שפתי חכמים (ברכות)· רבי אברהם אבא הרצל
פרק כיצד מברכין · דף לז:
ע"ב גמר' השתא אכותבות ואדייסא אמר ר"ג ג' ברכות וכו'. בכותבות, מפורש לעיל במעשה דר"ג והזקנים, דר"ג ס"ל ג' ברכות, "ובדייסא, מפורש במה שאמר ר' יהוד' משמו של רבן גמליאל, מין דגן ולא עשאו פת, ר"ג אומר ג' ברכות:
חביצא. ז"ל הש"ע קס"ח ס"י, חביצה, דהיינו פרורי לחם שנדבקים יחד ע"י מרק, אם נתבשל, אם יש בהם כזית, אע"פ שאין בו תואר לחם מברך המוציא ובר"המז, ואם אין בהם כזית, אע"פ שנראה שיש בו תואר לחם, אינו מברך אלא בורא מיני מזונות וברכה א' מעין ג', ואם אינו מבושל, אלא שהוא מחובר ע"י דבש או מרק, אם יש בפרוסות כזית, מברך עליו המוציא, אפילו אין לו תואר לחם, ואם אין בהם כזית, אם יש בהם תואר לחם, דהיינו שהוא ניכר וידוע שהוא לחם, מברך עליו המוציא, ובר"המז, ואם אין בהם תואר לחם, מברך במ"מ וברכה א' מעין ג', ואם אינו לא מבושל ולא מחובר, אלא מפורד דק דק, אע"פ שאין בו כזית, ולא תואר לחם, מברך עליו המוציא ובר"מז וכו' עיי"ש:
ומקריב מנחות בירושלים וכו'. הא דנקט "בירושלים אפשר לרווח' דמילת' נקט ודו"ק:
טרוקנין וכו' טריתא וכו'. ההבדל בין טרוקנין לטריתא, "טרוקנין, הוא שעושין גומא בכירה, ונותנים בה קמח ומים מעורבין בה, ונאפה שם (ולענין ברכה מברך במ"מ וברכה א' מעין שלש, ואם קבע סעודתו עליו מברך המוציא ובר"מז). "וטריתא, הוא שלוקחין קמח ומים ומערבים אותם ושופכין על הכירה, והוא מתפשט ונאפה ואין עליו תורת לחם כלל (ואין מברכין עליו אלא במ"מ וברכה א' מעין שלש ואפילו קבע סעודתו עליו), עי' ש"ע קס"ח סט"ו:
דף ל"ז ע"ב רש"י ד"ה או. אף אם מין דגן הוא אלא שלא עשאו פת וכו' עכ"ל, פי' כגון דייסא, אבל כוסס אף לר"ג אין מברך ג' ברכות (מל"ה):
רש"י ד"ה אין הפרוסות קיימות. (א) שבתחלתו פת ממש היה, מבעי', (ב) וכשנמוח מי גרע מדייסא עכ"ל:
(א) שבתחלתו "פת "ממש היה. ואפשר שפי' כן, כדי דלא תקשי' ממה שפרש"י לעיל ל"ו ע"א ד"ה הכא אית לי' עלויא אחרינא, הילכך יצא מכלל פרי, ולכלל דרך אכילתו לא בא וכו', ר"ל לכן מברכין רק שהכל עיי"ש, וא"כ משמע קצת דדבר שהיה מתוקן תחילה, ואישתנוי לגריעות', אישתנ' גם ברכתו, וא"כ הכא נמי כשנמוח, גרע מדייסא, לכן פרש"י דכאן שבתחילתו פת ממש היה, ודאי לא גרע מדייס':
ב וכשנמוח מי גרע מדייסא. הש"ס נקט תרתי השתא "אכותבות "ואדייסא, ורש"י נקט רק מי גרע "מדייסא, ואפשר לפי שדומי' דאין הפרוסות קיימות, נקט דייסא:
רש"י ד"ה ריהטא. הוא חביץ קדרה דבני כפר מרבי' בו קמח עכ"ל, עי' בשפ"ח לעיל ל"ו ע"ב לגמר' ורש"י ד"ה חביץ קדרה:
רש"י ד"ה חביצא. כעין שלניי"קוק שמפררין בתוך האילפס לחם עכ"ל, שלניי"קוק, צ"ל "שלקוק, ופירושו כמו שלקות, דבר המבושל יותר מדאי נקרא שלוק, והוא מין מאכל הנקרא (בלע"ז ברייא), ופעמים אין הפרוסות קיימות, ועכ"ז אפשר להיות עליו תוריתא דנהמא. ודע "חביצא לדעת רש"י הוא מעשה אילפס, והוי כמבושל, אבל תוס' פי' דחביצא לאו מבושל הוא כלל, אלא שהפרורין נדבקין ומחוברין יחד ע"י מרק או דבש או חלב, דומיא לקט מכולן כזית, וחילוקי' דיני' עי' ברא"ש וברבינו יונה, ועי' בשפ"ח לגמר':
רש"י ד"ה אומר ברוך שהחיינו. אם לא הביא מנחות זה ימים רבים עכ"ל, פי' כשישראל זה לא הביא מנחה שנה תמימה, אז מברך שהחיינו, דהוי כמצוה או פירא המתחדש מזמן לזמן דהיינו משנה לשנה, משא"כ בכהן, שהמשמרות מתחדשות פעמים בשנה, לא שייך לברך שהחיינו, ובמנחות ע"ה ע"ב, פרש"י דאיירי בכהן שלא הקריב מעולם, כשמתחנך להקריב בפעם ראשונה, מברך שהחיינו, ועוד פרש"י שם דאייר' במנחה חדשה, שמתחדשת משנה לשנה כמנחת עומר וכיוצא בו, וכן משמע מל' הרמב"ם פ"ז מהלכות תמידין הי"ח, דז"ל וכל המקריב מנחה מן החדש תחילה מברך שהחיינו (פני יהושע), ועי' במגן אברהם תכ"ב סק"ה ודו"ק:
רש"י ד"ה ותני עלה. (א) כלומר (ב) ותנן על המנחות מנחת מחבת ומנחת מרחשת (ג) הקרבות כשהן אפויות עכ"ל:
(א) כלומר ותנן על המנחות וכו'. פי' דלא על הא בריית' היה עומד ומקריב תנו עלה, אלא (במנחות ע"ה ע"ב) תנן במעשה מנחות, וכולן "פותחן כזיתים, פי' כל המנחות שצריכין פתיתה, כך היה עושה, כופל תחלה אחת לשתים, ושתים לארבע, וד' לח', וח' לט"ז, עד שיהיו פתיתין כזיתים, אבל פחות מכזית, אין יכול לפותתן עיי"ש:
ב ותנן על המנחות מנחת מחבת מנחת מרחשת וכו'. ועיין רש"י מנחות ע"ה ע"ב ד"ה מברך, פרש"י ותנן וכולן כל המנחות אפילו מנחת העומר פתיתין כזתים עיי"ש ודו"ק:
(ג) מנחת מחבת ומנחת מרחשת הקרבות כשהן אפויות. ועיין בהקדמ' לסדר קדשים בתפארת ישראל, הנקרא חומר בקודש, פרק ב' סי' ל"ט שכתב באחד מחמשה תוארים אפשר שתעשה כל מנחה, "סלת, "חלות, "רקיקין, מחבת, "מרחשת, (וחילוק בין מחבת למרחשת, מנחת מחבת הוא כלי אינו עמוק והיה לש לישה עבה, ומנחת מרחשת הוא כלי עמוק ולש לישה רכה, וחילוק בין חלות ורקיקין, החלות בלולות בשמן, ורקיקין משוחין בשמן), והנה הד' הללו, דהיינו חלות, רקיקין, מחבת, מרחשת, כולן אפויות הן, ועושה מכל עשרון עשר חלות ואחר שנאפו פוחתין לפתיתי כזית ושלש מהם דהיינו "רקיקין "מחבת "מרחשת אחר שנאפו מושח ומטגני' אותם בשמן עיי"ש. ורש"י ז"ל נקט כאן רק מנחת "מחבת ומנחת "מרחשת (ועיי' רש"י ויקרא ב' ה' ז') ודו"ק:
רש"י ד"ה כזית וכו'. ומדקאמר יוצא בו י"ח בפסח משום אכילת מצה דמ"ע היא דכתיב (שמות י"ב י"ח) בערב תאכלו מצות והתם לחם בעינן דכתיב בה (דברים ט"ז ג') לחם עוני וכו' עכ"ל:
רש"י ד"ה והוא שאכלו בכדי אכילת (א) פרס. שלא ישהה וכו' (ב) דהוי חציו ד' בצים וכו' וחצי זית למחר (ג) ואין בו חיוב כרת אם חמץ הוא עכ"ל:
(א) פרס. ופרס דכולי הש"ס, לפי ששיעורה בפרוסה, כלומר בחצי ככר (רש"י עירובין פ"ב ע"ב):
ב דהוי חציו ד' בצים וכו'. כך הוא שיטות רש"י ז"ל, אבל הרמב"ם ס"ל ג' בצים, ועיין ש"ע אור"ח תרי"ב ס"ג:
ג ואין בו חיוב כרת. אבל אסור מדאוריית' דקיי"לן כר' יוחנן (יומא ע"ג ע"ב) דחצי שיעור אסור מן התורה, ומכין אותו מכות מרדות, רמב"ם פ"ב מה' שביתות עשור ה"ג:
רש"י ד"ה הכא במאי עסקינן וכו' אבל אם נפרס כולו לא חשיבי פתיתין הפחותים מכזית ולא מברכין המוציא ואין יוצא בהן ידי חובת מצה בפסח עכ"ל, משמע אבל אם חמץ הוא ענוש כרת, אע"ג דלא מברכין המוציא, ואינו יוצא ידי חובת מצה, לכן הזכיר רש"י רק לענין שאין יוצא ידי מצה ודו"ק:
רש"י ד"ה כובא דארעא. עושה מקום חלל בכירה ונותן בתוכו מים וקמח וכו' עכ"ל, אבל ז"ל ש"ע יור"ד סי' שכ"ט ס"ה טוריתא, דהיינו עיסה שבלילתה רכה ושופכין אותה על הכירה ומתפשט עליה ונאפית פטורה מחלה, אבל אם יש בכירה גומא, ושופכין אותה לתוכה חשוב לחם וחייב עיי"ש, והנה פרש"י ונותן בתוכו מים וקמח, משמע קצת דדוק' בכירה הם מתערבין, ומשאר פוסקי' משמע דנערבו מים וקמח, עוד קודם שנתנו בגומ' שבכירה:
תוס' ד"ה חביצא וכו'. וא"ת והא תני' לעיל (עמוד א') וכו' (א) וכן מפרש נמי בירושלמי וא"ת (ב) האיך מדמ' ר' יוסף פרורי מנחות לפרורי חביצא וכו' וי"ל כיון (ג) שנטגנין בשמן כנתבשלו דמי ומיהו קשה דלקט מכולן כזית דקאי אחמשת המינין ולא אמנחות ד כמו שאפרש וכו' מחא כמו חביצא דתמרי שהן נדבקין עכ"ל:
(א) וכן מפורש בירושלמי. דגרסינן בירושלמי דפרקין להלכ' א', עד כמה יברך, ר' חננא ור' מנא חד אמר עד כזית, וחרנא אמר עד פחות מכזית, מאן דאמר עד כזית, כיי דתנינן תמן וכולן פתיתין כזית, מ"ד עד פחות מכזית תני ר' ישמעאל אפילו מחזירה לסולתה, תני הכוסס את החיטין אומר עליו א) בורא מיני זרעונים, אפיין ובשלן בזמן שהפרוסות קיימות אומר עליהן המוציא לחם מן הארץ ומברך לאחריו ג' ברכות, אם אין הפרוסות קיימות אומר עליהן בורא מיני מזונות ומברך אחריו ברכה א' מעין ג', עד כמה יהיו הפרוסות ר' יוסי בשם רב עד כזיתים:
פי' פני משה:
עד כמה יברך:
עד כמה יפרוס מן הפת ויברך ברכת המוציא:
עד פחות מכזית. אפילו על פרוסה פחות מכזית מברך המוציא:
מ"ד כזית. דוק' טעמי' כהאי דתנינן בפ"ו דמנחות כל המנחות הנעשית בכלי טעונות פתיתה שהיה פותתן ונותן עליהן שמן ולבונה וכל הפתיתין כזיתים אלמא דמשום שהכהן אוכל את השיריים עושין הפתיתין כזיתים כדי שיברך עליהן המוציא:
מ"ד עד פחות מכזית. ס"ל כתנא דבי ישמעאל דפליג על מתניתן דהתם וקאמר אפילו מחזיר את המנחה לסולתה נמי מקיים פתות אותה פיתים:
הכוסס את החיטין. תוספת' היא בפ"ד ופי' שאכלן חיין וזה נקרא כוסס:
עד כמה יהיו הפרוסות. ושיקר או קיימות:
א) בורא מיני זרעונים. ובגמר' דידן מסיק כן (דף ל"ז ע"א) הא ר' יהוד', דרבנן ס"ל בכוסס חטה מברך בפ"הא עיי"ש:
ב האיך מדמ' ר' יוסף פרורי מנחות לפרורי חביצא. פי' דר' יוסף אמר מנא אמינ' לה דתני' היה עומד ומקריב מנחות וכו', ויליף דין חביצא מדין מנחות, והא אין דומי' כלל, דהא חביצא מין בישול הוא, ומנחות מין אפיה היא, ותירוץ בתוס' מנחות כיון שמטגנין אותן בשמן כנתבשלו דמו:
ג שנטגנין בשמן. עי' בשפ"ח לרש"י ד"ה ותני אות ג' עיי"ש:
ד כמו שאפרש לקמן בתוס' ד"ה לקט מכולן, פי' מכל חמשת מיני דגן עיי"ש:
ה כמו חביצא דתמרי וכו'. דפרש"י (ב"מ צ"ט ע"ב) חביצא דתמרי, תמרים המדובקים יחד קרי חביצא, ואית בהן חמשים תמרים עיי"ש, וכונ' התוס' כאן שחולק על פרש"י, ומפרשים דחביצה, היינו שלא נתבשל כלל, אלא פרורין נדבקין בלבד, ע"י מרק או ע"י חלב:
תוס' ד"ה היה עומד ומקריב וכו' ונראה בכהן העומד להקריב ראשון במשמרתו (א) וכ"ד משמרות היו וכל שבת מתחדשת משמרה אחרת וכו' (ב) ולא כפרש"י דמנחות וכו' עכ"ל:
א וכ"ד משמרות היו וכל שבת מתחדשת משמרה אחרת וכו'. עיין תענית כ"ז ע"א, ומפורש ברמב"ם ה' כלי מקדש פ"ג ה"ט, ושם בפ"ד ה"ב:
ב ולא כפרש"י דמנחות וכו'. עיין בשפ"ח לרש"י ד"ה אומר:
תוס' ד"ה לקט מכולן. פרש"י וכו' ונראה דקאי אחמשת המינין וה"ק לקט מכל מיני לחמים כזית עכ"ל, פי' אם לקט מכל חמשת מיני דגן כזית חמץ בפסח ואכל, ענוש כרת (דלא תימא בכזית ממין אחד הוא דמחייב) וכמו כן אם אכל מכולן כזית מצה בפסח מצטרפין ויוצא י"ח (תר"י):
תוס' ד"ה אמר רבא וכו' וכן קיי"ל (א) דרבא בתרא הוא וכו' (ב) ואפילו נתבשלו לפרש"י (ג) והא דמשמע בירושלמי וכו' עכ"ל:
א דרבא בתרא הוא. ז"ל מבוא התלמוד ד"ה והתנאים, קמאי ובתראי שחולקין, הלכה כבתראי, מאביי ורבא ואילך עיי"ש:
ב ואפילו נתבשלו לפרש"י. עיין רש"י ד"ה חביצא ובשפ"ח שם:
ג והא דמשמע בירושלמי. ובשפ"ח לתוס' לעיל ד"ה חביצא שם העתקתי:
תוס' ד"ה לחם העשוי לכותח וכו' וסופו (א) סופגנין וכו' ופסק ר"ת אם כן (ב) בניב"ליש ורי"שולש דתחלתן עיסה וכו' (ג) דמצות חלה בעודן עיסה דכתיב (במדבר ט"ו כ') עריסותיכם וכו' (ד) שהמנחות מטוגנות בשמן וכו' (ה) וירמ'שייש אע"ג דחייבין בחלה וכו' משום (ו) עושה עיסתו כבצק כדי לחלקה פטור מן החלה וכו' (ז) דהכי אית' בירושלמי וכו' אבל (ח) אני"ליש אין מברכין עליו המוציא וכו' ודבר שתחלתו וסופו סופגנין כגון הני סופגנין שמטגנין אותו בשמן שקורין בוניי"ש פטורין מן החלה עכ"ל:
(א) סופגנין. פי' עיסה שבלילתו רכה כספוג (שוואממע בלע"ז) הזה, וסופו סופגנין, ר"ל שטגנה אח"כ בשמן או בדבש או מבשלה במים (מפרשים) ועיין יור"ד שכ"ט:
ב בניב"ליש ורי"שולש שתחלתן עיסה. והם מין מעשה אופה כעין טבעת ונקרא (בלע"ז פרעצל):
(ג ) דמצות חלה בעודן עיסה וכו'. עיין רמב"ם בפ"ח מה' בכורים ה"ב וה"ג, ויור"ד סי' שכ"ז:
ד שהמנחות מטוגנות בשמן וכו'. עי' בשפ"ח לרש"י לעיל ד"ה ותני אות ג', ועי' תוס' ד"ה חביצא:
ה וירמ"לייש. הם חוטי בצק ארוכים ודקים ונקראים (בלע"ז נודעלן):
ו עושה עיסתו כבצק כדי לחלקה פטור מן החלה. ז"ל ש"ע יור"ד שכ"ו ס"ב, העושה עיסה לחלקה בבצק פטורה עיי"ש, והוא כשיטות רבינו יחיאל כאן, ורמב"ם בפ"ו מה' ביכורים הי"ט עיי"ש, אבל הראב"ד כתב כשיטות הירושלמי שחייב, שמא תמלוך לעשותה עיסה אחת עיי"ש:
נז) דהכי אית' בירושלמי וכו'. דגרסינן בירושלמי למס' חלה בפ"א להלכ' ב', ר' יוסי אמר ר' יוחנן אומר כל שהאור מהלך תחתיו א) חייב בחלה, ואומר עליו המוציא לחם מן הארץ, ואדם יוצא בו ידי חובתו בפסח, ור"ש בן לקיש אומר כל שהאור מהלך תחתיו אינו חייב בחלה, ואינו אומר המוציא לחם מן הארץ, ואין אדם יוצא בו ידי חובתו בפסח, א"ל ר' יוחנן ובלבד ע"י משקה:
פי' פני משה:
כל שהאור מהלך תחתיו. כלומר שאינו נאפה בתנור אלא במחבת והאור מהלך תחתיו אעפ"כ חייב בחלה וכו' ורשב"ל פוטר:
א"ל ר' יוחנן ובלבד ע"י משקה. כלומר אפילו לדבריך שאתה פוטר ובלבד אם נעשו ע"י משקה או מיין או משמן וכיוצא בו או ממים רותחין שניתנו בהן והאור מהלך תחתיהן:
א) חייב בחלה. וכל שכן לענין עירובי חצירות ותחומין ושתופי מבואות שהם מדרבנן. ועיין שם במשנה חלה פ"א מ"ח, תנא ומנה דהוי לחם לענין לצאת חובת מילי דאוריית', ומנה ותנא דהוי לחם לענין מילי דרבנן ודו"ק:
ח אני"ליש אין מברכין עליו המוציא. אני"ליש (ובלע"ז קנעדל) והוא קמח נילוש במים או פאשטידא עשוי מעיסה דקה, בוניי"ש (קראפשען בלע"ז), ומה שכ' התוס' ומיהו אם קבע סעודת' עלי' כמו בפורים מברך המוציא, עי' ברש"י לקמן מ"ב ע"א ד"ה לחמניות: