אור ברסלב
שפתי חכמים (ברכות) פרק כיצד מברכין › דף לה:

שפתי חכמים (ברכות)· רבי אברהם אבא הרצל

פרק כיצד מברכין · דף לה:

דף לה.

ע"ב גמר' כל הנהנה מע"הז בלא ברכה כאילו גוזל לקב"ה ולכנ"י, שנאמר גוזל אביו ואמו וכו'. כאן דרש' הקרא לענין "נהנה "בלא "ברכה, ורש"י פי' שם (משלי כ"ח כ"ד) "המחטיא "את הרבים גוזל הקב"ה שמפריד ממנו בניו וגוזל מהם טובה עכ"ל, אבל רש"י סנהדרין ק"ב ע"א ד"ה אין אביו אלא הקב"ה, פרש"י ואין גזילה כלפי מעלה וכלפי כנסת ישראל, אלא זו בלבד, שמונע מלברך כנסת ישראל הוא גוזל לקב"ה וכו', ועיין היטב בפרש"י ודו"ק:

ואין אמו אלא כנ"י וכו' ואל תטוש תורת אמך. ושם (משלי א' ח') פרש"י אמך, אומתך כנסת ישראל, כמו (יחזקאל י"ט) מה אמך לביאה עיי"ש. ובמהרש"א מפרש, דהרמז אמך, זו כנסת ישראל, כמספר "ישראל" שנמטרי' תקמ"א, וכן אמך" גמטרי' תקמ"א, שהכ"ף פשוטה, הוא ת"ק במנצפ"ך עכ"ל:

כנסת ישראל. פי' אומה ישראלית בכללה (ר"י):

חבר הוא לאיש משחית וכו' חבר הוא לירבעם בן נבט וכו'. פי' ששאר חוטא דבידו לשוב בתשובה, אין להקרא אותו "לאיש "משחית, דשמא ישוב בתשובה, וגדול בעל תשובה וכו', משא"כ ירבעם החטיא את הרבים דאין מספיקין בידו לעשות תשובה (אבות פ"ה מי"ח), נקרא "איש משחית:

כתיב ולקחתי דגני ואספת דגנך. דגני אדגנך פריך (מפרשים):

וכתיב ואספת דגנך לא קשי' כאן בזמן שישראל עושין רצונו של מקום. י"ל דאית' במדרש רבה פ' אמור, כשבני אדם אינן זוכין לגשמים, אז גשמים יורדין בזכות הבהמה, לפי שהכפירים שואגים לטרף ולבקש מאל אכלם, שאם אדם חטא בהמה מה חטאה, ובזכות הבהמה, בני אדם מתפרנסים, דכתיב "אדם "ובהמה "תושיע "ה', אדם בזכות בהמה עיי"ש, והיינו דכתיב אם בחוקותי תלכו וגו', אז ונתתי גשמיכם בעתם, ג"שמיכם דייק', ולא יהיו גשמי בהמה (שמעתי). ומכאן י"ל (ישעי' א' ג') "ידע "שור קנהו "וחמור "אבוס "בעליו, ר"ל השור והחמור יודעים ומכירים, שזה שקנה אותם, הוא אדוניהם, ותמיד הם עומדים על אבוס בעליהם, ומשל בעליהם הם אוכלים, אבל ישראל "לא "ידע עמי "לא "התבונן, שפעמים הדבר להיפך, שהשור והחמור נותני' לאדוניהם לאכול, והאדון עומד ואוכל באבוס השור והחמור, כגון שאדם בזכות בהמה תושיע ה' לתת אכלם בעתו. והיינו דמשני הש"ס בזמן שישראל עושין רצונו של מקום, אז ואספת דגנך דייק', ולא יהי' דגן שצמח בזכות הבהמה, אלא שצמח לך בזכותך. ויש עוד מדרגה למעלה מזה, דלא שצמח לו לבדו בזכותו, אלא שעושה כ"כ רצונו של מקום שאף אחרים מתפרנסים בזכותו, ולמדרגה זו מלאכתו נעשית ע"י אחרים, שנאמר ועמדו זרים ורעו צאנכם, והוא מצד מדה כנגד מדה, לפי שאחרים מתפרנסים בזכותו, ולפי"ז מבואר בזה תירוצו של תוס' ד"ה כאן, דאין כאן סתירה מהך דהכא להא דלקמן:

אמר אביי הרבה עשו כר' ישמעאל ועלתה בידם וכו'. וכעין זה נהג אביי מנהג דרך ארץ, שעסק בתורה ובגמ"ח כדאית' (ר"ה י"ח ע"א):

א"ל רבא לרבנן במטותא מינייכו וכו'. י"ל לפי שרבא הקפיד בהפסקות מתורה אפילו לתפלה, כדאית' (שבת י' ע"א) רבא חזייה לר' המנונא דקא מאריך בצלותי' אמר מניחין חיי עולם ועוסקין בחיי שעה עיי"ש, לכן היה צריך להזהיר לתלמידיו כאן בדבר זה:

אמר רבה וכו' משום ר' יהוד' ב"ר אלעאי בא וראה שלא כדורות הראשונים דורות האחרונים וכו'. י"ל לפי מה שכתב הרא"ש כתובות דף י"ז פ"ב סימן ה', ר' יהוד' בר אלעאי תורתו אומנתו היה, ולא היה לו עסק אחר אלא ת"ת עיי"ש, וכעין זה אית' באבות דר' נתן פכ"ח, ר"י בר אלעאי אומר כל העושה ד"ת עיקר וד"א טפל, עושין אותו עיקר בעו"הז, דרך ארץ עיקר וד"ת טפל, עושין אותו טפל בעו"הז, ולפי"ז היינו דשפיר הוכיח ר' יהוד' בר אלעאי לאנשי דורו, דורות ראשונים עשו תורתן עיקר ומלאכתן טפל זו וזו נתקיימו בידן וכו':

טרקסמון. פי' שער (תוס' גיטין פ"א), א"נ דרך הכבושה מחוץ ליכנס לפנים והוא ל' יון (רש"י שם):

אשתני לברכה. פי' לברכת עילו יא, דהיינו לברכה שהיא פרטיות, דברכת פרי הגפן, היא פרטיות נגד פרי העץ, כדאית' גבי פרי האדמה נגד ברכת שהכל (עיין צל"ח לקמן ל"ו ע"א לרש"י ד"ה דאשתני וגרע, ועי' בשפ"ח לריש פרקין):

והרי שמן. היינו שמן זית, דאשתני לעלויא, דהא עיקר הפרי לשמן נטעוהו כפרש"י לקמן ל"ו ע"א ד"ה הכא. ובנוסח כתב יד גרס' והרי שמן זית:

ולא אשתני לברכה דא"ר יהוד' וכו' ור' יוחנן שמן זית מברכין עליו בפ"הע. והא דהבי' מר' יוחנן ולא הביא ממשנה גופ', דתנן חוץ מן היין בלבד, ש"מ דשמן לא אשתני לברכה, די"ל לפי שר' יוחנן אמר בפירש שמן זית מברכין בפ"הע, משא"כ על מתני תן איכ' למימר, דא"ר יוחנן גופא אין למדין מן הכללות, אפילו במקום שנאמר בו חוץ (קדושין ל"ד ע"א):

באומר כל הזן עלי. פי' דהפרש יש בין זן ובין מזון, כי "זן הוא הפועל, כמו הזן את הכל, "ומזון, מפועל שם הוסיף מ"ם כמו משכן מקדש וכו', וחמשת המינים הם בעלי שם, שעיקר המזון מהם (ר"י):

דנגרריה ללבי'. פי' גורר ומביא תאוה לאכול (טור אור"ח תע"א). ובערוך ערך גרד ז"ל דגריד, מחלישו ומרעיבו ונותן לו תאות המאכל עיי"ש, ולפי שהלב הוא החומד, שייך שפיר הל' דנגרריה ללביה. ולפי"ז היינו דכתיב שביע' בלב (בראשית י"ח ה') וסעדו לבכם עיי"ש בפרש"י, וכן (תהלים ק"ג) ולחם לבב אנוש יסעד, ר"ל הלב יסעד ואינו מתאוה ואינו חומד עוד:

וניכול מצה "טפי. משמע דמצוה לאכול מצה "טפי, ובש"ע סי' תע"א כתב כדי שיאכל מצה "לתיאבון עיי"ש, די"ל כשאוכל מצה לתיאבון ודאי אוכל טפי, ודא ודא אחת היא. והטעם כמו שכתבתי בשפ"ח לקמן ל"ט ע"ב לרש"י ד"ה, אכולה שירותא עיי"ש:

א"ל לכשיבוא אליהו ויאמר אי הויא קביעותא וכו'. פי' דעכשיו אין בידינו להכריע בדבר. ואפשר מדכתיב "ואכלת ושבעת וברכת וגו', והנה כ"ז שאדם מרבה לאכול, הוא נשבע יותר, משא"כ ביין הוא להיפך, פורתא סעיד, טובא גריר, ואין מסתבר דעל שתיית מעט יברך בר"המז, ועל שתיית הרבה לא יברך, הלא חיובו להיכן הלך, לכן אין בידינו להכריע:

אילימ' דקא שתי לי' אזוקי מזיק לי' וכו'. ואינו מברך כלל (ש"ע ר"ב ס"ד), שאין זה דרך הנאה (מעדני יו"ט). וברמב"ם פ"ח מה' ברכות ה"ב כתב כששותה שמן בעצמו מברך שהכל וכו', וכבר הקשו עליו נושאי כליו עיי"ש:

הסך שמן של תרומה משלם הקרן ומשלם החומש. ואע"ג דכתיב כי "יאכל קדש, אפ"ה מחייב אסיכה, דסיכה בכלל שתי', דכתיב ותבוא כמים בקרבו וכשמן בעצמותיו, ושתי' בכלל אכילה, ואין זו דרשה גמור', רק אסמכת' היא, אלא לענין תשלומי' חומש, כח ביד חכמים לחייבו לשלם (תוס' יו"ט תרומות פ"ו מ"א), והיינו טעמ' דאינו מברך אסיכה:

ומשלם החומש. היינו שהחלק החמישית יהי' תוס' על הקרן כר' יאשי' בב"מ דף נ"ד (התורה והמצוה):

דקא שתי לי' ע"י אניגרון. פי' ואית' בירושלמי בפ"ב דמעשר שני ה"א, שמן אין דרכו לשתות כ"א ע"י הנגרון (י"ע). וז"ל ש"ע ר"ב ס"ד, אם שתה שמן זית מעורב עם מי סלקיא, הנקרא אניגרון, שאז אינו מזיק, אדרבה הוא מועיל לגרון, אם הוא חושש בגרונו, הוה לי' שמן עיקר, ומברך עליו בפ"הע, ואם אינו מתכוון לרפואה, אלא לאכילה, הוי לי' אניגרון עיקר, ואינו מברך אלא אניגרון ברכת שהכל רמ"א), ובמ"א כתב שמברך בפ"הא:

דף ל"ה ע"ב רש"י ד"ה גוזל להקב"ה. את ברכתו עכ"ל, בדרך דרש י"ל שגוזל את הברכה שהיה הקב"ה מברך לישראל, אם היה מברך על הנאתו, ואת הברכה זה שמתאוה לה אבינו שבשמים, גוזל להקב"ה, והיינו שפרש"י שם (משלי כ"ח כ"ה) גוזל להקב"ה שמפריד ממנו בניו, וזה ג"כ מה שפרש"י (סנהדרין ק"ב ע"א) שמונע מלברך כנסת ישראל הוא גוזל להקב"ה, ועיין שפ"ח לגמר' ד"ה כל הנהנה:

רש"י ד"ה לכנסת ישראל. "שכשחטאו הפירות לוקין עכ"ל, ויש גורסי' "כשחוטאין הפירות לוקין. וכ' במהרש"א כי הברכה מוריד טעם ושפע וברכה לפירות שמברכין עליהן עיי"ש. ומכאן י"ל טעם לדברי מ"א סי' קס"ט סק"ו, במי שיודע בעני שאינו מברך, לא יתן לו אפילו כדי לקיים מצות צדקה עיי"ש, די"ל דמאחר שעני זה אינו מברך, א"כ נכסי ב"הב לוקין, ולא יהי' לב"הב הזה ליתן צדקה, וא"כ סוף סוף יתבטל מצות צדקה, לכן טוב שיתבטל מצות צדקה עכשיו, כשעני זה עדיין לא חטא להנות בלא ברכה:

רש"י ד"ה הנהג בהם. עם דברי תורה עכ"ל, בדרך דרש י"ל כמו שאתה מקיים ואספת דגנך בשמחה, ואין אתה מניח מלאסוף דגנך, כך הנהג בהם בדברי תורה מנהג דרך ארץ, ומשם תלמד, וכעין דכתיב (משלי ב') אם תבקשנה ככסף וכמטמונים תחפשנה אז תבין יראת ה', (וכעין שפי' דברים כ"ד כ"ה עיי"ש), ועלה קאמר ר"ש בן יוחי לשיטתי' שהיה מבני עלי', "אפשר "אדם "חורש "בשעת "חרישה וכו', פי' שלא תהי' תורה אלא כחורש או אפילו כקוצר ודש וזורה בתמי', דא"כ "תורה "מה "תהי' "עליה, פי' איזה מעלה של אהבה יהי' אז לתורה, ומשלי רק בעובד מיראה קאי:

רש"י ד"ה מנהג דרך ארץ. שאם תבוא לידי צורך הבריות סופך ליבטל מד"ת עכ"ל, דאם אין קמח אין תורה. א"ג שאם צריך למחזיק תורה, אז יטול המחזיק, חצי שכר תורתו (כרמ"א יור"ד רמ"ו ס"א). ועל דרך דרש זה י"ל לפי שנאמר "לא "ימוש "ס"ת "הזה "מפיך, "יכול פי' דיכול להיות ממש אדברים ככתבן, שכל התורה שלמדת שלך היא, דלכן ת"ל "ואספת "דגנך, ולא תצטרך למחזיק תורה וכו':

רש"י ד"ה יומי ניסן. ימי הקציר עכ"ל, פי' דלאו חודש ניסן קאמר, אלא מימי תקופת ניסן, שהוא ימי הקציר של שעורין וחיטי", וכן ביומי תשרי, מיומי תקופת תשרי קאמר (מ"א):

רש"י ד"ה ביומי תשרי. דריכת הגיתות והבדים עכ"ל, וכן הוא זמן חרישה וזריעה (מ"א). ועי' תוס' ב"ב כ"ח ע"א ד"ה חזקת, שכתבו שכל העולם דורכים בזמן לקיטה, אבל יש בני אדם שמצניעים לכל השנה ודורכים מעט מעט עכ"ל, ולפי"ז י"ל היינו דא"ל רבא לתלמידיו, שיהיו קוצרים ודשים ודורכים, בזמן הקצירה ודישה ודריכה, ולא יהיו מצניעים לכולה שתא מעט מעט, כי היכי דלא תטרדו במזונייכו כולה שתא:

רש"י ד"ה אין הטבל מתחייב במעשר. מן התורה, אבל אכילת קבע אסור לאכול מדרבנן עכ"ל, ועיין בביצה ל"ה ע"א, וברמב"ם פ"ו מה' מעשר ה"ג, ועיי' תוס' ד"ה דרך, והענין מבואר בתפארת ישראל מעשרות פ"א סי' נ"ג דז"ל, ג' פרקים יש לחיוב המעשרות וסימנך שעינ"ק, א) "עונת "המעשר, כדאית' בפרקן דכולן אם תלשן קודם לעונה שנזכר בכל א' וא' פטור ממעשרות, ב) "נגמר "מלאכתן, דאם תלשן אחר עונת המעשר הנ"ל, מותר לאכול מהן עראי עד שיגמר מלאכתן, כפי המבואר בכל א' וא' בפרקן, והיינו גרנן למעשרות, וכשנגמר מלאכתן וכו' גם ארעי אסור לאכול מהן, ג) "קבע "למעשר, דאם אינו רוצה למוכרן בשוק אלא להוליכן לביתו אז גם אחר שנגמר מלאכתן מותר לאכול מהן עראי עד שיוקבע למעשר, ע"י א' מז' דברים, וסימנך 'כ'ש'מ'ח"ת א"ם, "כבוש "שבת "מקח "חצר "תרומה "אור "מלח, ומיהו כל ז' דברים הללו קובעין רק מדרבנן, ומן התורה לא הוקבע לתרומ' ולמעשר רק כשהכניסו לביתו ממש, וכשאכל טבל אח"כ לוקה, אפילו כשאכל רק כזית עראי עכ"ל:

רש"י ד"ה זית איקרי. והוה לי' בורא פרי הפרי שהפרי קרוי זית וכו' עכ"ל, רצה לומר שהפרי של הזית, הוא השמן, וזהו נעשה ע"י אדם שסוחט הזיתים ועשאן שמן (מלא הרועים). ומה שפרש"י ואין זו בריאת שמים כי בידי אדם הוא בריאה זו, עיין רש"י לקמן ל"ט ע"א ד"ה אגור בתוכו, שהשמן מזומן לצאת מן הזית, ואגור בתוכו כמשקה בענבים ולא נבלע בפרי כמשקה תפוחים עיי"ש, משמע קצת דשמן ויין לא הוה כ"כ בידי אדם. ועיין ברא"ש קו' הרר"א ממיץ. ועי' בברכת הפת המוציא לחם מן הארץ, הא הלחם ג"כ נעשה בידי אדם ודו"ק:

רש"י ד"ה אי הכי. (א) דזיין וסעיד מזון הוא וניברך עלי' ג' ברכות (ב) ואנן אמרינן (לקמן ל"ז ע"א) כל שהוא מז' המינין ולא מין דגן חכ"א ברכה אחת עכ"ל:

(א) דזיין וסעיד. רש"י נקט תרתי זיין "וסעיד, ובגמר' נקט "סעיד בלבד ודו"ק:

ב ואנן אמרינן לקמן וכו' חכ"א ברכה אחת. ויש לדקדק הא הש"ס (לקמן מ"ד ע"א) מפרש דחכמים ילפי לה מקרא, דארץ הפסיק הענין, ופרש"י שם ואכלת ושבעת וברכת "אלחם בלבד קאי, ולא על כל ז' מיני' עיי"ש, וא"כ מאי משני הש"ס לא קבעי אינשי סעוד' עלוי', והא אפילו קבע אינשי סעודתי' עלי', האיך יברך ג' ברכות, הא התורה לא כתב לה ג' ברכות, ועי' רש"י לעיל ע"א ד"ה שבעת ובשפ"ח שם ודו"ק:

רש"י ד"ה אוזוקי מזיק, לגופיה ואין זו אכילה שטעונה ברכה דגבי ברכה ואכלת כתיב עכ"ל, פי' כמו גבי חומש, דכתיב "כי שיאכל "קדש, ודרשינן פרט מי שאוכל תרומה שמזיק לו, שפטור מתשלומי חומש, וא"כ הכי נמי גבי ברכה, דכתיב "ואכלת "ושבעת "וברכת, נימא פרט למזיק, שפטור מברכה. ודע דמכאן ג"כ משמע שרש"י ס"ל ברכה א' מעין ג' הוה מדאוריית', דאכלת ושבעת וברכת אכולה ז' מינים קאי, דאל"כ האי ואכלת אין מקום בפרש"י כאן, אלא דכל הנהנה מעו"הז בלא ברכה, וכאן לא נהנה, אלא ואכלת אכולהו קאי, וברכה לפניו ידעינן מכח ק"וח כשהוא שבע מברך כשהוא רעב לא כ"ש, ועכ"פ ק"וח מדרבנן הוא, ולכן כתב רש"י דלאו אכילה מיקרי, וליכ' ג"כ ק"וח (ר"י):

רש"י ד"ה משלם את הקרן. כשאר מזיק את חבירו בממונו עכ"ל, פי' כמו שאר מזיק חבירו צריך לשלם "מעידיות שבנכסיו כל הנזק (חושן משפט שפ"ט ס"ב), הכי נמי:

רש"י ד"ה ואין משלם חומש. דגבי חומש אכילה כתיב ואיש כי יאכל קדש בשגגה וכו' פרט למזיק עכ"ל, עיין (יומא פ' ע"ב) שפרש"י שם פרט למזיק את "התרומה, אבל ברמב"ם פ"י מה' תרומה הי"א כתב ולא שיזיק את "עצמו, ועי' רמב"ם שם הלכה י' ודו"ק. ורמז לדבר "יאכל "קדש עם הכולל, בגמטרי' כמנין "פרט למזק":

רש"י ד"ה ע"י אניגרון. מין מאכל הוא (א) ונותנין לתוכו שמן (ב) ושנוי במשנה בכמה מקומות עכ"ל:

(א) ונותנין לתוכו שמן. ורש"י בעצמו ובכבודו ז"ל פי' עוד באופנים אחרים, דז"ל רש"י שבועות כ"ג ע"א ד"ה ודילמ' ע"י אניגרון שהוא מין מאכל כדתני' בתוספת' דביצה הביאו לפניו אניגרון ואכסיגרון ועליהן "פילפלין שחוקות ורגילין לתת לתוכן "יין כדתני' בתוספת' דדמאי או תרומות יין לתוך אניגרין ואכסיגרון. וז"ל רש"י יומא ע"ו ע"א אניגרון מין מאכל שנותנין בו יין, ובכמה מקומות שנינו "בתוספת' אניגרון ואכסגרון שנותנין בו "יין "ושמן. ובערוך פי' אניגרון הוא תבשיל של מרק עשוי מיין מעורב בציר דגים:

ב ושנוי במשנה וכו'. פי' במשנת ר' חייא ור' אושעי' דהיינו בתוספתא ובבריית' אבל לא במשנה (ר"י עמדין):

רש"י ד"ה מיא דסלקא. מים דשלקו בהן תרדין עכ"ל, תרדין בליטי"ש בלע"ז (ערוך ערך הרת). סילקא, פי' בערוך (ערך אכסגרין) בלע"ז בליטי"ן, ובלשון יוני הוא ציר מעורב בחומץ עיי"ש:

תוס' ד"ה כאן בזמן שישראל עושין רצונו של מקום. נאמר ואספת דגנך וא"ת וכו' וי"ל (א) דמיירי ודאי שעושין רצונו (ב) אבל אין עושין רצונו כ"כ דאינן צדיקי' גמורים ועוד י"ל (ג) דפליג לי' אהא דלקמן שבא לפרש מה בין עושין ואין עושין והכא בעושי' ואין עושי' כי הדדי נינהו עכ"ל:

א דמיירי ודאי שעושין וכו' אלא דאינן צדיקי' גמורי'. ואע"ג דאספת דגנך דכתיב בפ' והיה אם שמוע וגו' כתיב בה "לאהבה "את "ה' וגו', מ"מ מדכתיב רק "בכל "לבבכם "ובכל "נפשכם, ולא כתיב "בכל "מאדכם, כדכתיב בפ' שמע משמע דאינן צדיקים גמורי' (הג' הש"ס ר"י עמדין):

ב אבל אין עושין כ"כ דאינן צדיקי' גמורין. דשלש כיתות יש, וכעין זה אית' (יומא ע"ה ע"א) כתיב וברדה הטל על המחנה לילה ירד המן עליו, וכתיב יצאו העם ולקטו, וכתיב שטו העם ולקטו, הא כיצד, "צדיקים ירד על פתח בתיהם, ובינונים יצאו ולקטו, רשעים שטו ולקטו וכו' עיי"ש, ודומ' לג' פסוקים דהכא:

ג דפליג לי' אהא דלקמן וכו'. פי' דר"ח בר פפא ודאי מחלק בין עושין רצונו של מקום, לאין עושין, אלא לבין עושין מלאכת עצמן, או אחרי'. עושין מלאכתן, או שהן עושין מלאכת אחרים, לא מחלק לה במילת' דר' חנינא בר פפא, כדמחלק לקמן במילת' דר"ש בן יוחי (מהרש"א):

תוס' ד"ה דרך טרקסמון וכו' כדמשמע (בנדה מ"ז) וכן מוכח בפ' המביא עכ"ל, ואע"ג דמשניות הם בס' זרעים, ציין התוס' מקומות אלו שבש"ס, שכך דרכם לציין למקום שהכל רגילים בו, ובתלמוד הכל בקיאים בו (צל"ח):

תוס' ד"ה טובא גריר. מכאן משמע וכו' מן המנחה ולמעלה וכו' ואם רוצה לשתות צריך לשתות הרבה דטוב' מגרר גריר עכ"ל, ומדברי המגן אברהם סי' תע"א סק"ד משמע דב' כוסות מיקרי טובא עיי"ש:

תוכן העניינים

שפתי חכמים (ברכות)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה