שפתי חכמים (ברכות)· רבי אברהם אבא הרצל
פרק כיצד מברכין · דף לח.
ע"א גמר' כובא דארעא. ז"ל הרמב"ם פ"ג מה' ברכות ה"ט, עיסה שנאפת בקרקע כמו שהערביים שוכני מדבריות אופים, הואיל ואין עליה צורת פת מברך עלי' בתחלה במ"מ, ואם קבע מזונו עלי' מברך המוציא עיי"ש:
ואדם יוצא בהן י"ח בפסח. פי' בהאי כובא דארעא, וז"ל הרמב"ם בפ"ו מה' חמץ ומצה ה"ו, אחד מצה שנאפה בתנור או באלפס ואפילו אפאה "בקרקע ה"ז יוצא בה ידי חובתו בפסח, ועי' בל' הש"ע תס"א ס"ב ודו"ק:
דובשא דתמרי מברך שהכל וכו'. ועי' ברא"ש מה שכ' בשם הלכות גדולות, דהיינו שנתן בהם מים, דאי לבדו מברך בפ"הע, משום דבקרא כתיב דבש, ועי' בט"ז ר"ב סק"ה:
וחומץ ספניות וכו'. וכן כשאכל סופי ענבים שאין מתבשלין לעולם, אינו מברך אלא שהכל (ש"ע ר"ב ס"ט) ועיי"ש במ"א סק"כ:
טרימא. עי' רש"י, וז"ל הערוך בערך טרימא בלשון יוני דבר מעורב וטרוף יחד הן לאכול הן לשתות, נקרא בשם טרימא (ובלע"ז צוזאממען געריבען). "וטרימא "דקורטמי, פי' שמבשלין הכרכום במים, "וטרימא "דשומשמין, פי' שמבשלין השומשמין במים ואוכלין אותו, "דפורצני פי' ששורין הזגין של ענבים במים ויש בו טעם יין ושותין אותו. אבל "טרימא "של "תמרים הוא שלוקחין גופה של תמרים כמות שהן, שאין טורפין אותן, אלא שממעכין אותן, ומוציאין גרעיניהון ולשין בהן שומשמין וכיוצא בהן, והן "חשילתא, ומותר לעשות כן בתמרים של תרומה בתוספתא בפ"ב דמעשר שני עכ"ל הערוך:
ושוין שבוחשין וכו' פי' ושוין רבי ור"י בר' יהוד' אע"פ שפליגי בא' נותן את הקמח וא' נותן את האפר וכו', ועי' שבת קנ"ה ע"ב:
שבוחשין את השתות. ז"ל הש"ע אור"ח שכ"א סי"ד, תבואה שלא הביאה שליש, שקלו אותה באש, ואח"כ טחנו אותה טחינה גסה (והרי היא כחול), היא נקראת שתיתא, ומותר בשבת לגבל ממנה בחומץ וכיוצא בו הרבה בבת אחת, והוא שיהי' רך, אבל קשה אסור, מפני שנראה כלש, ואפילו ברך צריך לשנות, כיצד נותן את השתיתא, ואח"כ נותן את החומץ עיי"ש:
זיתום המצרי. פי' בארץ מצרים מערבין שליש שעורין, ושליש כרכום (זאפראן בלע"ז), ושליש מלח ומים, ושותין למי שנעצר, או לעצור להמשלשל:
רפואה בשבת מי שרי. עי' רש"י לעיל ל"ו ע"א ד"ה לא, דחכמים גזרו על כל רפואות הנכרות משום שחיקת סמנים וכו', ועיי"ש בשפ"ח:
אמר רבא במוציא כ"ע לא פליגי דאפיק משמע וכו'. וכעין זה אמר "רבא (לקמן נ"ב ע"ב) בברא כ"ע לא פליגי דברא משמע וכו', ויש מוחקין וגורסין לקמן אמר "רבה, משום דמתיב ר' יוסף עיי"ש, ולפי הך דהכא משמע קצת לקיים הגירס' "רבא ודו"ק:
במוציא כ"ע לא פליגי דאפיק משמע דכתיב אל מוציאם ממצרים וגו'. ה"ה דמצי רבא להביא (מתהלים ס"ח ז') מוציא אסירים בכושרות עיי"ש בפרש"י דקאי על יציאת מצרים, והתם מפורש כתיב מוציא, וכאן הבי' רבא ימוציאם, ואפשר דקרא דתורה עדיפ' לי'. ודע מהא דכתיב (שמואל ב' ה' ב') אתה הייתה מוציא והמביא וגו', לא הביא ראי', משום דכתיב "מוציא וקרינן המוציא עיי"ש:
כי פליגי בהמוציא רבנן סברי דאפיק משמע וכו' ור' נחמי' סבר המוציא דמפיק משמע וכו'. בח' מקומות כתיב המוציא, ואלי הן, שמות ו' ז', ויקרא כ"ב ל"נ, דברים ח' ט"ו י"ג ו', שופטים ב' י"ב, ד"ה א' י"א ב', ישעי' מ' כ"ו מ"ג י"ג, והתרגום מתרגם בכ"מ המוציא, דאפיק עיי"ש, והנה שמות ו' י"ז מתרגם דאפיק, אע"ג דבאות' שעה עדיין לא יצאו, וצ"ל דס"ל לתרגום, כמו שמתרץ לרבנן כאן הכי קאמר להו וכו':
דאדם גדול הוא ובקי בברכות. פי' דהא מברכותיו של אדם ניכר אם הוא אדם גדול. ותשכיל ותדע לפי שע"י הברכות מוציאין ניצוצי הקדושה מן ה"דומם צ'ומח ח"י, וניתוספין על שיעור קומת אדם הוא ח'י מ'דבר, לכן הבקי בברכות הוא אדם גדול (מג"ת):
דף ל"ח ע"א רש"י ד"ה כעבין. ערוכה ומקוטפס כגלוסקאות נאות גלי' דעתי' דללחם עשאה עכ"ל, ובט"ז יור"ד שכ"ט סק"ו כתב הטעם דכשעשאן כעבין, יש בו חשש שמא ימלך לאפות ממנו כשיעור חלה, לכן חייב בחלה ומברך בהפרשתה עיי"ש:
רש"י ד"ה זיעה בעלמ' הוא. ואינו פרי לברך עלי' בפ"הע עכ"ל, וכן בש"ע ר"ב ס"ח, ועי' במגן אברהם שם סקכ"ב, ומיהו בפירות יבשים, כגון תפוחים וגדגדניו' ופלוי"מן דברי הכל דמברך "אמימיהן בפ"הע, לפי שאין דרכן אלא למשלקינהו, לא למיכלינהו בענייהו וכו' ועיי"ש:
רש"י ד"ה ור' יהושע פוטר. דזיעה בעלמ' הוא וכו' ואין לך פרי הניתן למשקה אלא זתים וענבים בלבד וכו' עכ"ל, ועיין פרש"י לקמן ל"ט ע"א ד"ה אגור, ועי' שבת קמ"ג ע"ב רש"י ד"ה מסתברא בתותים ורימונים פליגי, דאיכ' דבעי להו למשקין, הילכך משוי להו רבנן כזתים וענבים וכו' עיי"ש ודו"ק:
רש"י ד"ה דקורטמי. כרכום (זאפראן בלע"ז) שכותשין אותו ונותנין בו "יין ושותין עכ"ל, ובשפ"ח לגמר' ד"ה טרימ' העתקתי מהערוך שפי' שמבשלין הכרכום במים:
רש"י ד"ה או דפורצני וכו' לעשות תמד עכ"ל, הנותן מים על החרצנים או בזגים או בשמרים, והמים קולטין טעם יין, נקרא תמד, ועי' מעשרות פ"ה מ"ו:
רש"י ד"ה והלכת' לא גרסינן ומה"ג הוא עכ"ל, ז"ל בה"ג בפ"ו מה' ברכות, א) כיסני בתחלה ב"פ האדמה לבסוף בורא נפשות רבוא קליינון לחטי ושוינון שתיתא, אי ממינא, בתחלה ב"מ מזונות, ולבסוף ברכה א' מעין ג', אי, קליישא ולשתייה עבדינן לה שהבכ, דאמרינן שתיתא רב אמר שהכל, ושמואל אמר ב"מ מזונות, וא"ר חמרא ולא פליגי הא בעבה הא ברכה. עבה לאכילה עבדי לה, רכה לרפואה שתי לה, שאדי לפומיה שתיתא, שברך ב"פ האדמ' כי כיסני עכ"ל:
א) כיסני. פי' קליות (רש"י מ"ח ע"ב ד"ה פת):
רש"י ד"ה ור' נחמי' סבר דמפיק משמע. שעתיד להוציא דכתיב (שמות ו' ז') המוציא אתכם וכו' והמוציא לך מים (דברים ח' ט"ו) עדיין היה מוציא כל ימי היותם במדבר עכ"ל, פי' לפי דדבר ההוה', פעמים כתיב בל' עבר, ופעמים כתיב בל' עתיד כפרש"י (בראשית כ"ד מ"ה):
תוס' ד"ה האי דובשא דתמרי וכו' בר מתירוש ויצהר (א) כדאמרינן גבי ערלה (ב) ולאפוקי מה"ג וכו', (ג) ושכר דידן וכו' ואפילו לרב ושמואל דאמרי (לעיל ל"ו ע"ב) וכו' (ד) ועוד משום שיש בו עלוי' אמרינ' בפת (ה) ועוד בשתי' אומר שהכל עכ"ל:
(א) כדאמרינן גבי ערלה. דגרסינן תרומות פי"א מ"ג אין עושין] מתמרים דבש ולא תפוחים יין, ולא סתוניות חומץ, ושאר כל הפירות אין משנים אותם מברייתן בתרומה ובמעשר שני, אלא זתים וענבים בלבד, אין סופגין הארבעים משום ערלה. אלא על היוצא מזתים והענבים, ואין מביאי' בכורים משקין וכו' ואין מטמ' משום משקה וכו', ואין מקריבין ע"ג מזבח אלא היוצא מזתים וענבים עיי"ש. והנה תוס' כאן כ' כדאמרינן גבי ערלה, ולא הזכירו מלת' אחרינ' דהתם, ואפשר משום דמלקות חמור להו והאחרינ' ודו"ק:
ב לאפוקי מה"ג שפירש וכו'. ז"ל הלכות גדולות. בפ"ו מה' ברכות, דובשא דתמרי א) דתארו להו מיתרא מברך שהכל, דאמר מר בר ר' אשי, האי דובשא דתמרי מברכינן עליה שהכל, מ"ט זיעא בעלמא הוא, דקיי"לן הלכ' בר' יהושע דתנן דבש תמרים ויין תפוחים וחומץ ספניות ושאר כל מיני פירות של תרומה, ר"א מחייב בקרן וחומש ור' יהושע פוטר, דובשא דדאיב מן תמרי ב"פ העין דובשא ב) דבוא שהכל שאין גידולו מן הארץ עכ"ל:
א) דתארו להו מיתלא. לפי דברי התוס' כאן שהעתיקו מה"ג, משמע דפי' ששרו בהו מים:
ב) דבוא. פי' דבורים:
ג ושכר דידן. פי' שכר דידן שנעשה משעורים, א"כ שמא יש בשכר זה, כזית משעורים בכדי אכילת פרס, אפ"ה לא מברכינן עליו במ"מ אלא שהכל וכו':
ד ועוד משום שיש בו עלויא אחרינ' בפת, אבל בשכר לא נשתנ' לעילוי (מהרש"ל), עי' רש"י לעיל ל"ו ע"א ד"ה הכא:
ה ועוד בשתי' אומר שהכל. פי' מידי דהוי אשתיתא דאמרינן לקמן תוס' ד"ה והא, על רכה מברך שהכל (מהרש"ל בשם אשר"י):
תוס' ד"ה ושוין שבוחשין. רבי ור"י בר' יהוד' פליגי וכו' והכי דייקינן התם (בשבת קנ"ו ע"א) עכ"ל, ועי' בשפ"ח לגמר' ד"ה ושוין וד"ה שבוחשין:
תוס' ד"ה והא תנן כל האוכלי' וכו' וא"כ כל דבר שיש בו מחמשת המיני' ואינו עשוי לסעוד אלא לשתות כגון שכר וכיוצא בו מברך שהכל וכהאי גוונ' פסק בה"ג וכו' עכ"ל, לשון בה"ג העתקתי בשפ"ח לרש"י ד"ה והלכת' עיי"ש: