אור ברסלב
שפתי חכמים (ברכות) פרק כיצד מברכין › דף לו.

שפתי חכמים (ברכות)· רבי אברהם אבא הרצל

פרק כיצד מברכין · דף לו.

דף לה:

ע"א גמר' יערענו. לפרש"י היינו להשהותו בפיו, ולתוס' היינו כל שתי' שאינה אלא לרפואה, אפילו אינו משהה בפיו, אלא בולעו מיד נקרא ערער:

פשיטא. פי' דבהאי גונ' שנתן שמן הרבה, דשמן הוה עיקר, פשיטא שמ ברך בורא פרי העץ, וקשי' דר' יהוד' אמר שמואל דלעיל ל"ל, ואין לומר דאשמעינן אע"ג, דאישתני, דהא כבר אית' (לקמן ל"ח ע"ב) אע"ג דאישתני אפ"ה מברכין בשלקות בפ"הא, ואי קשי' מאי פריך פשיטא, והלא עיקר דבריהם משמע דאתי לאשמעינן, דשמן אינו קובע ברכה לעצמו כיין (מפרשים). ויש ליישב דהא דשמן אינו קובע ברכה לעצמו, מוכח ממתניתן, דתנן יחוץ "מן "היין, ובאמת בירושלמי דפרקין דייק מדתנן במתניתן חוץ מן היין, מוכח דשמן זית מברך בפ"הע:

דר' יוחנן ושמואל וכו'. ר' "יוחנן ושמואל, שניהם היו תלמידי רבינו הקדוש, וחברים היו (בהקדמ' לרמב"ם ליד החזקה):

אקרא חייא וכו' מברכין שהכל וכו'. אקרא חייא, פי' רך של דקל, כשהוא חי שאינו מבושל, מברכין שהכל, לאפוקי שלוקה דברכתה בורא פרי האדמה (כדלקמן ל"ח ע"ב) בשלמ' כל שתחלתו שהכל וכו' משכחת לה בקרא וכו' (הגרש"ש):

מלח וזמית עביד אינש דשדי לפומי. כעין דלקמן (מ' ע"א) אחר כל אכילתך אכול מלח, וכן (לקמן מ"ד ע"א) כל סעודה שאין בה מלח אינה סעודה:

ר' יהוד' אמר ב"פ האדמ' "פירא הוא. ומ"מ פרי העץ אין מברכין, משום דאילן גופא ארעא הוא (כדלקמן מ' ע"א). ובהלכות גדולות וכן הוא בנוסח כתב יד הכי גרסי' ר' יהוד' אומר בורא פר"הא אוכלא הוא:

שיננא, פי' מחודד בתלמוד, מלשון חץ שנון, וי"א גדול השנים (ערוך):

וכל היכא דלא נטעי אינשי אדעתא דהכי לא מברכין עליה. פי' לא מברכין עליה בפ"הא, אלא מברכין שהכל בתמי', והא צלף דנטעי אדעת' דפריו, ולא אדעת' דעלין ותמרות, ואפ"ה תכן על העלין ועל התמרות אומר בפ"הא:

דשותא. שותא גבי צלף, הוא כמו "קורא גבי דקל (מהרש"ל), ועי' רש"י ד"ה צלף, משמע דשותא קאי על העלין והתמרות:

הרכת' כותי' דשמואל. דעל רך של דקל מברכין שהכל הואיל וסופו להקשות, והטעם מפני דקיי"לן (פסחים פ"ד ע"א) גבי גידין שסופן להקשות, דבתר סוף אזלינן, ואף ר' יוחנן חזר בו לר"ל עיי"ש (מפרשים):

צלף של ערלה בח"ל זורק האביונות ואוכל הקפריסין. והעלין והתמרות פשיטא שאוכל, מדמברך עליהן בפ"הא, וז"ל יור"ד רצ"ד ס"ג, בח"ל האביונות חייבים בערלה, והתמרות והקפריסין פטורי' עכ"ל, ועלין לא נזכרו בש"ע לענין ערלה, וברמב"ם נקט כל' הש"ס, וי"ל משום דסמך על הא דכ' בש"ע אור"ח ר"ב ס"ו, דהתמרות בעלין הם גדלים ועי' בשפ"ח לרש"י ד"ה צלף:

למימר' דאביונות פרי. פי' דאביונות פרי עץ הוא, וקפריסין לא פרי עץ הוה ורמינהו וכו':

על העלין והתמרות אומר בפ"הא. דאילן גופא ארעא הוא:

ר"א אומר צלף מתעשר תמרות ואביונות וקפריסין. ובירושלמי סוף מעשרות מפרש דלר"א אינו מעשר מן האביונות על הקפריסין והתמרות, ולא מהם על האביונות (י"ע:

אימ' בח"ל נמי ניגזר. לזרוק הקפריסין מצלף של ערלה אטו האביונות:

וליעבד מר כב"ש דמקילי טפי. פי' ואף האביונות לאכול מר מצלף של ערלה:

דף ל"ו ע"א רש"י ד"ה דכולהו שלקי. כל מיני ירק שלוק עכ"ל, דבר שנתבשל הרבה יותר מדאי, קרוי' בכ"מ שלוק:

רש"י ד"ה לא יערענו בשמן בשבת. דמשהי לי' בתוך גרונו וכו' מוכח מילת' דלרפואה הוא (א) וחכמים גזרו על כל רפואות הנכרות (ב) משום שחיקת סמנים שהיא מלאכה עכ"ל:

(א) וחכמים גזרו על כל רפואות הנכרות. ודוק' במיחש בעלמ' אמרינן הכי, דז"ל ש"ע שכ"ח ס"א, מי שיש לו מיחש בעלמא, והוא מתחזק והולך כבריא, אסור לעשות לו שום רפואה, ואפילו ע"י עכו"ם, גזירה משום שחיקת סמנים עיי"ש, משא"כ בחולה, וכל שכן בסכנה, עיי"ש כל הסימן, ובבית יוסף שם ריש סימן שכ"ח בשם הר"ן:

ב משום שחיקת סמנים שהיא מלאכה. פי' שהיא בכלל מלאכת טוחן, דז"ל הרמב"ם פ"ח מה' שבת הט"ו, הטוחן כגרוגרת חייב, וכן השוחק תבלין וסמנין במכתשת, ה"ז טוחן וחייב:

רש"י ד"ה דאית לי' הנאה מיני'. לבד הרפואה יש לו הנאת אכילה עכ"ל, פי' הא דאמרו אסור להנות בלא ברכה, לא בהנאת רפואה קאמרי הכי, אלא להנאת אכילה, וכאן מאחר דאית לי' הנאת אכילה, בעי ברכה. ועל ריח שאין לו עיקר, דאין מברך לרמב"ם מפורש בב"י סי' רי"ז ד"ה כ' הרמב"ם (גרש"א):

רש"י ד"ה דאשתני וכו' עכ"ל, צ"ל קודם דיבור זה רש"י ד"ה במלתיה קאי (מהרש"ל):

רש"י ד"ה הכא אית לי' עלויא אחרינא. (א) הלכך יצא מכלל פרי ובא ולכלל דרך אכילתו לא בא אבל השמן מיד בא בשנויו לכלל דרך אכילתו ובא ועיקר הפרי לכך נטעוהו הלכך פרי הוא עכ"ל:

(א) הלכך יצא מכלל פרי. ר"ל פרי האדמה:

ובא ולכלל דרך אכילתו לא בא. י"ל דהאריך רש"י ז"ל, משום דלכאור' נראה דהך "מי "דמי, ר' נחמן השיב כן לרבא, וא"כ לר"נ האיך מברכין על תבשיל של חמשת מיני דגן או פת הבאה בכיסני' בורא מיני מזונות, הא עדיין לא בא לעלויא שלו, שהרי עילוי אחרינא שלו הוא הפת, לכן פרש"י דוק' כשלא בא לדרך אכילתו, כמו קמח, אז מברכין שהכל, משא"כ תבשיל של ה' מיני דגן, הרי בא לדרך אכילתו, שפיר מברך בורא מיני מזונות:

ג ועיקר הפרי לכך נטעוהו. פי' לשמן. וכמו שפרש"י לקמן ל"ח ע"א ד"ה ור' יהושע. וראי' לדבר שהרי התורה כתבה הרבה פעמים דגן ותירוש ויצהר, הרי דתורה קראה לעיקר של זתים "יצהר, וכן כתיב (דברים ח') ארץ זית שמן. ודע ויצהר מענין "צוהר ושרשו צהר, והוא שמן זית (אבן עזרא), וכן (מלכים ב' י"ח ל"ב) ארץ זית יצהר ודבש:

רש"י ד"ה זמית. שלמיר"א (זאלצבריהע בלע"ז) עכ"ל, ובערוך פי' מרק כגון של בשר, דדינו כבשר, ובמהרש"ל פי' מי מלח:

רש"י ד"ה צנון סופו להקשות. שאם אינו (א) תולשו (ב) בעתו הוא מתקשה כעץ עכ"ל:

(א) תולשו. ובשבת קמ"א ע"א ד"ה האי, פרש"י צנון כשבא "לחלצו מקרקע עיי"ש, וכאן נקט רש"י ל' "תלישה גבי צנון ודו"ק:

ב בעתו. צנון הוא עומד בקרקע, ואף כל ימי החורף יכולים לחפור אחריו בקרקע, והוא נשאר בשורשו, ומשם צומח מחדש:

רש"י ד"ה אדעת' דפוגלא. לאכלו כשהוא רך ושמו פוגלא עכ"ל, כדאית' (שבת קמ"א ע"א) רש"י ד"ה האי פוגלא, פרש"י פוגלא צנון, ועיין מדרש רבה (בראשית פ' ס"ח) הנה משמני הארץ וגו', שמיניא דארעא שרי עקר פוגלין רברבין ושתל דקיקין (ועי' ערוך):

רש"י ד"ה צלף. מין עץ עכ"ל, (קאפפערבוים בלע"ז), וז"ל אור"ח ר"ב ס"ו צלף מין אילן, שעלין שלו ראוין לאכילה, ויש בעלין כמין תמרים, אביונות הוא הפרי מהצלף, וקפריסין הן הקליפה שסביב הפרי, כקליפת האגוזים, על העלין ועל התמרות ועל הקפריסין מברך בפ"הא, ועל האביונות שהם עיקר הפרי הנקרא (בעערע בלע"ז) בפ"הע עכ"ל. וקפריסין נקראין ג"כ נצא דפרחא, ואביונות נקראין ג"כ בוטיתא (ערוך) ועיין רש"י לקמן ע"ב ד"ה והנץ שלו:

רש"י ד"ה אדעת' דפרחא. שם פריו עכ"ל, ולקמן (עמוד ב') אית' לפרחא דבוטית"ק ופי' מהרש"ל לקפריסין של האביונות עיי"ש, הרי דפרחא הוא שם הקפריסין די"ל דמ"מ אין סתירה מפי' מהרש"ל לפרש"י, די"ל דבכלל פריו הוי קפריסין ואביונות, ואף אדעת' דקפריסין נטעי, ועיין בשפ"ח לקמן ע"ב לגמר' ד"ה לפרחא:

רש"י ד"ה ערלה בח"ל. מדברי סופרים הוא עכ"ל, ועיין קידושין ל"ט ע"ב, וכן פסק ביור"ד רצ"ד ס"ח כשיטות הרמב"ם, דערלה בח"ל הלכה למשה מסיני עיי"ש, ורש"י גופ' פי' קידושין ל"ז ע"א ד"ה חוץ, הערלה הלכה וכלאים מדברי סופרים עיי"ש, וכבר עמד בזה בס' פני יהושע ובצל"ח, וכתב פ"י ליישב פרש"י, דסוגי' דשמעתין הכריחו לפרש כן, מדאמרינן בסמוך אבל גבי ערלה דבארץ מדאוריית' וכו', משמע דבח"ל לא הוה אלא מדרבנן וכו' עיי"ש באריכות:

רש"י ד"ה גבי מעשר וכו' שהתורה לא חייבה לעשר אלא דגן ותירוש ויצהר עכ"ל, כך הוא שיטות רש"י ז"ל, דמעשר אילן דרבנן, ועי' ברמב"ם בפ"ב מה' תרומות ה"א, ובכסף משנה ובמשנה למלך כתבו מזה באריכות, דרמב"ם ס"ל מעשר כל אילנות דאוריית', ורש"י ותוס' ס"ל דרבנן עיי"ש. ודע דבמעשר ראשון לא נזכר בקרא יצהר, רק דגן ויקב, שהרי פרשת מעשר ראשון הוא (במדבר י"ח כ"ו כ"ז) ועיי"ש בפרש"י וכמלאה מן היקב, כתרומת תירוש ויצהר, ועי' רש"י ותוס' (ר"ה י"ב ע"ב) ד"ה התבואה, שכתבו התוס' הזתים דהיינו יצהר, הוי בכלל "תבואת "יקב עיי"ש ודו"ק:

רש"י ד"ה מ"מ לב"ש הוה ליה ספק ערלה וכו' שאף (א) הפרי עצמו מותר בח"ל (ב) דהא בארץ ספק הוא ותנן ספק ערלה וכו' עכ"ל:

(א) הפרי עצמו וכו'. פי' האביונות עצמן מותר:

ב דהא בארץ ספק הוא. פי' דהא ב"ש ספוקי מספקא להו בצלף ועבדי הכא לחומר' והכא לחומר'.

והנה הצלף הוא רק ספק מחמת חסרון ידיעה, שלא ידע ב"ש להכריע אי מין אילן הוא או מין ירק, וחסרון ידיעה לא ספק מיקרי, כמבואר בש"ך יור"ד סי' נ"ה סק"ד, ובכללי ספק ספיק' בקצרה סי' ל"ד עיי"ש, וא"כ אינו דומ' ספק זה של צלף, למתניתן דסוף מס' ערלה, ספק ערלה בא"י אסור וכול', דהתם הספק הוא שאינו יודע אי הוא מן אילן כזה, שהוא עדיין בתוך ג' שנים שחייב בערלה או לא ודו"ק:

רש"י ד"ה בסורי'. ארם צובה שכבש דוד והוסיפ' על גבול ארץ ישראל עכ"ל, ובגיטין ח' ע"ב פרש"י שכבשה דוד הע"ה לצרכו עיי"ש:

רש"י ד"ה ובח"ל. (א) הלוקח מן "החשוד על הערלה ויודע הוא שיש בפרדסו ובא זקנות ונטיעות עכ"ל:

(א) הלוקח מן "החשוד וכו'. ולקמן ע"ב פרש"י ובלבד שלא יראנו "החבר וכו', עי' בקידושין ל"ח ע"ב, פרש"י ד"ה יורד ולוקח מן הנכרי עיי"ש, וכן פי' רבינו עובדי' ור"ש ודו"ק:

ב זקנות וכו'. "זקנות מיקרי' כשכבר עברה עליה' שנות ערלה של ג' שנים, "ונטיעות מיקרי "ילדות שעדיין לא עברה עליה' שנות הערלה. ובשביעית פ"א מ"ח עד אימתי נקראו נטיעות, ראב"ע אומר עד שיחולו, ר' יהושע אומר בת ז' שנים, רע"א נטיע' כשמה עיי"ש, ועיין ערלה פ"א מ"ו נטיעה של ערלה שנתערבו בנטיעות וכו' ודו"ק:

תוס' ד"ה קמח' דחיטי. נראה וכו' מיירי בקמחא (א) שקורין אישקלא"טיר או בקמח שעושין (ב) משבולת שועל שמיבשין בתנור עכ"ל:

(א) שקורין אישקלא"טור. הוא קמח שלא נטחן דק דק כל כך, ויש בו עדיין טעם חטים וראוי לאכול בזה הענין (הרא"ש), ולר' נחמן הואיל ואשתני מברכין שהכל (מהרש"א), אבל קמח וכו' שמתיבשין בתנור, קמח זה נטחן לגמרי, אלא לפי שנתיבש בתנור והוא קמח של קליות ראוי' לאכלו כשהוא קמח (טור ר"ח):

ב משבולת שועל. לאו דוקי, דהא שבולת שועל מין שעורים, והכא קאמר קימחא דחיטי, למעוטי דשערי (מלא הרועים):

תוס' ד"ה לא נטעי אינשי אדעת' דקור' וכו' וא"כ אותן לולבי גפנים דלא נטעי אינשי אדעת' דהכי מברכין עלי' שהכל וכו' עכ"ל, עי' לקמן נ"ה ע"א "לולבי גפנים, פרש"י (וידי"ליש רוטהען בלע"ז), ואין אותן שהענבים גדלים עליהם, אלא הן אותם הפיצולין הגדלים בגפנים וסובבים את עצמן, עיין רש"י (שבת פ"א ע"א), ואע"ג שמביאין לאדם לידי תחתניות (לקמן כ"ה ע"א), (ולעיל ל"ה ע"ב) אית' דעל דבר המזיק א"צ לברך עיי"ש, מ"מ על לולבי גפנים מברך שהכל:

תוכן העניינים

שפתי חכמים (ברכות)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה