שפתי חכמים (ברכות)· רבי אברהם אבא הרצל
פרק כיצד מברכין · דף מ.
ע"א גמר' טול ברוך טול ברוך. אפילו אמר ב' פעמים ביחד, כי מצוה לזרז את האדם למצוה (מג"ת). א"נ שאמר לכמה בני אדם שאצלו לכל א' וא' טול ברוך. ודע דברי"ף גרס טול כרוך, אל' כרוך ריפתא:
הבא לפתן. פי' כל דבר הנאכל עם הפת, ללפת בו פרוסת המוציא (ש"ע קס"ז ס"ה):
אפילו הביאו מלח הביאו לפתן. ר' יוחנן נקט לרבותי' ל' רבים הביאו, דאפילו אמר לרבים, לא הוה הפסק וא"צ לברך, ורב נקט לרבותי' לשון יחיד, הבא מלח "הבא לפת, דאפ"ה צריך לברך:
ור' ששת אמר אפילו גביל לתורי א"צ לברך דא"ר יהוד' אמר רב וכו'. ונראה לר' יהוד' "אמר "רב דאמר אסור לאדם לאכול (או שיטעום) קודם שיתן לבהמתו, גביל לתורי ודאי א"צ לברך, לרב דס"ל כאן טול ברוך א"צ לברך, דהא גביל לתורי אין זה צורך סעודה לבד, אלא אפילו צורך המוציא הוא יותר ממלח ולפתן דמחמת איסור הוא (עיי' מגן אברהם קס"ז סקי"ז), ועי' גירסת הגליון ידאר"י אמר שמואל אסור לאדם שיאכל וכו':
אין מי רגלים כלים וכו'. ז"ל הש"ע סי' ג' סי"ג, לא ישתין אפילו בבית הכסא קבוע (רמב"ם) מעומד, מפני ניצוצות הניתזין על רגליו, אם לא שיעמוד במקום גבוה, או שישתין לתוך עפר תחוח, (פי' קרקע שאינה בתולה אלא כגון של ארץ חרושה) עכ"ל, וטעם האיסור משמע מפרש"י, לפי שיהי' מוכרח להפסיק ויבוא לידי סכנה. ובטור כתב הטעם דחוששין שמא יפלו ניצוצות על רגליו ויראה ככרות שפכה ויציאו לעז על בניו, עי' בט"ז שם סקי"ב:
אכל כל מאכל ולא אכל מלח וכו'. וכ' רמ"א ק"ע סכ"ב, ודוק' שלא היה מלח בפת, וכן לא שתה משקה שיש בו מים, אבל בלאו הכי ליכ' למיחש, ומטעם זה אין נוהגין עכשיו ליזהר עיי"ש:
ובלילה ידאג מפני אסכרה. ובש"ע קע"ט ס"ו ז"ל ובלילה ידאג מפני ריק הפה ומפני אסכרה עיי"ש ודו"ק:
וכמה א"ר חסדא לקיתון "לפת. ז"ל הרמב"ם בפ"ד מה' דיעות ה"ב, ולא ישתה מים בתוך המזון, אלא מעט ומזוג ביין, וכשיתחיל המזון להתעכל במעיו שותה מה שהוא צריך לשתות, ולא ירבה לשתות מים, ואפילו כשיתעכל המזון עיי"ש ודו"ק:
א"ר זירא אין הלכה כר' יהוד' וא"ר זירא מ"ט דר"י. בתחלה אומר אין הלכה כר"י, ואח"כ מפרש מ"ט דר"י, ובמפרשים דקדקו ל"ל למימר אין הלכה כר' יהוד' הא פשיט' דהא יחיד הוא, וכעין זה בשפ"ח לעיל י"ד ע"א לגמר' ד"ה ר' אבהו ודו"ק:
ואם יפנה לבבך שוב לא תשמע. פי' דכך כתיב (דברים ל' י"ז) ואם יפנה לבבך ולא תשמע ונדחת והשתחוית לאלהים אחרים ועבדתם. ובנוסח כתב יד גרס, שוב לא תשמע, איתמר נמי א"ר חיי' בר אשי אמר רב דבר זה כתוב בתורה, ושנוי בנביאים, כתוב בתורה הא דאמרן, שנוי בנביאים, דכתיב ואמרת אליהם השומע ישמע והחדל יחדל, השומע בעו"הז ישמע בע"הב, והחדל בע"הז יחדל בע"הב:
בירך על פירות האילן בפ"הא יצא. וכשבירך על היין בפ"הע, עי' מגן אברהם ר"ח סקכ"ב, שכ' שצריך לחזור ולברך ב"פ הגפן, ובפרי מגדים כתב י"א דיצא עיי"ש:
ועל כולם אם אמר שהכל וכו'. הנה ברכת שהכל לא נזכר עדיין במשנה עד לקמן ע"ב, על דבר שאין גידולו מן הארץ אומר שהכל עיי"ש, וכבר תנא כאן ועל כולם אם אמר שהכל וכו' יצא ודו"ק:
שהכל נהיה בדברו. כאן תקנו "בדברו, ובנוסח ברכת קידוש לבנה תקנו אשר "במאמרו ודו"ק:
מאן תנא דעיקר אילן ארעא היא. פי' דהא טעמ' דמתניתן בירך על פירות האילן בפ"הא יצא, הטעם משום דעיקר אילן ארעא היא. אלא דיש לדקדק הא יש ללמוד כן משבעת המינים שנוהג בהם ביכורים, ויש בהם רק ב' פרי האדמ', וה' פרי העץ, והכתוב אומר (דברים כ"ו ב') ולקחת מראשית "פרי האדמ' וגו', וכבר עמד בזה הגאון בעל הח"ס ז"ל בספרו תורת משה עיי"ש ודו"ק:
אר"נ בר יצחק ר' יהוד' היא וכו'. ובכסף משנה ה' ברכות פ"ח ה"י כבר תירוץ, הא דגבי ביכורים פסקינן דלא כר' יהוד', וגבי ברכה פסקינן דיצא עיי"ש:
לר' יהוד' דאמר חטה מין אילן הוא. ולענין נדר כשאסר עצמו בפרי אילן, מותר בחטה, דבנדרים הלך אחר ל' בני אדם. ולענין כלאים כשזרע חטה באילן מותר לר' יהוד', ועי' בתוס' יו"ט כלאים פ"א מ"ז, במה שכ' ר' יהוד' מתיר ירק באילן:
עד שיטעום טעם "דגן. ואע"ג דכל חמשת המינים, דגן מיקרי, וא"כ אין לאי' שחטה היתה, לכן נח דעתי כשמצאתי בנוסח כתב יד, עד שיטעום טעם "חטה:
ליבריך עלי' בפ"הע. משמע לכתחלה קאמר ודו"ק:
קמ"ל היכא מברכינן בפ"הע וכו' איתי' לגווזא והדר מפיק וכו'. ורמז לדבר שנאמר (בראשית א' י"א) עשב מזריע זרע עץ פרי עושה פרי וגו', ר"ל "עשב די "כשמזריע "זרע, אבל יעץ מיקרי, רק "פרי "עושה "פרי, שהדר מפיק:
דף מ' ע"א רש"י ד"ה בשש. עכוב וכו' כלומר פת נקי' היא זו וא"צ לפתן עכ"ל, וה"ה שא"צ "למלח. ורש"י מביא ראי' בושש ל' עכוב (משופטים), ויש מביאין ראי' מדכתיב בושש משה (שמות ל"ב א'). ועי' רמב"ם בפ"ז מה' ברכות ה"ג, שאם נתכוון לאכול פת חרבה א"צ מלח עיי"ש בכסף משנה:
רש"י ד"ה אסכרה וכו'. עי' בשפ"ח לעיל ח' ע"א לרש"י ד"ה אסכרה, וערש"י ד"ה מונע אסכרה, משמע ג"כ כפי' השני של הערוך שם:
רש"י ד"ה קצח. רבותינו מפרשים נייל"א (בלע"ז שווארצקיממעל) וכו' עכ"ל, ובערוך פי' קצח דומה לכמון, אלא שהקצח הוא שחור, ועי' משנה (טבול יום פ"א) הקצח השומשום והפלפל וכו':
רש"י ד"ה יבש המעיין ונקצץ האילן. היה לו (א) בית השלחין ובו מעיין וכו' ובא וקצר בכורים ממנו ואח"כ יבש המעיין וכו' עכ"ל:
(א) בית השלחין. שדה שצמאה למים, שאינה מסתפקת בגשמים, שאם לא ישקנה תתקלקל, נקרא שדה בית השלחין (ת"י):
ובא וקצר בכורים ממנו ואח"כ יבש המעיין וכו'. וברבינו עובדי' פי' ודוק' שיבש המעיין ונקצץ האילן קודם שהפריש הבכורים, אבל אם הפריש ואח"כ יבש המעיין, הואיל ונראה לקריאה ונדחה ירקבו עיי"ש. ועוד פי' רבינו עובדי' יבש המעיין שהאילן חי וגדל ממנו, משמע דיבש המעיין, ג"כ באילן קאי, וזה לא כפרש"י דהכא ודו"ק:
רש"י ד"ה מביא וקורא. שהארץ היא העיקר עכ"ל, פי' והארץ היא קיימת (ר' עובדי'):
רש"י ד"ה שאין התינוק יודע לקרות אבא ואמ'. וזה נקרא עץ הדעת עכ"ל, פי' דמעלת האדם הוא שנקרא "מדבר, כמו שאמרו "דומם "צומח "חי "מדבר, הרי דדיבור הוא דעתו ומעלתו של אדם, וכמו שנאמר (שמות ד' י"א) מי שם פה לאדם:
תוס' ד"ה הביאו מלח וכו' ומיהו רבי מנחם היה מדקדק ומביא מלח על השלחן כדאית' במדרש וכו' עכ"ל, והרבה מן הראשונים ז"ל הביאו דברי המדרש, אבל מקור דברי המדרש לא מצאתי, ועי' בבית יוסף סי' קס"ז בשם שיבולי לקט, שכ' הגאונים ז"ל שמצוה להביא מלח על השלחן קודם שיבצוע, כי השלחן דומ' למזבח, והאכילה כקרבן, וכתיב על כל קרבנך תקריב מלח, וגם הוא מגין מן הפורעניות, עיי' ברמ"א. וז"ל בס' שלחן הטהור, נכון להזהר ליתן מלח על השלחן, כדי לטבל החתיכ' המוציא ג' פעמים במלח, וינער בכל פעם, והוא ע"פ סוד, כי מלח הוא ממדת הדין, והלחם ממדת הרחמים, לכן יטבול המוציא במלח, כדי שיגבור מדת הרחמים על מדת הדין, ועוד דכתיב על כל קרבנך תקריב מלח, והשלחן הוא במקום המזבח, והמוציא במקום קרבן, ובזמן שב"המק קיים, הי' מזבח מכפר, ועכשיו שולחנו של אדם מכפר עכ"ל:
תוס' ד"ה איתי לגווזא והדר אתי'. מהכא נראה (א) דתותים ופריזיי"ש ובונטו"ש וכו' וכו' ומיהו הרב רבי מנחם הבי' ראי' (ב) מירושלמי דמס' כלאים דמברכין על כל מיני דאטד בפ"הא וכו' עכ"ל:
(א) דתותים ופריזיי"ש ובונטו"ש. תותים בלע"ז מוילבעערע, פריזיי"ש בלע"ז ערדבעערען, בונטו"ש בלע"ז היידעלבעערע, בראמבעערע, וידוע דיש ב' מיני תותים, יש הגדלים באילן ויש הגדלים על אטד:
ב מירושלמי דכלאים וכו'. דגרסינן בירושלמי כלאים סוף פ"ה, תני הקנים והוורד והאטדים מין אילן ואינם כלאים בכרם וכו' והתני ר' הושעיא אלו הן מיני דשאים הקינרס והאטד תמן לברכה וכאן לכלאים:
פי' פני משה:
תני. בתוספתא סוף פ"ג:
מיני דשאים. והתני ר' הושעיא אלו הן מיני דשאים האטד. והאיך אמרת דאטד מין אילן הוא:
ומשני תמן מה דא"ר הושעי' לברכה הוא. שאין מברכין על הפירות הגדלין באטד אלא ב"פ האדמ' וכאן לענין כלאים אמרינן דמין אילן הוא ולא מין ירק ואינו כלאים בכרם ואין למדין איסור כלאים מברכה: