אור ברסלב
שפתי חכמים (ברכות) פרק אלו דברים

שפתי חכמים (ברכות)· רבי אברהם אבא הרצל

פרק אלו דברים

פרק שלשה שאכלו

אלו דברים שבין ב"ש ובין ב"ה בסעודה בש"א מברך על היום ואח"כ וכו'. ואין להקשות וכי לא ראו ב"ש וב"ה, איך הי' מקדשי' ומברכי' אבותם ורבותם, הלוא הוא דבר תמידיי, ואיך שייך בדברים כאלה פלוגתא, די"ל משום דקיי"לן סדר ברכות אינו מעכב (לעיל י"ב), לכן עד שמאי והלל, ברכו והקדימו כל א' וא' ברכה זו שרצה, עד שבאו ב"ש וב"ה, ועמדו למנין על סדר ונוסח הברכה, ונפסקה ההלכה, וכן י"ל בכל המחלוקת הנמצא מזה המין (ענף יוסף בשם כוזרי שני חלק ב'):

נר. וטעם ברכת הנר במוצאי שבת, לזכר דתחלת בריית האור היינו האש היה במ"ש, והא דלא מברכין על שאר בריאות, זה ביום פלוני וזה ביום פלוני, דשאני נר דנאסר בשבת, והוי כאלו נתחדש עתה, ומשום כך מברכין עליו, וכן במוצאי יום כפור (ולא במוצאי שאר יו"ט), מפני שביום כפור נאסר, ועתה הותר, וכאילו נתחדש עתה (תשובת הרשב"א קנ"ח). וטעם הבשמים במ"ש, מפני נפש יתירה שהיתה לו בשבת, והוא מצטער עכשיו כשהלכה ממנו, ומריח ריח בשמים, כדי ליישב נשמתו (מפרשים), ולענין מי"ט עיין תוס' ביצה ל"ג ע"ב ד"ה כי:

עד שיאותו לאורו. דהיינו שיהי' סמוך לו, בכדי שיוכל להכיר, בין מטבע מדינה זו, למטבע מדינה אחרת (רצ"ח ס"ד):

בא להם יין אחר המזון. קודם ברכת המזון:

עד שישמע הברכה כולה. עיין לקמן נ"ב ע"ב בד"ה הכא במסיבת כותיים:

בש"א מברך על היום ואח"כ מברך על היין שהיום גורם ליין שיבוא. ואין לדקדק בקידושין ובמילה ובפדיון הבן שגרמו ג"כ ליין שבא, א"כ לב"ש צ"ל שמברך תחלה ברכת אירוסין ומילה ופדיון, ואח"כ מברך על היין, וכאן נקט אלו דברים שבין ב"ש וב"ה בסעודה דוק', די"ל דהא כאן איכ' עוד טעם, שכבר קידש היום ועדיין יין לא בא, וזה לא שייך בקידושין ובמילה ובפדיון:

שהיום גורם ליין שיבא וכבר קידש היום ועדיין יין לא בא. נקט תרי טעמ' לדבריהם, ולכאור' לפי מה שמסיק הש"ס (לקמן נ"ב ע"א), סברי ב"ש שאני עיולי יומי דהיינו קידוש, דבמת דמקדמינן לי' עדיף וכו', א"כ איכא עוד טעם לב"ש, ולמה לא הזכירו ב"ש כאן, כבר הרגיש בזה ט"ז אור"ח תרפ"א סק"א עיי"ש:

לקדושה שתאמר. ובנוסח הכתב יד לקידוש שתאמר:

הכי נמי תרתי ברכת היין תדירה. פי' דכל פעם ששותה ביום ובלילה צריך לברך (סמיכות חכמים), וזה עיקר הטעם (פ"י):

והלכה כדברי ב"ה פשיטא וכו'. ואין לומר משום דבחד מילת' דמתניתן הלכה כב"ש, כדא"ר הונ' (לקמן נ"ב ע"ב), לכן תנא דבהא הלכה כב"ה, זה אינו דאי משום הכי, למה תנא דוק' בהך הלכה כב"ה ודו"ק:

דהא נפקא בת קול. הכי אית' בירושלמי ברכות פ"א להלכ' ד', היכן יצאה בת קול, ר' ביבי א"ר יוחנן ביבנה יצאה בת קול, פי' כשהיו סנהדרין קבועין ביבנה (עיין יפ' עינים).

דף נ"א ע"ב רש"י ד"ה כל האי נבגא. נבגא כוס, כמו נשתי מר אנבגא עכ"ל, עיי' קידושין ע' יע"א. וב"ב נ"ח ע"ב, אנפק אנבג, ועיי"ש בתוס'. ועיין (פסחים ע"ד ע"א) "ונבגא בר שתא, פרש"י שנטיע' בר שתא, ועי' ערוך ערך נגב ודו"ק:

רש"י ד"ה ומסמרטוטי "כלמי וכו' כנים מתרגמינן (שמות ח' י"ב) "קלמתא עכ"ל, כן נמצא שבתרגום הגירס' בקו"ף:

רש"י ד"ה אין מסיחין. משאחזו עד שיברך עכ"ל, פי' אפילו גמרו בר"המז, רק שעדיין לא בירך המברך על הכוס לשתות ושתה, אין מסיחין (מג"ת):

רש"י ד"ה כוס שני. שהוא של זוגות והעומד מעל שלחנו ושת' זוגות ניזוק ע"י שדים עכ"ל, פי' כששתה על שלחנו ב' כוסות לא יברך בר"המז על כוס שלישי, לבטל זוגות, לפי שכבר נסתלק מהסעודה, וזה כוס בפני עצמו, שאינו בא אלא בשביל הברכה, ואע"ג דאית' (פסחים ק"ט ע"ב) כוס של ברכה מצטרף לטובה ואינו מצטרף לרעה, הא מסיק שם הש"ס בפסחים, דלכשפים מיהא חיישינן וא"כ משמע דבתוך הסעודה ממש ישתה ויבטל הזוגות, ועי' בב"י סי' קפ"ג שאין דבר זה נוהג האידנ', שאין אנו מקפידין אזוגות (מל"ה):

רש"י ד"ה והלכת' בכולהו יושב ומברך עכ"ל, והוסיף רש"י על הש"ס בפירושו, לאשמעינן דבכל תלתא בבי דמתניתן, דאף ברישא, דאם הי' מהלך ואוכל, צריך להיות בכולן יושב ומברך (סמיכות חכמים):

סליק פרק שלשה שאכלו רש"י ד"ה אלו דברים וכו' בסעודה. שנחלק' ב"ש וב"ה בהלכות סעודה עכ"ל, לפי שרש"י ז"ל פי' בענין זה כמה פעמים, הכי גרסינן בתוספתא, וכן טוב הוא להבנת סוגי' הש"ס, לכן העתקתי כאן בריש פרקין, ל' התוספתא, וז"ל התוספתא, בריש פרקין, ארבעה דברים שבין ב"ש וב"ה בסעודה, בש"א מברך על היום ואח"כ מברך על היין. שהיום גורם ליין שיבוא, וכבר קידש היום ועדיין, לא בא, ובח"א מברך על היין ואח"כ מברך על היום, שהיין גורם לקדושה שתאמר, דבר אחר ברכת היין תדיר, וברכת היום, אינו תדיר, תדיר ושאינו תדיר, תדיר קודם, והלכה כב"ח. בש"א נוטלין לידים, ואח"כ מוזגין הכוס, שאם אתה אומר מוזגין הכוס תחלה, שמא נטמאו משקים, שבאחורי הכוס מחמת ידיו, ויחזרו ויטמאו הכוס, ובח"א אחורי הכוס לעולם טמאין דבר אחר אין נטילת ידים אלא סמוך לסעודה מוזגין את הכוס ואח"כ נוטלין לידים, שאם אתה אומר נוטלין תחלה, שאם יטמאו משקים של ידים, מחמת הכוס, ויחזרו וימטמאו את הידים, אלא מוזגין הכוס תחלה, ואח"כ נוטלין לידים, בש"א מקנח ידיו במפה, ומניחה על השלחן. שאם אתה אומר על הכסת, שמא נטמאו משקין שבמפה מחמת הכסת, ויחזרו ויטמאו הידים, ובה"א ספק משקין לידים טהור, דבר אחר אין נטילה לחולין מן התורה, אלא מקנח ידיו במפה, ומניחה על הכסת. שאם אתה אומר על השלחן שמא יטמאו משקין שבמפה מחמת השלחן. ויחזרו ויטמאו את האוכלין, בש"א מכבדין את הבית, מפני איבוד אוכלין ואח"כ נוטלין לידים בה"א היה שמש ת"ח, ומלקט פרורים שאין בהם כזית, נוטלין לידים, ואח"כ מכבדין הבית וכו', א"ר יהוד' לא נחלקו ב"ש וב"ה על ברכת המזון שבתחלה ועל הבדלה שבסוף, ועל מה נחלקו, על המאור ועל הבשמים, שב"ש אומרים על המאור, ואח"כ בשמים, ובה"א בשמים, ואח"כ מאור, הנכנס לביתו במוצאי שבת, מברך על היין. ועל המאור, ועל הבשמים, ואח"כ אומר, הבדלה ואם אין לו אלא כוס אחד, מניחו לאחר המזון, ומשלשלן כולן לאחריו, אומר הבדלה במוצאי שבת, ובמוצאי יו"ט. ובמוצאי יוה"כ, ובמוצאי שבת ליו"ט ובמוצאי יו"ט לחולו של מועד עכ"ל התוספתא. והנה מצינו דהבדלה על הכוס, היא אחת יתירה, מקידוש על הכוס, דקידוש על הכוס, ד' איכא, דביו"כ ליכ' קידוש על הכוס, והבדלה על הכוס איכ' חמשה. ודע דכאן בתוספתא גרס "ארבעה דברים וכו', ובמשנ' ובגמר' כאן לא גרס ד' דברים וכו', ועי' לעיל מ"ב ע"א במשנה בש"א וכו', ובשפ"ח שם:

רש"י ד"ה ואח"כ מוזגין הכוס. יין הבא לפני המזון וכו' עכ"ל, ר"ל דפליגי בסעוד' דכל יומא, אבל הרי"ף כתב וז"ל מוזגין לו את הכוס, מאי כוס, כוס של קידוש היום הוא עכ"ל, והנה לרש"י פשוט ניח', הא דהקדים פלוגת' דב"ש וב"ה לענין ברכה, ולרי"ף ג"כ יש ליישב:

רש"י ד"ה מברך על היין. בגמר' מפרש פלוגתייהו עכ"ל, נרא' כונת פרש"י להא דאית' (לקמן נ"ב ע"א) וסברי ב"ש ב"המז טעונ' כוס וכו' עיי"ש, אבל מאחר דב"ה לא נזכרו שם, דוחק לומר על הא מילת', ובגמר' מפרש פלוגתייהו ודו"ק:

רש"י ד"ה ועונין אמן אחר ישראל וכו', אבל לא לאחר כותי שמא ברך להר גריזים עכ"ל, והא דלא חיישינן כן כששמע כל הברכה, עיין מגן אברהם רט"ו סק"ד:

רש"י ד"ה וכבר קידש היום. משקבלו עליו או מצאת הכוכבים עכ"ל, ממה שכ' רש"י מצאת הכוכבים, ולא כתב מזמן תוספת שבת, משמע קצת כשיטות הטור אור"ח סי' תר"ח, דתוספת יוה"כ בלבד הוא דאוריית' (עיי"ש ט"ז סק"א), ועיין לעיל כ"ז ע"א תוס' ד"ה דרב, ועיין יומא פ"א ע"ב ודו"ק:

רש"י ד"ה תדיר קודם. נפק' לן (זבחים פ"ט ע"א) מהאי קרא דכתיב במוספין (של פסח במדבר כ"ח כ"ג) מלבד עולת הבקר אשר לעולת התמיד תעשו את אלה וכו' ומכאן אתה למד לכל התמידין עכ"ל, (עיין ט"ז אור"ח תרפ"א ותרפ"ד סק"ב ומ"א סק"ב), ר"ל לא לענין התמיד ומוספין בלבד אמרינן כן, אלא אפילו קרבן יחיד התדיר, קודם לקרבן ציבור שאינו תדיר, ירושלמי פ"ב ה"ב, ובש"ס דילן סוכה דף נ"ד ע"ב דשעיר של ר"ח קודם של שבת כדי לפרסמו ועיין ירושלמי תענית פ"ד ה"ג, ונזיר פ"ז ה"א, דקודם לאו דוק' בזמן, אלא גם לדחות את שאינו תדיר, וראי' למ"ש הרמ"א בתשובה סי' ל"ח אות ב', ועי' ט"ז אור"ח תקפ"א, ותרפ"ד סק"ג, ומגן אברהם סק"ב (יפה עינים). ורמז לדבר "אשר "לעולת "התמיד בגמטרי' תתתרצ"ו, כמנין "לפי "שהיה "התמיד "הקדימה "הכתוב, ומרומזים דברי רש"י ז"ל עיי"ש:

תוס' ד"ה אין מסיחין בכוס של ברכה. פרש"י שלא וכו' וגם אין להפסיק השומעים בשיחת חולין כמו שאין המברך רשאי להסיח ואע"פ שאית' (בר"ה ל"ד ע"ב) שמע ט' תקיעות ביום יצא משמע שהשומע סח בנתיים ואפ"ה יצא וכו' עכ"ל, פי' והך שמע לאו דוק', ה"ה תקע ט' תקיעות ביום יצא, משמע שאע"ג שהתוקע סח בנתיים, וכן משמע מט"ז אור"ח תקפ"ח סק"ב עיי"ש, ועיין ברא"ש כאן:

תוס' ד"ה והלכת' בכולהו יושב ומברך. לפי שברכת המזון דאוריית' החמירו בה להיות יושב ומברך שהרי י' דברים נאמרו בו (לעיל עמוד א'), משא"כ בשאר ברכות וכו' עכ"ל, פי' שאר ברכות שהם דרבנן, כמו שהעתקתי לעיל כ"א ע"א בשפ"ח לרש"י ד"ה שאינו טעון לפניו עיי"ש. ומכאן י"ל קצת ראי' לדברי רמ"א סי' רא"ע ס"י, דז"ל ויכול לעמוד בשעת הקידוש, ויותר טוב לישב, ונוהגין לישב, אף בשעה שאומר ויכולו, רק כשמתחילין עומדין קצת לכבוד השם, כי מתחילין "יום "הששי "ויכלו "השמים ונרמז השם בראשי תיבות וכו' עיי"ש, ולפי"ז י"ל לפי שקידוש הוא דאוריית' (כשלא יצא בתפלה), לכן נוהגין לישב, כמו בב"המז כאן, ואפשר ה"ט ג"כ שטעון כוס של קידוש, כל מה שטעון כוס של בר"המז (כש"ע שם):

דף נב.

ע"א גמר' בבת קול. עיין בשפ"ח לגמרא לעיל ג' ע"א ד"ה שמעתי בת קול:

וסברי ב"ש ברכת היום עדיפא והתני' הנכנס לביתו במ"ש מברך על היין וכו' ואח"כ אומר הבדלה וכו'. פי' אלמא דב"ש סברי ברכת היין תחילה ואח"כ והבדלה. וכאן מפלפל הש"ס לפרושי דב"ש, ועי' תוס' (לעיל מ"ז ע"א) ד"ה ואמר:

כי היכי דלא להוי עלן כמשוי. כפי דברי הש"ס כאן, מצינן לפרש דהך "כי "היכי "דלא "להוי "עלן "כמשוי, קאי ג"כ על כמה דמקדמינן לי' עדיף, דלדבר דהוי לי' לאדם למשוי, לא מקדים אדם עצמו כ"כ, אבל (בפסחים ק"ה ע"ב) הכי אית', עיולי כל כמה דמקדמינן לי' עדיף, "ומחבבינן אלי', אפוקי יומא מאחרינן לי', כי היכי דלא ליהוי עלן כטונא עיי"ש ודו"ק:

דטעים לי' בידיה. פי' שלא שתה מן הכוס, אלא שפך בידו, ומשם טעם, וה"ה דהוי מצי למימר דטעם לי' בכוס אחרת:

כוס של ברכה צריך שיעור. רביעית הלוג, והוא ביצה ומחצה דנפיש לי' טפי משיעוריה. ואע"ג דעכשיו סק"ד דב"ש סברי ב"המז טעונה כוס, וצריך ג"כ להיות מלא, (כדלעיל נ"א ע"א), וא"כ אף דנפיש טפי משיעורי", מ"מ כשטעים לי' בידו, לא הוה מלא, די"ל דעדיפי קא פריך לי':

גזרה שמא יטמאו משקין שאחורי הכוס מחמת ידיו וכו'. ועיין שבת ט"ז ע"א שפרש"י "מאחוריהן, היינו חקק בית מושבן ועיי"ש בתוס', וכן מל' הרמב"ם פ"ח מה' אבות הטומא' ה"ג, משמע שהכוס הזה יש לו תוך גם לאחוריו, ובזה התוך יש בו משקין, וגזרו שמא יטמאו אותן משקין מחמת ידיו. אבל מתוס' (עירובין צ"ט ע א) ד"ה היה, שכתבו שמא יצאו מים אחורי הכוס, ויחזרו ויטמאו את הידים, וסתמ' דאחורי הכוס ליכ' רביעית עיי"ש, וכן מת וס' (כריתות י"ג ע"ב) ד"ה וחלב, שכתבו ואין רגילות שיהא נדבק רביעית בדופני הכוס עיי"ש, משמע מדבריהם שאין לכוס זה תוך לאחוריו, וכן משמע מל' רבינו יונה, דז"ל במתניתן, ס"ל לב"ש חיישינן לפי דמשקה עומד אחורי הכלי, מפני ששוטפין אותו קודם השתייה, ומק בל טומאה אידים וכו' עיי"ש:

ידים שניות הן. פי' סתם "ידים, דהיינו שאין יודע להם טומאה, שניות הן לתרומה, אבל סתם ידים לחולין טהורין הן לגמרי, עד שיודע שנטמאו ידיו, באחת מן הטומאות שמטמאין את הידים, אז ידיו שניות הן, וענין זה מבואר בהקדמה לרמב"ם למס' ידים עיי"ש:

דף נ"ב ע"א רש"י ד"ה ור' יהושע היא. בב"מ בתנורו של עכנאי בפ' הזהב עכ"ל, וטפי הוה ניח' הגירס', בב"מ בפ' הזהב (נ"ט ע"ב) בתנורו של עכנאי. ועיין לעיל י"ט ע"א, מאי תנורו של עכנאי וכו' עיי"ש:

רש"י ד"ה ומשלשלן. ל' שלשלת כלומר סודרן לאחר המזון עכ"ל, דפירש של "שלשלת, הוא לשון, "לתלות הדברים זה אחר זה (עיין ערוך שלשל). א"נ י"ל ל' "שלש, דהא ג' ברכות איכ' כאן לב"ש אחר ברכת המזון, והן "מאור "ובשמים "והבדלה. והך "לאחריו ר"ל לאחר בר"המז:

רש"י ד"ה ודילמא ב"ה היא ואליב' דר"מ. דתנן במתניתן בה"א נר ובשמים ואמרינן בגמר' (לקמן ע"ב) ר"מ היא עכ"ל:

רש"י ד"ה בא להם יין. כל ימות השנה קאמר עכ"ל, ר"ל ולא כרישא דמתניתן דמיירי במוצאי שבת:

רש"י ד"ה טעמו פגמו. לב"המז ולקדוש ולהבדלה בפ' ערבי פסחים דף ק"ה ע"ב עכ"ל, המעיין שם ימצא דרק לענין כוס של "בר"המז וכוס של הבדלה, אית' התם טעמו פגמו, אבל מכוס של קידוש לא מיירי התם ודו"ק. והנה הכא משמע דרק בהני תלת, בכוס של קידוש והבדלה ובר"המז, הוא דקפדינן אפגום (וכן משמע מרש"י פסחים ק"ו ע"א ד"ה קפיד), אבל מכוס של קידושין ומילה ופדיון, ושאר ג' כוסות דליל פסח לא קמיירי, ועי' בתוס' ד"ה טעמו, ועי' בס' מגיד תעלומה שכ' שיש להקפיד בכל מקום שמברך על הכוס, שלא יהי' פגום, ולכתחלה יברך על כוס שלא נפגום ונתקן אפילו ע"י יין עיי"ש:

רש"י ד"ה הכי גרסינן אלא תרי תנאי אליב' דב"ש וכו'. ותנא דמתניתן דלעיל דר' יהוד' אליב' דב"ש סבר ברכה טעונה כוס עכ"ל, ומה שיש לדקדק בזה עי' רש"י לעיל נ"א ע"ב ד"ה נר ומזון, ובמהרש"א שם וכאן ודו"ק:

רש"י ד"ה גזרה שמא יטמאו משקין. שנפלו באחורי הכוס מחמת הידים, דתנן במס' פרה כל הפוסל את התרומה, כגון הידים (שבת י"ג ע"ב) מטמ' משקין להיות תחלה וב"ש סברי אסור להשתמש בכוס שאחוריו טמאות (כדלקמן ע"ב) עכ"ל:

רש"י ד"ה אלא ע"י משקין. שהמשקין נעשין ראשונים מדרבנן (כמשנה פרה פ"ח מ"ז), וא"ת כלי אינו מקבל טומאה אלא מאב הטומאה (רש"י ויקרא י"א ל"ד), ה"מ מדאוריית', וחכמים גזרו (בשבת י"ד ע"ב) שיהא משקים "ראשונים מטמאים כלי משום משקין זב וזבה וכו' עכ"ל, עיין (פסחים י"ז ע"ב ודף י"ח ע"א). מה שפרש"י משקים "ראשונים, יש לדקדק דהא כל משקין ראשונים הם ודו"ק:

רש"י ד"ה ובה"א וכו'. בתוספתא הכי גרסינן וכו' עכ"ל, ל' התוספתא העתקתי לרש"י בריש פרקין עיי"ש:

רש"י ד"ה אין כלי מטמא אדם וכו' (א) ואע"פ שהספר מטמא את הידים וכו' וא"ת פעמים שיש משקי' תבשיל טופח על הידים (ב) אין תורת משקין עליו אלא תורת אוכל עכ"ל:

(א) ואע"פ שהספר מטמא את הידים. כדאית' (שבת י"ד ע"א) אף הידים הבאות מחמת ספר פוסלת את התרומה עיי"ש, ועיין ברמב"ם פ"ח מה' אבות הטומאה ה"א וב' וח', ושם פ"ט הלכה ה', ומשם מובן מה שפרש"י כאן אין למדים הימנו, לפי שבידים החמירו עיי"ש:

ב אין תורת משקין עליו אלא תורת אוכל. וכעין דאית' (יומא פ' ע"ב) ציר שע"ג ירק, מצטרף לכותבת ביו"כ, ולא אמרינן משק' הוא ותצטרף למלא לוגמיו, אלא כל אכשורי אוכלא, (משקה הבא למתק את האוכל) אוכלא הוא עיי"ש ועיין מגן אברהם קנ"ח סק"י, דמפרש פרש"י כאן, דוק' משקה טופח של עצמו נקרא אוכל, אבל רוטב גמור מקרי משקה עיי"ש, ויש לדקדק הא מל' רש"י ביומא, משקה הבא למתק את האוכל, משמע דלאו ציר של עצמו קאמר ודו"ק:

רש"י ד"ה כלי' שנטמאו אחוריו במשקין. בכלי שטף קאמר דאלו כלי חרס אין מטמאין מגבן אפילו בטומאה דאוריית' (חולין כ"ד ע"ב) עכ"ל, "כלי עץ נקרא כלי שטף, שנאמר וכל כלי עץ ישטף במים, וכן "כלי "נחשת, שנאמר ואם בכלי נחשת בשלה ומורק ושטף במים (ערוך ערך שטף), ועיין תוס' בכורות ל"ח ע"א ד"ה כנגדו, כתבו דכל כלי מתכת, נקרא כלי שטף עיי"ש:

תוס' ד"ה ור' יהושע היא. וא"ת וכו' וי"ל דדוק' התם קאמר דאין משגיחין בבת קול דהבת קול היה כנגד הרוב וכו' עכ"ל, עיין בירושלמי מ"ק פ"ג להלכ' א', על האי מעשה דר' אליעזר, דפריך, כל הדין שבחא וניסא ולית הלכה כר' אליעזר בתמי', א"ר חנינ' משנתנה תורה לא ניתנה אלא אחרי רבים להטות, לכך אין הלכה כר"א, ופרי' ולית ר"א ידע שאחרי רבים להטות, ומשני לא הקפיד ר"א, אלא לפי ששרפו טהרותיו בפניו, פי' וחישב ר"א שמעשיהם שלא לש"ש, רק להכעיסו, שהיה להם לחוש לכבודו שהוא זקן, ולשרפו שלא בפניו, לכך לא חשש ר"א למנינם (יפה עינים). ומה שכתבו התוס' ובבר"המז אין מברכין עד אלאחר שג' ברכות וכו', נקט לאחר ג' ברכות, אע"ג דד' ברכות איכ', משום דבכ"מ נקרא ברכת המזון ג'. ברכות, כתוס' (לעיל מ"ו ע"א) ד"ה עד עיי"ש ובשפ"ח:

תוס' ד"ה מניחו לאחר המזון וכו' דהכא שאני דקסבר ב"המז טעונה כוס ולכן מניחו לבר"המז עכ"ל, וקשה כיון דעכשיו כבר חלה חובת הבדלה, וחובת ב"המז עדיין לא חלה. האיך ידחנו ההבדלה בשביל שרוצה לאכול ויצטרך אח"כ כוס (מלא הרועים), וי"ל מאחר דאפוקי יומא כל כמה דמאחרינן לי' טפי עדיף, לכן מניחו לב"המז, דאיכ' ג"כ הידור מצות ב"המז בכוס:

תוס' ד"ה טעמו פגמו וכו' לשתות צריך לברך אע"פ שהוא פגום דאסור ליהנות מעו"הז בלא ברכה (כדלעיל ל"ה ע"א) וקידוש והבדלה נמי באי אפשר מברך אפילו אפגום ונותן לתוכו מים כדאית' בירושלמי וכו' עכ"ל, דגרסינן בירושלמי ברכות פ"ז להלכ' ה', אין מברכין על היין, עד שיתן לתוכו מים ד"ר אליעזר, וחכ"א מברכין, ר' זריקא בשם ר' יוסי בן חנינא מודים חכמים לר"א, בכוס של ברכה, שהוא נותן לתוכו מים כל שהוא, נהיגין רבנן בההן כסא דקידושא, מילת' דר' יוסה פליגא אדר' יונה, דר' יונה טעם כסא ומתקן לי', אין תימר שהוא מזוג, והתני השותה משקין מזוגי' שעבר עליהן הלילה דמו בראשו, א"ד יוחנן והוא שלנו בכלי מתכת:

פי' פני משה':

בכוס של ברכה. של ברכת המזון:

שהוא נותן לתוכו מים כל שהוא. למצוה מן המובחר:

נהיגין רבנן כן גם בכסא דקידושא. לתת לתוכו מים כל שהוא:

מילת' דר' יוסי. דאמר מודי' חכמים לר"א פליגא אדר' יונה שהיה טועם כוס של בר"המז אחר הברכה ואח"כ היה מתקן לי' במזיגת מים:

אין תימר שהיה מזוג בתחלה. במעט מים ואח"כ היה מתקן כפי הצורך הא ליתא דהתני השותה משקין מזוגין וכו' וא"כ לא היה מניח יין מזוג להשהותו בביתו:

א"ר יוחנן והוא שלנו בכלי מתכת. פירש דמשני דלעולם לא פליגא, דר' יונה היה מוזגו קצת בלילה ומלינו בכלי שאינו של מתכת, ולמחר מוסיף עליו מים ומקדש עליו (הרא"ש סי' ב' עיי"ש):

תוס' ד"ה גזרה שמא וכו' שהרי אדם מנגב ידיו קודם אכילה, כדאמרינן (סוטה ד' ע"ב) א"ר אבהו כל האוכל פת בלא ניגוב ידים, כאילו אוכל לחם טמא וכו' עכ"ל:

דף נב:

ע"ב גמר' בש"א אסור להשתמש בשלחן שני וכו'. פי' שקבל טומאה ע"י משקין (ר"י עמדין):

אוכלי תרומה זריזין הם. והא דלא קאמר כהנים זריזים הם (כשבת כ' ע"א), י"ל לכלול אפילו זרים שאוכלי' חולין על טהרת תרומה, ג"כ זריזים הם:

דאין נטילת ידים לחולין מן התורה. משמע דגבי תרומה הוה נ"י מן התורה, ואינו כן, ועיין מה שהעתקתי לקמן בד"ה ידים עיי"ש, וכבר עמדו בזה במפרשים ודו"ק:

ומ"ש גבי ידים דלא חיישינן. ר"ל הוה לן למימר גזירה שמא יטמאו משקים במפה מחמת השלחן ויחזרו ו יטמאו את הידים:

ידים דלית להו עיקר מדאוריית'. דהא ידים מי"ח דבר הוא, משום דידים עסקניות הן גזרו בהו (שבת י"ד ע"א וע"ב), ומבואר היטב ברמב"ם בפ"ח מה' אבות הטומאה ה"א וב' וח', ובפי' המשניות לרמב"ם בהקדמ' למס' ידים עיי"ש:

אבל נ"י לב"ש תחלה לא סבירא להו מ"ט משום פירורין. הגהת הב"ח מוחק כל זה, שהוא כפל ויתור לשון, וכן בנוסח כתב יד ליתא:

ובה"א אם שמש ת"ח הוא נוטל פירורין וכו'. ואע"ג דהלל לשיטתו, אסור להשתמש בת"ח, כדאית' (מגילה כ"ח ע"ב) תנן התם הלל אומר ודאשתמש בתגא חלף, תני ריש לקיש זה המשתמש במי ששונה הלכות כתרה של תורה עיי"ש, וי"ל בתלמידו מותר, כפי' משניות הרמב"ם אבות פ"א מי"ג עיי"ש, ועיין יור"ד רמ"ג ס"ו ברמ"א שם, אסור לשמש במי ששונה הלכות, וכ"ש במי ששונה גמרא עיי"ש. ואפשר מהאי טעמ' נמי ר' אושעי' מתני איפכא, דב"ה סברי מכבדין תחלה, לפי שמותר להשתמש בשמש ע"ה, וניח' הילל לשיטתי' דמס' אבות:

נוטל פירורין שיש בהם כזית וכו'. משמע חתיכה אפילו היא גדולה כזית, גם בשם פירורין נקרא, ולא אחתיכה, ואפשר משום פירורין שאין בהם כזית, נקט נמי כן גבי יש בהם כזית:

אר"י בר חנינ' א"ר הונ' וכו'. עיין מעדני יו"ט אות ד':

א"ל מכדי ב"ש וב"ה אמאור לא פליגי וכו'. הענין מוכח דלא סיים ר"ה בר יהוד' לדבריו, לומר לרבא מ"ט בירך מר אבשמים ברישא, ואפשר משום דלא המתין רבא, עד שסיים ר"ה דבריו, לכן נקט הש"ס עני רבא בתרי'. "עני, לשון הרמת קול הוא (כרש"י גיטין פ"ג ע"א):

בברא ובורא כ"ע לא פליגי דברא משמע. ועי' (ישעי' ס"ה י"ז י"ח) כי הנני בורא שמים חדשים וארץ חדשה וגו' כי הנני בורא את ירושלים גילה ועמה משוש עיי"ש, ובשפ"ח. לתוס' ד"ה בברא ודו"ק:

הרבה מאורות יש באור. באור במלאפו"ם גרסינן שהוא האש, כדאית' בגמר' נהורי טובא איכ' בנורא, ונורא הוא תרגומו של אש (ר"י עמדין). ז"ל בס' מגיד תעלומה טעמ' דב"ש שהם מבחינת הגבורות, ונהורא תכלא חדא גוונא איכ' בנור', וב"ה מסטרא דחסד, כמה גוונין איכ' בנור', דנהורא חיוורא שורה על נהורא תיכלא וכו':

הכא במסבת כותיים עסקינן דסתם מסבת כותיים לע"ז וכו'. ז"ל הש"ע אור"ח רי"ז ס"ו, מסיבה של עובדי כוכבים אין מברכין על בשמים שלהם דסתם מסיבתן לעכו"ם עכ"ל, וכן כתב בסי' רצ"ז ס"ב לענין נר שלהם להבדלה עיי"ש. והא דעונין אמן אחריהם, כששמע כל הברכה (לעיל במשנה נ"א ע"ב), די"ל מ"מ חושב לעושה שמים וארץ (עיין מגן אברהם רט"ו סק"ד):

א"ר חנינא מה טעם קאמר מ"ט אין מברכין לא על "הנר ולא על "הבשמים של כותיים מפני שסתם מסבת כותיים לע"ז. ואע"ג דטעם זה מפני שסתם מסבת כותי לע"ז צריך רק לבשמים, אבל לנר איכ' טעמ' דלא שבת, י"ל מ"מ קאמר טעם זה דסתם מסבת כותי לע"ז אף לנר, משום דטעמ' איסור דע"ז חמור, מאיסור דלא שבת, ועיין ביפה עינים שכ' שבירושלמי גרס מילת' דר' חנינ' רק לענין בשמים:

דף נ"ב ע"ב רש"י ד"ה תוכו ואוגנו אזנו וידיו טהורין. דכיון דטומאה זו מדרבנן היא עבדו בה היכרא דנדעו דמדרבנן היא וכו' והקילו בה וכן מפורש (בבכורות ל"ח ע"א) וכו' אזנו כמו אוזן החביות שקורין (אנש"א בלע"ז האנדהאב) וידיו וכו' עכ"ל. הא דפרש"י והקילו בה, ר"ל במה שאמרו אתוכו "ואוגנו "ואזנו טהורין. וז"ל הרמב"ם בפ"ז מה' אבות הטומאה ה"ד, כבר ביארנו שהאוכלין אין מטמאין כלים, והמשקין מטמאין, ולמה עשו בטומאת משקין היכר זה, ואמרו שהכלי שנגעו משקין טמאין באחוריו, לא נטמא "תוכו לתרומה, להודיע שטומאת כלים אלו מדבריהם, שלא ישרפו עלי' תרומה וקדשים עכ"ל, והנה הרמב"ם הזכיר רק שתוכו שטהור, ולא הזכיר "אוגנו "אזנו "וידיו ודו"ק:

רש"י ד"ה גזרה משום ניצוצות. (א) שמא יתזו נצוצות מתוכה על אחוריו (ב) ויטמאו משקין שמאחריו מחמת אחורים וכו' עכ"ל:

(א) שמא יחזו ניצוצות מתוכה וכו'. מל' זה יש לדייק דב"ש אסרי להשתמש רק משקין, בתוך כלי כזה שנטמא אחוריו, אבל אוכלין מותר להשתמש בו, דלא שייך ניצוצות, ולפירש זה הכי קאמר הש"ס, ב"ש סברי אסור להשתמש משקין בכלי שנטמא אחוריו גזרה משום ניצוצות:

ב ויטמאו משקין שמאחוריו. פירש הנצוצות שנתזו לאחוריו, יטמאו מחמת אחורים, ויטמאו את הידים, ותלמידי רבינו יונה פי' גזרה משום ניצוצות, פי' שמא יתערבו טיפות מהמשקה שעומד אחורי הכוס עם מה שבתוך הכוס עיי"ש:

רש"י ד"ה הא עדיפא. למזוג הכוס תחלה ואח"כ נ"י תכף לסעודה וכו' ומפקעא הלכת' וזו מהלכות סעודה היא עכ"ל, מה שפי' רש"י וזו מהלכות סעודה היא, ר"ל, דצריך תכף לנ"י סעודה:

רש"י ד"ה משקין שבמפה. שמא יהא משק' שטופח עליה מחמת ניגוב הידים ויחזרו ויטמאו את הידים כשיקנח בה יתמיד בתוך הסעודה עכ"ל, פרש"י משקה "טופח, ולא פירש אי צריך טופח ע"מ להטפיח (כדלעיל כ"ב ע"ב) תוס' ד"ה ממתין, ובשפ"ח עיי"ש. והא דפרש"י כשיקנח בה "תמיד וכו', ה"ה בקינוח של פעם אחת נטמאו ידיו, ואפשר דנקט כן, לפי שדרכו בכך ודו"ק:

רש"י ד"ה אין כלי וכו' "והוא "יזהר "שלא "יגעו "ידיו "בכסת "אם "ראשונה "היא "לטומאה עכ"ל, פי' דהא דבר שנטמא באב הטומאה, דהוא נעשה ראשון לטומאה, מטמ' את הידים, כדאית' (ידים פ"ג מ"א ורש"י לעיל עמוד א' ד"ה אין כלי מטמ' אדם עיי"ש), וכן כתב הרמב"ם פ"ח מה' אבות הטומאה ה"א, דז"ל כל הנוגע בידיו בראשון לטומאה, בין שהיתה אותו ראשון, אדם או כלי או אוכל או משקין, נטמאו ידיו בלבד עד הפרק עיי"ש, ושיעור דברי רש"י כך הם, דאף דכלי שאינו אב הטומאה אלא ולד הטומא' אינו מטמ' כלי ולא אדם, אבל הידים נטמאו, לכן יזהר שלא יגעו ידיו בכסת, אם היא ראשונה לטומאה:

רש"י ד"ה מפסיד את האוכלין. שמים אחרונים נתזין עליהם ונמאסים עכ"ל, פי' פעמים לא יכול ליזהר ויהיו המים אחרונים נתזין עליהם. והא דלא פרש"י שנפסדו האוכלין מחמת "איסור "סכנת מלח סדומית, או מפני "רוח "רעה ששורה עליהם (חולין ק"ה ע"ב) עיי"ש, וחמיר' סכנת מאיסורי, די"ל דחששו שינתזו עליהם בשעת נטילה, קודם שיגיעו על הידים, דמיאוס איכ', וסכנה ליכ', ומאחר דאיכ' מיאוס, איכ' עוד משום דקשה לעניות, דשר של עניות נבל שמי', ושורה במקום מיאוס (רש"י שבת ס"ב ע"ב). ודע דגם זה שקשה לעניות, יש ולכל במה שאמרו ב"ש נמצא אתה מפסיד את האוכלין:

רש"י ד"ה הכי גרסינן בתוספתא וכו' עכ"ל, בריש פרקין העתקתי:

רש"י ד"ה דברא משמע. לשעבר ויפה לאומרו שעל בריאת האור שברא בששת ימי בראשית משבחין אותו לפי שבמ"ש נברא כדאמרי' בפסחים נ"ד ע"א עכ"ל, יש לדקדק מפרש"י על "בריאת "האור "של "ששת "ימי "בראשית משבחין, משמע על הא דכתיב ביום הראשון ויאמר אלקים יהי אור ויהי אור, מברכין, (ועיין מעדני יו"ט סי' ג' סק"כ), אבל מה דמסיים לפי שבמוצאי שבת גברא היינו שמברכין על האש (לבושי שרד סי' רצ"ח סק"א) שהוציא אדם הראשון במ"ש, שהביא ב' אבנים וטחנן זה בזה ויצא מהן האש כמפורש שם בפסחים ובמחצית השקל רצ"ח סקי"ד עיי"ש (ועיין בשפ"ח לגמר' לקמן נ"ג ע"ב ד"ה אין מחזירין). ודוחק לומר שפי' כן על שעלה במחשבה ליברא את האור בע"ש, (כמפורש שם בפסחים) ודו"ק:

רש"י ד"ה בורא. דבר שהוא בורא תמיד וכו' עכ"ל, כוונת רש"י לדברי הירושלמי, דמקשה לב"ש מבורא פ"הג, ומשני יין מתחדש בכל שנה, ואין האש מתחדש וכו' עיי"ש (עץ יוסף). ובזה מיושב דהא בגמר' הכי גרסינן ב"ש סברי זבורא דעתיד "למברא. א"נ י"ל שכבר פרש"י (בראשית כ"ד מ"ה) דלשון הווה פעמים שהוא מדבר בל' עבר ופעמים שמדבר בל' עתיד עיי"ש, ועיין במהרש"א:

רש"י ד"ה הרבה מאורות. שלהבת אדומה לבנה וירקרקות עכ"ל, הא דפרש"י "וירקרקות, ולא נקנו סתם וירוק, י"ל לרמז שכמה מיני ירוקות יש בו, דהא בכלל "ירוק, הוי כמראה "שעות ומראה "זהב שנקרא (געלב), וכן ירוק "ככרתי וכעשבים שנקרא (גרין), וכן מראה שנקרא בלו"י (כיור"ד קפ"ח ס"א):

רש"י ד"ה משום דלא שבת, ממלאכת עבירה וכו' הואיל ונעבדה בו עבירה עכ"ל, ומבואר לקמן נ"ג ע"א בשפ"ח לרש"י ד"ה שהיתה:

תוס' ד"ה תיכף לנ"י סעודה וכו' משום דשניי' במשנה לא חש למתניי' עכ"ל, הך "במשנה טעות סופר הוא, וצ"ל בתוספתא (מפרשים), ול' התוספתא העתקתי בשפתי חכמים בריש פרקין עיי"ש, ועיין רבינו יונה לעיל מ"ו, ועיין בתשובת חתם סופר חו"מ סי' ר"ה:

תוס' ד"ה פירורין וכו' מיהו קשה לעניותו וכו' עכ"ל, עיין (שבת ס"ב ע"ב) ג' דברים מביאין לידי עניות וכו', עיין שפתי חכמים לרש"י ד"ה מפסיד:

תוס' ד"ה נהגו העם כב"ה וכו' אבל הכא יכול להיות וכו' עכ"ל, כלומר "דנהגו דהכא, פירושו דלכתחלה נוהגין כן, מאחר דאין כאן אלא נהגו גרידא, ועי' לעיל ל"ג ע"ב רש"י ד"ה הלכה:

תוס' ד"ה בברא כ"ע לא פליגי. וא"ת הואיל ולא פליגי בל' ברא אמאי אומר בורא, וי"ל דל' דקרא עדיף עכ"ל, הנה "ברא ג"כ ל' דקרא הוא, בז' מקומות שבתנ"ך, בראשית א' א', א' כ"ז, א' כ"ז, ב' ג', דברים ל"ד ב', ישעי' מ' כ"ו, ירמי' ל"א כ"ב עיי"ש, ודוחק לומר משום דבורא כתיב י"א פעמים בתנ"ך, לכן עדיף לי' ודו"ק:

דף נג.

ע"א גמר' אור של חיה ושל חולה מברכין עליו. דהא שבת לגבי דידהו כחול דמי (בית יוסף), ואם יש בו סכנה אפי' ע"י ישראל, ואם אין בו סכנה דוק' ע"י עכו"ם (מ"א רצ"ח סק"ז):

מלאכת עבירה. פי' מלאכת איסור (טור רצ"ח), ור"ל שהדליקו עכו"ם בשבת, כיון שאם היה מדליקו ישראל, היה עובר, לא שבת ממלאכת עבירה מיקרי (ש"ע):

ת"ר היה מהלך חוץ לכרך וראה אור וכו' אם רוב ישראל מברך. נראה דמיירי שלא היה סמוך לשקיעות החמ', דאי סמוך לחשיכ', הא אמרינן לקמן דמוכח מילת' דכותי הוא ודו"ק:

בדין הוא אפילו מחצה על מחצה נמי מברך. פי' דאע"פ דבשאר מקומות ספק ברכות להקל, ובפרט בברכת נר, דאמרינן (לקמן ע"ב) דא"צ לחזור לאחריה עיי"ש, אפ"ה בדין הוא אפילו מחצה נמי מברך. וה טעם משום דגם בכותי איכ' נמי דהיתר' דחייב לברך, כגון בכותי ב' ועמוד ב' (מפרשים) (עיין מ"א רצ"ח סק"ג). וכעין זה עירובין ט"ז ע"ב ופסחים ע"ט ע"ב (מהרש'"ש):

ראה תינוק ואבוקה בידו בודק אחריו וכו'. אע"ג דאמרינן (לקמן ע"ב) אין מחזירין על האור עיי"ש, והכא אמרינן דבודק אחריו, י"ל כיון דראה התינוק ואבוקה בידו, נראה כאילו מעלי' עין מן ה ברכה, לכן בודק אחריו, וכעין זה כתבו המפרשים ז"ל דלכן צריך לבדוק בריאה, לפי כשפותח הבהמה הריאה לפניו, ועלולי היא להיות בה סירכי, וא"כ הוה כמעלים עין מן הטרפות. ואבוקה בידו, בכ"מ נקט "נר או "אור, וכאן נקט "ואבוקה בידו ודו"ק:

ובה"א א' מברך לכולן משום שנאמר ברוב עם הדרת מלך. והכי קיי"לן (ש"ע רצ"ח), וז"ל חיי אדם כלל ה' סי"ז, כל הברכות כולן יכול א' לברך ולהוציא את האחרים, ומצוה מן המובחר הוא, דברוב עם הדרת מלך, ואפשר דלא נהגו עכשיו כן, מפני שאין הכל בקיאין להתכוון להוציא, כדאמרינן שיתכוון השומע ומשמיע, וישמע הברכה מתחלה ועד סוף עיי"ש. ואין לדקדק לב"ש איכ' תרתי, זירוז מצוה שמברך כל א' מיד כשרואה הנר, ועוד דליכ' ביטול ב"המד ואפ"ה הלכ' כב"ה, א"כ משמע דברוב עם עדיף מהני תרתי, ובמגן אברהם סי' כ"ה ס"ק ב' כתב דזירוז מצוה עדיף מהידור מצוה, וכן כ' בס' חיי אדם כלל ס"ח ס"ו, זריזין מקדימין למצוה, למשל דבר שמצותו בלילה, יקדים בתחלת הלילה, וראוי להתפלל מיד ביציאת הכוכבים, ואפילו אם ימתין, אזי יעשה ברוב עם, מ"מ מוטב להיות מן הזריזין ומקדימין וכו' עכ"ל, וי"ל משום דבברכת נר במ"ש שאני, דאפוקי יומא כמה דמאחרין עדיף (כדלעיל נ"ב ע"א). א"נ די"ל הטעם כסברת הש"ך יור"ד רמ"ו סקט"ז, לענין אמירות רפואה בב"המד, דדוק' בימיהם שלא ראו חוץ לספריהם, א"א רפואה בב"המד, מפני ביטול ב"המד, אבל בזמנינו דאין נזהרין כ"כ, שרואין חוץ לספריהם כשלומדין, אומרים רפואה ג"כ בב"המד, ולא חיישינן בזה משום ביטול ב"המד עיי"ש, לכן ג"כ מברך א' לכולן, דעדיף ברוב עם, מביטול ב"המד. ועי' בפני יהושע שכתב ואע"ג דקיי'"לן דחילוק ברכות עדיף וכו' עיי"ש ודו"ק:

משום שנאמר וכו'. עי' בשפ"ח (לעיל ט"ו ע"א), לגמר' ד"ה משום:

אלא ב"ש מ"ט קסברי מפני ביטול בית המדרש. פי' דיש ביטול יותר כשאחד מברך לכולן, שיעור שהיית תיבות "אמן, יותר ממה שהיו מברכין כל א' לעצמו (ובזה מבואר פרש"י ד"ה מפני), ואם נפשך לומר וכי חששו על ביטול שהיית תיבה אחת דהיינו "אמן, לכן מבי' הש"ס, תני' נמי הכי של בית ר"ג לא אמרו "אסותא בב"המד, דהוא ג"כ רק תיב' אחת (מעין הברכות). וקמ"ל כאן, ללמוד מזה מוסר גדול שאין לבטל מלימודו אפילו "רגע "כמימרא תיב' אחת, ואפילו לדבר גדול כזה לומר ולדרוש "רפואה:

תני' נמי הכי של בית ר"ג לא היו אומרין מרפא בבהמ"ד וכו'. לכאור' מאי ראי' מהתם דליכ' ברכה, משום הכי לא היו מפסיקין, אבל כאן לענין לברך ברכה בשם ומלכות, דילמ' כב"ה ס"ל דמפסיקין, וא' מברך לכולן ובדרך דרש י"ל לפי מה שפי' א' מברך לכולן משום שנאמר ברוב עם הדרת מלך, ר"ל כשא' מברך לכולן, מוכח דאחדות ושלום ביניהם, וזה הדרת מלך היא, שנאמר ויהי בישורון מלך וגו' יחד שבטי ישראל, והנה הכי נמי דאחדות ושלום ביניהם כשאומרים ז"לז רפואה, וא"כ ע"כ דשל בית ר"ג כב"ש ס"ל:

כל שמוציאין לפניו ביום ובלילה אין מברכין עליו. מל' רש"י משמע דלא גרס תיבת "ובלילה, וכן משמע מל' הטור סי' רצ"ח, וכן משמע מס' דקדוקי סופרים:

נכנס ויצא נכנס ויצא. ואין דעתו לחזור לאלתר (ש"ע):

ת"ר היה מהלך חוץ לכרך והריח ריח אם רוב ע"ז אינו מברך. אפשר דבריית' זו וכן בריית' דלקמן היה מהלך בשוק של ע"ז וכו', קאי על הא דתנן במשנה, אין מברכין לא על הנר ולא על הבשמים של ע"ז, אלא דהש"ס ממעט לציין להזכיר ע"ז, לכן לא ציין לי', כמו שציין שאר ענינים כולם השנוים במשנה:

והריח ריח אם רוב ע"ז אינו מברך. לא במ"ש בלבד קאי, אלא כל השנה כולה:

אם רוב ע"ז אינו מברך אם רוב ישראל מברך. הכא לא פריך הש"ס, הא גופ' קשי' אמרת אם רוב וכו' הא מחצה על מחצה מברך וכו', כדפריך לעיל על בריית' היה מהלך וראה אור עיי"ש, ועיין במעדני יו"ט שכתב ה"נ מחצה על מחצה מברך כדלעיל, א"נ יש לחלק דהכא משום חשש ע"ז יש להחמיר עיי"ש:

מקטרות לכשפים. כלומר מקטרות כדי להבריח הכשפים שלא יזוקו:

ת"ר היה מהלך בשוק של ע"ז נתרצה להריח ה"ז חוטא. אפילו בלא אפשר לו לילך בדרך אחר, דכיון דנתרצה להריח ה"ז חוטא, דהוי כעין לא אפשר וקמיכוון דאסור (פסחים כ"ה ורמב"ם פי"ד מה' מאכלות אסורות הי"ב), כאן נקט "נתרצה להריח, ולא נקט "נתכוון להריח כמו (בפסחים כ"ה), י"ל לרבותי' אפילו לא שנתכוון, אלא נתרצה ה"ז חוטא:

דף נ"ג ע"א רש"י ד"ה עששית. לנטירנא, עיין רש"י (לעיל כ"ה ע"ב) ד"ה עשישות ובשפ"חנא רש"י ד"ה שהיתה דולקת והולכת. מע"ש "ובבית "ישראל עכ"ל, משמע דבבית עכו"ם, אף על הדולקת מע"ש אינו מברך ודו"ק. והנה בנר שהדליק עכו"ם בשבת מפורש הטעם (בש"ע רצ"ח ס"ה) שלא שבת ממלאכת עבירה מיקרי, כיון אם הישראל היה עושה המלאכה זו אצל הנר, היה עובר, לא שבת ממלאכת עבירה מיקרי, ואף דישראל מותר להשתמש באור הנר זה שהדליקו עכו"ם לצורכו, מ"מ לענין ברכה שאני שצריך שלא יהי' שום צד עבירה (ט"ז סק"ג):

רש"י ד"ה המוציא שלהבת לר"ה. בשבת חייב ומוקמינן לה בביצה ל"ט ע"א כגון דשייפי לחרס משחא וכו' ומשום חרס לא מחייב דלית בה שיעור' עכ"ל, מפורש שם במס' ביצה דהך חרס, לאו כלי חרס קאמר, אלא חספ' קאמר דלית בה שיעור', דלית לי' כדי ליתן בין פצים לחבירו לר' יהוד', או כדי לקבל בו רביעית לר' יוסי (שבת פ"ב ע"א). ודע דלפי מה שפרש"י שם ד"ה אביי אמר, אי נמי רבותא אשמעינן אביי דאפילו בחספא בעלמא נמי שאינה נאחזת כ"כ חשיב' הוצאה עיי"ש, מיושב מה שיש לדקדק בדברי רש"י כאן, הא דהבי' רק הא דאביי כגון דשייפי לחרס וכו', ולא הבי' כאן מילת' דרב ששת דהתם, כגון שהוציא בקיסם דלית לי' שיעור' כדי לבשל ביצה קלה, בחרס הוא חידוש טפי:

רש"י ד"ה מה שעקר לא הניח. והוצאת שבת לא מחייב' עד דאיכ' עקיר' מרשות זו והנחה ברשות זו עכ"ל, ומפורש בש"ע שמ"ז ס"א, מן התורה אינו חייב, אלא כשעוקר חפץ מר"הי והניחו בר"הר, או איפכא עיי"ש:

רש"י ד"ה גדול מוכח' מילת' דכותי הוא. וא"צ לבדוק אחריו וכו' עכ"ל, ר"ל אף דאפשר לבודקו, אפ"ה א"צ, מטעם דאית' (לקמן ע"ב) אין מחזרין על האור וכו':

רש"י ד"ה בסיף וכו' למרק שרפת אבנים וכו' עכ"ל, למרק פי' לגמור, כמו (יומא ל"א ע"ב) ומרק אחר השחיטה על ידו. א"נ למרק פי' לחזק, כמו (מקואות פ"ט מ"ב) ר' יוסי מטמ' בשל מרקא (עי' ערוך מרק) רש"י ד"ה של תנור וכו' לאחר שהוסק התנור והפת בתוכה מדליקין קסמין דקין בפיו להאיר ולקלוט חומו לתוכו וכיון דמשתמש לאורו מברכין עליו עכ"ל, הנה פרש"י ז"ל הזכיר רק "תנור, אבל לא הזכיר "כריים ודו"ק. ומה שפרש"י "וכיון דמשתמש "לאורו וכו', ר"ל כיון דמשתמש "נמי לאורו מברכין עליו, וכמו שפרש"י בד"ה בסוף עיי"ש, וכן משמע מגמר לקמן אין להריח נמי הוא דעביד עיי"ש. ולפי"ז לקמן בפרש"י ד"ה אורו של בית הכנסת בדאיכ' אדם חשוב, וכן בפרש"י לקמן הא והא בדאיכ' חזנא, צריך לומר דהך נר הדליקו רק לכבודו לבד, ולא להאיר כלל, ובאופן דליכ' חושך, דאי איכ' גם להאיר קצת, א"כ איכ' נמי לאורו, ומברכין ודו"ק:

רש"י ד"ה מרפא. לאדם המתעטש שרגילין לומר אסותא עכ"ל, ענין מרפא מבואר (במ"א ר"ל סק"ו) דז"ל מי שמתעטש וחבירו אומר לו אסותא, יאמר לו ברוך תהי', ואח"כ יאמר לישועתך קויתי ה' עיי"ש. והעיקר הוא (באיוב מ"א ט') עטישותיו תהל אור, ואית' פרקי דר"א פרק נ"ב מיום שנבראו שמים וארץ, לא נמצא אדם חולה, אלא בכ"מ שהיה הולך אם בדרך אם בשוק היה עוטש נפשו יוצאת, עד שבא יעקב אבינו ובקש רחמים על זו וכו', וסיים לפיכך חייב אדם להודות כשמתעטש וכו', ועיין בתוספ' שבת פ"ח (הגהת הגאונים). ודע מה שפרש"י שרגילין לומר אסותא לאדם המתעטש, יותר מפורש במדרש ילמדנו (מובא בערוך ערך עטש), וז"ל ויהי כי זקן יצחק, עד ימי יעקב היה אדם עוטש ומת, תדע לך שכך הוא, אדם עוטש והוא אומר לו חיים טובים, מכלל שהיה מת מעיקרא, עמד לו יעקב ובקש עליה רחמים וכו' עיי"ש (אסותא, הוא לשון רפואה, דבל' תרגום רופא, אסיא):

רש"י ד"ה ושמן העשוי וכו'. שמביאין בסוף הסעודה וכו' עכ"ל, כמבואר עמוד ב' סוף פרקין:

רש"י ד"ה אין מברכין עליו. בורא עצי בשמים אלא בורא שמן ערב אם שמן של אפרסמון הוא וכו' עכ"ל, ומדיני ברכת הריח כתבתי בשפ"ח ריש פרק כיצד מברכין בסדר מעלות וקדימ' בברכות אות ט' עיי"ש, ר"ל שמן העשוי להעביר את הזוהמ', דהיינו לסוך בו הידים אחר האכילה, אין מברכין עליו כלל, אבל אם שמן אפרסמון (בלע"ז באלס"אם), אפילו הוא עשוי להעביר את הזוהמ', אפ"ה מברכין עליו בורא שמן ערב, משום חשיבותו ומעלתו של אפרסמון, ומוכח כן ממה דאית' (לעיל מ"ג ע"ב) ת"ר הביאו לפניו שמן והדס וכו' עיי"ש, ומבואר במחצית השקל סי' רי"ז סק"ה עיי"ש, ומה שפרש"י והא דאמר (לעיל מ"ג ע"א) האי משחא כבישא וכו', עי' בשפ"ח לעיל מ"ג ע"א לגמר' ד"ה משחא, ובשפ"ח לרש"י שם ד"ה שמן ארצינו:

רש"י ד"ה בטברי'. היו רגילים לגמר ערבי שבתות ובצפורי במוצאי שבתות עכ"ל, ועיין בהגהת ר"י עמדין כ' טעם לדבר עיי"ש. א"נ י"ל דאנשי טברי' סברי "הידור "מצות יעדיף, לכן מגמרין ע"ש, שאז הכלים מריחים יותר בשבת, משגמרן במוצאי שבת, ואנשי ציפורי סברי "זירוז "מצוה "עדיף לכן מיד במ"ש מגמרין לשבת הבאה, ובזה התנחמו מצערם, שהיה להם מפרידת שבת, כי כבר הכינו על שבת הבאה, וטעם זה עולה כהוגן לפי דברי רבינו יונה כאן עיי"ש, (ועי' מזה אי הידור מצוה או זירוז מצוה עדיף מ"א סי' כ"ה סק"ב).

ואפשר לזה כיון המגן אברהם סי' ש"ל ז"ל מהרי"ל היה לו טלית של שבת, וכופלו בכל מו"ש, כדי להתעסק במצוה מיד עכ"ל, "וכן "היו "עושין "אנשי "צפורי עכ"ל. ובדרך זה י"ל היינו דא"ר יוסי (שבת קי"ח ע"ב) יהי חלקי ממכניסי שבת בטברי"ג ר"ל שהיו מהדרין במצוה, וממוצאי שבת בציפורי ר"ל שהיו זריזין במצוה, ואמר שיהי' חלקו עם אותן שעבדי תרווייהו, מהדרין וזריזין במצוה:

תוס' ד"ה אין מברכין עליו. פרש"י מיהו מברכין וכו' ולא מיירי בתוך הסעודה עכ"ל, ז"ל סמיכות החכמים, מה דמוסיפין התוס' על פרש"י, י"ל כי תוס' לשיטתם אזלי, שפירשו (לעיל מ"ג ע"ב) ד"ה שמן והדס, דהא דאמרינן כאן אין מברכין עליו, היינו שאין מברכין כלל, ולא כפרש"י שפירש שאין מברכין בורא עצי בשמים, אלא בורא שמן ערב, והתוס' כאן לשיטת' אזלי, עיי"ש:

דף נג:

ע"ב גמר' אלא כל שאילו עומד בקרוב ומשתמש לאורה. ר"ל כל שאילו עומד בקרוב "ויאותו לאורה. ומה שמביא עלה, וכן א"ר אשי בריחוק מקום שנינו, פי' אפילו בריחוק מקום שנינו:

לא דעמיא ואזלא. "דעמיא, הוא מלשון הכתוב, גחלים לא עמומוהו (יחזקאל ל"א), שהוא לשון הסתר וכיסוי (מצודות שם), ור"ל כגון ראה שלהבת, וקודם שבירך נסתר וכיסוי ממנו. והא דתני' בסיפ' עד שיראה שלהבת וישתמש לאורה, היינו שיהי' ראוי להשתמש לאורה (עיין מלא הרועים):

ת"ר גחלים לוחשות וכו'. ז"ל ש"ע רצ"ח ס"ט, גחלים בוערות כ"כ שאלו מכניס קיסם ביניהם היא נדלק מברכין עליהן והוא שעשוי להאיר עכ"ל:

ורבא אמר יאותו ממש וכו'. רבא קאי ופליג אדר' יהוד' א"ר ור' אשי דלעיל, והא דמפסיק בין הפלוגת' והביא להך דת"ר גחלים וכו', י"ל משום ענין דעמיא ואזלא, סמך דין דגחלים עוממת:

בין איסור לפונדיון. עי' ערוך שכ' פונדיון הוא מטבע של שני איסרין, והוא של נחשת. "מלוזמא, פי' מטבע:

אביי מברך אדבי בר אבהו. לפי פרש"י ד"ה ר' יהוד' וד"ה רבא, לא נתפרש אביי כמאן עבד, אי כר' יהוד' ס"ל, ורחוק מביתו היה בי בר אבהו, או כרבא ס"ל, וקרוב לב"תו היה. אבל הרז"ה והרשב"א גרסו, רבה מברך וכו', ומפרשו דכולהו ברחוק מקום הוה, וכולהו ס"ל דלא כרבא עיי"ש:

אין מחזרין על האור. לפי שאין מברכין אלא לזכר שנברא האור (דהיינו האש) במ"ש, וכל שכן שאין מחזרין על הבשמים, דאינו אלא להשבות נפשו (רא"ש). ובס' מגיד תעלומ' פי' טעם דאין מחזרין על האור במ"ש, לפי שאור הראשון נגנז כשחטא אדם, ולא גנזו הש"ית בע"ש, מפני כבוד השבת, והיה משתמש בו ל"ו שעות (וע"כ המדקדקים מדליקים ל"ו נרות וכן נירות חנוכה שהיו ניסים מאור הגנוז הם ל"ו ובמ"ש גנזו ויצא אור מב' אבנים, לכן מברכין על האור במ"ש, דהא ודאי טובה היא מהש"ית, משא"כ לחזור על זה במ"ש, שמרמז על האור השני הזה, ודאי מוטב היה שלא היו צריכין לאור השני הזה, אלא האור הראשון, ובה ג"כ תורה ומצוות, והיינו שאמר כדרך "שמחזרין "על המצות עיי"ש:

כדרך שמחזרין על המצות. ר"ל דבכל המצות מצוה לברך על שלו, יותר מעל של חבירו, אבל בברכת האור במ"ש, אין מחזרין לברך על שלו דוק', לפי שהיא רק לזכר בעלמא, והיינו טעמ' דברך ר' יהוד' אדבי אבא דיילא, וממילא משמע דאין מחזרין עליו:

א"ר זירא מריש וכו' כיון דשמענ' להא וכו'. וכעין זה (לעיל ו' ע"ב):

מהו דתימ' ה"ה אפילו במזיד וכו'. ואע"ג דהילל גופ' אמר (אבות פ"ב מ"ד) אל תאמר לכשאפנ' אשנה שמא לא תפנ', ואין לומר דהיינו ממידת החסידות, דהא זריזין מקדימין למצוה, מצד דינא הוא, ועיין לעיל ע"א ד"ה בה"א אחד מברך לכולן, והיינו הלל לשיטתי' ודו"ק:

תני' א"ל ב"ה לב"ש וכו'. ולפי גירס' ירושלמי לא ב"ה אמרו לב"ש, אלא תרין אמורין חד אמר טעמ' דב"ש, וחד אמר טעמ' דב"ה פועל האוכל בראש הבירה, או דקל, או בתוך הבור, שמא מטריחין שיחזור למקומו ויברך וכו' עיי"ש, ור"ל הא ודאי לא מטריחין כמו שאין מטריחין לירד בתפלה (לעיל נ"ז ע"א). ובס' מגיד תעלומה כתב דה"ק ב"ה לב"ש יחזור לראש הבירה בתמי', והא שמא בת"כ יתעכל המזון שבמעיו, וב"ש ס"ל מאחר שחוזר בשביל לברך בר"המז. לכן לא חיישינן אף אם בת"כ יתעכל המזון שבמעיו:

א"ל ב"ש לב"ה לדבריכם מי ששכח ארנקי בראש הבירה לא יעלה ויטלנה וכו'. לכאור' שפיר קאמרי ב"ש לב"ה, וי"ל דס"ל לב"ה דלא דמי לגמרי, דהתם כשלא יעלה להוריד הארנקי יאבד ממנו, משא"כ כאן הלא יכול לברך כאן בר"המז:

מי ששכח ארנקי וכו'. ארנקי, פי' בל' יון עור כבש בעוד צמרו עליו, נקרא ארנקי, ולכן נקראו כן הכיסים הנעשים ממנו (ערוך). ולפי"ז הא דאית' לקמן ארנקי דדהבא, צ"ל ארנקי מלא דהבא. ואמרו בל' זה י"ל לפי שיצתה בת קול ואמרה כוס של ברכת המזון שוה ארבעים זהובי' (חולין פ"ז ע"א):

מי ששכח ארנקי בראש הבירה לא יעלה ויטלנה בתמי'. והא חייב לעלות אף שהוא לכבוד עצמו משום איסור בל תשחית, דהא התורה חסה על ממונם של ישראל (חולין מ"ט ע"ב), והתורה למד לחוס על היפה (רש"י שמות כ"ו י"ג) והתורה חסה על כלי חרס של צרי עין (רש"י ויקרא י"ד ל"ו). הבירה, פי' הארמון ובל' תרגום פלטרין (ד"ה א' כ"ט):

חד עביד בשוגג כב"ש ואשכח ארנק" דדהבא. לקיים דברי ב"ש מי ששכח ארנקי דדהבא בראש וכו', וע"ד ותגזר אומר ויקם לך (מהרש"א), וכעין זה כתבתי לעיל כ"ח ע"א בשפ"ח לגמר' ד"ה וראב"ע חדא בתנאי עיי"ש:

וחד עביד במזיד כב"ה ואכלי ארי'. דהא ב"ה מוד' דבמזיד יחזור למקומו ויברך:

אנטרו לי דאנשאי יונה דדהבא. דהא כל הנהנה בלא ברכה, גוזל לכנסת ישראל, שכשחטאו הפירות לוקין (לעיל ל"ה ע"ב), והכי נמי כשלא יברך כהוגן, גוזל הוא לכנסת ישראל, שנמשלה ליונה. והיינו דקמסיים מאי שנא יונה דאמתלי כנ"י ליונה:

דאנשאי יונה דדהבא. או דילי' או דאחרים:

אזיל ובירך ואשכח יונה דדהבא. ואי לא הוה אשכח, אף דהוה שלחו אחד מהם לחזור בהדי', לא הוה מצי למימר לי' דשקרת בן, דהוה אמר להו שכבר נאבדה (ועי' במהרש"א ח"א):

מה יונה אינה ניצולת וכו', הא דמסיים הש"ס בזה, לומר שלא שיקר בזה שאמר ששכח יונה דדהבא, שכוונתו היה על המצוה, ששכח מלברך ב"ה, שתגינה על ישראל ככנפי יונה, ודדהבא כוונתו על התורה והמצות שיקרים מזהב. ועי' (סוטה כ"א ע"א) דה"ה תורת מגינה ומצלת עיי"ש. ורמז לדבר "ממצות" בגמטרי' "נצולת":

שהרי גוליירין וכו'. "גוליירין, נקראו בעלי מלחמה החלשין והם מתגברין במלחמה תחילה, ואח"כ גיבורי' באין ונוצחי', אף כאן העונה אמן בא לאחר המברך, ומנצח לומר שהעונה אמן משובח מן המברך (רש"י סוף נזיר). השמים, ל' שבועה, על שם וירם ימינו על השמים וישבע בחי העולם (שם ודניאל י"ב):

אחר הכל עונין אמן. ז"ל (ש"ע רט"ו) השומע א' מישראל, מברך אחת מכל הברכות, אע"פ שאינו מחויב באותו ברכה, ואע"פ שלא שמע כולה מתחלה עד סופה, חייב לענות אחריו אמן עכ"ל:

כשם שמזוהם פסול לעבודה. כדאית' (כתובות ע"ה ע"א ורמב"ם פ"ז מה' ביאת מקדש הי"ג עיי"ש):

אר"נ בר יצחק אנא לא "זילאי ולא "זיואי ולא "זהומאי ידענ'. הנה רנב"י לא הזכיר ר' "אחא, שאמר שמן טוב מעכב, בין שאר תנאי שהזכיר ודו"ק:

אנא לא זילאי וכו' ידענ' וכו'. פי' אנא לא ידענ' דין זה דצריך שמן לברכת המזון, משם זילאי, אלא במתנית' תני':

אלא מתניתא ידענ' דא"ר יהוד' אמר רב ואמרי לה במתניתא תנא וכו'. ואין לה קשות מאחר דאיהו גופא אמר, דא"ר "יהוד' "אמר "רב, ואמרי לה במתניתא תנא, א"כ האיך אמר בפשיטות אלא מתנית' ידענ', די"ל דר"נ בר יצחק סברי כאמרי לה ודו"ק:

תנא והתקדשתם וכו' והייתם קדושים וכו' כי קדוש וכו' אני ה' אלקיכם וכו'. עיין מסורת הש"ס שציין פסוק והתקדשתם (ויקרא כ' ז'), ופסוק כי קדוש ציין (ויקרא י"א מ"ד), ועיין במהרש"א ח"א שציין בדרך אחר עיי"ש. והנה מאחר דסוף סוף צריכי' לחלוק הפסוקים, ולדרוש מקודם המאוחר בקרא, לכן אפשר לומר דמתנית' דרש מחד פסוק' (ויקרא י"א מ"ד) דאחר שמנ' הטהורים והטמאים כתיב כי אני ה' אלקיכם והתקדשתם והייתם קדושים כי קדוש אני וגו' והכי קאמר כי אני ה' אלקיכם, זו ברכה, וזה צריכי' אתם, והתקדשתם אלו מים ראשונים, והייתם קדושים, אלו מים אחרונים, כי קדוש זה שמן, ומתנית' נקט כסדר המעשה. ומה שדרש כי קדוש זה שמן, אני ה' אלקיכם זו ברכה, רמז לדבר. כי "קדוש "אני "ה' "אלקיכם בגמטרי' תשכ"ח. כמנין "ללמד אשמן וברכה:

סליק פרק אלו דברים

דף נ"ג ע"ב רש"י ד"ה בפנס. בעשישות עכ"ל, עי' רש"י לעיל כ"ה ע"ב ד"ה עשישות, ובשפ"ח. ועי' כאן ברשב"א, שכ' דפנס אינו כעין עשישות, דבעומד בעשישות ורואה השלהבת מתוך העשישות, הרי זה כרואה שלהבת ומשתמש לאורה, ומברכין עליו, וג' חלוקין קתני:

רש"י ד"ה ר' יהוד'. היה מברך וכו' ר' יהוד' לטעמי' דלא בעי סמוך עכ"ל, היינו ר' יהוד' אמר רב דלעיל:

רש"י ד"ה חד עבד במזיד. נעקר וכו' במזיד כדי לברך במקום אחר שהוצרך לילך עכ"ל, הוסיף רש"י הני ב' תיבות שהוצרך "לילך, לפי שב"ה מודי' שבמזיד שאין לו צורך לילך יחזור ויברך, וא"כ לכאור' אף אדבית הלל עבר האי גברא, לכן פרש"י שהאי גברא "הוצרך לילך, וא"כ לא עבר האי גברא אבית הלל, אלא אבית שמאי (עץ יוסף):

רש"י ד"ה אכילה מרובה. ד' מילין עכ"ל, והוא שעה וי"ב חלקי שעה, משעה שנחלק לס' חלקים (מ"א קפ"ד סק"ט):

רש"י ד"ה בא להם יין אחר המזון. הא פריש לה בגמר' בריש פרקין (לעיל נ"ב ע"א) לב"ש אין בר"המז טעונה כוס וכו' עכ"ל, ר"ל שמסיק שם הש"ס תרי תנאי אליב' דב"ש, ואליב' דב"ה לא נתפרש, ועיי"ש רש"י ד"ה הכי גרסינן (ובמהרש"א לעיל נ"א ע"ב לרש"י ד"ה נר ומזון) ודו"ק:

רש"י ד"ה חטוף ובריך. כשמושיטין כוס של ברכה הוי מחזר שיתנהו לך ותברך עכ"ל, ר"ל שלא א"ל לחטוף וליקח הכוס מעצמו, אלא כשמושיטין כוס של ברכה הוי מחזר שיתנהו לך, ואח"כ תברך. ואפשר משום דבברכת התפלה תני' פעם ראשונה יסרב (לעיל ל"ד ע"א), לכן א"ל, כאן לא יעשה כן. ובס' מצפה איתן פי' חטוף ובריך, פי' דחטוף ליטול ידיו קאמר, דהנוטל ידיו תחלה, מזומן לברכה עכ"ל. וצ"ל דלא חיישינן, דאם כל א' מן המסובין יעשה כן, שיבואו לידי מחלוקת, וכעין זה י"ל בדברי דרכי משה אור"ח תנ"ה אות ב', דז"ל כתב בא"ז בה' פסח, דרבים העושין מצות ביחד, מצוה לזרז נפשו להיות מן הראשונים, וראי' לדבר (מפסחים ס"ה) הפסח נשחט בג' כתות זה אחר זה, והכת הג' נקרא עצלנית, ואמרינן בירושלמי א"ר בון מה אם דבר שמצותו כך, אמרת שקרוי' כת עצלנית, מי שהוא מתעצל במצות עא"כוכ עכ"ל:

רש"י ד"ה במשמע. (א) העונה והמברך במשמע (ב) קומו ברכו את ה' אלקיכם וכו' מפורש במס' תענית היינו ברכה (ג) ויברכו את שם כבודך היינו במקום עניית אמן שבמקדש אומר בשכמל"ו עכ"ל:

(א) העונה והמברך במשמע וכו'. ועיין רש"י סוף נזיר ד"ה א' העונה וא' המברך במשמע דקרא, שנאמר (תהלים ל"ד) גדלו לה' אתי "ברכה, ונרוממה שמו יחדיו "אמן עכ"ל, וכאן פרש"י מפסוקי נחמי' ודו"ק:

ב קומו ברכו וגו', ועיין רש"י ושפתי חכמים לקמן נ"ה ע"א ד"ה כל חותמי, אות ב', ולקמן ס"ג ע"א רש"י ושפ"ח ד"ה ויברכו:

ג ויברכו את וגו'. ולישנ' דקרא (נחמי' ט' ה') ויאמרו הלוים וגו' קומו ברכו את ה' אלקיכם מן העולם עד העולם ויברכו שם כבודך ומרומם על כל ברכה ותהלה. והא דפרש"י ספר "עזרא, וכתב מס' "נחמי', כבר כתבתי מזה בשפ"ח (לעיל ל"ג ע"ב) לרש"י ד"ה ותקנינהו אות ג' עיי"ש, וכן בשפ"ח סוף פרק מאימתי עיי"ש:

רש"י ד"ה שממהרין למברך. ליתן שכר עכ"ל, י"ל הטעם בזה, לפי שהמברך עשה מצוותו, קודם שעשה העונה, שהרי העונה צריך להמתין לענות, עד שסיים ברכתו, וכמו שקידם במצוה, כן קודם בשכר:

רש"י ד"ה אבל בעידן מפטרייהו. כשאומרים ההפטרה ומברכין בתורה ובנביא וכו' עכ"ל, עיין (מגילה כ"ב ע"א) מפורש דקטן עולה אפילו למנין שבעה קרואים, ועיין ברא"ש שכתב פשטים אחרים בזה, ואפשר שפירשו כן משום דדייקו, למה נקט הש"ס דוק' בעידן מפטרייהו ודו"ק:

רש"י ד"ה שמן מעכב את הברכה. שמן וכו' להעביר את זהומתן. משמע מכאן, וכן מל' רש"י לעיל מ"ג ע"ב ד"ה שמן והדס, ולעיל ע"א ד"ה ושמן, דשמן ג"כ להעביר הזהומ' בא, אבל מל' הרמב"ם פ"ז מה' ברכות הי"ב, וכן מל' ש"ע קפ"א ס"ג, משמע דמים אחרונים מעבירין את הזהומ' ודו"ק:

סליק פרק אלו דברים

תוכן העניינים

שפתי חכמים (ברכות)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה