שפתי חכמים (ברכות)· רבי אברהם אבא הרצל
פרק כיצד מברכין · דף לז.
כ"ז ע"א גמר' כמעשה קדרה ולא כמעשה קדרה וכו' ואלו הכא בתחלה מברך עליו שהכל ולבסוף בורא נפשות וכו'. ולפי מה שמתרץ הש"ס, אתא הבריית' לאשמעינן, דעל פת אורז ודוחן רק שהכל מברך לפניו, ולאחריו רק בורא נפשות רבות, דאל"כ מאי קמ"ל הבריית' דמברך על פת אורז ודוחן, וכי הוי אמינ' דלא יברך כלל בתמי', וכי גרע ממלח וזמית (כדלעיל ל"ו ע"א):
הכוסס את החטה מברך בפ"הא. אבל בכוסס שעורים מברך רק שהכל, אפילו קלויין באש, דאינן ראוין לאכול אלא ע"י הדחק (ש"ע ר"ח ס"ד):
והזקנים. הם ר' יהושע ור"א בן עזרי' ור' עקיב' כדמוכח ממשנה מעשר שני פ"ה מ"ט (הרש"ש):
שהיו מסובין בעלי' ביריחו והביאו לפניהם כותבות. וביריחו היו התמרים משובחים מאד, וגם נקרא יריחו עיר התמרים, כמפורש (שופטים א' ט"ז) ובני קני חותן משה עלו מעיר התמרים, ותרגמינן מן קרתא דיריחו:
קפץ וברך. עי' בשפ"ח לקמן ל"ט ע"א לגמר' ד"ה קפץ, וכאן אין לפרש בדרך זה ודו"ק:
עד מתי אתה מכניס ראשך בין המחלוקת. פי' אתה מכניס ראשך להכריע בין המחלוקת, ועלה קא"ל ר' עקיב', אע"פ שאתה אומר כן וחביריך אומרים כן, וא"כ איכ' מחלוקה בדבר, אפילו הכי אין אני מכריע, אלא אתה בעצמך כבר הכרעת, שהרי למדתנו רבינו יחיד ורבים הלכה כרבים. ודע דלכאור' אי היה מברך ג' ברכות כשיטות ר"ג, ג"כ היה מכניס ראשו בין המחלוקת ודו"ק:
דף ל"ז ע"א רש"י ד"ה אורז. מי"ל (הירזע), דוחן פנ"ץ (היידעקארן). ובתוס' פירשו אורז, ריז"ו (רייז) ודוחן היינו מי"ל (הירזע):
ועיין ר"ה י"ג ע"ב רש"י ד"ה אורז ודוחן, פרש"י מיני קטניות דוחן מי"ל עכ"ל, ועיין שביעית פ"ב מ"ז, ועיין אור"ח ר"ח ס"ז מחלוקת בין הפוסקים מאי אורז ומאי דוחן עיי"ש:
רש"י ד"ה חילקא. חיטי דמתברי באסיתא חדא לתרתי עכ"ל, ז"ל רבינו עובדי' מכשירין פ"ו מ"ב, חילקא, הוא חטה כתושה ונחלק כל גרעין לשנים עיי"ש, ועיין מ"ק י"ג ע"ב, דאית' ואמאי קרי לי' "חילקא, דשקל חלקיהו, ופרש"י כלומר כשנוטל הקליפה והוי חלק עיי"ש:
רש"י ד"ה טרגיס. חדא לתלת, זריז חדא לארבע וכו' עכ"ל, יש לדקדק למה תנא "סלת ביניהם, ועיין מכשירין פ"ו מ"ב, ומ"ק י"ג ע"ב דלא גרסינן סלת ודו"ק:
רש"י ד"ה הא ר' יהוד' וכו' דקתני לכל מין ומין מעין ברכתו וכו' הלכך לחטין דזרעים נינהו בורא מיני זרעים וכו' עכ"ל. עיין לעיל ל"ה ע"א רש"י ד"ה בורא מיני דשאים ובשפ"ח שם. ודע הא דפרש"י דקתני לכל מין ומין מעין ברכתו, לאו דר' יהוד' קתני הכי בפירוש, אלא דש"ס לקמן מ' ע"א, מפרש לי' הכי טעמ' דר' יהוד', שצריך לכל מין ומין מעין ברכתו, הילכך לירקות מברך ב"מ דשאים, לחטין ולקטניות דזרעים נינהו מברך ב"מ זרעים. אלא דיש לדקדק דכאן מסיק הש"ס "לר' "יהוד' "מברך "על "חטה "ב"מ "זרעים, ולקמן מ' ע"א אית' בירך על פירות הארץ בפ"הע לא יצא, פשיטא, לא נצרכה אלא לר' יהוד' דאמר חטה מין אילן הוא וכו', סד"א ליברך עליה בפ"הע קמ"ל וכו', אבל חטה וכו' לא מברכינן עלי' אלא בורא פרי האדמה עיי"ש, הרי דלר' "יהוד' דמברך "בחטה "פרי "האדמה, ודוחק לומר לא נצרכה אלא לר' יהוד' קאמר, ולי' לא סביר' ליה, דלר' יהוד' מברך בחטה ב"מ זרעים ודו"ק:
רש"י ד"ה ולא כלום. כלומר אין טעון מברכת פירות ארץ ישראל ולא כלום וכו' עכ"ל, פי' לא ברכת המזון של שלש ברכות, ולא ברכה א' מעין שלוש. ופת כוסמין ושבולת שועל ושיפון, היינו טעמ' דצריך ג' ברכות, משום דכוסמין הוא מין חטין, ושבולת שועל ושיפון הוא מין שעורים, ועיין מנחות פ"י מ"ז, ורש"י לקמן מ"ד ע"א ד"ה חמשת המינים:
רש"י ד"ה כותבות. הם תמרים והם דבש האמור בשבעת המינין וכו' עכ"ל, ועיין בשפ"ח לעיל ל"ה ע"א לרש"י ד"ה שבעת המינין שם העתקתי:
תוס' ד"ה בורא נפשות רבות וחסרונם וכו' ומסיים ברוך חי העולמים ובירושלמי ברוך אתה ה' חי העולמים עכ"ל, דגרסינן בירושלמי פ"ו להלכ' א', הכוסס את האורז אומר עליו בורא מיני זרעונין, אפיו ובישלו, אע"פ שהפרוסות קיימות, אומר עליו בורא מיני מזונות, ואין צריך אחריו לברך, ר' ירמי' אומר בורא פרי האדמה, בר מרינא אומר שהכל, ר' שמעון חסידא אומר בורא מיני מעדנים, א"ר יוסי ולא פליגי, מ"ד בורא מיני מזונות, בההוא דעביד בול, מ"ד בפ"הא, בההוא דבריר, מ"ד והכל, בההוא דשלוק מ"ד בורא מיני מעדנים, בההוא דטרוף, עד כדון בתחילה, בסוף ר' יונ' בשם ר"ש חסידא אשר ברא מיני מעדנים לעדן בהם נפשו כל חי בא"י על הארץ ועל מעדניה, אמר ר' אבא רבי כשהיה אוכל בשר או ביצה, היה אומר אשר ברא נפשות רבות להחיות בהם נפש כל חי בא"י חי העולמים:
פי' פני משה:
בההיא דעביד בול. בזה שעשה בלול ומעורב האורז עם חמשת המינים וקיי"לן דברכת ה' מינין לא בטלה ואע"פ שמעורב בהן האורז:
בההוא דברור. אם הוא ברור לבדו אינו מברך אלא בפ"הא:
בההוא דשלוק. אם נתבשל ונתמעך מברך שהכל:
בההוא דטריף. כשהוא מטורף בקערה כמי שעושין עם ביצים ועם מיני בשמים ולפי שהרבה מינין מעורבין בו מברך בורא מיני מעדנים:
עד כדון בתחלה. עד כאן לא תנינ' אלא ברכה ראשונה:
בסוף. כלומר אבל בסוף לברכה אחרונה מאי מברך:
ומה שכתבו התוס' שהרבה דברים לא בראם כי אם לתענוג בעלמ' כמו תפוחים וכו', הנה בכל זה אף מאותן שנבראו לתענוג, מצינו שהרבה בני אדם מתפרנסים וניזונים כדי חייהם מהם ודו"ק:
תוס' ד"ה הכוסס חטה וכו' שהרי אפילו בקמחא דחיטי אמרינן (לעיל ל"ו ע"א) וכו' (א) ומיהו בלאחריו יש לספק מאי מברכין אם מברכין על המחי' ועל הכלכלה ומסיים על האדמה ועל פרי האדמה (ב) ור"ת הגיה במחזור שלו וכו' (ג) דלא אשכחן בשום מקום הך ברכה (ולקמן מ"ד) מפרש ברכה א' מעין ג' (ד) וקאמר בה' המינים על הארץ ועל המחיה (ה) ועל ז' המינים על הארץ ועל הפירות וכו' והא דקאמר (לקמן ע"ב) וכל שהוא מין דגן וכו' (ו) ובירושלמי וכו' עכ"ל:
(א) ומיהו בלאחריו יש לספק אם מברכין על המחי' ועל הכלכלה ומסיים על האדמה ועל פרי האדמה. והנה לא נקטו התוס' פתיח' מעין חתימה, דהיינו דיש לספק אם מברכין על האדמה ועל פרי האדמה, ומסיים על האדמה ועל פרי האדמה, ובש"ע סי' ר"ח ס"ד כתבו סתם, וז"ל והתוס' נסתפקו כשכוסס החטה, אם יברך לאחריו ברכה מעין שלוש ועיי"ש בט"ז סק"ז ודו"ק:
ב ור"ת הגי' במחזור שלו וכו'. שכך היה דרכם לכתוב הדינים הנהוגים מענייני איסור והיתר וברכות, במחזורים שהאדם משתמש בכל יום (מעדני יו"ט):
ג דלא אשכחן בשום מקום הך ברכה. ר"ל דלא אשכחן בשום מקום בש"ס ברכה זו, וכעין שכתב במהרש"ל, מביאו בבאר היטב בש"ע א"הע סי' ס"ג סק"ג, בענין ברכת בתולים, שכתב בש"ע, וז"ל יש אומרי' אחר שמצא בתולים מברך בשם ומלכות, אשר צג אגוז בגן עדן וכו', וכתב במהרש"ל דאין מברכין ברכה זו, הואיל ולא הוזכרה ברכה זו בש"ס, והרא"ש כתובות פ"א סט"ו כתב שאפשר שהגאונים תקנוה עיי"ש:
ד וקאמר בה' מיני' וכו'. פי' תבשיל שעשה מה' מינים:
ה ועל ז' המינים וכו'. כלומר משאר שבעת המינים האמורי' בפסוק ואינו מין דגן (רש"י לקמן מ"ד ע"א ד"ה כל שהוא):
ו ובירושלמי יש וכו' עכ"ל, דגרסינן בירושלמי בפ' כיצד מברכין להלכ' א', ר' ירמי' בעי הדין דאכל סולת, מהו למיברכה בסופו, א"ר יוסי והכן לא אכל ר' ירמי' סולת מן יומוי, ולית צורכה דאי לא:
פי' פני משה:
הדין דאכל סולת. העשויה מקליות שדרך לאכלה כך מהו שיהא מברך לאחריה כדמפרש הבעי' לקמן:
והכן לא אכל ר' ירמי' סולת מן יומוי. כלומר להכי לא היה רוצה לאכול הסולת כ"א דוק' בתוך הסעודה מפני שהיה מסופק בברכה שלאחריה וכדמפרש ואזיל מה הוא הספק שלו:
לית צורכה דאי לא, כלומר משום דקא מספקא לי' דאי לא צריך לברך אחריה מעין ג' אלא שיברך אחריה בורא נפשות והילכך היה מונע עצמו מלאכול סולת שלא בתוך הסעודה:
תוס' ד"ה נתן ר"ג רשות וכו' וי"ל (א) דר"ג היה סבור שהיה מברך על כל ז' מינין ג' ברכות וכו' וא"ת לר"ג דאמר ג' ברכות שלמות וכו' אי ס"ל דברכה טעונה כוס (לקמן נ"ב ע"א) א"כ גבא יזמנו וא"כ יזמנו לעולם וכו' ובא מלא לוגמיו עכ"ל:
(א) דר"ג היה סבור שהיה מברך על כל ז' מינין ג' ברכות וכו'. פי' דר"ג היה סבור שיהיה ר' עקיב' מברך על כל ז' מינים ג' ברכות, ורצה לומר כיון שר"ג סובר דבעי בז' מיני' ג' ברכות, ס"ל נמי דמזמן עליהן, והא דאמר אין מזמני' על הפירות, היינו בשאר פרי דאינן מז' מינין, ור' עקיב' דלא בירך אלא ברכה מעין ג' לעצמו דוקא, ולא להוציא אחרים י"ח, דס"ל כדקיי"לן דאין מזמני' על הפירות וכו' (עי' מהרש"א):
ב יזמנו וא"כ. בהגהת הב"ח מוחק ב' תיבות אלו עיי"ש:
ג מלא לוגמיו. עי' תוס' לקמן ל"ט ע"א ד"ה בצר: