שפתי חכמים (ברכות)· רבי אברהם אבא הרצל
פרק כיצד מברכין · דף לח:
ע"ב גמר' קתני ירקות דומיא דפת וכו' ומגירסת התוס' משמע דה"ק מדקתני ירקות דומי' דפת וכו' זאת אומרת דאפילו שלקות מברכין עליהן בפ"הא, ותו לא גרסינן ממאי מדקתני ירקות דומי' דפת, ועי' במהרש"א ותוס' ד"ה מדקתני:
ורבותינו היורדים מא"י וכו' וחברנו היורדים מא"י וכו'. עי' סנהדרין י"ז ע"ב ורבותינו שבא"י רבי אבא עיי"ש:
כל שתחלת בפ"הא שלקו וכו'. ז"ל הרמב"ם פ"ח מה' ברכות ה"ג, פירות או ירקות שדרכן לאכול חיין, אם בשלן או שלקן מברך בתחלה שהכל, ולבסוף בורא נפשות, וירקות שדרכן להאכל שלוקין, כגון כרוב ולפת אם אכלן חיין מברך עליהן בתחלה שהכל, ולבסוף בורא נפשות, ואם בשלן או שלקן מברך עליהן בורא פרי האדמה, ולבסוף בורא נפשות, ודברים שדרכן להאכל חיין ומבושלין, אכלן בין חיין בין מבושלין מברך עליהן בתחלה ברכה הראוי להן, אם היו פרי העץ מברך ב"פ העץ ואם היו פירות האדמ' או ירקות מברך ב"פ האדמה עכ"ל, ועי' ברי"ף ובתוס' ד"ה משכחת ובתר"י:
כרבא וסלקא קרא תומי כרתי. כרבא, כרוב נקרא (בלע"ז קרויט), סלקא הוא ג"כ מין כרוב, יקרא (בלע"ז קירביז) ועי' עוד (לעיל ל"ו ע"א) קרא חייא, פי' רך של דקל, יתומי "כרתי, פי' ואת החציר ואת השומים (במדבר י"א ה') מתרגמינן וית כרתי וית תומי, וכרתי (בלע"ז לויך):
א"ר נחמן בר יצחק משכחת לה בתומי וכרתי דרש ר' נחמן וכו'. קצת משמע כאן, דר' נחמן סתם, לאו היינו ר' נחמן בר יצחק, ועי' גיטין ל"א ע"ב רש"י ותוס' ד"ה אנא, ועי' בשפ"ח לרש"י ד"ה משום ודו"ק:
יוצאין ברקיק וכו'. בתוספתא נקט ר' רקיק, וכן הוא ל' הרמב"ם, אבל בש"ע נקט יוצאין במצה השרוי:
דבעינן טעם מצה. ואע"ג דלא מצינו דבעינן טעם מצה, אלא לחם עוני, וי"ל דהכי קאמר דבעינן טעם מצה עניה, וליכא, דזו כיון שהיא מבושלת, הוה לה מצה עשירה (תר"י). ובמרור שמסיק הש"ס לקמן, "דבעינן דטעם "מרור, הכי אית' (פסחים קט"ו ע"ב) בלע מרור לא יצא, ופי' הרשב"ם דגבי מרור שהוא זכר שמררו המצריים את וכו', מסתבר ודאי שטעם מרור בעינן, וכדאית' (פסחים ל"ט ע"ב) כללו של דבר כל שיש בו טעם מרור יוצאין בו וכו' עיייש:
תורמסא. הוא מין קטנית, עגול כמין עדשה, ורחב כמעה קטנה, והוא מר מאד, עד ששולקין אותו שבע פעמים, ונעשה מתוק וטוב, עד שיאכל למטעמים בקנוח סעודה (רש"י ביצה כ"ה ע"ב), ובערוך ערך תורמיס פי', שהוא מין פולים המרים, ונקרא (בלע"ז ליפינו):
ועוד אר"ח בר אבא אני ראיתי ר' יוחנן שאכל וכו'. ומעשה רב:
אבל לא כבושין ולא שלוקין ולא מבושלים. פי' כבוש הוא מימים רבים, ובטל טעם מרור יותר משלוק, ושלוק הוא יותר ממבושל (תרי"ח):
שלוקים אמאי לא. וכל שכן דקשה מבושלים אמאי לא:
היכי מברך. פי' לאחריו, דהא ברכה אחרונה של כל הדברים, וכן ברכת המזון, צריך שיעור, ואין מברכין, אלא א"כ אכל כשיעור, דהיינו כזית, אבל על פחות מכשיעור א"צ ברכה אחרונה, עי' תוס' ד"ה בצר, ובשפ"ח אות א':
דף ל"ח ע"ב רש"י ד"ה שלקות. כל ירק שלוק עכ"ל, פי' מאחר שמסיים שלקות מברך עליהן בפ"הא, ש"מ דמיירי מכל ירק שלוק, אבל שלקות מפרי העץ, מברך בפ"הע:
רש"י ד"ה שלקו. אפקי' ממלתי' לגריעות' ומברך שהכל וכו' עכ"ל, וה"ה בישלו, אף שאינו גמוח כשלוק, אפקי' ממלת' לגריעות' ומברך שהכל, אלא לפי שדרך הירקות לשלוק לנמוח טפי, נקט שלקו:
רש"י ד"ה משום רבינו וכו'. ר' נחמן חשיב וכו' עכ"ל, אפשר דרש"י פי' לשיטתי' (בגיטין ל"א ע"ב) דפרש"י דסתם ר' נחמן, הוא ר"נ בר יצחק, והיה חתני' דנשיאה והיה חשוב עיי"ש, ובסדר הדורות מאריך בזה מביצה כ"ה ע"ב ומבבא מציע' ט"ז ע"ב ומגילה כ"ח ע"ב:
רש"י ד"ה אמרו וכו' ודברי שמואל ודברי ר' יוחנן בכל מיני ירקות הם חלוקין זה על זה וכו' עכ"ל, פי' ולא בתומי וכרתי בלבד:
רש"י ד"ה יוצאי' ברקיק וכו' ידי אכילת מצה של מצוה וכו' עכ"ל, פי' בלילה הראשונה, וקרינן בי' לחם עוני, וכל שכן לענין לברך המוציא, וכעין שפי' בתוס' ר"י חסיד, דאפילו לר' יוסי שס"ל שבמבושל שלא נמוח אינו יוצא ידי מצה, אבל מ"מ לענין לברך המוציא לחם מיקרי, וכדלעיל ל"ז ע"א, טחנה את החטה ואפאה ובישלה כיון שהפרוסות קיימות מברך המוציא עיי"ש:
רש"י ד"ה בר מן דין וכו' (א) יש לנו עוד ראי' לב) שלא א"ר יוחנן מימיו שלקות שהכל עכ"ל:
(א) יש לנו עוד ראי'. פי' שתי ראיות יש לנו להיפך, ואפשר משום הכי האריך ג"כ ואמר בר מן דין בר מן דין:
ב שלא א"ר יוחנן מימיו וכו'. הא דפרש"י "מימיו, משמע מפירושו דאף קודם שני מעשיות שהביא, דהיינו מעשה דתורמוס, ומעשה דזית מליח, לא א"ר יוחנן דשלקות מברך שהכל, אבל אינו מוכרח ודו"ק:
תוס' ד"ה והלכת' המוציא וכו' (א) בירושלמי מפרש וכו' (ב) ועל כן יש לבצוע בשתי ידיו בי' אצבעות וכו' עכ"ל:
(א) בירושלמי מפרש וכו'. דגרסינן בירושלמי דפרקין להלכ' א' ר' יעקב בר אחא אמר איתפלגין ר' נחמי' ורבנן, א) ר' נחמי' אמר דמוציא לחם מן הארץ ורבנן אמרי מוציא וכו' ר' ירמי' בריך קומי ד' זירא המוציא לחם מן הארץ וקלסיה מח כד' נחמי' ב) שלא לערב ראשי אותיות מעתה המן הארץ ג) שלא לערב ראשי אותיות על דעתי' דר' נחמי' הבורא פרי הגפן ועל דעתייהו דרבנן בורא פ"הג:
פי' פני משה:
וקלסי'. על שאמר המוציא ומתמה הש"ס ומה זה דעביד כר' נחמי' ולא כרבנן, וקאמר דהיינו טעמ' שלא לערב ראשי אותיות מ"ם דמוציא עם מ"ם דהעולם:
מעתה. ופריך וא"כ יאמר ג"כ המן הארץ שלא לערב ראשי מ"ם דמן עם מ"ם דלחם ולא משני מידי:
א) ר' נחמי' אומר המוציא. מוחלפת שיטות הירושלמי, מש"ס דילן כמובן (מראה פנים):
ב) שלא לערב ראשי אותיות. והא דגבי ק"ש אית' (לעיל ט"ו ע"ב) שיתן ריוח בין הדבקים, כגון על לבבך וכו' עשב בשדך וכו' עיי"ש, י"ל התם דלא אפשר בדרך אחר, אבל בברכת המוציא אפשר בדרך זה:
ג) שלא לערב ראשי אותיות. ולא משני מידי (פני משה), ובתוס' כאן מתרץ קו' הירושלמי, לפי שלישנ' דקרא הוא להוציא לחם מן הארץ. א"נ י"ל מאחר דמוציא לכ"ע אפיק משמע, ואפ"ה אומר המוציא, שלא לערב ראשי אותיות מ"ם, דהיינו "העולם מוציא, לכן בזה שאמר "המוציא זכר יזכור ליתן ריוח בין ראשי אותיות, שהם ג"כ אותיות מ"ם, דהיינו "לחם מן:
(ב) וע"כ יש לבצוע בשתי ידיו בי' אצבעות נגד י' תיבות שבמקרא זה עכ"ל. וז"ל הש"ע קס"ז ס"ב, יתן שתי ידיו על הפת בשעת ברכה, שיש בהן י' אצבעות כנגד י' מצות התלויות בפת, (ואלו הן לא תחרוש בשור וחמור, כלאים, לקט, שכחה, פאה, לא תחסום, תרומה, מעשר ראשון, מעשר שני, חלה), ולכן יש י' תיבות בברכת המוציא, וי' תיבות בפסוק מצמיח חציר לבהמה, וי' תיבות בפסוק עיני כל אליך ישברו, וי' תיבות בפסוק ארץ חטה ושעורה, וי' תיבות בפסוק ויתן לך עכ"ל. ועי' במהרש"א ח"א לעיל ל"ה ע"א ד"ה לא, שכ' שלכן יש בברכת הלחם י' תיבות, נגד עשרה קדושות עיי"ש. ובדרך דרש י"ל דהטעם דיתן ב' ידיו בי' אצבעות על הפת בשעת ברכה, לומר דאף שיגעתי בשתי ידי בי' אצבעות, בכל זה הנני מוד' דלא על הלחם לבדו, מה שאדם עושה בכחו ועוצם ידו לבדו, יחי' האדם, אלא הנני מוד' ומברך י' תיבות הללו בא"י אמ"ה המוציא לחם מן הארץ. א"נ להורות גדול הנהנה מיגיע כפו (כדלעיל ח' ע"א). א"נ להזכירו אם יגיע כפו הוא, וראוי' לברך עלי', דאל"כ גזל סאה ואפה פת ומברך אינו אלא מנאץ:
תוס' ד"ה משכחת לה וכו' וכן אותן ערמניות וחבושין וכו' עכ"ל, "ערמניות, הוא מה שקורין לומביר"דש בלע"ז קאסטאניען, יש מין קטנים שאינם ראוי' לאכלן חיין, ויש מין גדולים שראוי' לאכלן חיין, וחבושין, הוא מה שקורין קוויטען בלע"ז. ודע מה שכתבו התוס' וכן תפוחין יש להם "ברכה "ראשונה, פי' במילת' קמיית' קיימי (ר"י עמדין):