אור ברסלב

שפתי חכמים (ברכות)· רבי אברהם אבא הרצל

פרק הרואה

פרק אלו דברים

דף נד.

ע"א גמר' הרואה מקום שנעשה בו נסים לישראל אומר ברוך שעשה נסים לאבותינו וכו'. ויליף מיתרו שבא להתגייר ובירך, משמע אפילו גר מברך כן, ולענין אי יכול לומר לאבותינו, עיין בכורים פ"א מ"ד, ודו"ק:

הרואה מקום שנעקרה ממנו ע"ז אומר ברוך שעקר ע"ז מארצינו. היינו בארץ ישראל, ובח"ל אומר ברוך שעקר ע"ז ממקום הזה (ש"ע רכ"ד). ומשמע אפילו שנעקרה ימים רבים, וקבלה מדורות שלפניו שמאותו מקום נעקרה ע"ז, אפ"ה מברך, כמו גבי מקום שנעשה בו ניסים. ולפי שבע"ז צריך לשרש אחריה (ע"ז מ"ה ע"ב), לכן שייך ל' נעקרה:

על ההרים ועל הגבעות. דוק' בהרים וגבעות המשונים ונכרת גבורת הבורא ב"ה בהן (ד"ח):

הים הגדול. הוא הים שעוברים בו לא"י ולמצרים (ש"ע רכ"ח) וששה שמות יש לו, ים הגדול, ים הפלשתים, ים המערבה, ים התיכון, ים האחרון, ים אוקיינוס, ויש מפרשים הוא ים אוקיינוס המקיף העולם, ועי' בשפ"ח לרש"י ד"ה לפרקים:

ברוך הטוב והמטיב וכו' ברוך דיין האמת. פי' שמדה טובה מרובה, ומוסיף ועושה לפנים, מברך, ברוך הטוב והמטיב, ר"ל אחר הטוב המגיע מצד היושר, הוא המטיב ומוסיף, משא"כ ברעה, שמעניש רק כדין, בלא הוספה, הוא מברך דיין האמת:

היתה אשתו מעוברת וכו'. אחר מ' יום לעיבור", אבל בתוך מ' לעיבור' מועיל התפלה (מפרשים). ולבקש רחמים על דבר שאין עכשיו זמנה, אלא לאחר זמן, וכשתבא עכשיו יהי' פורעניות, אי יכול עכשיו להתפלל עליו, תליא בפלוגת' דריש מס' תענית, לר' יהושע אין יכול, ולר' אליעזר שם יכול לבקש עליו עיי"ש. אלא דיש לדקדק למ"ה תנא במשנה עוד ענין הצועק לשעבר, היה בא בדרך ושמע וכו', הא כבר תנא היתה אשתו מעוברת וכו' ודו"ק:

הנכנס לכרך מתפלל וכו'. והא דלא הזכיר במתניתן מתפלת הדרך, אלא (לעיל כ"ט ע"ב) הוא מימר' דאמור' עיי"ש, י"ל שהוא בכלל מה שתנא במתניתן "ואחת" ביציאתו, ומכאן י"ל מה שהקשה הבית יוסף סי' ק"י על הרמב"ם, שהשמיט דין דתפלת הדרך עיי"ש, די"ל לפי שכתב דין דמתניתן בה' ברכות פ"י הכ"ה, על זה סמך:

נותן הודאה על שעבר וכו'. השתא קמפרש בן עזאי שתים בכניסתו, ר"ל בכניסתו אומר יהר"מ האו"א שתכניסני לכרך זה לשלום, וכשבא למלון אומר מודה אני לפניך וכו' שהכנסתני וכו', הרי ב' בכניסתו, וכן קודם יציאתו ואחר יציאתו (מפרשים):

ואהבת את ה"א וכו' ביצ"הט וביצ"הר. פי' המצות והמע"ט יהיו לשמה, היינו ביצה"ט, ועל מה שחטאת תעשה תשובה מאהבה, שיעשו זכיות, והיינו ביצה"ר. א"נ מדות טובות, הם מיצה"ט, ומדות רעות, הם מיצה"ר, כגון גאוה וכעס, גם באלו ואהבת את ה"א, שבגאו', ויגב' לבו בדרכי ה' (ד"ה ב' י"ז ו'), בכעס, חמת אדם תודך (תהלים ע"ו י"א), נגד עוברי עבירה:

ובמנעלו: אפילו אין אבק עליהם, וכן אבק בלי מנעל ג"כ אסור (עיין רמב"ם):

ולא יעשנו קפנדריא ורקיק' וכו'. ל' "יעשנו, שייך על קפנדריא, ולא על רקיקה. "קפנדריא, פי' בל' רומי שביל המקצר הדרך (הג' נוד' ביהודה ז"ל):

קפנדריא ורקיקה מקו"ח. הך קו"ח ממנעל, שייך על רקיקה, אבל לא על קפנדריא, וז"ל הרמב"ם פ"ז מה' בית הבחירה ואין צ"ל שאסור לרוק בכל הר הבית, שאפי' כניסה במנעל אסור, ואם נזדמן לו רוק מבליעו בכסותו עיי"ש:

משקלקלו הצדוקים. ובמשנ' שבמשניות גרסינן משקלקלו "המינים, ופי' שאינן מאמינים בתחיית המתים, והנה לפי מה שפי' הרמב"ם בפרקי אבות פ"א מ"ג, ענין הצדוקים ובייתוסים עיי"ש מוכח דגירס' מינים עדיף מגירס' צדוקים, דהא צדוקים התחילו מימי אנטיגנוס, והאיך כתב דוד ותיקן עזרא שהיה קודם להם תקנה מפניהם, ומצאתי שכבר הניחו הקו' בצ"ע, ואי גרסי' מינים ניחא:

שואל בשלום חבירו בשם. ולא בשם "שלום בלבד, אלא אפילו בשאר שמות, כמו בבועז, ועיין מכות כ"ג ע"ב בד"ה ושאילות:

דאמר קרא ויאמר יתרו וכו'. והא דלא יליף דמברכין אניסא, מברכה שברך מלכי צדק על נס של אברהם, וברוך אל עליון וגו' (בראשית י"ד כ'), דהוא מוקדם בקרא, ועוד שאל עליון קונה שמים וארץ הוה "מלכות, כדמשמ' מתוס' ( לעיל מ"ט ע"א) ד"ה ברוך, ועוד דהוא ברכה של ניסא דיחיד, ויש מי שרצה לי לתרץ, לפי שמלכי צדק חטא בזה, שהקדים ברכת עבד לברכת קונו (נדרים ל"ב ע"ב), לכן לא יליף מהתם, וזה דוחק, והקשתי כן לפני אדומו"ר הגאון המובהק מהו"ר נתן בנימין זצ"ל רב"ד דפה דק"ק פרעשבורג בשנת תרל"ה, ותירץ דאיכ' מ"ד דיתרו אחר מ"ת בא (זבחים קט"ז ע"א), ועדיף למילף ממה דכתיב אחר מ"ת (ירושלמי), א"כ מכאן ראי' דיתרו אחר מ"ת בא עכ"ל:

נפל עליו ארי'. ה"ה 'כשפגע ארי' וניצול, ג"נ ניסא הוא ומברך, (כדמשמע לעיל י"ג ע"א), ונקט ונפל עליו ארי', שכך היה מעשה, ודוק' להשיא אשתו לא אמרינן ודאי ממיתין (לעיל ל"ג ע"א) עיי"ש:

א"ל "כל אימת דמטית להתם בריך וכו'. לאו דוק', אלא מל' לל' יום, ולפי גירסת הרא"ש, "כי "מטית להתם בריך, ניח':

ומר ברי' דרבינא הוה קאזיל בפקתא דערבות וצחא למיא וכו'. וכעין זה (חולין ק"ז ע"א) א"ל ר' אבינא לבני פקתא דערבות כגון אתון דלא שכיחי לכו מיא וכו', ועיי"ש בגליון הש"ס:

שעשה לי נס בערבות ובגמל וכו' שעשה לי נס בגמל ובערבות. כאן הזכיר מקום הנס "בערבות, ולא הזכיר ענין הנס כמו ובגמל, ועיין ט"ז אור"ח רי"ח סק"א, דגמל פי' ענין הגמל, דצריך רק להזכיר שם המקום, ולא ענין הנס עיי"ש:

כי מטא לערבות. הל"ל כי מטא "לפקתא "דערבות, כמו שנקט כי מטא לרסתקא דמחוזא, ונפקא מינה לדינא, דהא לברך צריך שיעמוד דוק' במקום הנס ממש, עיין בחיי אדם כלל ס"ה סימן ה', מביא ראי' ממדרש, שיוסף הלך להציץ בבור לברך, וכן בסלע המחלוקת שירד דוד ואנשיו מגמליהן לברך עיי"ש ודו"ק:

אמרי אניסא דרבים. וכל נס שאינו נעשה לכל ישראל, או רובן, נקרא של יחיד (דברי חמודות). ודע דברי"ף גורס אמרי אניס' דרבים כ"ע צריכי לברוכי, אניס' דיחיד הוא וברי' ובר ברי' צריכי לברוכי, וכ"ע לא עיי"ש. וברשב"א כ' ה"ה כל יוצאי יריכו מברכין דכולן בכלל הנס:

אבני אלגביש. עיי' בשפ"ח לקמן ע"ב לגמר' ד"ה אבני:

וחומת יריחו שנבלע במקומו. פי' כשרואה מקום שעמד החוו', א"נ שנשאר שלא נפל, כמו בחומ' היא יושבת (יהושע ב' ט"ו) ודו"ק:

שני מצורעין היו והיו מהלכין בסוף מחנה ישראל. פי' חוץ לג' מחנות, שהוא חוץ מענני כבוד, שהמצורע משולח חוץ מג' מחנות, לכן ראו המצורעים, שהלכו אחריהם בנחלי ארנון דמא דקא נפיק מביני טורא, משא"כ שאר כל ישראל שהיו בתוך המחנה לא חזו לי', אבל הירושלמי והמדרש והתרגום אונקלוס לא פירשו כן:

דף נ"ד ע"א רש"י ד"ה לפרקים. מפרש בגמר' ולפי שהוא "חשוב וגדול מכולן וכו' עכ"ל, אי ס"ל לפרש"י שים "הגדול פירוש:

"ים "אוקיינוס שמקיף העולם (כמ"א סי' רכ"ח), ניח' מה שפרש"י הוא חשוב וגדול מכולן, אבל אי הוא ים שעוברים בו לארץ ישראל (כי"א שם סי' רכ"ח), "חשיבותו י"ל לפי שהוא סמוך לא"י, אבל "גדולתו לא נתפרש, וא"כ משמע שרש"י ס"ל ים הגדול, הוא ים אוקיינוס, וכן משמע (בפרה פ"ח מ"ח) "ר' יהוד' אומר ים הגדול כמקוה, ופי' ר' עובדי', דים הגדול דהוא ים אוקיינוס, שם יקוו כל מימי בראשית עיי"ש, וא"כ ר' יהוד' לשיטתי' דהכא ניח' לפרש"י. וענין חשיבותו של ים אוקיינוס מפורש (ברש"י קהלת א' ו') שים אוקיינוס הוא גבוה מכל העולם כולו, והנחלי' הולכים במפילות תחת ההרים מאוקיינוס, וחוזרים ונובעים עיי"ש. ויש מפרשים דר' יהוד', דס"ל דצריך לברך על הים הגדול, לשטתי' אזיל, דס"ל (לעיל מ' ע"א) דצריך היכר ברכה לכל מין ועין עיי"ש:

רש"י ד"ה ארבע. כדמפרש וכו' כדמפרש בגמר' עכ"ל, ר"ל כדמפרש בן עזאי בגמר' דלקמן ס' ע"א, אית' ת"ר בכניסתו אומר וכו', ופרש"י ת"ר בן עזאי אמרה עיי"ש:

רש"י ד"ה כנגד שער המזרח. חוץ להר הבית (א) אשר בחומ' הנמוכה אשר לרגלי הבית במזרח לפי שכל השערים מכוונים זכ"ז וכו' ובית ק"ק לב' בימי מקדש ראשון כשהיה אמה טרקסין עכ"ל:

(א) אשר, בחומה הנמוכה וכו' שכל השערים מכוונים זכ"ז. עיין (יומא ט"ז ע"א) רש"י ד"ה חוץ, וד"ה מתכוין עיי"ש. וז"ל הרמב"ם פ"ז מה' בית הבחירה ה"ה, לא יקל אדם ראשו כנגד שער מזרחי של עזרה שהוא שער ניקנור מפני שהוא מכוון כנגד ק"ק וכו' עיי"ש, מדלא כתב הרמב"ם "חוץ "להר "הבית, נמצא שדברי רש"י שפירש דחוץ "להר "הבית פירוש הדברים ביתר ביאור:

ב בימי מקדש ראשון כשהיה אמה טרקסין. פי' מילת טרקסין כותל מחיצה (יומא נ"א ע"ב). וז"ל הרמב"ם פ"ד מה' בית הבחירה ה"ב, בבית ראשון היה כותל מבדיל בין הקודש ובין ק"ק עביו אמה, וכיון שבנו הבית שני, נסתפק להם אם עובי הכותל, היה ממדת הקודש, או ממידת ק"ק, לפיכך וכו' לא בנו כותל בבית שני, אלא עשו שתי פרוכות, א' מצד ק"ק, וא' מצד הקודש, וביניהן אמה, כנגד עובי הכותל שהיה בבית ראשון, אבל במקדש ראשון לא היתה שם אלא פרוכת א' בלבד, שנאמר והבדילה הפרוכת לכם עכ"ל, וכתב בכסף משנה ומ"ש רבינו אבל במקדש ראשון לא היה שם אלא פרוכת א' וכו', נראה דלמשכן קרי מקדש ראשון, דאילו בבית ראשון לא היה פרוכת אלא כותל עכ"ל, ויש ליישב דברי הרמב"ם דלעולם אבית ראשון קאי, דז"ל רד"ק (מלכים א' ז' ל"ב) ואע"פ שהיו דלתות לפתח הדביר, היה שם ג"כ פרוכת, כמו שאומר בדברי הימים, להיות מרד תח, לפי שלא היו הדלתות נסגרות, שהרי בדי ארון נתונים וכ הפרוכת היה מסך לשער הדביר עכ"ל, ולפי"ז י"ל על הפרוכת זה, שהיה מסך לשער הדביר, על זה כיון הרמב"ם, במה שכתב במקדש ראשון לא היה שם אלא פרוכת א', ועיין בתוס' יו"ט:

רש"י ד"ה כל חותמי ברכות שבמקדש וכו' המברך אומר בסוף כל ברכה בא"י אלקי ישראל מ"ה ע"ה (א) ברוך חונן הדעת וכן בכולם וכו' והעונים אומרים בשכמל"ו (ב) וילפינן לה מקרא דתפלת (ג) עזרא וסיעתו ואשמעינן הכא דבמקדש ראשון לא היו אומרים (ד) אלא ברוך ה' אלקי ישראל וכו' עכ"ל:

(א) ברוך חונן הדעת. ולכאור' למה לא פרש"י ברוך מגן אברהם, בשלמ' סוגי' (דתענית ע"ז ע"ב) ניחא, דשם מפרש סיום דשש ברכות דמוסיפין בתענית, וקאמר התם ואלא במקדש מה אומר, בא"י מן העולם עד העולם ברוך גואל ישראל, ולפי שבגואל ישראל הוא מתחיל להאריך, קמפרש לי', אבל כאן יש לדקדק בדברי רש"י ז"ל ודו"ק:

ב וילפינן מקרא דעזרא. ועיין יומא ל"ז ע"א, וכן פרש"י (דברים ל"ב ג') כי שם ה' אקרא וגו', מכאן אמרו שעונין בשכמל"ו אחר ברכה במקדש עיי"ש, ויש לדקדק דמכאן וכן מרש"י לעיל נ"ג ע"ב ד"ה במשמע עיי"ש, וכן (תענית ט"ז) דילפינן כן מפסוקי עזרא, עיין רש"י סוף נזיר ד"ה אחד ודו"ק:

ג עזרא "וסיעתו. משום דפסוקי הללו דילפינן לה, כתיבי בס' (נחמי' ט') ולא בס' עזרא עיי"ש, לפיכך בדיוק פרש"י עזרא וסיעתו. והא דנקרא ס' נחמי' ס' עזרא, כתבתי מזה בשפ"ח לעיל סוף פרק מאימתי, ולעיל ל"ג ע"ב לרש"י ד"ה ותקנינהו:

ד אלא ברוך ה' וכו'. ר"ל אלא ברוך אתם ה' וכו', וכן מוכח מרש"י לקמן ס"ג ע"א ד"ה ויברכו:

רש"י ד"ה שיהא אדם שואל וכו' בשמו של הקב"ה וכו' ולמדו מבועז שאמר ה' עמכם וכו' עכ"ל, מל' "ולמדו "מבועז, משמע דלאו בועז תקן תקנה זו, אלא מדבריו למדו כן. ועיין בפי' הגאון מלבים (רות ב' ד' שכתב שבועז ובית דינו תקנו כן עיי"ש, ועוד דמעשה דגדעון היה קודם בזמן הרבה, ממעשה דבועז, כמפורש בס' הקבלה להראב"ד ז"ל, ובס' יפה עינים מביא ראיות, דבועז קדים מגדעון, ותלי' בפלוגת' אי אבצן זה בועז עיי"ש ודו"ק:

רש"י ד"ה ואומר עת לעשות וכו'. שנאמר (תהלים ל"ד) בקש שלום ורדפהו, מותר להפר תורה ולעשות דבר הנראה אסור עכ"ל, בדיוק פרש"י הנראה אסור, ועי' פרש"י (תהלים קי"ט קכ"ו):

תוס' ד"ה הרואה וכו' אומר ברוך שעשה נסים וכו' פי' רבינו שמעי' דכל הני ברכות צריכות להזכרת שם ומלכות וכו' (א) ומייתי ירושלמי דפרקין וכו' (ב) דאמר בירושלמי דפרקין היינו ל' יום עכ"ל:

(א) ומייתי ירושלמי דפרקין וכו'. דגרסינן בירושלמי דפרקין להלכה א' ר' זעירא ור' יהוד' א) בשם רב כל ברכה ב) שאין עמה מלכות אינה ברכה, א"ר תנחומ' אנא אמר טעני, ג) ארוממך אלקי המלך (תהלים קמ"ה), רב אמר ד) צריך לומר אתה, ושמואל אמר ה) א"צ לומר אתה:

פי' פני משה:

צ"ל אתה. ברוך אתה ה':

אצ"ל אתה. אלא ברוך ה' וכו':

א) בשם רב. אבל ברא"ש גרס ר' זעיר' ור' יהוד' כל ברכה וכו', ולא גרס בשם רב, וכן מפורש (בבבלי לעיל מ' ע"ב), דרב ס"ל כל ברכה שאין בה הזכרת "השם אינה ברכה, וכבר עמד בזה במעדני מלך עיי"ש:

ב) כל ברכה שאין עמה מלכות אינה ברכה. וצריך נמי להזכיר "השם (וכדלעיל מ' ע"ב) תני ולא שכחתי מלהזכיר "שמך "ומלכותך עליו:

ג) ארוממך אלקי המלך. פי' "ארוממך בברכה, בשם היינו "אלקי, ומלכות היינו "המלך:

ד) צ"ל אתה. מצינו "צריך שפי' שמעכב "בדיעבד (גיטין ט"ו ע"א), ומצינו צריך לכתחלה (לעיל ט"ו ע"ב) ובש"ע אור"ח רי"ד כתב כשידלג הזכרת "השם, או מלכות, או תיבת "העולם, צריך לחזור ולברך עיי"ש, ולא מצינו כשדילג תיבת אתה מה דינו, אבל כשדילג תיבת "אלקינו י"ל שהוי בכלל הזכרת השם ודו"ק:

ה) א"צ לומר אתה. וברא"ש גרס ושמואל אמר אלקינו מלך העולם עיי"ש ודו"ק:

(ב) דאמר א) בירושלמי דפרקין היינו ל' יום עכ"ל, דגרסינן בירושלמי דפרקין להלכה ב' פיסקא, ר' יהוד' אומר הרואה הים הגדול, אומר ברוך שעשה את הים הגדול, בזמן שהוא רואה לפרקים, וכמה הוא פרק, אחד לשלשים יום, שמעון קמטריא שאל לר' חייא, בר בא, בגין דאנא חמר, וסליק לירושלים בכל שנה, מהו שנקרע, א"ל אם בתוך ל' יום, אי אתה צריך לקרוע, לאחר ל' יום, צריך אתה לקרוע:

פי' פני משה:

בגין דאנא חמר. בשביל שאני מחמר אחר חמורים במשאות ועולה לירושלים בכל שנה מהו שצריך אני לקרוע בכל שנה ושנה כדין הרואה ירושלים בחורבנה (הארכתי בהעתקה משום דרא"ש ז"ל מביא בשינוי עיי"ש):

א) בירושלמי וכו'. ועיין במהרש"א שכ' ל"ל לתוס' להביא מירושלמי, והא אית' כן בגמר' דידן (לקמן נ"ט ע"ב) וכו' עיי"ש, וי"ל משום דבירושלמי מוכח דלכל הדברים הוה פרקים לל' יום לא לענין ברכה בלבד, אלא אפילו במעשה קריעה, אע"פ שפעמים הבגד עם הקריעה הראשונה עדיין עליו, שהרי קרע זה אינו מאחה לעולם, כמבואר בש"ע אור"ח תקס"א, מ"מ אם אחר פרק של ל' יום, הוא רואה, צריך לקרוע קריעה אחרת, משום הכי הביא התוס' ראי' מירושלמי:

תוס' ד"ה שעקר ע"ז מארצינו. בירושלמי מתני כשנעקר' ע"ז א) מכל א"י עכ"ל, דגרסינן בירושלמי דפרקין להלכה א', פיסקא, הרואה מקום שנעקר' ממנו ע"ז, אומר ברוך שעקר ע"ז מארצינו, מתניתא כשנעקרה מכל מקומות א"י, אבל אם נעקרה ממקום א', ב) אומר ברוך שעקר ע"ז מן המקום הזה, נעקרה ממקום א' ונקבעה במקום אחר, ג) מקום שנקבע בו אומר ברוך ארך אפים, ומקום שנעקרה ממנו אומר ברוך שעקר ע"ז מן המקום הזה, יהי רצון מלפניך ה"א ואלקי אבותינו, כשם שעקרתה אותה מהמקום הזה, כן תעקר אותה מן המקומות כולם, ותחזור לב עובדיה לעבדיך, ולא נמצא מתפלל על עובדי ע"ז, תני ר' ישמעאל בן גמליאל אומר ד) אף בח"ל צריך לומר כן, א"ר יוחנן ה) כי מי אשר יחובר, יבוחר כתיב, אל כל החיים יש בטחון, שכ"ז שאדם חי יש לו תקוה, מת אבדה תקותו, מ"ט במות אדם רשע תאבד תקוה:

פי' פני משה:

ותחזור לב עובדיה לעבדך. חסר כאן וה"ג בתוספתא, ובח"ל אין צריך לומר כן מפני שרובה גוים, ועלה קאמר טעמ' ולא נמצא מתפלל על ע"ז אם יאמר כן:

אף בח"ל צ"ל כן מפני שעתידין להתגייר שנאמר אז אהפוך אל עמים שפה ברורה והיינו כדדריש ר' יוחנן לקמי':

כי מי אשר יחבר יבוחר כתיב ודריש לי' כי מי אשר ירצה יבוחר אל הקב"ה ויחובר אל ישראל ויתוספו עליהם כשיתגיירו אל כל החיים אלא כ"ז שהם חיים יש להם בטחון לבוא ולהתגייר שכל זמן וכו':

א) מכל א"י. בהגהת הש"ס מוחק תיבת "מכל, וכתב שהוא ט"ס, וגם ברא"ש אינו עכ"ל, א"כ הירושלמי פליג אגמר' דידן, דלירושלמי איכ' ג' שיטות בזה, חדא, כשנעקר מכל א"י, אומר ברוך שעקר ע"ז מארצינו, שנית, כשנעקר' ממקום א', אומר ברוך שעקר ע"ז ממקום הזה, שלישית, כשנעקר' כאן ונקבע במקום אחר וכו', ולפי גמר' דידן (לקמן נ"ז ע"ב) אין חילוק, דבין נעקרה מ"מ, או נעקר' ממקום א', מברך ברוך שעקר ע"ז מארצינו, אלא היכא שנעקר' רק ממקום א' הוא מוסיף וכשם שנעקר' ממקום הזה, כן תעקר וכו':

ב) אומר ברוך שעקר ע"ז ממקום הזה. משמע דלא מסיים יר"מ וכשם שעקרת וכו', אלא היכא דנעקר' ממקום זה, ונקבע במקום אחר ודו"ק:

ג) מקום שנקבע בו וכו'. לפי הפשוט הוי לי' למינקט מקום "שנעקר' ממנה אומר וכו' "ומקום שנקבע בו אומר וכו', וכן הוא ברמ"א (אור"ח רכ"ד ס"ב) דז"ל ואם נעקר' עכו"ם ממקום א', ונתנוה במקום אחר, מברך על מקום שנעקרה, שעקר עכו"ם, ועל מקום שנתנוהו לשם, שנתן ארך אפים עכ"ל. ואין לדקדק שהרי בסעיף א', על ברכת שנתן ארך אפים, כתב רמ"א וז"ל והאידנ' אין מברכין זאת הברכה, שהרי אנו מגודלים ביניהם, ורואין אותו תמיד עכ"ל, די"ל דס"ל לרמ"א, דעל שנעקרה מכאן, ונתנוהו במקום אחר, מברכין גם האידנ' ודו"ק:

ד) אף בח"ל צל"כ. מפני שעתידין להתגייר, והא דאית' (ביבמות כ"ד ע"ב), אין מקבלין גרים לימות המשיח, די"ל עתידין להתגייר קודם שיבוא ימי שלוה וגדולה לישראל ואז מקבלין:

ה) כי מי וגו'. לישנ' דקרא (קהלת ט' ד') כי מי אשר יבוחר אל כל החיים יש בטחון וגו', הכתיב הוא יבוחר, והקרי יחבר:

תוס' ד"ה על הנהרות. לא על כל הנהרות איירי, אלא ד' נהרות דכתיבי בקרא (בראשית ב'), "פישון, "גיחון, "חדקל, "פרת. ועי' רש"י (תהלים כ"ד ב') כי הוא על ימים יסדה ועל נהרות יכוננה, ופרש"י על ימים יסדה, שבעה ימים מקיפין א"י וארבע נהרות ירדן וירמוך קרמיון ופיגה עיי"ש:

דף נד:

ע"ב גמר' דארון הוה מסגי קמייהו דישראל והוה ממעיך להו טורי מקמייהו. לכך הארון ממעיך להו ההרים, להראות שיצאו בזכות התורה כדכתיב בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלקים על ההר הזה (עיון יעקב). אלא יש לדקדק כאן מפרש "דארון הוה משוה ההרים, ובתנחומא פ' חוקת סי' י"ד, וכן רש"י במדבר כ' כ"ב מפורש, שהענן הולך לפניהם ומשפיל הגבוה ומגבי' השפל, ונשארו רק ג', הר סיני לתורה, הר ההר לקבורת אהרן, הר נבו לקבורת משה עיי"ש, וכן מצאתי בבריית' דמלאכת המשכן פרק י"ד, שמנה שם ז' ענני כבוד ששמשו את ישראל במדבר מ' שנה, וז"ל ועמוד הענן שנוסע לפניהם משפיל לפניהם את הגבוה, ומגביה לפניהם את השפל, והורג נחשים ועקרבים, ושורף קוצים וסיכים, ומדריכם בדרך ישרה וכו' עיי"ש ודו"ק:

מאי אבני אלגביש. ר"ל דהא אבני אלגביש לא נזכר בס' יהושע, אלא (יחזקאל ל"ח כ"ב) במלחמות גוג ומגוג, (ועיי"ש כשמדבר בנביאי שקר סי' י"ג פסוק י"א ופסוק י"ג), ופי' רש"י שם אבני אלגביש, אבני ברד גדולות, ולפי שהן מזהירות ככל אבני גביש, הוא מדמה אותן אל גביש, שהיא אבן טובה, ורבותינו אמרו אלגביש, שעמדו באויר על גבי איש, זהו משה רבינו, שנאמר והברד ומטר לא נתך ארצה, אותם שהתחילו לירד לא הגיעו לארץ, וירדו בימי איש, זה יהושע במורד בית חורין:

אבנים שעמדו על גבי איש וירדו על גבי איש וכו'. לא אבנים היו, אלא אבני ברד כמפורש (יהושע י' י"א). וז"ל התנחומא פ' וארא סי' ט"ז, ויחדלו הקולות והברד ומטר לא נתך ארצה, תלאן ברפיון, ואימתי ירד בימי יהושע על האמורים, שנאמר וה' השליך עליהם אבנים גדולות מן השמים וגו' רבים אשר מתו באבני ברד מאשר הרגו בני ישראל בחרב, והשאר שהיו בשמים ירדו על גוג ומגוג עיי"ש. ופי' במהרש"א דאבנים שנשלכו בימי משה לעשות שליחותן, השתקקו לעשות שליחותן, ככל שלוחי השם, רק ע"י תפלת משה בטל שליחותן, ולא בטלי לגמרי, אלא שעמדו לעשות שליחותן באויבי ה' בימי יהושע, ובימי גוג ומגוג עיי"ש:

ואבן שבקש עוג לזרוק על "ישראל וכו'. וברי"ף גרס ואבן שזרק עוג במשה עיי"ש ודו"ק:

תני על "לוט ועל "אשתו מברכים ב' וכו', פי' כשרואה אשתו של לוט מברך ב', עליה אומר בא"י דיין האמת, ועל לוט אומר בא"י זוכר הצדיקים (ש"ע רי"ח ס"ח), דהא מלוט לא נשאר דבר לומר כשרואה, והיינו שמקדים הש"ס על "אשתו אומר וכו', ואח"כ על "לוט מברך זוכר הצדיקים:

כיון דפותי' ורומה כי הדדי נינהו וכו'. ולא נתפרש בפסוק דכן הוה החומ', וכבר כתב במהרש"א ח"א לאו משום דפסיקי לי' הכי בשום דוכתא, אלא דמהכי יליף לי' כיון דקרא הכתוב בליעה נפילה, ע"כ היינו משום דכהדדי נינהו ולא היה מועיל נפילתה אי לא דנבלעה עיי"ש:

ארבעה צריכין להודות וכו'. חולה ונתרפא, יורדי הים שעלו, והולכי מדבר שהגיעו ליישוב, חבוש בבית האסורים שיצא, וסימנך וכל הח'י'י'ם יודוך סלה, "חולה "יסורין "ים "מדבר (טוש"ע). ובדברי חמודות אות ט' כתב הב"י בשם הריב"ש, דהני ד' לאו דוק', אלא כל שניצל מן הסכנה, ולא הוזכרו הני ד' בכתוב, אלא מפני שהם מצוים בדרך במנהגו של עולם עיי"ש באריכות.

ובדרך דרש י"ל דנקט הני ד"ה לפי דדרך החולה שנתרפא הוא שתולה רפואתו, ברופא ששמשו בחליו כידוע, וכן ביורדי הים שעלו, חולין במנהיג הספינה שהוא מומחה כידוע, וחבוש האסורים תולה במר האסורים שהטיב לו, והולכי מדבר, תולין במנהיגי השיירא דרך המדבר שהוא מומחה בדבר כידוע, לכן כדי להודיע לכל, שהוא אינו תולה הצלתו בב"וד, אלא לה' הישועה, לכן ד' אלו צריכין להודות. ודע מל' רש"י (ויקרא ז' י"ב) משמע שד' אלו לא די בברכה בלבד, אלא צריכין להביא קרבן תודה, ויזבחו זבחי תודה עיי"ש, וא"כ יש לדייק ברמב"ם בפ"י מה' ברכות ה"ח הבי' דד' אלו צריכין לברך ברכת הודא' כש"ס דהכא, ולא כתב שד' אלו צריכין להביא קרבן תודה ודו"ק:

יורדי הים הולכי מדבריות וכו'. לא נקט יורדי הים "ועלו, והולכי מדבריות ויצאו, כמו שנקט חולה "ונתרפא, וחבוש בב"הא "ויצאו, אפשר לאשמעינן אפילו שהם תמיד יורדי הים והולכי מדבריות, שאומנתן הוא ורגילים בה, אפילו הכי צריכין להודות בכל פעם:

מאי מברך א"ר יוד' ברוך וכו'. ר' יהוד' משמי' דרבו רב אמר ד' צריכין להודות, אבל לא קאמר ההודאה מאי היא, ומפרש' משמי' דנפשי'. ועלה "אביי "אמר וצריך לאודי' וכו', ובעין יעקב גרס "ואמר "אביי וצריך וכו', דלא פליג אביי אדר' יהוד' כדלקמן:

וצריך לאדויי וכו'. ר"ל צריך לברך, ונקט "לאדויי, משום דאמר לעיל ד' צריכין להודות:

קמי עשרה דכתיב וירוממוהו בקהל עם. משמע דכמו דעדה לא הוה בפחות מעשרה (כדלעיל כ"א ע"ב), ה"ה קהל, ועיי' בשפ"ח לקמן ע"ב לתוס' ד"ה אבני אות ב' אי שבט א' נקרא קהל עיי"ש, ועי' (שמות י"ב ו') ושחטו אותו כל קהל עדת ישראל עיי"ש ודו"ק:

דיהבך ניהלן. ר"ל כשאתה לעצמך, כבר השלמת עצמך לצדיק גמור, ויהבך ניהלן דייק' לזכות אותנו:

ג' צריכין שימור חולה חתן וכו'. ושימור דהכא פי' שלא יניחנו לבדו (עיון יעקב). ומסתבר שניהם שצריכין שימור, כגון ב' חולים, או חולה וחתן, מהני שימור האחד על חבירו ודו"ק:

וי"א אף ת"ח בלילה. ות"ק דס"ל ת"ח א"צ שימור, י"ל הטעם כעין (ב"ב ח' ע"א ופסקו בש"ע רמ"ג) ת"ח א"צ שמירה שתורתן משמרתן עיי"ש, ויש אומרים ס"ל דבלילה דהוי כעין שכיח הזיק', לא מהני שמירת תורתן, כמו דלא מהני בשכיח הזיק' שליח מצוה (פסחים ח' ע"ב). ומשמע כאן דאחרינ' כגון חולה חי' וחתן צריכין שימור אפילו ביום ודו"ק:

המאריך בתפלתו והמאריך על שלחנו. י"ל דתפלה היינו עבודה, ושולחן הוא גמ"ח, כדמסיק דילמא אתי' עני' ויהיב לי', וא"כ מאחר שמאריך בעבודה ובגמ"ח, תורתו מתי נעשית, לכן מאריכין ימיו ושנותיו, כדי שירויח זמן לתורתו. וכעין זה פי' (ר"ה י"ח ע"א) רב' דעסק בתורה חי מ' שנין, ואביי דעסק בתורה ובגמ"ח חי ס' שנין:

דף נ"ד ע"ב רש"י ד"ה עבדי להון נקירותא. מערות וכו' עשו אמוריים מערות בצדי ההרים ונחבאו שם עכ"ל, וז"ל רש"י (במדבר כ"א ט"ו) היו אותן הנקעים בהר של צד מואב, ובהר של צד אמוריים, הי כנגד אותן נקעים, כמין קרנות ושדים בולטין לחוץ, והאמוריים נחבאים שם, כיון שבא ישראל לעבור, נזדעזע ההר של א"י, כשפחה היוצאת להקביל פני גבירתה, ונתקרב לצד הר של מואב, ונכנסו אותן השדים לתוך אותן נקעים והרגום עיי"ש, והוא ממדרש רבה, וא"כ מצינו שינוי, דבש"ס שלנו ומפרש"י משמע, דאמוריים "עשו אותן המערות, ומרש"י שם משמע דמערות "נבראו כן, ועוד כאן משמע שקרבות ההרים הללו, היה כמו בכל הדרך, ומרש"י משמע שקרבות ההרים היה, מפני כבודם דישראל, שיצא ההר של א"י לקראתם ודו"ק:

רש"י ד"ה אשר נטה לשבת ער וכו' ושם ארץ מואב ער עכ"ל, כמפורש (במדבר כ"א כ"ח) אכלה ער מואב, (ודברים ב' ט' י"ח):

רש"י ד"ה מחנה ישראל תלתא פרסי. עוג חשב כן בלבו וכו' עכ"ל, אפשר הא "דחשב "כן "בלבו, אף זה גמר' גמירי לה:

רש"י ד"ה שרבבת. ל' אשתרבובי אשתרבוב (קידושין מ"ט ע"ב) ירדו וגדלו למטה עכ"ל, ר"ל ונכנסו שיניו בהר, אבל ל' הגמר' משכי שיני להאי גיסא ולהאי גיסא, משמע קצת דגדלו שיניו לשני צדדין ודו"ק:

רש"י ד"ה משה כמה הוה י' אמות. שהרי הוא הקים המשכן (שמות מ' י"ח) ודרשינן הקים את עצמו לקומת המשכן וכו' עכ"ל, והנה (בשבת צ"ב ע"א) יליף דקומתו של "משה י' אמות מדכתיב (שמות מ' י"ט) ויפרש את האהל על המשכן וכו' עיי"ש (וכבר עמד בזה מהרש"א ח"א וכ' זה הדרש אינו מבורר לי בתלמוד, אלא בש"ס דרשו מדכתיב. ויפרש את האהל על המשכן), ועוד שם משמע דקומתן של "לוים י' אמות עיי"ש ודו"ק. ומה שפרש"י בקרסולי, קבילי"א (בלע"ז קנעכעל) הוא המקום החיבור השוק והרגל:

רש"י ד"ה זוכר את "הצדיקים. שזכר את "אברהם עכ"ל, אפשר דהכי קאמר שזוכר את הצדיקים, כמו שזכר את אברהם ודו"ק:

רש"י ד"ה וירוממוהו בקהל עם. בסוף פ' המזמור עכ"ל, לאו דוק', אלא אחר ארבע "הודו "לה' וגו', כתיב קרא דירוממוהו וגו' עיי"ש:

רש"י ד"ה שימור. מן "המזיקין עכ"ל, ובד"ה חולה, פרש"י לפיכך "השד מתגר', משמע דנזיקין ושדים חדא הוא, ועי' בשפ"ח (לעיל ו' ע"א) לרש"י ד"ה לראות עיי"ש:

רש"י ד"ה חולה. שהור' מזלו וכו' וכן "חיה אשה "שילדה וכו' עכ"ל, דאף אחר שילדה, עדיין צריכ' האשה רחמים. א"נ דקודם שילדה צריכה שימור מצד הורע מזלה, ואחר שילדה, מצד קנאה מתגרה בה, ועי' בתנחומ' פ' תזריע סי' ד':

תוס' ד"ה אבני אלגביש. וה"ה מקום שנפל שם מחנה סנחריב (א) דלא גרע חזקיה (ב) מאדם המסוים, אלא שלא חש לפרש, לפי (ג) שידוע מקום סביב ירושלים עכ"ל:

א דלא גרע חזקי' מאדם המסוים. כתב הגהת הש"ס כמבואר בירושלמי, הביא הרא"ש סימן ב', דגרסינן בירושלמי דפרקין להלכ' א', מתנית' בנסי ישראל אבל בנסי יחידי שנעשו לו אינו צריך לברך, מהו שיברך על נסי אביו ועל נסי רבו, ואם היה אדם מסויים, כגון יואב בן צרויה וחבריו, ואדם שנתקדש בו שם שמים, כגון חנני' מישאל ועזרי', ונסי שבטים, מהו שיברך, מאן דאמר כל שבט ושבט. איקרי קהל, צריך לברך, מאן דאמר כל השבטים קרויין קהל, א"צ לברך:

פי' פני משה:

מתני' בנסי ישראל. מתניתן דהרואה מקום הנס צריך לברך, דוק' בניסים שנעשו לכל ישראל:

אבל בניסי יחידי וכו'. אין אחר צריך לברך אלא הוא בעצמו דוק':

ונסי שבטים. נס שנעשו לשבט אחד מן השבטים מהו שיברך וקאמר דתלי' בפלוגת' דתנאי דפליגי בפ"ק דהוריות אם שבט א' איקרי קהל וכרבים דמו או לא:

מ"ד כל השבטים. כולן דוק' איקרי קהל א"צ לברך:

לבא מאדם המסוים. כתוב במראה פנים, וז"ל לפי גירס' שלפנינו, כל הני בעיות לא איפשיטו הכא, וגירס' הרא"ש ז"ל ואם היה אדם מסוים וכו', כגון חנני' מישאל ועזרי', מברך, וכתב הבית יוסף אור"ח רי"ח, דמברך קאי אכולהו עיי"ש. ויש להוכיח דתוס' היו גורסין בירושלמי, כגירס' הרא"ש, דלפי גירס' שלפנינו, קשה מאחר שפסקינן להלכה כל שבט ושבט איקרי קהל (רמב"ם פי"ב מה' שגגות ה"א), למה לי' לתוס' להוכיח, דמברכין על מקום שנפל שם מחנה סנחריב, משום דלא גרע חזקי' מאדם המסוים, דהוה בעי דלא איפשיט', תיפק לי' דחזקי' היה נס של שבט א' לכל הפחות, שהרי עלה סנחריב על כל ערי יהוד' כמפורש בקרא, ושבט א' איקרי קהל, אלא ש"מ דתוס' היו גרסין כגירסת הרא"ש, דגבי אדם מסוים, הוי בעי דאפשט' דמברך, וליכ' פלוגת' בדבר, כמו בנס של שבט אחד:

ג שידוע מקום סביב ירושלים. כמפורש (ישעי' ל"ו א') ויהי בארבע עשרה שנה למלך חזקי' עלה סנחריב מלך אשור על "כל "ערי "יהודה הבצורות ויתפשם, וישלח מלך אשור את רבשקה מלכיש ירושלימה אל המלך חזקיהו בחיל כבד ויעמוד "בתעלת "הברכה "העליונה "במסלת "שדה "כובס וגו', (ושם ל"ז ל"ו) ויצא מלאך ה' ויכה במחנה אשור מאה ושמנים אלף וישכימו בבקר והנה כלם פגרים מתים עיי"ש:

תוס' ד"ה ד' צריכין להודות יורדי הים הולכי מדבריות חולה ונתרפא ושהיה בבית האסורים. ובתהלים לא חשיב כזה הסדר, אלא חשיב, הולכי מדברות, שהיה בבית האסורים, חולה ונתרפא, יורדי הים, י"ל דקרא נקט סדר המסוכנין יותר תחלה וכו' עכ"ל. פי' והולכי מדבריות ובית האסורים, מסוכני' ביותר שהם ביד בני אדם שונאים "בעלי "בחירה, משא"כ חולה ויורדי הים, שהמה מסוכני' בידי שמים, וכעין שפירז"ל (בראשית ל"ז כ"א) וישמע ראובן ויצילהו מידם וגו', ר' יצחק אמר אמר ראובן טב למנפל לי' לגו גובא דנחשין ועקרבין, ולא יתמסר בידא דשנאוי, דלא מרחמי עליה וכו' עיי"ש. ועיין (נדרים מ"א ע"א) גדול נס שנעשה לחולה, יותר מן הנס שנעשה לחנני מישאל ועזרי' וכו' עיי"ש, דמשמע קצת להיפך ודו"ק:

דף נה.

ע"א גמר' ג' דברים מזכירים עונותיו של אדם. עיין רש"י (מלכים א' י"ז י"ח) כי באת אלי להזכיר עוני, י"ל דשם ע"י אחר נזכרו, וכאן מנה רק שאדם עצמו מזכיר עונותיו, ועיין (יחזקאל כ"א כ"ט) דמשמע ע"י עצמו ג"כ נזכר, שעבירה חדשה גוררת ומזכיר הישנה עיי"ש:

והמאריך על שלחנו וכו' ועכשיו שלחנו של אדם מכפר. ואין להקשות דמהתם מוכח רק דשלחן נקרא מזבח, שמכפר כמזבח, אבל דמאריך שנותיו של אדם מנין, די"ל דמאחר דנקרא שלחן מזבח, ומזבח נברא להאריך ימיו ושנותיו של אדם (מידות פ"ג מ"ד), וא"כ שלחנו מאריך ג"כ שנותיו דאדם:

והמאריך על שלחנו דילמא אתי' עני' ויהיב לי'. ר"ל לעצמו אינו מאריך, אלא מקיים בנפשו חטוף ואכול (עירובין נ"ד ע"א), אלא מאריך משום עני'. והנה אי אתי' עני ויהיב לי', פשיטא שזוכה לאריכת ימים, מצד מצות צדקה כידוע, אלא אפילו לא אתא עני, אפ"ה מאריכין לו ימיו ושנותיו, והיינו דכתיב (משלי ט"ז ל"א) עטרת תפארת שיבה בדרך צדקה תמצא, דייק' שהלך ועשה רק "דרך "צדקה, כי הכא דילמ' אתי' עני' ויהיב לי'. והיינו דכתיב (משלי ט"ו) טוב לב משתה תמיד, ר"ל מי שהוא "טוב "לב, שמצפה שיבוא עני למיתב לי', לזה ראוי' "משתה "תמיד, שיאריך על שולחנו:

פתח במזבח וסיים בשלחן. ר"ל והא בחד קרא כתיב' (ביחזקאל מ"א כ"ב) והשותה שמרי יין. שמרי יין הוא תמד, שנותנין מים ע"ג שמרים, ומתמדין אותן, ושותין אותן (רשב"ם ב"ב צ"ז ע"ב):

כי הא דא"ל מטרונית' וכו'. מהתם מוכח דבדיקות גופו הרבה פעמים מעליות' היא, ולא לענין מאריך, או לענין תלי' ודו"ק:

למגדלי חזרים ולמלוי ברבית. לאו או או קתני, אלא פניך דומין כשניהם:

לדידי תרוייהו אסירן. דאיסור לגדל חזירים, אית' (בב"ק פ"ב ע"ב) מבי' הרמב"ם ובתוס' ד"ה לא עיי"ש. ואיסור ריבית כונתו לישראל. א"נ לנכרי דאסור יותר מכדי חייו (בב"מ ע' ע"ב). ומה שאמר בדיקנא נפשאי בכולהו עשרים וארבע, עי' רמב"ם ה' דיעות פ"ד הי"ג:

והמנהיג עצמו ברבנות. בדיוק נקט "עצמו, היינו שאין אחרים מנהיגים אותו, ולא קיבלו אותו לרב, אלא הוא מנהיג עצמו, אע"פ שאינו מרוצה לאחרים, משא"כ מי שקבלו אותו לרב, צריך לנהוג ברבנות, ומיהו יוסף הצדיק ודאי דלא עביד הכי, אלא דילפינן לי' הכי מהאי קרא, דאי לא לדרשה זו, ל"ל למכתב דמת יוסף ואח"כ כל אחיו וכו' (מהרש"א). א"נ ל' עצמו מורה כשהוא בינו לבין עצמו, שאז צריך שיהי' שפל רוח, משא"כ בפרהסי', כדי שיהיו דבריו מתקבלים אצלם (עץ יוסף פי' כן דברי השלטי גבורים):

ומי שנותנין לו ס"ת לקרות ואינו קורא דכתיב כי הוא חייך ואורך ימיך. ורישא דקרא (דברים ל' ב') ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב וגו', ובחרת בחיים למען תחיה אתה וזרעך לאהבה את ה' אלקיך ולשמוע בקולו ולדבקה בו כי הוא חייך ואורך ימיך, הרי מפורש ממש מי שנותנין לו ס"ת לקרות וקורא מאריכין לו ימיו ושנותיו, ומכלל הן נשמע לאו:

מפני מה מת יוסף קודם לאחיו. פי' והא היה הצעיר מכולם חוץ מבנימין:

ג' דברים מכריז עליהן הקב"ה בעצמו רעב ושובע ופרנס טוב. והא דכתיב (איכ' ג' ל"ח) מפי עליון לא תצא הרעות והטוב, עי' בתרגום יונתן ומשם מבואר:

שובע דכתיב וקראתי אל הדגן והרבתי אותו. והא דלא יליף מדכתיב (ויקרא כ"ה) וצויתי את ברכתי לכם ועשת את התבואה לשלש השנים, י"ל משום דבפסוק ויקרא מפרש לשלש השנים, אבל בפסוק דיחזקאל הוא בלי גבול:

אין מעמידין פרנס על הצבור אא"כ נמלכין בצבור וכו'. ואע"ג דאפילו ריש גרגית' מן שמי' מנו לי' (כדלקמן נ"ח ע"א), מ"מ צריך לאמלוכי בצבור, כמו בצלאל (ע"י). והטעם י"ל כי דור לפי פרנס ופרנס לפי דור (ערכין י"ז ע"א), וא"כ מפרנס ידונו על הצבור, לכן נמלכין בצבור. ועי' רשפ"ח לעיל כ"ח ע"א לגמר' ד"ה אוי לו לדור שאתה פרנסתו, שם הארכתי:

א"ל רבש"ע אם לפניך הוא הגון לפני לא כל שכן וכו'. י"ל דאית' בפ"א פ"ג מ"י, ר"ח בן דוסא אומר כל שרוח הבריות נוח' הימנו רוח המקום נוח' הימנו וכו', דכל מי שאהוב למטה, בידוע שהוא אהוב למעלה וכו', וכן להיפך עיי"ש, והיינו דא"ל רבש"ע אם לפניך הוא הגון וכו', ר"ל שהוא אהוב למעלה, א"כ ידוע שהוא אהוב למטה, והיינו נמי דאמרו ישראל אם לפני הקב"ה ולפניך הוא הגון, לפנינו לא כש"כ:

עשה ארון וכלים ומשכן הזכיר ארון בלבד מכל הכלים, לפי שהוא החשוב שבכולם, וכעין שכתבתי בשפ"ח (לעיל מ"ב ע"ב) לגמר' ד"ה ר' הונא עיי"ש. והא דהלך משה והפך ואמר לו וכו', אפשר לחדודי לבצלאל (כדלעיל ל"ג ע"ב) לחדודי לאביי וכו':

כלים שאני עושה להיכן אכניסם. דהא בכ"ה בכסליו נגמר מלאכת המשכן (כדאית' בטור אור"ח תרפ"ד בשם הפסיקתא) ולא הוקם עד ניסן. ועי' במדרש רבה שמות פ' נ"ב, וז"ל ששה חדשים היה עוסק במשכן, ג' חדשים עשאוהו, וג' חדשים קפלוהו וסדרוהו דבר דבור על אופניו ועל מקומו עיי"ש:

יודע היה בצלאל לצרף אותיות שנבראו בהן שמים וארץ. ואפשר היינו דאית' בתנחומא פ' פקודי סי' י"א, וז"ל וירא משה את כל המלאכה, את כל מלאכת המשכן אינו אומר, אלא את כל המלאכה, שהיה הכל כמעשה בראשית עיי"ש:

אין הקב"ה נותן חכמה אלא למי שיש בו חכמה וכו'. ואע"ג שהחכמה הראשונה ג"כ מקב"ה הוא, די"ל דחכמה הראשונה היא חכמה ופקחות לענין דרך ארץ ומוסר, וזו אינה מיד ה' שהכל בידי שמים חוץ מיראת שמים, וכשתקדם באדם חכמה זו, יתן לו חכמת התורה (ע"י):

א"ל אתן מהתם מתניתו לה אנן מהכא מתנינן לה דכתיב ובלב וגו'. י"ל דהכי קאמר אתם מהתם, "מפסוקי "דניאל שהוא מכתובים, מתניתו לה, אנן מהכא, "מפסוקי אתורה גופ' מתנינן לה, שהיא קרובה, שנאמר (שמות ל"א) ובלב וגו':

לא חלמא טבא ולא חלמ' בישא מקיים כולה. ר"ל אפילו אחר שפתרו, והטעם משום דאין חלום בלא דברים בטלים:

א"ר חסדא חלמ' בישא קשה מנגדא וכו'. והא דא"ר חסדא לעיל, חלמא בישא עדיף מחלמ' טבא, י"ל היינו לתועלת הנפש, דמביאו לידי תשובה, אבל הכא לגוף קאמר, ומדויק דברי רש"י ד"ה מנגדא. והאלקים עשה שייראו מלפניו וכו', זה חלום רעה, רמז לדבר יעשה, בגמטרי' כמנין, דזה "חלום רעה:

כשם שא"א לבר בלא תבן כך א"א לחלום בלא דברים בטלים. ואין לומר מ"מ אינו דומ', דתבן נהנין ממנו, אבל דברים בטלי' למה, די"ל דאי בישא עציבות' מסתיי', ואי טבא חדוי' מסתייה:

חלום אע"פ שמקצתו מתקיים כולו אינו מתקיים. פי' אע"פ שמקצתו מתקיים, הרי נראה שיש בחלום זה דבר אמת, אפ"ה כולו אינו מתקיים, ועל זה קאמר מנלן מיוסף וכו':

דף נ"ה ע"א רש"י ד"ה ומעיין בה. אומר בלבו שתעשה בקשתו לפי שהתפלל בכונה עכ"ל, ר"ל ואית' (לעיל ל"א ע"ב) אם תכין לבם אז תקשיב אזנך עיי"ש:

רש"י ד"ה כאב לב. שאין בקשתו נעשית עכ"ל, לפי שמעיין בה וכמו שמבואר בשפ"ח (לעי ל ל"ב ע"ב) לרש"י ומעיין בה עיי"ש:

רש"י ד"ה קיר נטוי. מקום סכנה עכ"ל, ר"ל לאו דוק' קיר נטוי, ה"ה כ"מ סכנה, מזכיר עונו, כפרש"י ד"ה מזכירין. והיינו דאית', אל יעמוד אדם במקום סכנה, שמא אין עושין לו נס (שבת ל"ב ע"א), ר"ל דהא מיד מזכירין עונותיו, ושמא אין עושין לו נס:

רש"י ד"ה לולבי גפנים. פי' אותן פיצולין הגדלין בגפנים (רש"י שבת פ"א), ופי' אחר הוא זמורות ארוכות, עיין שפ"ח לתוס' לעיל ל"ו ע"א ד"ה לא נטעי:

רש"י ד"ה מוריגי בהמה. כל בשר שבבהמה וכו' דומה למורג חרוץ שאינו חלק כמו החיך והלשון וכרס הפנימי עכ"ל, "מורג "חרוץ הוא לישנ' דקרא (ישעי' מ"א ט"ו) הנה שמתיך למורג חרוץ וגו', ופרש"י כלי הוא של עץ וכבד ועשוי חריצים חריצים כעין כלי נפחים של ברזל וגוררין על הקשין של שבלין ומחתכן עד שנעשו תבן דק עיי"ש:

רש"י ד"ה ואברכה מברכך. והמברך ברכת המזון מברך לב"הב עכ"ל, (כדאית' לעיל מ"ו ע"א) מאי מברך יהי רצון וכו':

רש"י ד"ה צריכים רחמים וכו'. לפי שהם בידו של הקב"ה וכו' עכ"ל, ואע"ג דהכל בידו של הקב"ה וצריכים רחמים, וי"ל דג' דקאמר הכא, ר"ל מתחילת השנה צריכים רחמים, והיינו דחשיב שנה ומלך וחלום, משום דחלום דר"ה, הוא יותר אמיתי, ודרש ותחלימני, מל' חלום (מהרש"א):

רש"י ד"ה ראה קראתי בשם (שמות ל"א ב'). ראה משמע וכו' עכ"ל, וגירס' שלפנינו משמע דיליף לי' מפסוק' "ראו "קרא ה' בשם (שמות ל"ה ל'), ודו"ק:

רש"י ד"ה לך א"ל לבצלאל עשה לי משכן ארון וכלים. שכך הם סדורים בפ' כי תשא (שמות סי' ל"א פסוק ב' ז' ח'), ומשה א"ל עשה ארון וכלים וכו', דס"ל לר' יוחנן שאמר ליה משה לבצלאל כסדר שהם סדורים בפ' תרומה עכ"ל, והוא (שמות סימן כ"ה פסוקי ח' ט' י' כ"ג ל"א, וסימן כ"ו פסוק א'), והצווי מקב"ה למשה היה כסדר שהם סדורים בפ' כי תשא:

רש"י ד"ה אותיות שנבראו בהן שמים וארץ ע"י צרופן ובספר יצירה תני להו עכ"ל, הנה יש לפני ספר יצירה, שעליו ודאי כיון רש"י ז"ל כאן, והוא מיוחס לאברהם אבינו ע"ה, וימצא בזה ספר היצירה ארבע נוסחאות, אבל לא העתקתי משום במופלא ממך לא תדרוש. ובפרט שבספר יצירה גופ' מזהיר על הדבר, דז"ל ספר יצירה פרק א' משנ' ח', עשר ספירות בלי מח בלום פיך מלדבר ולבך מלהרהר ואם רץ לכך שוב למקום שלכך נאמר והחיות רעוא ושוב (יחזקאל א' י"ד) ועל דבר זה נכרת ברית עכ"ל ופי' הרמב"ן:

בלום. פי' כמו עדיו לבלום, ואף במה שהורשית להתבונן אל תתן את פיך לחטיא את בשרך משום שנאמר כבוד אלקים הסתר דבר וכמו שאית' בחגיגה פ"ב כל שלא חס על כבוד קונו וכו':

ולבך מלהרהר. שלא לדמות הנסתר לגלוי:

ואם רץ לבך. כדי לדמות:

שוב למקום. לדבר המושג שאתה רשאי להרהר בו:

ועל דבר זה נכרת ברית. ולכך נגלה הדבר כדי שיהי' כח להסתכל לדבר בו ולהרהר ולא במופלא ממנו כי מכח הדבר שהוא נקרא ברית שהוא מייחד התמורות בכח אחד יכול להכיר שאין הנסתר אלא האחדות גמורה עכ"ל הרמב"ן ז"ל:

רש"י ד"ה א"ר חסדא כל חלום ולא טוות וכו'. לא יראה אחד מאותן שהוא שרוי בתענית וכו' עכ"ל, ר"ל שנפשו עגומה עליו עד שהוא יושב עליו בתענית לבטלו, כדאית' (תענית י"ב ע"ב) יפה תענית לבטל חלום רע וכו', וא"ר חסדא ובו ביום עיי"ש, והא דהכא ג"כ ר' חסדא ולשנותי' אמרה:

(ובת טוות, פי' לן בתענית):

רש"י ד"ה כאגרא דלא מקריא. וכו' שכל החלומות הולכין אחר הפתרון עכ"ל, (כדלקמן ע"ב) כל החלומות הולכין אחר הפה:

רש"י ד"ה עציבותי' מסתיי'. דיו עצבונו מה שאדם מתעצב עליו לבטל את החלום עכ"ל, דבזה שנתעצב החולם נתקיים חלמ' בישא (מהרש"א). והא דאמרינן (לקמן ע"ב) צריך שיטיבנו בפני ג', י"ל כדי "שיתהפך "לטובה, דעד עכשיו רק נתבטל מלהיות רע. אבל יש לדקדק למה צריך עוד לתענית בו ביום לר' חסדא, עיין לעיל לרש"י ד"ה א"ר חסדא ודו"ק:

דף נה:

ע"ב גמר' יצפה עד כ"ב שנה, ודאי פעמים מתקיים אף אחר כ"ב שנה, כדמצינו שחלום פרעה שבפרשת מקץ, נתקיים בימי יחזקאל (פרש"י יחזקאל כ"ט י"א), אבל כאן לענין יצפה קאמר, שהרי ואביו שמר, המתין ומצפה על הדבר עד כ"ב שנה (בראשית ל"ז י"א):

כל הלן ז' ימים וכו'. ובשפ"ח (לעיל י"ד ע"א) לגמר' ד"ה כל הלן, העתקתי פי' נכון מס' סמיכות חכמים עיי"ש:

יפתרנו והא"ר חסדא וכו'. ה"ה דהמ"ל אי "יפתרנו למה בפני ג' דוק', בשלמ' "יטיבנו בפני ג' ניח' ודו"ק:

ולימרו שלש הפכות הפכת מספדי וגו' (תהלים ל') אז תשמח (ירמי' ל"א) ולא אבה ה"א וגו' ויהפוך (דברים כ"ג). ואין אומר כסדר, תורה תחלה, ואח"כ נביאים וכתובים, די"ל מאחר שהם "הפכות, גם נאמרו "בהפכה, "כתובים תחלה, ואח"כ "נביאים "ותורה, ומדהפכות כסדר הזה, גם פדיות ושלומות כסדר הזה:

אמרו כל חד לימא דלא שמיע לחברי'. ואע"ג דקודם שיאמרו, לא ידע אי ידע לי' לחברי' או לא (עיין בסמיכות חכמים), די"ל דה"ק דכ"כ יאמרו, עד דלימא מילת' דלא שמיע לי' לחבריה:

מאן דחזא חלמ' ולא ידע מאי חזא. פי' בין דשכח החלום לגמרי, כמו שפרש"י לעיל ד"ה ומשני, דחזא ולא ידע מאי חזא, בין שזוכר החלום, אלא שנעלם פתרונו וכן ברי"ף וברא"ש כתב ולא ידע אי טיבא הוא אי ביטא הוא עיי"ש, אבל במהרש"א ח"א לא פירש כן אלא דהכי קאמר כששכח גם החלום, אבל כשזוכר החלום, אז יטיבנו בפני ג' עיי"ש:

בין שחלמו לי חבירי. אע"ג דבתחלת תפלתו מיירי מחלום שחלם הוא בעצמו, י"ל אגב כייל ג"כ בין שחלמו לי חבירי:

כמי מרה ע"י משה רבינו וכמרים מצרעתה. דגם מרים מצרעתה, נתרפאה ע"י תפלת משה רבינו, אל נא רפא נא לה:

וכשם שהפכת קללת בלעם וכו' כן הפוך כל חלומותי עלי לטובה וכו'. ר"ל כשם שהפכת קללת בלעם מחמת "אהבה, דכתיב (דברים כ"ג ו') ויהפוך ה"א לך את הקללה לברכה "כי אהבך ה' אלקיך, כן תהפוך "מאהבת, כל חלומותי עלי לטובה, וזו מעלה גדולה, משאם מהפך מצד רחמניות:

ומסיים בהדי כהני דעני ציבור' אמן. ובטור סי' ק"ל כתב, ומסיים בהדי כהני כי היכא דענו ציבור' אמן עיי"ש. ולפי שהצבור יודעין שיש ביניהם, מי שמתפלל תפלת רבש"ע וכו', מהני עניית אמן שלהם גם לזה, אף שלא ידעו מתפלתו:

ואי לא. פי' שגמר אמירת רבש"ע, קידם סיום הכהנים, לימא הכי אדיר וכו', ובתוך כך יבוא לסיים עם הכהנים (ט"ז סי' ק"ל):

מאן דעייל למתא ודחיל מעינ' בישא וכו'. אפשר גם בעירו הכי היא, אלא שלא נמצא כ"כ בעירו, לפי שרגיל ודש בה:

ולימא הכי אנא פב"פ מזרע' דיוסף קאתינ' וכו'. לכאור' מימרא זו לכ"ע נאמר, וא"כ וכי יכול כל א"וא לומר אנא מזרע דיוסף קאתינ', בשלמ' בתורת לחש הוה ניח', אבל הענין מוכח דלא הוה לחש, ודוחק לומר לפי שכל ישראל נקראו בני יוסף, כדאית' (סנהדרין י"ט ע"ב) על פסוק בני יעקב ויוסף סלה עיי"ש, דהא מ"מ לא שייך ל' מזרע "דיוסף קאתינא ודו"ק:

דלא לתרע מזלי'. כעין (מגילה ג' ע"א) והוא שר של כל אדם למעלה עיי"ש:

מאן דרחים לי לבעי עלי רחמי. רבא לשטתי' דאמר (לעיל י"ב ע"ב) אם ת"ח צריך לרחמים, צריך היא שיחלה עצמו עליו:

שמואל כי חזא חלמ' בישא. ר"ל חלום שהיתה נפשו עגומה עליו:

תוכן העניינים

שפתי חכמים (ברכות)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה