אור ברסלב
שפתי חכמים (ברכות) פרק כיצד מברכין › דף מג.

שפתי חכמים (ברכות)· רבי אברהם אבא הרצל

פרק כיצד מברכין · דף מג.

דף מב:

ע"א גמר' נח נפשי' דרב וכו'. מכאן ראי' "דרב רק משום חשיבות נקרא רב, כמו שקראו לר' יהוד' נשיא רבי, אבל שמו היה "אבא, כדכתב בסדר הדורות אות אבא אריכא היא רב עיי"ש (ועי' רש"י לקמן מ"ז ע"א ד"ה אילו לא כתב כן) וכן כ' בערוך ערך אביי עיי"ש, דאי היה שמו רב, הא אסור לתלמיד לקרות לרבו בשמו לא בחייו ולא במותו (ש"ע יור"ד רמ"ב סט"ו), ועי' תענית כ' ע"ב תוס' ד"ה א"ל, דמשמע שם דר' אדא בר אהבה חבר הוה לרב ושמואל, ורש"י ז"ל פי' כאן דרבו היה ודו"ק:

עד דאתא ההוא סבא. עיין בשפ"ח (לעיל ו' ע"ב) לרש"י ד"ה חלף:

אבל יין לא בעי הסבה. אלא בישיבה בעלמא, אחד מברך לכולן, וכגון שלא בשעת סעודה, או בשעת סעודה ובמקום סעודה:

הביאו להם מים. כאן נקט "הביאו, ולקמן נקט "בא להם יין, "בא להם מים ודו"ק:

כל א' וא' נוטל ידו אחת. ואינו מברך נטילת ידים, עד שחוזר ונוטל ב' ידיו שמברך נ"י ומוציא:

דמיגו דמהני לי' הסבה לפת מהני לי' נמי ליין. פי' דהא ברכת המוציא גדול במעלתו מברכת היין (עי' בשפ"ח בריש פרקין בסדר מעלות וקדימה בברכות אות ח' עיי"ש), ואפ"ה מהני לברכת פת, הסבה, כל שכן שמהני לי' הסבה לברכת היין:

שאלו את בן זומא מפני מה אמרו וכו'. וכעין זה לעיל מ"א ע"ב עיי"ש:

הואיל ואין בית הבליע' פנוי. פי' לענות אמן, וכן משמע מירושלמי שהעתקתי בשפ"ח לעיל מ"ב ע"א לתוס' ד"ה הסבו, ועי' ברש"י וברא"ש:

מכלל דאיכ' דעדיף מיני'. פי' מדקתני והוא אומר על המוגמר, משמע בתורת חיוב, וזה בא מחמת שהיה שם דעדיף מיני', וציוה לזה לברך על היין (ס"ח):

ואמאי הואיל הוא נטל ידיו תחלה באחרונה. בנוסח הכתב יד ליתא הני ז' תיבות, ובמהרש"ל ג"כ מוחקם עיי"ש, ומפרש"י בד"ה מכלל דאיכ' עדיף מיני', ואפ"ה כיון דאתחיל בחדא עביד לאידך עכ"ל, משמע דטעם דהוא מברך על המוגמר, הוא, משום שהתחיל לברך על היין לאחר המזון, ולא משום דנטל ידיו באחרונה תחלה ודו"ק:

מסעי' לי' לרב וכו'. פי' דהא אית' במשנה, מאן דעביד חדא עביד לאידך, דהיינו מאן דבירך על היין, הוא מברך על המוגמר, וכן אמר רב מדעבד הא, דהיינו שנטל ידיו בתחלה באחרונה, עביד נמי לאידך, דהיינו שהוא מזומן לברכה:

בר פחתי. עי' בשפ"ח לעיל י"ג ע"ב לגמר' ד"ה בר פחתי:

עיין בברכת מזונא וכו'. בשפ"ח לקמן מ"ו ע"ב לגמר' ד"ה עיין, מבואר קצת עיי"ש:

האי משחא דאפרסמא וכו' בורא שמן ערב. מפני שגדל בא"י, לכן קבעו לו ברכה בפני עצמי (תר"י):

בר מיני דר' יהוד' דחביב' לי' א"י וכו'. ואע"ג דר' יהוד' הוה מעכב ואסר לי' לר"ז לעלות מבבל לא"י (כדלעיל כ"ד ע"ב), מבבל שאני דיליף לי' מקרא, ועי' בשפ"ח לעיל כ"ד ע"ב לגמר' ד"ה עובר. ובס' מגיד תעלומה כתבו והא דר' יהוד' ס"ל אסור לעלות מבבל לא"י, הוא ג"כ משום חביבותי', והטעם שלא ירא' א"י בחורבנה, וכד מנוולא נפשה לגבי שבאי, אלא נראנה אותה כשיפקדנה הש"ית, ונראה אותה ככלה תעדה כלי' דהיינו בשבח' ובקישוטי' עכ"ל. ויש לדקדק א"כ למה אסור לעלות דוק' מבבל, ומשאר ארצות מותר, ולא עוד אלא שמצוה היא ודו"ק:

משחא כבישא. ז"ל הש"ע רט"ז ס"ו, שמן שבשמו כמו שמן המשחה, אם בעצי בשמים, מברך בור' עצי בשמים, ואם בעשבי בשמים, מברך בורא עשבי בשמים, ואם היו בו עצים ובשמים, מברך בור' מיני בשמים וכו' שמן זית שכתשו או טחנו עד שחזר ריחו נודף, מברך בור' עצי בשמים וכו' עיי"ש:

דף מ"ג ע"א רש"י ד"ה אהדר קרעי' לאחוריה, קרע שקרע "בהספד רבו החזיר החלוק לאחריו ומה שלאחריו לפניו כדי לקרוע קרע אחר להראות אבל עכשיו כיום המיתה וכו' עכ"ל, עיין מזה (מ"ק כ"ה ע"א) חכם כבודו בהספדו עיי"ש, ובטור יור"ד וש"ע סי' רמ"ב סכ"ה, וסי' ש"מ ס"ז וס"ח, דמשמע שם שחייב לקרוע בשעת מיתתו, ואם שמע אחר קבורתו, קורע תוך שלשים, ובשעת הספידו עיי"ש, וברמב"ם כתב פ"ט מה' אבל הי"ג, חכם שבא שמועתו שמת אין קורעין עליו אלא בשעת הספדו וזה כבודו, ועיי"ש בהגהת כסף משנה מה שמתמ' על הרמב"ם בזה. ולפי"ז מה שפרש"י "קרע "שקרע "בהספד "רבו, משמע קצת דר' אדא בר אהבה כששמע שמת רבו, לא קרע עד שעת הספדו, וממה שפרש"י כדי לקרוע קרע אחר להראות אבל עכשיו כיום המיתה, משמע שצריך לקרוע ביום המיתה ודו"ק:

רש"י ד"ה עלו. על המטות והסבו עכ"ל, פי' עלו לחדר אחר, ושם המטות להסב (מפרש"י לקמן ד"ה שאני):

רש"י ד"ה חוזר ונוטל שתי ידיו. שצריך לאכול בשתיהן עכ"ל, משמע דאם אוכל רק בידו אחת, די בנטילה ידו אחת ומברך עי' תוס' ד"ה כל:

רש"י ד"ה שאני אורחין וכו' ודרך בעלי בתים עשירים היה לזמן לסעודתם אורחים "עניים "להכי "קרי "להו "אורחים וכו' עכ"ל, ועי' פרש"י (בראשית ל"ז כ"ה) "אורחת "ישמעאלים כתרגומו "שיירת "ונקראו "אורחת "על "שם "הולכי "אורח עיי"ש, ואפשר דב' הפירושים א' הוא, דמי שהוא בדרך, סתמא דין עני יש לו, כדאית' (פאה פ"ה מ"ד) עני היה באותו שעה עיי"ש:

רש"י ד"ה הואיל ואין בית הבליעה פנוי. ואין לב המסובין אל המברך אלא לבלוע עכ"ל, ועי' בשפ"ח (לעיל מ"ב ע"א) לתוס' ד"ה הסבו, מה שהעתקתי מירושלמי:

רש"י ד"ה על הריח. של מוגמר עכ"ל, ובנוסח כתב יד הכי גרס בגמר', מאמתי מברכין (על המוגמר (עי' בדקדוקי סופרים):

רש"י ד"ה "תמרותו. "קיטור העשן וכו' עכ"ל, וז"ל הערוך תמרותו פי' שעשנו, עיי"ש, ותרגום אונקלוס (בראשית י"ט כ"ח) "קיטור הארץ, "תננא דארעא עיי"ש, ולפי התרגום הוי קיטור העשן, פי' ענן העשן:

רש"י ד"ה חוץ ממושק. מושג"א (בלע"ז ביזאם) עכ"ל, וברמב"ם פי' שנקרא בלשון הקרא ימור, והיה מסמני הקטורת עיי"ש, והנה רש"י פי' והוא מן חיה, מן הרעי של חיה עכ"ל, ועי' ברא"ש שכתב יש אומרים המוש"ק הוא זיעת חיה, ויש אומרים שהיא חיה ידוע, שיש לה חטוטרת בצוארה, ומתקבץ שם תחלה כעין דם, ואח"כ חוזר ונעשה מוש"ק. ובערוך כ' שהבושם מוש"ק הנקרא ביזאם בלע"ז, עשוי מחיה קטנה מוכה בשבט עד רסוק אבריה ומתה או מדמה או ממורסא, הגדל בה, ויש עוד מין בשמים הנקרא (אלנעבר בלע"ז) והוא מין חמר וכפר הגדל בים ונבלע מהתנינים הגדולים לכן נמצא בבטנם והוא המובחר והיקר שבבשמים עכ"ל הערוך. ועיי"ש ברא"ש אי מותר לאכלו משום איסור דם, ועי' במ"א סי' רט"ז סק"ג, ובסי' רצ"ז כתב המגן אברהם טוב להניח בבשמים בליל מש"ק חתיכות מעור הנדי שקורין פיזאם כדי שיברך ב"מ בשמים עיי"ש:

רש"י ד"ה ועל ההדס וכו' ומוגמר לא מברכינן עלי' אלא ב"מ בשמים עכ"ל, ועי' בשפ"ח (לעיל מ"ב ע"ב) לרש"י ד"ה והוא, מה שהעתקתי שם:

רש"י ד"ה שמן ארצינו. שהיה גדול ביריחו וע"ש הריח היתה נקרא יריחו וכו', כך ראיתי בס' יוסף בן גוריון עכ"ל, ז"ל ספר יוסיפון בן גורין, סוף פרק שמנה ושלשים, ונקרא שם העיר, "יריחו, עיר הריח, כי במקום ההוא היה צומח אילן אפרסמון, הנקרא (באלזאם בלע"ז), אשר ממנו יצא השמן הטוב, הנקרא שמן אפרסמון, והוא שמן פנג הנקרא (ביחזקאל כ"ז), ויאמר יוסף בן גוריון העץ הזה לא נראה מעולם במקום אחר, כי אם ביריחו, ורבים מלכים ממלכי הארץ וגם כל מלכי מצרים, לקחו מנטעי העץ, וינסו לטעת מהם בארצם מקומות רבים, ולא סבל העץ את טבע הארץ, כי יבש, והיה העין ההוא ביריחו עד חרבן בית שני, והיה כאשר נחרב בית המקדש השני, אז נעתק העץ מיריחו אל מצרים ולמקומות אחרים במקום ידוע, והיה שם עד היום הזה, וגם עודנו מעט ביריחו. וג"כ נקרא עיר יריחו עיר הירח, להיות ממשלת הירח, אשר מועדי ה' קרואים בו עליה, גם כי במולדו יהי', כאשר עדיין לא יראה בשום מקום ממקומות הישוב, טרם הראותו ביריחו. ולכן העדים הנאמנים, אשר היו באים להעיד אל זקני ישראל, על ראיית הירח. היו באים מיריחו, כי כל עד אשר בא להעיד על ראיית הירח משם, לא היתה נמצאת בעדותו חבת מבוכה ושגגה, ולא כן עדי שאר המקומות, כי היו פעמים רבות שוגגים בעדותם ובוכים עכ"ל:

רש"י ד"ה כשרתא. קושט עכ"ל, וז"ל הערוך קושט הוא מין בושם (מסמני קטורת), והוא עץ קטן וריחו טוב וטעמו מר אבל חריף מאד וכו':

תוס' ד"ה כל א' נוטל ידו אחת. מפני כבוד הברכה ולא דמי לנוטל וכו' כדאית' (חגיגה י"ח) וכו' עכ"ל, ובתוס' חגיגה שם כתבו משום נקיות עיי"ש, ואפשר דחדא טעמ' הוא, דמשום כבוד הברכה מדקדקין להיותם נקיות, וכעין הכון לקראת אלקיך ישראל (לעיל כ"ג ע"א), ולענין נטילת ידו אחת לאכילה כגון שרוצה לאכול רק באותו יד, עי' מגן אברהם סי' ק"ע סק"ב, עי' רש"י ד"ה חוזר:

תוס' ד"ה בא להם יין וכו' שאני הכא כיון שעלו להסב הוי שינוי מקום וצריך לברך (כדלקמן נ"ט ע"ב):

תוס' ד"ה הואיל ואין בית הבליעה פנוי. ויש מפרש כשאומר (א) סברי מורי וכו' (ב) וכן משמע בירושלמי וכו' (ג) והטוב והמטיב יש מפרש שפוטר לאחרים לכ"ע וכו' אבל צ"ע קצת מהבדלה שאנו מבדילים ועומדים וכו' (ד) ושמא י"ל מתוך שקובעין עצמן כדי לצאת ידי הבדלה קבעי נמי אכולי מילת' וכו' עכ"ל:

(א) סברי מורי. עי' מזה רמ"א סי' קע"ד ס"ח, וז"ל חיי אדם כלל נ"ה ס"ז, כשמברך על היין מתוך הסעודה, להוציא אחרים בברכתו, יאמר סברי רבותי, ר"ל תנו דעתכם לשמוע ולצאת, כיון שטרודין באכילה, כדי שיפסיקו מאכילתן, ולכן משום לא פלוג אומרי' לעולם סברי, וי"א דוק' על היין, משום דלפעמים מביא יללה לעולם, ולכן אומר סברי, ר"ל שאני סובר שיין זה הוא לברכה ולא לקללה עיי"ש:

ב וכן משמע בירושלמי וכו'. דגרסינן בירושלמי דפרקין להלכה ו', ר' יהושע בן לוי אמר אף הבן הוא מתניתא דהיו יושבין כל א' וא' מברך לעצמו הסיבו א' מברך לכולן הא בעל חבית בתוך ביתו לא תני ד' חייא אפילו בעל הבית בתוך ביתו, תני כיצד סדר הסבה אורחין נכנסין ויושבין ע"ג ספסלין וכו':

פי' פני משה:

בשבוע הבן היא מתניתא. בסעודת מילה שנקראת שבוע הבן בהא הוא דקתני במתניתן דכל שלא הסיבו כל א' וא' מברך לעצמו מפני שבסעודה זו וכיוצא בה אין דרך שבעל הבית יושב עמהן אלא עומד עליהן ומשמשן ואחד מהם מברך ועד שלא הסיבו לא הוי קביעות, אבל בעל הבית בתוך ביתו, כלומר בשאר הימים שמזמן אורחים וב"הב יושב עמהן בסעודה אין חילוק ואפילו בישבו בלא הסיבו הבעל הבית הוא המברך לכולן:

תני ר' חייא בתוספתא דאפילו ב"הב בתוך ביתו אין אחד מברך לכולן אלא בהסיבו דהא תנא בתוספתא, כיצד סדר הסיבה אורחין נכנסין ויושבין ע"ג הספסלין וכו' וזהו בכל סעודה וסעודה שבעל הבית מזמין לאורחים וגם הוא יושב עמהן וקתני דכל זמן שלא הסיבו כל א' וא' מברך לעצמו. ודע דראי' שמבי' התוס' מירושלמי, הוא מדברי ר"י בן לוי, ובס' מלא הרועים כ' לפרש דראי' התוס' מהירושלמי, דהיכא דמברך מתכוין להוציאם, והם מתכונין לצאת, אף במקום שכ"א מחויב לברך בפני עצמו, מ"מ בדיעבד יצא בברכת חבירו בכה"ג, ולכן בב"הב שהכל פונים אצלו, והוא מתכוין להוציאם, יוצא בברכת חבירו, ועי' בב"י סי' קס"ו:

ג והטוב והמטיב יש מפרש וכו', עיין (לקמן נ"ט ע"ב) תוס' ד"ה הטוב והמטיב, אין מברכין הטוב והמטיב אלא אשינוי יין עיי"ש (ד) ושמא י"ל מתוך שקובעין וכו' קבעו נמי וכו'. וכעין זה אית' כאן בגמר', דמגו דקא מהניא לי' הסבה לפת, מהני' לי' הסבה ליין:

תוס' ד"ה ועל ההדס שבכ"מ. בה"ג לא גרס תיובתא וכו' וחבושים (בלע"ז קוויטען) וכו' י"מ שמברך שהכל דעל כולן אם ברך שהכל יצא (לעיל מ' ע"א) עכ"ל, ז"ל בעל הלכות גדולות בה' ברכות פ"ו, על כל מיני דעץ, מברכין בורא עצי בשמים, חוץ ממושק, הואיל "ומין חיה הוא, מברכין עליו ב"מ בשמים, ומותבינן אין מברכין בורא עצי בשמים אלא על אפרסמון של בית רבי, ועל אפרסמון של בית קיסר, ועל ההדס שבכל מקום, ומפרקינן הדס וכל דדמי לי' עכ"ל:

תוכן העניינים

שפתי חכמים (ברכות)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה