שפתי חכמים (ברכות)· רבי אברהם אבא הרצל
פרק כיצד מברכין · דף מא:
ע"ב גמר' ארץ זית שמן א"ר יוסי בר"ח ארץ שכל שיעורי' כזתים וכו'. כאן נקט הש"ס א"ר יוסי בר"ח וכו', ולפי הסוגי' משמע דר' חנן אמר כן, דהא א"ר חנן לעיל כל הפסוק כולו לשיעורין נאמר, ואפשר דהכי קאמר "וא"ר יוסי בר"ח, א"נ כדא"ר יוסי בר"ח ודו"ק:
והא איכ' הנך "דאמרן. והא דלא נקט והא איכ' הנך אדכתיב חטה ושעור' וגו', י"ל משום דשיעורין של חטה ושעור' וגו', לא כתיב בהדי', אלא אנן דרשינן דלשיעורין נאמרה:
אלא ארץ שרוב שיעורי' כזתים. ואפשר לכן כתיב גבי זית יארץ, מלבד הטעם שמסיק הש"ס זה שני לארץ וכו'. ובדרך דרש י"ל עוד, לפי שהנך שני דברים זית שמן ודבש, לא נזכר שם הפרי, אלא הדבר שבא ממנו "מזית בא השמן, "ומתמר' בא "הדבש, לכן כתיב בהם "ארז:
ככותבות הגסה ביו"כ. והוא פחות מכביצה מעט (תרי"ב ס"א):
בירך אתמרי ברישא. לשון "ברישא ניח' אי הוה מברך על רמוני בפני עצמו, אבל מאחר שתמרי ורמוני שניהם לפניהם היו, וצריכי' רק ברכה אחד, יש לדייק מאי ל' "ברישא ודו"ק:
הביאו לפניהם תאנים וענבים וכו'. או או קתני:
א"ר הונא טעונים ברכה וכו' וכן א"ר נחמן טעוני' ברכה וכו'. כאן האריך הש"ס, ולא נקט בקיצור ר"ה ור"נ דאמרי תרוייהו, והא ר"נ הוא בר פלוגת' דר"ה, ודרכו של הש"ס לינקט בתרי בר פלוגת', במקום שסוברי' כחדא דאמרי תרוייהו ודו"ק:
פת הבאה בכיסנין. יש מפרשים כת שעשוי כמין כיסים, שממלאים אותם דבש או צוקר ואגוזים ושקדים ותבלין שקורין (געפילטעס באכערייא) ואע"ג דמוליתא עיקר, ואין מכוונין לאכול העיסה, מ"מ מין דגן חשוב, ולכך מברך ב"מ מזונות, ויש מפרשים שהוא עיסה שעירב בעיסה עצמה דבש או שמן או חלב או מיני תבלין הרבה כמיני מתיקה שקורין לעקו"ך וכו' (קס"ח ס"ז):
פת פוטרת כל מיני מאכל. לפי שהלחם עיקר חיי האדם, לפיכך אם קבע עצמו לאכול לחם ובירך עליו, הרי כל מה שיאכל בתוך הסעודה מחמת הסעודה, חוץ פירות, נעשה הכל טפל לפת, לכן א"צ לברך עליהן, שברכת הפת פוטרתן (חיי אדם מ"ג), ודע דפטורו של פת אינו דומי לפיטורו של יין, דיין פוטר כל מיני משקין כולם, אבל פת אינו פוטר כל מיני מאכל כולם, דהא כשאוכל מיני מרקחת וקינוח סעודה, וכן פירות, צריך לברך ודו"ק:
דף מ"א ע"ב רש"י ד"ה שיעורן כרמונים וכו' בעלי בתים חסים על כליהם וכו' אבל של אומן העומד לימכר לא הוי שיעור בהכי עכ"ל, פי' דשל אומן, טהור בנקב כל שהוא (רש"י סוכה ו' ע"א), ועי' ברמב"ם בפ"ו מה' כלים ה"ב, שהביא שם דין של כלי בעלי בתים, ולא הזכיר באותו פרק, דין של כלי האומן ודו"ק:
רש"י ד"ה זה שני לארץ. ארץ זית שמן ודבש דכתיב בסיפ' דקרא וכו' עכ"ל, ובשפ"ח לעיל ל"ה ע"א לרש"י ד"ה שבעת שם העתקתי עיי"ש. ודע שבהגהת הב"ח מוחק בפרש"י תיבת "מתאנים":
רש"י ד"ה ונשמעינך. ונשמשך וכו' עכ"ל, פרש"י "ונשמעינך "ונשמשך, משום דאית' (לעיל ז' ע"ב) גדולה שמושה של תורה יותר מלמודה. ומה שפרש"י ונלך אחריך תמיד, הוא פי' על מאן יהיב לן נגרא דפרזלא. ואפשר דאמר כן משום דאיתי (לעיל ל"ח ע"א) מאן דבקי בברכות, אדם גדול הוא:
רש"י ד"ה הביאו לפניהם וכו' דא"כ הוו להו טפלה ואין חולק בדבר שאין טעון ברכה לא לפניו ולא לאחריו וכו' עכ"ל, מה שפרש"י "ואין יחולק בדבר, פי' דהא סתם משנה היא (לקמן מ"ד ע"א), כל שהוא עיקר ועמו טפלה, מברך על העיקר ופוטר הטפלה:
רש"י ד"ה בין לפניהם בין לאחריהם. דלא פטר אלא מידי דזיין והני לא זייני עכ"ל, פי' לכן טעונין ברכה לאחריהם, ואין בר"המז פוטרתן, ולפי"ז לא הוה לרש"י ז"ל לציין בין דלפניהם ודו"ק. ודע דכאן פרש"י על "תאנים וענבים דלא זייני, (ולעיל י"ב ע"א) מסיק הש"ס "דתמרים מיזן זייני עיי"ש ודו"ק. אבל בעל הלכות גדולות כתב חביצא דכיון דמין מזון הוא, מיפטר בברכת המזון, אבל תמרי ורמוני ושאר מגדי "דלאו "מין "מזון "הוא לא מיפטרי בברכת המזון עיי"ש, ועיי' רש"י לעיל ל"ה ע"ב ד"ה ואמר ר"ה:
רש"י ד"ה פת הבאה בכסנין.
(א) לאחר אכילה ובר"המז היו רגילין להביא כסנין והם קליות וכו' ומביאין עמהן פת שנלושה עם תבלין כעין (ב) אובלי"ש שלנו וכו' עכ"ל:
(א) לאחר אכילה "ובר"המז. ועי' בתוס' ד"ה אלא, שחולק בזה:
ב אובלי"ש שלנו. עיין בשפ"ח לקמן מ"ב ע"א לרש"י ד"ה לחמניות. ודע לפרש"י הוי פת הבאה בכסנין, תרי מילי, "דכיסנין היינו קליות, ודרך לאכול עמהם מין פת שנעשה במיני תבלין וכו', עיין בשפ"ח לגמר' ד"ה פת:
רש"י ד"ה שלא מחמת הסעודה וכו' וכן כרוב ותרדין (עי' בשפ"ח לעיל ל"ח ע"ב לגמר' ד"ה כרבא, ודף מ"ד ע"ב ד"ה תרדין) טעונין ברכה לפניהם דלאו טפלה נינהו ואינן בכלל לחם הנפטר בברכת המוציא עכ"ל, מדפרש"י "ואינן בכלל "לחם, משמע דכל טפל הוי בכלל העיקר, לכן נפטר הטפל בברכה שבירך על העיקר ודו"ק:
תוס' ד"ה אלא פת הבאה בכיסני' דטעון ברכה לפניו וכו' הואיל ונתנו בהן שקדים הרבה (פי' לכן טעון בפת הבאה בכיסנין רק בור' נפ"ר) וכו' ולא נהירא חדא דאמרינן (לעיל ל"ו ע"ב) וכו' עכ"ל:
תוס' ד"ה יין פוטר כל מיני משקי'. ולכאור' וכו' דאי בהדי פת (א) תיפק לי' דפטר לי' פת דאפי' יין נמי רצה לומר (ב) הספר בסמוך דפטור וכו' עכ"ל:
א תיפק לי' דפטר לי' פת. עיי' בש"ע אור"ח סי' קע"ד ס"ז, ובשפ"ק לתוס' לקמן ד"ה אי הכי, מה שכתבתי בשם מחזור וויטרי עיי"ש:
ב הספר וכו'. היינו התלמוד נקרא בל' התוס' הספר וכעין זה פי' מהרש"ל לעיל י"ב ע"ב תוס' ד"ה והלכת':
תוס' ד"ה הלכת' וכו'. פי' הקונטרס וכו' ולא נהירא דאמרינן במתניתן (לקמן מ"ב ע"א) ברך על הפת פטר את הפרפרת ובגמר' מפרש (לקמן מ"ב ע"ב) וכו' והיה דלא כהלכת' דקיי"לן כר"נ וכר"ה כדפרישית לעיל (בתוס' ד"ה אלא בשם הלכות גדולות) על כן פי' ר"י וכו' עכ"ל, ובש"ע סי' קע"ז פסק כשיטות הר"י דכאן עיי"ש. ומ"ש התוס' ועכשיו אין לנו דין זה וכו', כן כתב ג"כ בש"ע שם, וכ' המגן אברהם בשם תר"י, דוק' בימיהם שהיו נוהגין לעקור השולחנות קודם ברכת המזון, לכן נראה כסעודה אחרת, אבל אנו שאין מסלקין השלחן, אע"פ שסיימו מלאכול, כ"ז שלא ברכו, כתוך הסעודה דיינין לי' עיי"ש:
תוס' ד"ה אי הכי וכו' (א) ודלא כמחזור וויטרי וכו' (ב) ולהאי טעמ' ניח' מה שאנו מברכין בפסח על החזרת על אכילת מרור לבד וכו' עכ"ל:
(א) ודלא כמחזור וויטרי. ז"ל המחזור וויטרי חלק א' סימן ע"ג, השותה מים בסעודתו, חייב לברך שהכל על כל פעם ופעם שהוא שותה, דכל שעתא ושעתא נמלך הוא, דאין אדם שותה, אלא לצמאו וע"י הדחק, לפיכך אין קבע למים, לפטור את כל שתנותיו בפעם ראשונה, אבל יין שאדם שותה לתאות נפשו, ולהשביעו ולחברותו אפילו בלא צמא התם אמרינן יש קבע ליין, וכיון דבירך לכסא קמא, ושתה אפילו מאה כוסות בלא ברכה א) לית לן בה וכבר פסק רבינו משולם הגדול בתשובותיו, דאפילו מיא קמי' על השולחן, דאיכא למימר דעתי' עלוי', אפ"ה בירך על כל זימנא, דלעולם אין קבע למים, דאין אדם חוזר ושותה מרצונו, אלא אם הצמא דוחקו, כן ראה רבי עכ"ל המחזור וויטרי.
א) לית לן בה. משמע קצת מל' זה דאם רוצה לברך גם ביין על כל כוס וכוס בתוך הסעודה מותר, ולא משמע כן בגמר' ולא בפוסקים ודו"ק:
(ב) ולהאי טעמ' ניח' מה שאנו מברכי' וכו'. הענין הזה מבואר (בפסחים קט"ו ע"א) תוס' ד"ה והדר אכול חסא בלא ברכה עיי"ש, ולזה כיונו התוס' שכתבו כאן כדקאמר' התם. ומה שכתבו התוס' אלא ודאי טעמ' הוה כיון "דרחמנ' "קבעי' "חובה דכתיב וכו', הנה התם בפסחים אמרינן מרור בז"הז דרבנן עיי"ש, ודברי התוס' דהכא בזמן הזה מיירי ודו"ק: