אור ברסלב
שפתי חכמים (ברכות) פרק הרואה › דף נח.

שפתי חכמים (ברכות)· רבי אברהם אבא הרצל

פרק הרואה · דף נח.

דף נז:

ע"א גמר' אוכלוסי עכו"ם אומר בושו אמכם וגו'. נראה דהך אומר דהכא, לאו ברכה בשם ומלכות הוא, כמו באוכלוסי ישראל, אלא אומר הקרא כדכתיב בלבד, וכן משמע מל' הש"ע רכ"ד ס"ה, דז"ל הרואה ס' ריבוא מישראל ביחד, אומר ברוך א"ה מ"הע חכם הרזים, ואם הם עכו"ם אומר, בושה אמכם מאד חפרה יולדתכם הנה אחרית גוים מדבר ציה וערבה עכ"ל, וכן נראה במה דאית' לקמן ע"ב, הרואה בתי עכו"ם בישובה אומר וכו', וכן הרואה קברי ישראל אומר ברוך וכו', קברי עכו"ם אומר בושה אמכם וגו'. ולפי"ז דהך אומר, הוי אמירת הפסוק בלבד, א"כ י"ל דהרואה אוכלוסי עכו"ם אומר, לא הוי דוק' בס' רבוא, אלא אפילו בפחות מס' רבוא, משא"כ ברוך חכם הרזים דהוי בשם ומלכות, הוי דוק' בס' רבוא ודו"ק:

בושה אמכם מאד חפרה יולדתכם וגו'. י"ל לפי שבעכו"ם הולד הולך אחר האם (קדושין פ"ג מי"ב), לכן כתיב בושה "אמכם. מאד, נקרא למעלה ולמטה:

אומר ברוך חכם הרזים שאין דעתם דומה ז"לז. י"ל דשייך לברך על שאין דעתם דומ' ז"לז, כי זה טובה לקיום העולם, מתוך שאין דעתם שוה זה אוהב אומנת זה, וזה אומנת זה, וכן לענין מ"ומ, ולכל הדברים, ומת"כ אין חסרון בעולם:

בן זומא ראה אוכלסא על גב מעלה בהר הבית. לפי מה דאיתי לקמן, אוכלס' אין פחות' מס' רבוא, א"כ היו המועט גב המעלה, החזיק המרובה של ס' רבוא ודו"ק:

כמה יגיעות יגע אדם הראשון חרש וזרע. חרש, דנקט לאו דוק', דעד נח לא היה להם כלי מחרישה (בראשית ה' כ"ט), אלא עשה מעשה אחרת במקום החרישה. ומה שאמר אני "משכים וכו', פי' אפילו בהשכמה מוציא הכל מתוקן לפני:

אורח טוב אומר כמה טרחות טרח ב"הב בשבילי כמה בשר הביא לפני וכו' כמה גלוסקאות הביא לפני וכו'. י"ל במדה טובה, הוי מחשבה כמעשה, וא"כ מיד שטרח ב"הב והביא לאורח, חשוב בעיני האורח כעושה ממש, לכן נקרא "אורח "טוב, שאוחז במדה הטובה, משא"כ במדה רעה, נחשב רק המעשה, וכן האורח זה אומר אכלתי, לכן נקרא "אורח "רע, שאוחז במדה הרעה:

אורח טוב אומר וכו' כמה "בשר כמה "יין כמה גלוסקאות וכו'. ובאורח רע נקט יפת א', חתיכ' א', "כוס א', לפי שהאורח רע, מונה ומזכיר הזול תחילה, משא"כ האורח טוב מונה היוקר, והחשוב תפילה, וכן י"ל שינוי הלשון, בשר חתיכה, יין כוס, גלוסקאות פת. גלוסקאות. פי' עוגה ופת עגול ויפה (ערוך):

ישי אני דוד שיצא באוכלוס' וכו'. שהי' שר של ס' רבוא (רש"י יבמות ע"ו). נקיטינן, פי' מסורת מאבותינו, עי' בספ"ח (לעיל מ"ה ע"ב) לגמר' ד"ה נקיטינן עיי"ש, אבל מה שפרש"י שם מנהג אבותינו, לא שייך הכא ודו"ק:

אין אוכלוסא בבבל. לפי שאין שם השראת שכינה (עיון יעקב):

הרואה חכמי אומות העולם. פי' חכמים בחכמת העולם (מ"א סי' רכ"ד). ובין שרואה חכם א' או הרבה חכמים מברך ברכה זו:

מלכי עו"הע. וכן השלטונין שאין עליהם עול מלך לשנות דבריהם ודן והורג במשפט מברך עליהם (שם):

ישתדל אדם לרוץ לקראת מלכי וגו'. עי' בספ"ח (לעיל ט' ע"ב) לגמר' ד"ה לקראת, וד"ה שאם יזכה:

אוושא. השמעת קול כעין (חולין מ"ו ע"ב):

למאן דלא חזית לי' קא מברכת. ור' ששת שבירך, י"ל משום דסומא חייב במצות (מהרש"א). א"נ לפי שלא על הראיות פני המלך ממש ניתקן, אלא עיקר הברכה על שחלק מכבודו לב"וד. ומכאן כשהמלך עובר בספינה או בקרון, ואין רואה אותו, מ"מ מברך, כשיודע שודאי המלך שם, אבל בשאר ברכת הראי', אינו מברך עד שרואה הדבר וכן כתב (שערי תשובה סי' רכ"ד):

חברוהי. חברים שלו, ואי גרסינן חברא, פירושו פרסאי (כרש"י גיטין י"ז ע"א):

נתן עיניו בו וכו'. ע"י מלאך המלוהו, וכן פי' בכ"מ שמצינו כל' הזה (עיון יעקב), ובשם מהרש"א כתבו דנס נעשה לר' ששת, ונתפקחו עיניו כדי לתת בו עיניו:

גר של עצמות. כמת שנרקב בשרו ונפל מזמן הרבה (רש"י שבת ל"ד, ועיין רש"י סנהדרין ק' ע"א):

נגדיה וכו'. פי' הלקוהו, ורצה לומר הלקוהו מכות מרדות, כדין הבועל ארמית דרך זנות (כא"הע סי' ט"ז ס"א). אכיל בי' קרציה. פי' הלשין עליו (כתרגום ויקרא י"ט ט"ז). פריסתקא. פי' ממונה (נ"י):

א"ל דבא על חמרתא. ואע"ג דבזה עדיין אין תשובה, על דקא דאין דינא בלא הורמנא דמלכא, י"ל דה"ק משום דעשה מעשה מכוער כזה, עשיתי כן לתוכחה, ולא משום דינא (כדלקמן ד"ה אנן). א"נ משום דלא שאלו, מ"ט דנית דין בלא הורמנ' דמלכא, אלא שאל מ"ט נגדתי' להאי, השיבו שפיר משום דבא על חמרתא:

אדמי בי' כאינש ואסהיד. וצירפו עדות אליהו ור' שילא להדדי (מהרש"א):

אי הרי בר קטלא הוא. בין בדין ישראל (ויקרא כ' ט'), בין בדין בני נח (רמב"ם ה' מלכים פ"ט ה"ה), על הבהמה חייב מיתה:

אנן מיומא דגלינן מארעין לית לן רשותא למיקטל וכו'. אפילו בהרמנ' דמלכא, דאין אנו דנין דיני נפשות, ומלקות שהלקתי אותו, לאו דין היה, אלא תוכחה בעלמ' (מהרש"א). הנה כאן נקט לית לן "רשותא למיקטל, אבל (במגילה י"ב ע"ב) בענין דאחשורוש אמר לרבנן שידונו לושתי, אמרו לו מיום שחרב בהמ"ק, ניטל עצה ממנו, ואין אנו "יודעין לדון דיני נפשות, וי"ל כדאית' התם, אמרו היכי ניעבד, נימ' לי' קטלא, למחר פסק לי' חמר", ובעי לה מנן וכו', לכן בדיוק אמרו, ניטל עצה ממנו, ואין אנו יודעין לדון דיני נפשות, אף אם אתה תתן רשות לדון אותה, ומה"ט הוסיפו ואמרו, ניטל "עצה ממנו, דאפילו עצה בעלמא אין אנו יכולין ליתן לך בדבר:

אתון מה דבעיתון עבידו בי'. אע"ג דבן נח מצווה אדינין, ושלא לעשות עולה (רמב"ם ולחם משנה פ"ט מה' מלכים הי"ד), י"ל דה"ק אתון מה דבעיתון, ר"ל מה שתראו בעיניכם ליושר, עבדון בי', ואין מי מוחה בידכם:

הכי קאמינא בריך רחמנ' דיהיב מלכות' בארעא וכו'. ולא אמר שקר דהא אמר "לך "ה' "הגדולה וגו', דהיינו כעין בריך רחמנ', "והמתנשא "לכל "לראש, היינו דאיהו יהיב מלכותא בארעא:

ולאו חמר' איקרו דכתיב אשר בשר חמורים בשרם. והא דלא הביא הדרש, שבי לכם פה עם החמור, עם הדומה לחמור (קידושין ס"ח ע"א), י"ל דכאן מפורש ביותר. הנה "פה "עם "החמור, גמטרי' תנ"ד כמנין "עם הדומה לחמור':

חזייה דקאזל למימרו להו וכו'. לכאור' האיך חזא כן, ע"כ דאמר אזיל ואימר להו, והא דלא חייש ר' שילא, להא דאמרינן עביד אינש דגזם (שבועות מ"ו ע"א), י"ל התם במילי דממון אמרינן כן, אבל לא היכא דרודף הוא. ומכאן ראי' לפי' הרוקח (בתוס' שבועות מ"ו ע"א ד"ה עביד), דהא דאמרינן עביד אינש דגזם ולא עביד, דוק' בסתם אדם, אבל במוחזק לא עיי"ש, וא"כ הכא דין מוחזק היה לו, שכבר אמר להו:

אמר האי רודף הוא והתורה אמרה וכו'. ר"ל בשעה שבעל המצרית, דקנאין פוגעין בו (סנהדרין פ"ב ע"א) אז היה תלוי בדעתי, אבל עכשיו לא תלוי בדעתי, אלא האי רודף הוא, והתורה אמרה וחיוב נמי איכ':

אמר האי רודף הוא והתורה אמרה וכו'. פי' ענין רודף הוא, שאחר שרואה אותו רודף אחר אדם, מצו' להרגו, וא"כ ר' שילא הכי קאמר, האי רודף הוא, וא"כ אפילו אדם אחר מן השוק, מצוה עליו להרגו, כל שכן אותו אדם שבא להרגו, כל שכן שמצוה עליו להרגו, דהא איכ' עוד, שהתורה אמרה אם בא וכו' ודו"ק:

והתורה אמרה וכו'. ר"נ אפילו בז"הז, שאין דנין דיני נפשות, מצוה להציל אפילו בנפשו של רודף (כש"ע ח"מ תכ"ה ס"א):

אמר הואיל ואתעביד לי ניסא בהאי קרא דרשינ' לי'. וכעין זה (שבת ל"ג ע"ב) דא"ר שמעון בן יוחי הואיל ואיתרחיש ניסא איזל ואתקין מילתא (כדרך שעשה יעקב כשניצל מעשו עיי"ש ברס"י). והנה דרשת הקרא, אינו תלוי בעשיות ניסא ודו"ק:

והנצח זו מפלתה של בבל וכן הוא אומר ויז נצחם על בגדי. הנה פסוק זה (בישעי' ס"ג ג') כתיב על אדום ועל בצרה שהוא "ממואב, ולא על בבל עיי"ש ודו"ק:

מלחמת נחלי ארנון וכו'. ר"ל מה שרצו האמוריים לעשות שם מלחמ' עם ישראל, כדאית' ומפורש לעיל נ"ד ריש עמוד ב' עיי"ש:

כי כל בשמים ובארץ זו מלחמת סיסרא שנאמר מן השמים נלחמו הכוכבים ממסילותם וגו'. ומרומז דפרש"י שם, ראש הכוכב בשמים וסופו בארץ עיי"ש, והיינו שמרומז כאן "בשמים ובארץ:

והגבורה. זו מכת בכורות. רמז לדבר "והגבורה' בגמטרי' כמנין הבכר", דרוב פעמים כתיב "בכר, חסר וי"ו:

והנצח. זו ירושלים. פי' שקדושה ראשונה של ירושלים וב"המק, קדשה לעתיד לבוא, משא"כ שאר א"י שקדושה ראשונה רק לשעת' ולא ל"ל (רמב"ם פ"ו מה' בית הבחירה הי"ד) וא"כ מדויק היטב ל' והנצח (שהוא ל' נצחון) זו ירושלים, שהרי היה נצחון לעולם, ומכאן ראי' לשיטות הרמב"ם:

וההוד זו בית המקדש. פי' דהא אסור להזכיר שם המפורש, שם של ד' אותיות יקו"ק, אלא בב"המק (שמות כ' כ"א). ורמז לדבר "וההוד" בגמטרי' כמנין יקו"ק ב"ה:

דף נ"ח ע"א רש"י ד"ה נתקללה בבל וכו' כלומר אוי לרשע אוי לשכיני (סוכה נ"ו ע"ב) עכ"ל:

רש"י ד"ה "קאת "וקפוד. חיות ועופות רעים וכו' עכ"ל, לכאור' בפסוק זה לא כתיב "קאת, כמו שהעתקתי לגמר' בד"ה לקיים, ואפשר דרש"י סמך על פסוק (ישעי' ל"ד י"א) וירשוה קאת וקפוד וינשוף ועורב ישכנו בה וגו' עיי"ש. א"נ לפי שיש ג' מיני קפוד, מין "חיה ומין "עופות ומין "שרצים, כמו שהעתקתי לרש"י לעיל נ"ז ע"ב ד"ה חוץ עיי"ש, לכן פרש"י חיות ועופות וכו':

רש"י ד"ה אוכלוסי. חיל גדול של ס' רבוא. עכ"ל, המון עם, דהיינו אנשים הרבה ביחד, בלשון יון אוכלוסא, וכן תרגום ירושלמי יש לאל ידי, אוכלוסין סגיאין (ערוך):

רש"י ד"ה לשמשני. שהם חורשים וזורעים ואני מוצא מוכן עכ"ל, ויותר מבוארים דברי רש"י ז"ל, בהקדמ' לפי' המשניות לרמב"ם ז"ל, בהקדמתו לס' זרעים בד"ה ואחרי כן עיי"ש:

רש"י ד"ה התורה אמרה וכו'. אם במחתרת וכו' והוא בא לדעת כן וכו' אמרה תורה השכם אתה והרגהו (סנהדרין ע"ב ע"א) עכ"ל, ועיין יומא פ"ה ע"ב, רש"י ד"ה אין אדם מעמיד עצמו, שפרש"י והתורה אמרה לו כאן, (ר"ל בדין זה של אם במחתרת ימצא הגנב), אחרי שבא להרגך השכם להרגו עיי"ש:

רש"י ד"ה הממלכה זו מלחמת עמלק דכתיב בה כסא מלכות כי יד על כס יה כלומר ע"י מלחמה לה' בעמלק יתעלה כסאו עכ"ל, ז"ל רש"י (שמות י"ז ע"ז) כי יד על כס יה, ידו של הקב"ה הורמה לישבע בכסאו, להיות לו מלחמה ואיבה בעמלק עולמית, ומהו כס ולא נאמר כסא, ואף השם נחלק לחציו, נשבע הקב"ה שאין שמו שלם, ואין כסאו שלם, עד שימחה שמו של עמלק כולו, וכשימחה שמו יהי' השם שלם והכסא שלם שנאמר האויב תמו חרבות לנצח, זהו עמלק, ומה אומר אחריו וה' לעולם ישב, הרי השם שלם, כונן למשפט כסאו, הרי הכסא שלם:

תוכן העניינים

שפתי חכמים (ברכות)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה