אור ברסלב
שפתי חכמים (ברכות) פרק כיצד מברכין › דף לה.

שפתי חכמים (ברכות)· רבי אברהם אבא הרצל

פרק כיצד מברכין · דף לה.

פרק כיצד מברכין

ע"א גמר' על פירות האילן וכו'. עי' משנה (ר"ה ט"ז ע"א) בד' פרקים העולם נידון, בעצרת על פירות האילן, ומדקדק בזוה"ק פ' ויחי דף רכ"ו ע"ב, וז"ל פירות "האילן, פירות "האילנות מבעי לי' וכו' עיי"ש, והנה במתניתן דהכא ג"כ יש לדקדק, פירות "האילנות מבעי לי', ובפרט שנקט בסיפ', ועל הירקות הוא אומר, ולא תנא על הירק אומר, ועי' בפי' המשניות לרמב"ם ודו"ק:

חוץ מן היין שעל היין אומר בפ"הג. והא דלא הזכיר ג"כ ברכת הטוב והמטיב, שמברך אשינוי יין בלבד, ולא אשינוי לחם ובשר, שהטעם שביין אית בי' תרתי דסעיד ומשמח, כתוס' לקמן נ"ט ע"ב ד"ה הטוב, די"ל לפי שברכת הטוב והמטיב מצינו ג"כ בשמועה טובה, שהיא טובה לו ולאחרים (כש"ע רכ"ב ס"א), לכן לא נקט לה:

שעל היין אומר בפ"הג. אפילו בעודו תוסס כגון שסחט אשכול ענבים (ד"ח):

ועל פירות הארץ אומר בפ"הא חוץ מן הפת וכו'. והא דלא תנא ג"כ חוץ מפת הבאה בכיסנין, שמברך בורא "מיני "מזונות, וכן תבשיל שהוא מה' מינים (כדלקמן מ"ד ע"א), ובפרט לדברי התוס' שם ד"ה על העץ, דמשמע דברכת בורא מיני מזונות, ועל המחי', תקנו ג"כ משום חשיבותו עיי"ש, די"ל משום דאי אכל ממנו שיעור שאחרים קובעין עליו, מברך המוציא (ש"ע קס"ח ס"ו), וא"כ הוי בכלל חוץ מן הפת שמברך המוציא. ובצל"ח בד"ה אר"י א"ש תירוץ דמשנתינו לא תנא אלא דבר שקובע ברכה פרטיות לעצמו, משא"כ ב"מ מזונות מיקרי קצת ברכה כוללית שכולל כל חמשת המינים עיי"ש:

חוץ מן הפת. ודוק' פת מחמשת מיני דגן (ר"י):

מכאן א"ר עקיב' וכו'. ויש מקשים מאחר שדרשינן ממקרא, וא"כ עקיב' מנאי חידוש, וכן שמעתי לדקדק מאד"ור הגאון המובהק מהו"ר נתן בנימין זצ"ל רב"ד דפה, עי' בשפ"ח (לעיל י"א ע"א) לגמר' ד"ה בשבתך, וגם כאן י"ל קצת בדרך זה, ועי' בצל"ח שתירץ למה נקט ר' עקיב' ברכ' לפני' בלבד:

מנין שאין אומרים שירה אלא על היין שנאמר ותאמר להם הגפן וגו'. והא דא"א שירה "אלא על היין מנין, די"ל דמוכח מדלא כתיב התם (בשופטים ט') משמח אלקים ואנשים אלא ביין, אבל בזית כתיב, ויאמר להם הזית החדלתי את דשני אשר בי יכבדו אלקים ואנשים וגו', ובתאנה כתיב, ותאמר להם התאנה החדלתי את מתקי ואת תנובתי הטובה עיי"ש (ובשפ"ח לקמן מ"א ע"א לרש"י ד"ה ופליגי שם העתקתי מפסוקים הללו עיי"ש). ודע הא דכתיב בזית "אשר "בי "יכבדו "אלקים "ואנשים, ג"כ איכ' למידרש כמו שדרש כאן ביין, אם אנשים מכבדים בו, שיושבין ורואין לאורה, והיא להם במקום שומן, אלקים במה מכבד, אלא לפי שאין מדליקין במגורה במקדש, וכן למנחות, אלא שמן זית:

נטעי רבעי. כל דבר נטיעה הוי בדין רבעי כדלקמן, והא דכתיב (דברים כ' ו') ומי האיש אשר נטע כרם ולא חיללו, י"ל לאו דוק' כרס, אלא אף על האילנות חוזר ממלחמה (תוס' הרא"ש). ודע דל' רבעי מפורש במס' פרה פ"א מ"א, כיוצא בו א"ל לר' יהושע כרם רבעי, מאי ל' "רבעי, אמר בן עזאי אני אפרש, אם אומר "רביעי לאחרים במנין כשיש ד' כרמים שייך לומר על האחרון שהוא "רביעי "לאחרים, אבל כשאתה אומר "רבעי משמע כרם בן ד' שנים עיי"ש:

ר' חייא ור"ש ברבי, ר' חייא הוא ר' חייא הבבלי מתלמידי רבינו הקדוש, ור"ש הוא בנו של רבינו הקדוש, שג' בנים היו לו לרבי, הבכור ר' גמליאל, השני ר' יעבץ, והצעיר ר' שמעון (תולדות רבינו הקדוש):

מה לכרם שכן חייב בעוללות. דהכי אית' (חולין קל"א ע"א) תני' ד' מתנות עניים שבכרם הפרט והעוללות והשכחה והפאה. וג' שבתבואה הלקט והשכחה והפאה, וב' שבאילן השכחה והפאה וכו' עיי"ש, והיינו דנקט הש"ס כאן דוק' עוללות, ולא נקט מה לכרם שכן חייב "בפרט, דהא נגד פרט בכרם, איכ' לקט בתבואה. ודע בס' החינוך לפ' קדושים, מצוה ר"כ ורכ"א, כתב דעת הרמב"ם ז"ל, דעוללות הכרם שהם במקום פאה שבשאר אילנות, דכרמך לא תעולל דכתיב, זהו פאת הכרם, ורמב"ן ז"ל השיג עליו וכתב דלאו דלא תעולל מיוחד דוק' בכרם, וראי' מהא דחולין עיי"ש באריכות, והנה אף ממה דאית' הכא, מה לכרם שכן חייב בעוללות, קשי' לשיטות הרמב"ם ז"ל, וראי' לדברי הרמב"ן ז"ל ודו"ק:

מה לקמה שכן חייבת בחלה. "קמה, היינו חמשת המינין, והם חייב' בחלה (חלה פ"א מ"א):

לא ראי זה כראי זה. תיבות "ראי, הוא נגזר ממלת ראוי, או מלשון ראי מוצק (איוב ל"ז י"ח), שהוא לשון חוזק (תפארת ישראל ב"ק פ"א מ"א):

ואתי נמי זית. פי' ואתי זית בלבד, שיש בו צד מזבח כגון שמן למנחות, אבל לשאר מינין מנין (עיין תוס' ד"ה ואתי):

והא בהדי' כתיב בי' כרם וכו'. ובנוסח כתב יד זית בהדי' כתיב ביה וכו':

אסור לאדם שיהנה מעו"הז בלא ברכה וכו'. ואע"ג דכמה דברים שלא ניתקן עליהם ברכה, כגון על הנאת חוש המישוש בזיווג, רק ניתקן דרך כולל בשעת נישואין ברכת אירוסין ונישואין, לכן כבר כתבו הקדמונים שקודם הזיווג יתנו הודאה להש"ית על ההונאה שברא, או יחייב עצמו מקודם בברכת שהכל ע"י שתיית מים ויכוון גם על זה ועי' באריכות בס' מגיד תעלומה. וכמדומ' לי שבס' לי קוטי חבר ממס' נדה, כתב בשם הגאון בעל החתם סופר ז"ל שעמד בזה:

שיהנה מן העו"הז בלא ברכה וכו'. (ועי' בשפ"ח לקמן ל"ו ע"א לרש"י ד"ה דאית). ודע דבדיוק אמר שיהנה "מן "עו"הז, ולא אמר שיהנ' שבעו"הז, לפי שהנהנה בברכה, לא חיסר במה שאכל או שתה, דהא אדרבה הוסיף שפע וברכה, משא"כ הנהנה בלא ברכה, הרי חיסר, כדלקמן גוזל קב"ה וכנסת ישראל, הרי זה נהנה מן העו"הז, ולא הניח אחריו ברכה. ומכאן י"ל הא (דלקמן כ' ע"א) האומר חובטובו הרי זה ת"ח, "ומטובו ה"ז בור עיי"ש:

מאי תקנתי'. פי' מאחר שאמר הנהנה בלא ברכה "מעל, והא במעילה תקנתי', שישלם קרן וחומש, אבל הכא מאי תקנתי':

כאילו נהנה מקדשי שמים. שיש מעילה בקדשי מזבח, ויש מעילה בקדשי בדק הבית (רמב"ם ריש ה' מעילה):

אלא אמר רבא. ילך אצל חכם מעיקר' וילמדנו ברכות. גירס' שלפנינו "רבא, ובהלכות גדולות גרס רבה, וי"ל לפי שיטתם, דהא רבה ורבא ס"ל (בר"ה כ"ט ע"ב) שגזרו בשבת בשופר ולולב ומגילה, שמא ילך אצל חכם ללמדו הענין או "הברכה (ועי' סוכה מ"ב ע"ב ומגילה ד' ע"ב) ועי' במהרש"א ח"א:

ר' לוי רמי כתיב לה' הארץ ומלואה וכתיב והארץ נתן לבני אדם. והא דלא רמי מקרא (דברים י' י"ד) הן לה' אלקיך השמים ושמי השמים הארץ וכל אשר בה, די"ל דעדיף למיפרך פסוקי תהלים דידי' אדידיה:

דף ל"ה ע"א רש"י ד"ה כיצד מברכין וכו' חוץ מן (א) היין שמתוך חשיבותו קבעו לו ברכה לעצמו (ב) וכן הפת עכ"ל:

א היין שמתוך חשיבותו וכו'. דאית בי' תרתי סעיד ומשמח (לקמן עמוד ב'). א"נ כרש"י לקמן מ' ע"ב ד"ה חוץ, שגורם הרבה ברכות לעצמו, בקידוש ובהבדלה וברכת חתנים (ועיין ט"ז סי' ר"ב סק"ה):

ב וכן הפת. פי' דאישתנא לעלויא (כדלקמן ל"ו ע"א) הכא אית לי' עלויא אחרינא בפת עיי"ש:

רש"י ד"ה בורא מיני דשאים. לפי שיש בכלל פרי האדמה דשאים וזרעים כגון (א) קטניות (ב) ור' יהוד' בעי (ג) היכר ברכה לכל מין ומין עכ"ל:

(א) קטניות. "קטניות, הם פולים ואפונים והלוביא והשומשן וזולתם מן הדומה להם (פי' משניות לרמב"ם פאה פ"א מ"ד), ואורז ודוחן ג"כ מיני קטניות הם (רש"י ר"ה י"ג ע"ב). ומה שפרש"י וזרעים כגון קטניות לאו דוק', דה"ה חטים לר' יהוד' כמבואר בדבור שאחר זה ודו"ק:

ב ור' יהוד' בעי היכר ברכה לכל מין ומין. פי' דר' יהוד' ס"ל על פרי האדמה "דירקות דהיינו מיני "דשאים, מברך בורא מיני דשאים, ועל פרי האדמה דזרעים, כגון הכוסס "חמשת "המינים וכל מיני ש"קטניות, מברך בורא מיני זרעים (כדלקמן ל"ז ע"א) לא קשי' הא דתני' הכוסס את החטה מברך בורא מיני זרעים ר' יהוד' היא עיי"ש, ועיין שפ"חכ לרש"י (לקמן ל"ז ע"א) ד"ה הא ר' יהוד', מה שיש לדקדק בזה:

ג היכר ברכה לכל מין ומין. דיליף (לקמן מ' ע"א) מדכתיב ברוך ה' יום יום וכו', הכי נמי כל מין ומין תן לו מעין ברכותיו:

רש"י ד"ה קדש הלולים. (א) בנטע רבעי כתיב וכו' (ב) כשתאכלנו בשנה ד' שהוא מותר באכילה עכ"ל:

(א) בנטעי רבעי כתיב. (ויקרא י"ט כ"ג) וכי תבואו אל הארץ ונטעתם כל עץ מאכל וערלתם ערלתו את פריו שלש שנים יהיו לכם ערלים לא יאכל, ובשנה הרביעית יהיה כל פריו קדש הלולים לה', ובשנה החמישית תאכלו את פריו להוסיף לכם תבואתו אני ה':

ב כשתאכלנו בשנה ד' שהוא מותר באכילה. פי' דהא הני שני הלולים שטעון באכילתו, בשנה רביעית כתיבי, שאז מתחילין להיות מותר באכילה, וקודם שנה רביעית, ערלה היא, ולית בה אפילו היתר הנאה. והא דבשנה רביעית מותרין הפירות באכילה, מבואר בירושלמי דמעשר שני בפרק בתר', דאית' התם דף נ"ו ע"א, כתיב ובשנה החמישית תאכלו את פריו להוסיף לכם תבואתו, ר"י הגלילי אומר הרי את כמוסיף פירות החמישית על פירות הרביעית, מה פירות חמישית לבעלים, אף פירות רביעית לבעלים (עיין כסף משנה פ"ט מה' מעשר שני ה"א). ולפי דברי ר' יוסי הגלילי שבירושלמי מיושב דלא נימא הני שני הלולים דהיינו ברכה לפניהם ולאחריהם שטעון באכילתו, דוק' בשנה רביעית כתיבי וכמו החילול, ולפי הירושלמי הרי מוסיף פירות החמישית על פירות הרביעית גם לענין ברכה, דמהרביעית ואילך צריך ברכה:

רש"י ד"ה האי מבעי לי'. (א) הלולים לשון חלולים וכו' הוציאו לחולין ע"י פדיון (ב) אם באת לאכלו חוץ לירושלים והו' עכ"ל:

א הלולים ל' חלולים. והא דדרשינן הלולים כמו חלולים, אמרינן בירושלמי פאה פ"ז ה"ה וכן מ"ש פ"ה ה"ב אית' לא מתמנעים רבנן בין ה"א לחי"ת, והטעם שהם ממוצא אחת, באותיות אחה"ע (תוס' יו"ט פאה פ"ז מ"ו), וכעין זה ריש מועד קטן משקין בית השלחין, דהוא ל' משלהי ולעי עיי"ש (מפרשים):

ב אם באת לאכלו חוץ לירושלים. ענין זה מפורש ברמב"ם פ"ט מה' מעשר שני, לפי שנטעי רבעי דין מעשר שני יש לו עיי"ש:

רש"י ד"ה שאין אומרים. הלוים שיר של קרבן במקדש אלא על היין כשמנסכין נסכי מזבח עכ"ל, ולא על כל נסכים, דז"ל הרמב"ם ה' כלי מקדש ה"ב, ומתי אומרי' הלוי' שירה, על כל עולות ציבור החובה, ועל שלמי עצרת בעת ניסוך היין, אבל עולות נדבה, שמקריבין הציבור לקיץ למזבח, וכן הנסכים הבאין בפני עצמן, אין אומרין עליהן שירה עכ"ל. ובירושלמי תענית פ"ד ה"ה אית', דר' יוחנן ס"ל אומרים שירה בלא נסכים, ור"ל אמר א"א שירה בלא נסכים (י"ע):

רש"י ד"ה חד תני כרם רבעי, בכ"מ שיש במשנה נטע רבעי תני איהו כרם עכ"ל, כגון במס' מעשר שני פ"ה, דבשלש משניות הראשונות תני כרם רבעי, ובמשנה ד' תני נטע רבעי, וכן שם במשנה י', כיצד היה הוידוי, בערתי הקודש מן הבית, זה מ"ש ונטע רבעי עיי"ש, ועיין בתוס' יו"ט פאה פ"ז מ"ו, וברמב"ם ה' מעשר שני פ"י כתב, כל שהוא חייב בערלה יש לו רבעי עיי"ש, הרי שפסק כמ"ד נטע רבעי. ולמ"ד כרם רבעי יש לדקדק ממשנה (בכורים פ"ב מ"ו) אתרוג שוה "לאילן בג' דרכים בערלה "וברבעי ובשביעית (ועי' בגרש"ש) ודו"ק:

רש"י ד"ה הניח' אי יליף ג"ש. דריש למלתיה בג"ש וכו' עכ"ל, פי' הא דאחלי' והדר אכלי') דריש מג"ש:

רש"י ד"ה חייב בעוללות וכו' איזהו עוללות כל שאין להן פסיגין לא כתף ולא נטף וכו' עכ"ל, הנה "פסיגין "וכתף חדא מילתא היא, כמפורש ברש"י (דברים כ"ד כ"א). ודע פסיגין, מפורש בפני משה שם בירושלמי, ובשפתי חכמים על פרש"י שם (דברים כ"ד) דז"ל שרביט אמצעי שבאשכול קרוי' שדרה, שדומות לשדרה של אדם, שמחברת את הצלעות, וכן מחוברים לו אשכלות קטנות הנקראין פסיגין, ופסיגין לשון חתיכה, דניתח "לנתחיו, תרגום ירושלמי מפסיק יתיה לפסיגין, וכשהפסיגין שוכבים זה על זה, דומות כמשאוי השוכבת על כתפות של אדם, לכך קרוי כתף, ונטף, הם גרגרי ענבים המחוברים הרבה בסוף השדרה וניטפין למטה, (עוללות מל' עולל ויונק), ומי שאין לו את כל אלה, אלא שורה יחידי' של ענבי' קרוי עוללות:

רש"י ד"ה שבעת מינין. האמורים בארץ, חטה ושעורה וגו' וסמיך לי' ואכלת ושבעת וברכת עכ"ל, פי' בענין שבח של הארץ, כתיב לישנ' דקרא (דברים ח') (ז) כי ה' אלקיך מביאך אל ארץ טובה ארץ נחלי מים עינות ותהומות יוצאים בבקעה ובהר, (ח) ארץ חטה ושעורה וגפן ותאנה ורמון ארץ זית שמן ודבש, (ט) ארץ אשר לא במסכנות תאכל בה לחם לא תחסר כל בה ארץ אשר אבניה ברזל ומהרריה תחצוב נחשת, (י) ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלקיך על הארץ הטובה אשר נתן לך. והנה מכאן משמע דאף ברכה אחת מעין שלש דאוריית' היא, ועיי' בשפ"ח לקמן ע"ב רש"י ד"ה אוזוקי עיי"ש, וכן משמע מפרש"י לקמן ל"ט ע"א ד"ה בצר עיי"ש, וכן כ' הרשב"א והרא"ש והטור (עי' ט"ז סי' ר"ח סק"ג ומנחת חינוך סי' ת"ל):

רש"י ד"ה שכן טעונים בכורים (א) דהכי אמרינן (במנחות פ"ט ע"ב) נאמר בבכורים אשר תביא מארצך וכו' (ב) מה להלן שבח הארץ וכו' עכ"ל:

(א) דהכי אמרינן במנחות נאמר בבכורים אשר תביא מארצך וכו' אף כאן שבח הארץ עכ"ל, הנה שם (במנחות פ"ד ע"ב) מבואר דהא דאין מביאין בכורים אלא משבעת המיני', ילפינן לה מדכתיב ולקחת מראשית, ודרשינן מראשית ולא כל ראשית, אבל מהך דרשה מה להלן שבח הארץ, ילפינן מינה דמביאין משבעת המינים אפילו מתמרים שבהרים עיי"ש, ומפרש"י כאן משמע דהא דמביאין מז' מינים, ילפינן לה ממה להלן שבח הארץ ודו"ק:

ב מה להלן שבח הארץ. מבואר ממה שהעתקתי הפסוקים לעיל בד"ה שבעת המינין דכתיב כי ה' אלקיך מביאך אל ארץ טובה וגו' עיי"ש:

רש"י ד"ה לאחר ברכה. הרי הוא לבני אדם עכ"ל, ועיין ברשב"א כאן בשם הירושלמי, שמפרש אמרת לה' אדני אתה טובתי בל עליך (תהלים ט"ז) פי' אם אכלת וברכת, כביכול משלך אכלת עיי"ש, ויש לפרש בזה הרבה פסוקים:

תוס' ד"ה כיצד וכו' והכי נמי שייך הכא לברך על כל דבר ודבר וכו' עכ"ל. צריך לגרוס והכי נמי שייך "הכי לברך על כל דבר ודבר, ורצה לומר לעיל במתניתן בפרק מי שמחו, לא איירי אלא בפת, דאין לך מן התורה אלא בר"המז, וברכה א' מעין ג' לקצת הפוסקים (הגרש"ש):

תוס' ד"ה אחלי' והדר אכלי'. תימ' (בקידושין נ"ד ע"ב) גמרינן לא' קדש קדש ממעשר שני וכו' וי"ל אי לאו קרא דהלולים (ב) הוי אמינ' דאדרב' נילף לחומר' קדש קדש (ג) משביעית ואין לו פדיון וכו' בזמן (ד) שמעשר שני נוהג כמו בשנה ראשונה ושני' ורביעית וחמישית לשמיטה וכו' עכ"ל:

(א) קדש קדש ממע"ש. דפריך התם מ"ט דב"ה, דס"ל כרם רבעי יש לו חומש ויש לו ביעור, ומשני דגמרי קדש קדש ממעשר שני, דבכרם רבעי כתיב קדש הילולים לה', ובמעשר שני כתיב וכל מעשר הארץ וגו' לה' הוא קדש לה', וא"כ כמו שילפינן קדש קדש לענין חומש ביעור, ה"נ נילף לענין חילול, דהא אין ג"ש למחצה (מהרש"א). והנה רש"י פי' שם (בקידושין נ"ד) ויש "לו חומש, המחלל פירותיו להעלות הדמים לירושלים, צריך להוסיף חומש "ואפילו "בעליו עכ"ל, והנה באחר שאינו בעליו, לא מצינו כלל חומש, אלא כשהבעלים פודין, וא"כ מאי "אפילו "בעליו ודו"ק:

ב הוי אמינ' דאדרב' לילף לחומר' קדש קדש משביעית וכו'. פי' דהא לקולא ולחומר', לחומר' מקשינן, כמ"ש תוס' פסחים מ"ו ע"ב ד"ה ס"ד:

ג משביעית ואין לו פדיון. דשביעית אין לו פדיון, אלא תופס דמיו (קידושין נ"ח ע"א) עיי"ש:

ד שמעשר שני נוהג כמו בשנה א' וב' וכו'. מפורש ברש"י דברים כ"ו י"ב:

תוס' ד"ה שאין אומרי' שירה אלא על היין וכו' אבל ודאי מצינו שירה בלא יין כגון הלל שבשחיטת פסחים וכו' עכ"ל, פי' והלל זה שבשחיטת פסחים ג"כ הלוים אמרו (תוס' פסחים ס"ד):

תוס' ד"ה ולמאן דתני כרם רבעי וכו' ועתה קיי'לן דבכרם נוהג ולא בשאר אילנות דכל המיקל בארץ הלכה כמותו בח"ל (לקמן ל"ו ע"א) וכו' וכן מפורש בשאלתות דרב אחאי עכ"ל, ז"ל שאלתות פ' קדושים סימן ק', מאן דמחייב ברבעי בשאר אילנות, תאני נטע רבעי, ומאן דפטר שאר אילנות, תאני כרם רבעי, ומאן דאית ליה פרדיסא שוה מאה זוזי, פריק ליה בשוה פרוטה ושפיר דמי' לן כשמואל דאמר הקדש שוה מנה שחיללו על שוה פרוטה מחול, ואע"ג דשמואל קאמר דאיעבד, ה"מ בזמן שב"המק קיים, אבל בזמן שאין ב"המק. קיים אפילו לכתחלה גמי, מההוא דאחרים נכסי' בפומבדיתא, וכד מפריק ליד, מחייב לברוכי אשר קדשנו במצותיו וצונו על פדיון הכרם, דאר"י אמר שמואל על כל המצות מברך עליהם עובר לעשייתן, ומיחייב למיקלייה לדמי פרקניה עכ"ל השאילתות. ובשאלתות שכ' מיחייב לישרוף לפרוטה של הפדיון, ותוס' כ' ששוחקו לפרוטה ומטילו לנהר, לא פליגי אהדדי. ומה שכתבו התוס' "ועתה קיי"לן וכו', פי' במעדני יו"ט ר"ל בזמנינו ובמקומינו. ומה שכתבו התוס' שוה פרוטה, יש מוחקין מלת "שוה דצריך לפדות בכסף שיש עליו צורה. וכתב הרא"ש וצריך לפדות אחר הבצירה עיי"ש:

תוס' ד"ה ואתי' נמי זית וכו' דפרט בכרם היינו לקט משא"כ זית דאין בו לקט וכו' עכ"ל, ומה שכתבו התוס' דפרט בכרם היינו לקט, פי' דהא בלקט של תבואה כתיב (ויקרא י"ט ט') ולקט קצירך לא תלקט, ובפרט של כרם כתיב (שם פסוק י') ופרט כרמך "לא "תלקט, הרי דבתרוייהו כתיב לא תלקט, ומה שכ' התוס' זית אין בו לקט, עי' בשפ"ח לגמר' ד"ה מה לכרם:

תוכן העניינים

שפתי חכמים (ברכות)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה