אור ברסלב
שפתי חכמים (ברכות) פרק הרואה › דף סב.

שפתי חכמים (ברכות)· רבי אברהם אבא הרצל

פרק הרואה · דף סב.

דף סא:

ע"א גמר' שאין נפרעין מעומד. פי' שאין מגלין מעומד, והטעם משום צניעות, עי' בשפ"ח לקמן לרש"י ד"ה כדרך. וז"ל באר היטב ס"ג סק"ד בשם ספרי פ' כי תצא, אין "מפנין מעומד עיי"ש:

א"ל בן עזאי לר' עקיב' עד כאן העזת פניך ברבך. ואין לדקדק לקמן בתני' בן עזאי אומר פ"א נכנסתי אחר ר' עקיב', א"כ תקשה איהו לנפשי', האיך עשה הוא כן לרבו, די"ל דמעשה דבן עזאי דלקמן היה אח"כ ששמע מר' עקיב' רבו כן, ואי גרסינן לקמן "תני' "אידך, דפליג בריית' דלקמן, דלא ר' עקיב' היה, אלא בן עזאי, ורק חד מעשה היה ניח':

העזת פניך ברבך:

משמע דר' יהושע היה רבו של ר' עקיב', וכן (בר"ה כ"ה ע"א) א"ל ר' עקיב' לר' יהושע רבי תרשיני לומר לפניך דבר א' שלמדתני וכו', וכן בסדר הקבלה להראב"ד, מנה ר' יהושע בדור ראשון אחר חרבן, ור' עקיב' לדור שני אחר החרבן עיי"ש, אבל עיין (לעיל כ"ז ע"ב ועירובין כ"א ע"ב) כשהיה ר' עקיב' חבוש בבית האסורין, והיה אז זקן בן ק"כ שנה, והיה ר' יהושע משרתו עיי"ש ודו"ק ל' א"ל תורה היא וללמוד אני צריך. פי' דתורה גופא, ציוה בענין זה על דרכי צניעות, כדכתיב (דברים כ"ג י"ג י"ד) ויד תהיה לך מחוץ למחנה ויצאת שמה חוץ וגו', א"כ מאחר דתורה היא, לכן ללמוד אני צריך:

פומי' דאבא. (בחגיגה ה' ע"ב) גרסינן פומי' "דרב, ועיין בשפ"ח לרש"י לעיל מ"ז ע"א ד"ה אלו:

פוק דלאו "אורח "ארעא א"ל תורה היא וללמוד אני צריך. פי' דאם אין תורה איך דרך ארץ (פ"א פ"ג מי"ז), והיינו דהשיב ר' כהנא תורה היא וכו':

כתנאי. דרבה ב"ב חנה כר' אליעזר, ורבא כר' יהושע, ור' נחמן בר יצחק כר' עקיב', ור"ש בן לקיש דאמר מפני שקושר בה תפילין, ג"כ כר' יהושע, דאמר מפני שכותב בה, דהא דקשירה וכתיב' בימין ילפינן (מנחות ל"ז ע"א) מדכתיב וקשרתם וכתבתם:

מפני שכותב בה. ס"ת ותפילין ומזוזות (אור"ח ל"ג ס"ה ויור"ד רא"ע ס"ז):

כי הוה עיילי בי' בי תרי אפי' ביממא מחזקי. והנה לפי מה דאית' (לעיל מ"ג ע"ב) שנים נראה ואינו מזיק עיי"ש, א"כ רבותי' דאפילו תרי מחזקי, וא"כ הל"ל כי הוה עיילי בי' אפילו בי תרי וכו', וראי' לדברי דגבי ר' אמי ור' אסי נקט הוה עיילו בי' חד חד לחודי' ולא מתזקי (ועיין קידושין כ"ט ע"ב) ודו"ק:

אביי מרביא לי' אמרא וכו'. משמע דכל בעל חי הוה כתרי לענין שנראה ואינו מזיק. וקפריך ולרבי' לי' גדיא, והנה נכון לידע מאי נפק' מינ', אי אמרי, אי גדיי, עד שהש"ס פריך לי' ודו"ק. ומה שמסיק הש"ס גבי רבא דאשתו הוה מנח לי' ידא ארישא, מסתבר דעשת' כן דוק' בימי טהרתה:

אין חבירו רואה את פירועו. מקום גילוי שלו ואע"ג ששומע מתעטש (ט"ז ס"ג), ולפי"ז לאיסי בן נתן באחורי הגדר שצריך להתרחק יותר מבקעה, י"ל הטעם שבקעה היינו שדה שאין מצוין בני אדם כ"כ, לכן א"צ להרחיק כ"כ (עטרת זקנים ס"ג):

אין קורין צנוע אלא למי שצנוע בבית הכסא. ר"ל אין קורין צנוע גמור, אבל ודאי איכ' נמי צנוע, בשאר מילי דדרך ארץ (מפרשים):

ור"נ מאי נפק' לי מיני'. פי' אם הוסיף בשעת ההספד, הא מותר להוסיף (יור"ד סי' שד"ם), ומשני משום דתני' כשם שנפרעין וכו', ר"ל דבר מועט לבד מותר להוסיף (עיי"ש בט"ז הטעם):

ומן העונין אחריהן. פי' העונין אמן (מפרשים). א"נ עונין אחריהן, היינו העומדים שם ושומעי' ההספד המעורר אותן, ועונין בבכי' ובקול, ולפי שגם ר"נ היה מן העונין, לכן אמר לספדנא כך, שלא יענש (ועי' מ"ק כ"ח ע"ב איזהו עינוי שכולן עונות כאחת עיי"ש):

רבא ביממא הוה אזיל עד מיל. ובטוח שאין חבירו ראהו אפילו לדידיה. ויש גורסין רב במקום רבא:

לעולם ינהג אדם שחרית קודם היום וכו' שלא יהי' צריך להתרחק. הנה בשחרית איכ' עוד טעם משום גוף נקי לתפלה (כדלעיל ט"ו ע"א) הרוצה לקבל עול מ"ש שלמה יפנה ויטול ידיו ויניח תפילין וכו', ואפשר לרמז זה, כתב כן רמ"א אור"ח ס"ב ס"ו עיי"ש ודו"ק:

באספמיא. שפאניען בלע"ז (תפארת ישראל בב"ב פ"ג):

דף ס"ב ע"א רש"י ד"ה אחר ר' יהושע וכו'. וביהוד' הוה עכ"ל, פי' בארץ יהוד' הוה האי עובד', דהא בגליל, צפון ודרום אסור, ואע"ג דר' עקיב' אוסר בכ"מ מזרח ומערב, אפילו בח"ל, מ"מ פרש"י שפיר, דהא ר' יהוש' ור' עקיב' בארץ ישראל היו:

רש"י ד"ה שריף. הומי"ר בלע"ז עכ"ל, והוא ענין גמיעה (ערוך), ועי' בשפ"ח (לעיל מ"ד ע"א) לרש"י ד"ה שריף:

רש"י ד"ה שקרובה לפה. רגילין להושיטה לפה עכ"ל, ר"ל עם האוכל, והיינו כתנאי לקמן, דרבה ב"ב חנה דהכא, כר"א לקמן:

רש"י ד"ה טעמי תורה. (א) נגינות טעמי מקרא של תנ"ך בין בניקוד של ספר (ב) בין בהגבהת קול ובצלצול נעימות הנגינה של פשטא ודרגא (ג) ושופר מהפך מוליך ידו לפי טעם הנגינה וכו' עכ"ל:

(א) נגינות טעמי מקרא וכו'. ידוע המילות הנכתבות, הם מד' דברים, א' "הכתיבה היא האות עצמו, ב' "התגין כמו למה נקט על איו שבאליו, ג' "הנקודה, ד' "הטעמים הם הנגינות. והנה בספר תורה הכתובה על הקלף, יש לך שנים מהם, הכתיבה היינו האות, "והתגין, אבל הנקודה והטעמים ליכא (הקדמ' מהגאון בעל נוד' ביהוד' על חומש דפוס פראג שנת תק"מ). ועיי' מגילה ג' ע"ב פירש"י ד"ה פסקי טעמים, הנגינו' קרויין טעמים עיי"ש:

ב בין בהגבהת קול. ר"ל ובשעת הגבהת קול הוא מוליך ידו לפי טעם הנגינה. "ובצלצול, והיינו שם של כלי שיר, ונעשה משני גלילי נחשת ומכין זה את זה (ערוך):

ג ושופר מהפך. ראיתי כמה חלופי נוסחאות של הנגינות, לפי סדר האשכנזים, ולא מצאתי באחד מהם שופר מהפך:

רש"י ד"ה מן הנחשים וכו' ואין "הנחשים "מרגישים "להתקנאות"בו וכו' עכ"ל, משמע דנחשים מרגישי' להתקנאות אפילו בז"הז, ועי' (בראשית ג' א') ודו"ק:

רש"י ד"ה חלומותיו מיושבין עליו. שאין המזיקין מבהילין אותו עכ"ל, לכאור' זה הוא בכלל השלשה, שאמר הת"ק, שניצול מן המזיקין, וא"כ היש אומרים מה הוסיפו, ואפשר היינו שפרש"י בדבור הקודם, אף המזיקין חסים עליו, פי' חסים עליו רק "מלהזיקו, אבל מבהילין אותו בחלומותיו, ושפיר שמוסיפין היש אומרים. והכא משמע דמזיקין יש להם יד בחלומו של אדם, והיינו דאית' (לעיל נ"ה ע"ב) לא קשי' כאן ע"י מלאך כאן ע"י שד עיי"ש:

רש"י ד"ה שעיר. שד של בית הכסא דומה לשעיר ועליהם נאמר (ישעי' י"ג) ושעירים ירקדו שם עכ"ל, וכן נאמר פסוק זה על ביתו של נבוכדנצר הרשע, דאית' (שבת קמ"ט ע"ב) אסור לעמוד בביתו של נבוכדנצר הרשע, דכתיב ושעירים ירקדו שם, ושעירים היינו שדים ומזיקין, ופרש"י כשהבריות עומדים שם, מזיקים מסת לקים, לפיכך אסור לעמוד עיי"ש ודו"ק:

רש"י ד"ה יוצאים מפתח בית הבד. משמרי טהרות של שמן בית הבד אם הוצרכו לפנות וכו' אלמא נפני' לאחורי הגדר מיד עכ"ל, הנה רש"י פי' שהשומרים רוצין לצאת, והחשש הוא שמא בתוך כך יכנס ע"ה, אבל המפרשים וכן הרא"ש שם (בטהרות פ"י מ"ג) פי', שהעמי הארץ רוצין לצאת, והחשש הוא שמא במקום שיצאו לשם נטמאו עיי"ש. ומה שפרש"י "אלמא "נפנין "לאחורי "הגדר "מיד, ואע"ג דבמשנה דטהרות, לא תני' בפירש "מיד, י"ל מדלא משני הש"ס, מאי ונפנין לאחורי הגדר דקתני כ"ז שמתעטש ואין חבירו שומע, ש"מ דנפנין לאחורי הגדר מיד קאמר:

רש"י ד"ה כדרך שנפנה ביום. לענין פרוע טפח וטפחיים וכו' כדאמרינן לעיל כ"ג עכ"ל, ר"ל לגלות מלאחריו טפח, ולפניו טפחיים, ואשה מאחורי' טפח ולפני' ולא כלום עיי"ש. ומה שפרש"י "ומיושב "כדאמרינן "לעיל ר"ל ולמדתי שאין נפרעין מעומד אלא מיושב. ובש"ע ס"ג כתב יהי' צנוע בבית הכסא שלא יגלה בבגדיו עד שישב, א"כ מוכח שאין נפרעין, דקאמר, פי' שאין מגלין:

רש"י ד"ה משמש. בצרור או בקיסם לפתוח נקבים וכו' עכ"ל, פי' הנצרך לפנות, ואינו יכול לפנות, משמש בצרור או בקיסם לפתוח הנקב. ומה שפרש"י ל' ראשון הגון דא"כ ל"ל משום כשפים וכו', ויש ליישב קצת ל' שני, דנקט משום כשפים, לפי דחמור סכנת' אפילו מאיסור', ועוד דלפ' ראשון הוה רק במי שאין יכול לפנות, וטפי מסתבר, דבן עזאי לכ"ע אמר למילת', כעין השכם וצא, דלכל אדם נאמר:

תוכן העניינים

שפתי חכמים (ברכות)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה