שפתי חכמים (ברכות)· רבי אברהם אבא הרצל
פרק כיצד מברכין · דף מב.
ע"א גמר' בני תלתא תלתא בקבא. לשון זה משמע דמכל קב נעשה ג' ריפתי, וא"כ היו הנך י"ג ריפתי, ד' קבין ושליש. ומידת הקב מצאתי בחשבון אחד שחישב "קב הוא "ליטער אחד, ולא ידעתי אם הוא בר סמכ', עיי' בשכ"ח לעיל כ"ב ע"א לגמר' ד"ה ט' קבין:
כל שאחרים קובעין עליו סעודה וכו'. ז"ל הש"ע קס"ח ס"ו פת הבאה בכיסנין מברך עליו ב"מ מזונות, ולאחריו ברכה מעין ג', ואם אכל ממנו שיעור, שאחרים רגילים לקבוע עליו, אע"פ שהוא לא שבע ממנו, מברך עליו המוציא ובר"המז וכו', וכ' במגן אברהם וכן כשאכל עמו בשר וכדומ', ואלו אכלו לבדו לא היה שבע ממנו אפ"ה מברך המוציא וג' ברכות, וכן משמע הל' בגמר' כל שאחרים קובעין עליו, דמשמע כעין שקובעים סעודה על פת ואוכלין בסעודה גם בשר ודברים אחרים (לבושי שרד), וכ"מ בתוס' שכתבו גבי לחמניות אם קבע עלייהו כמו בפורים עיי"ש, ובפורים מסתמא אין קו בעין לבדן עיי"ש במגן אברהם:
רב יהוד' הוי עסיק לי' לבריה בי' ר' יהוד' בר חביבא. מכאן משמע קצת ששני מחותני' שמותיהם שווי' היו (עיי' לעיל כ"ה ע"ב סוף העמוד), ועכשיו מקצת בני אדם אין דעתם נוח' כשמתחת' כן:
אמרי לי' אין דתני' ר' מונא אמר משום ר' יהוד' וכו' אמרי לי' והא מר הוא דאמר משמי' דשמואל לחמניות וכו'. הנה מיד היו יכולי' למימר לי' מדידי' אדידי', והא מר הוא דאמר משמי' דשמואל ודו"ק:
לחמניות מערבין בהן. פי' משום דעירובי חצירות אין נעשה אלא בפת, כמפורש ברמב"ם בה' עירובין פ"א ה"ח, וטוש"ע סי' שס"ו (אבל שיתופי מבואות בין בפת בין בשאר אוכלין). אלא דיש לדקדק דעירובי חצירות נעשה אפילו בפת אורז (רמב"ם וטוש"ע שם), ופת אורז אין ברכתו המוציא, אלא ב"מ מזונות (סי' ר"ח ס"ז), וא"כ אין ראי' מעירוב לברכת המוציא. ועוד הנה ברמב"ם וש"ע לא הביא הך דינא דלחמניות מערבין בהן, אלא מבי' (קס"ח ס"ח) דלחמניות מברכין המוציא ודו"ק:
תכא. פי' שלחן. ובלשון יון הוא מושב וכסא (ערוך):
תיכף לסמיכה שחיטה. ומבואר דינים אלו ברמב"ם בפ"ג ממעשה קרבנות הי"א והלכה י"ב עיי"ש:
תיכף לגאולה תפלה. עי' רש"י (לעיל ד' ע"ב) ד"ה זה ובשפ"ח.
תיכף לנ"י ברכה, דכתיב שאו ידיכם קודש וברכו ה':
איבעי' אימ' מהכא שנאמר ויברך ה' את בית המצרי בגלל יוסף. י"ל דלכן פליג איבעית אימ', ולא יליף מפסוק שנאמר בלבן (בראשית ל' כ"ז) ויברכני ה' בגללך, חדא משום דהתם לבן קאמר הכי, משא"כ כאן גבי יוסף.
ושנית משום דכאן רצה להביא ראי' "תיכף לת"ח ברכה, ולבן רק אמר הכי אחר שהיה יעקב כבר בביתו קרוב לכ' שנים עיי"ש, אבל כאן גבי יוסף, כתיב (בראשית ל"ט ה') ויהי "מאז הפקיד אותו בביתו ועל כל אשר יש לו ויברך ה' את בית המצרי בגלל יוסף, דייק' "מאז" "הפקיד "אותו "בביתו, דהיינו כפרש"י "שהקריבו "אליו, מאותו שעה תיכף ומיד ויברך ה' את בית המצרי בגלל יוסף:
ברך על הפרפרת שלפני המזון פטר את הפרפרת שלאחר המזון. ואע"ג דפרפרת שאוכל אחר המזון קודם ברכת המזון, נפטר ע"י ברכת המוציא, דהא אין סעודה בלא פת, י"ל דמיירי דכשבירך על הפת, לא היה בדעתו על הפרפרת שלאחר המזון, אפ"ה פטרו ע"י ברכת הפרפרת שלפני המזון, משום דהוי מינו (עיין ת"י):
ב"ש אומרים אף לא מעשה קדרה. והנה לא הזכיר במשנה דברי בית הלל, אלא שבירושלמי מפרש דת"ק דהכא בית הלל הוא, ועי' בתפארת ישראל שמפרש למה תנא דברי ב"ה סתם, וכן למה נשנו דב"ש לבסוף עיי"ש:
היו יושבין לאכול. פי' בלא הסיב'ו כל א' וא' מברך לעצמו. פי' ברכת המוציא, אבל אם הסבו לפי מנהגם, או בזמן הזה אם קבעו לאכול כגון שאמרו ניזל וניכל נהע' בדוכת' פלן, א' מברך לכולם (מפרשים):
דף מ"ב ע"א רש"י ד"ה דגורם ברכה לעצמו. בכמה מקומות הוא בא וכו' עכ"ל, פי' בקידוש ובהבדלה ובברכת חתנים (רש"י לעיל מ' ע"ב ד"ה חוץ ובשפ"ח שם):
רש"י ד"ה א"ר נחמן עדי וכו'. עדי אלו וכו' וכן פירש רב יהודאי בעל הלכות גדולות וכו' עכ"ל, כאן פרש"י מחברו של הלכות גדולות ועי' בהקדמת בה"ג. הא דפרש"י עדי אלו, וכעין זה מצינו במס' גיטין א"ר אחא אעדי מסורא נינהו דדייקי קראי, פי' אלו ודאי ממסורא הן דדייקי קראי, עי' ערוך ערך עד:
רש"י ד"ה ר"ה אכל וכו' מפת הבאה בכיסנין ולא בירך אחריו עכ"ל. פי' שלא בירך אחריו בר"המז של ג' ברכות, אלא בורא נפשות היה מברך, ועי' רש"י לעיל מ"א ע"ב ד"ה פת, וכן פסק בש"ע ר"ח ס"ז. ודע דלא מפורש כאן ברכה לפני' מאי היה מברך אי בירך ב"מ מזונות, כמו שמאריך הש"ס בעובד' דר' יהוד' ודו"ק:
רש"י ד"ה לחמניות. אובליי"אש בלע"ז עכ"ל, והן רקיקי מצות נאפות בין שני דפים של ברזל ועשויות מקמח ומים או מקמח וביצים (ובלע"ז אבלאטטען, אייזענקונען). ועי' בתוס' שכ' לחמניות היינו נילי"ש (בלע"ז קנעדל או פשטידא), ומבואר בשפ"ח לעיל ל"ז ע"ב ד"ה לחם.
והנה אף בש"ע הבי' ב' מיני לחמניות כפי' רש"י וכפי' התוס' כאן, דז"ל אור"ח סי' קס"ח ס"ח, לחמניות אותן שבלילתן עבה, שקורין אובליי"אש (והוא דבר שנאפה מבלי גלגול, רק שמערב קמח עם מים לישה עבה), לחם גמור הוא ומברך המוציא ובר"המז, ואותן שבלילתן רכה ודקים מאד שקורין ניבלי"ש (והוא דבר שמערב קמח עם מים בקדירה כמו דייסא ושופכי' העיסה על עלי דקות רחבים ונאפים בתנור עם העלים) מברך עליהם ב"מ מזונות וברכה א' מעין ג' ואם קבע סעודתו עליהן מברך המוציא ובר"המז ואי אכיל להו בתוך הסעודה שלא מחמת הסעודה, פי' שאין אוכלים לשובע, אלא לתענוג ולהקל מכובד המאכל, טעונין ברכה לפניהם ולא לאחריהם עיי"ש:
רש"י ד"ה אסור מלאכול. עד שיברך ברכת המזון ויחזור ויברך על הבא לפניו וכו' עכ"ל, וכן פסק בה"ג, והרא"ש חולק על פרש"י, וס"ל דא"צ ברכ"המז, אלא די בברכה לפניו, ועיין במגן אברהם קע"ט סק"ב אריכות דברים בזה:
רש"י ד"ה ריסטנא. אמנישטריו"ן עכ"ל, פי' מנה של בשר מבושל (רש"י לקמן נ' ע"ב), ובערוך ערך דיסטנא פי' חלק עיי"ש:
רש"י ד"ה אתכא דריש גלותא וכו' אם ישא משאת מאת פניו אלינו עכ"ל, הני ה' תיבות "ישא "משאת "מאת "פניו "אלינו שפרש"י, הם לישנ' דקרא (בראשית מ"ג ל"ד) וישא משאת מאת פניו אליהם, ותרגומו ונטל חלקין מלות אפוהי לותהון עיי"ש:
רש"י ד"ה שמן מעכבו. לענין ברכה וכו' ואוכל בלא ברכה עכ"ל, ועי' פרש"י לקמן נ"ג ע"ב ד"ה שמן מעכב את הברכה, שאסור לזמן עד שיובא, וכן לענין שמעכב ברכות כל דבר הבא בקנוח סעודה שמותר לאכלו בלא ברכה עד שיסכוהו עכ"ל, הרי שפרש"י לענין ב' דברים, וכאן פרש"י לענין דבר אחד בלבד ודו"ק:
רש"י ד"ה ברך וכו' כגון "פרגיות וכו' כגון "כיסני דמעלי לליבא "ולחמניות וכו' עכ"ל, והנה פרגיות פרש"י (לעיל ל"ט ע"א) בשר עוף עיי"ש, "כיסני, דמעלי לליבא, פרש"י (לעיל מ"א ע"ב) כיסנין היינו קליות והן יפין ללב עיי"ש, לחמניות פרש"י לעיל בשמעתין עיי"ש:
רש"י ד"ה מעשה קדרה. חילקא טרגיס וטיסני עכ"ל, ומפורש ברש"י (לעיל ל"ז ע"א) ד"ה חילקא, ובשפ"ח ע"יש, והוא מין שברכתו ב"מ מזונות כפרפרת, כגון הריפות וגרש כרמל (גרויפען בלע"ז) וקמח שנתבשל במים כגון הלביבות. ומסופק בש"ס אי בית שמאי אבירך על הפת קאי, או אבירך על הפרפרת פליג, וסליק בתיקו (מפרשים):
תוס' ד"ה לחמניות וכו' ונ"ל דהיינו נילו"ש וכו' עכ"ל, עי' בשפ"ח לגמר' ד"ה כל, ולרש"י ד"ת לחמניות, ועי' בשפ"ח (לעיל ל"ז ע"ב) ד"ה לחם, ושם מפורש מה שכ' התוס' כאן "כמו "בפורים עיי"ש:
תוס' ד"ה סילק אתמר. משמע שדרכן היה לסלק השלחן וכו' עכ"ל, מדקאמר לבתר דסליקו תכא מקמייהו (הב"ח), ועי' תוס' לעיל ל"ה ע"ב ד"ה כאן:
תוס' ד"ה ר' זירא לא אכל. תימה לפי מה שמפרשים העולם הב לן וניברך אסור למישתי בלא ברכה שלפניו (תוס' חולין פ"ו ע"ב ד"ה אסור וכן בש"ע קע"ט ס"א) וכו' ושמא היה פת והיה צריך "ברכת "המוציא "ונטילת "ידים וכו' עכ"ל, ועי' בתוס' שם בחולין שכתבו ושמא היה פת והיה קשה לו ליטול "ידיו ולברך "המוציא עיי"ש, ולשון זה מדויק טפי, מדברי התוס' דהכא:
תוס' ד"ה ברך וכו' הא פסק ר' פפא (לעיל מ"א ע"ב) וכו' ונרא' כפר"ח דפי' דפרפרת פת צנומה בקערה דלית בה תורית' דנהמא (לעיל ל"ט ע"ב תוס' ד"ה פת) וכו' עכ"ל:
תוס' ד"ה הסבו א' מברך לכולן וכו' וא"ת ומ"ש דבמוגמר אפילו לא הסבו א' מברך לכולן בירושלמי פריך וכו' עכ"ל, דגרסינן בירושלמי דפרקין להלכ' ו', שאלו את בן זומא מפני מה אמרו בא להם יין בתוך המזון כל א' וא' מברך לעצמו, א"ל מפני שאין בית הבליע' פנוי, א"ר מנא הדא אמרה אחן דעטיש בו מיכלא, אסור למימר ייסי בגין סכנא דנפשא, והוא אומר על המוגמר, מה בין מוגמר ובין יין, מוגמר כולן מריחין, יין אחד הוא טועם, ד' זעיר' בשם ד', ירמי' מוגמר כיון שהעלה עשן צריך לברך ואע"פ שלא הגיע הריח אצלו):
פי' פני משה:
אהן דעטיש גו מיכלא. מי שנתעטש בתוך הסעודה אין לומר לו ייסי יהי לו לאסו ולרפואה בשביל סכנת נפשות שלא יחנק מתוך שאין בית הבליעה פנוי שהרי אפילו לאמן אמרו שלא יענה בתוך הסעודה מפני הסכנה:
מה בין מוגמר לבין יין. דדייק מדלא מחלק במוגמר כמו דמחלק ביין דעל היין שבתוך המזון כל א' וא' מברך לעצמו ועל המוגמר סתמ' קאמר והוא אומר וכו' דמשמע דלעולם א' מברך לכולם אע"פ שהביאו להמוגמר בתוך הסעודה ממש:
מוגמר כולן מריחין. כלומר כולם מריחין כאחד ושייך ברכה אחת לכולן אבל יין הא אחד הוא טועם כל א' וא' לעצמו ולפעמים זה טועם אחר זה וצריך לכל א' וא' ברכה, מיהו יין שלאחר המזון הואיל ויכולין לכוון לברכה אחד מהן ולענות אמן א' מברך לכולן:
ודע לפי מה שהעתקתי פי' פני משה, מוכח דקושי' הירושלמי אין זה קושי' התוס' דהכא ודו"ק. ועי' במהרש"א דמקש' על קו' התוס', דהא מוגמר דהכא קאי אאחר המזון, דאיירי בהסיבו, והניח' בקושי' עיי"ש, וקצת יש ליישב קו' מהרש"א ז"ל, דהא אעפ"י שאין מביאין המוגמר אלא לאחר הסעודה דתנן במשנה, היינו אחר ברכת המזון, שאז הרבה פעמים כבר נתפרדה החבילה, ולא הוי עוד ההיסב קיים, ואפ"ה אחד מברך לכולן, ושפיר מקשה התוס':