרג בשמד הוא היה ראש ישיבה אחר פטירת ריב"ז וכו', ואחריו ר' עקיבא, ואחריו רבן שמעון בן גמליאל השני, ואחריו רבינו הקדוש, ואחריו ישב בראש ר' חנינא בר חמא, והיו חביריו בניו מרבינו הקדוש, ור' אפס ור' לוי וכו' עיי"ש, ולא נמנ' שם ישיבתו של ר' אפס בכלל ודו"ק:
רש"י ד"ה דלעגל אתית. במהרה תקבר עכ"ל, "דלעגל ל' "דלקרוב, תרגום (איוב כ' ה'). אלא לפי"ז למה כופלין לומר בנוסח הקדיש, "בעגלא "ובזמן "קריב, וי"ל לפי התוס' ד"ה אלמא, דלעגל אינו לאלתר, לכן כופלין בקדיש ואומרין ובזמן קריב דהיינו לאלתר:
תוס' ד"ה בן איש חי. בספרים מדוייקים כתיב חי וקרינן חיל, ומן הכתוב דייק הכי וכו' עכ"ל, פי' דבספרי הש"ס המדויקים הכי גרסינן בן איש אי, כתיב חי, וקרינן חיל, אטו בניהו בן יהוידע בן איש חי הוא וכ"ע בני מתו אינון אלא וכו'. וגם נוסח כתב יד הכי הוא בס' דקדוקי סופרים עיי"ש. וליתר ביאור אעתיק דבענין שכתוב ממעשה גיבורי דוד המע"ה כתיב לישנ' דקרא (ש"ב כ"ג כ') ובניהו בן יהוידע בן איש חי (חיל קרי) רב פעלים מקבצאל הוא הכה את שני אריאל מואב והוא ירד והכה את האריה הארי קרי) בתוך הבאר (הבור קרי) ביום השלג:
ופי' מצודת:
איש חי. איש מזורז:
רב פעלים. פעל הרבה גבורות:
מקבצאל. שם מקום:
שני אריאל מואב. שני גיבורי מואב:
תוס' ד"ה אלמ' ידעי. מדקאמר וכו' דהיינו דוק' לאלתר אבל כ"כ לא היה מקדים דהוא עצמו אינו יודע עכ"ל, י"ל הטעם דלא מגלי' משמים לדומה אלא לאלתר, משום דילמא יתבטל הגזירה, ויגזור עליו לחיים, (כדלעיל ו' ע"ב) אפילו בעל החלום א"ל למחר מת אל ימנע מן הרחמים, וכן לר' יצחק יפה צעקה לאדם אפילו לאחר גזר דין (ר"ה י"ח ע"א).
ואפשר היינו טעמ' ג"כ דאין מודיעין קצו של אדם כדאית' (שבת ל' ע"א):