אור ברסלב
שפתי חכמים (ברכות) פרק הרואה › דף נד:

שפתי חכמים (ברכות)· רבי אברהם אבא הרצל

פרק הרואה · דף נד:

דף נד.

ע"ב גמר' דארון הוה מסגי קמייהו דישראל והוה ממעיך להו טורי מקמייהו. לכך הארון ממעיך להו ההרים, להראות שיצאו בזכות התורה כדכתיב בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלקים על ההר הזה (עיון יעקב). אלא יש לדקדק כאן מפרש "דארון הוה משוה ההרים, ובתנחומא פ' חוקת סי' י"ד, וכן רש"י במדבר כ' כ"ב מפורש, שהענן הולך לפניהם ומשפיל הגבוה ומגבי' השפל, ונשארו רק ג', הר סיני לתורה, הר ההר לקבורת אהרן, הר נבו לקבורת משה עיי"ש, וכן מצאתי בבריית' דמלאכת המשכן פרק י"ד, שמנה שם ז' ענני כבוד ששמשו את ישראל במדבר מ' שנה, וז"ל ועמוד הענן שנוסע לפניהם משפיל לפניהם את הגבוה, ומגביה לפניהם את השפל, והורג נחשים ועקרבים, ושורף קוצים וסיכים, ומדריכם בדרך ישרה וכו' עיי"ש ודו"ק:

מאי אבני אלגביש. ר"ל דהא אבני אלגביש לא נזכר בס' יהושע, אלא (יחזקאל ל"ח כ"ב) במלחמות גוג ומגוג, (ועיי"ש כשמדבר בנביאי שקר סי' י"ג פסוק י"א ופסוק י"ג), ופי' רש"י שם אבני אלגביש, אבני ברד גדולות, ולפי שהן מזהירות ככל אבני גביש, הוא מדמה אותן אל גביש, שהיא אבן טובה, ורבותינו אמרו אלגביש, שעמדו באויר על גבי איש, זהו משה רבינו, שנאמר והברד ומטר לא נתך ארצה, אותם שהתחילו לירד לא הגיעו לארץ, וירדו בימי איש, זה יהושע במורד בית חורין:

אבנים שעמדו על גבי איש וירדו על גבי איש וכו'. לא אבנים היו, אלא אבני ברד כמפורש (יהושע י' י"א). וז"ל התנחומא פ' וארא סי' ט"ז, ויחדלו הקולות והברד ומטר לא נתך ארצה, תלאן ברפיון, ואימתי ירד בימי יהושע על האמורים, שנאמר וה' השליך עליהם אבנים גדולות מן השמים וגו' רבים אשר מתו באבני ברד מאשר הרגו בני ישראל בחרב, והשאר שהיו בשמים ירדו על גוג ומגוג עיי"ש. ופי' במהרש"א דאבנים שנשלכו בימי משה לעשות שליחותן, השתקקו לעשות שליחותן, ככל שלוחי השם, רק ע"י תפלת משה בטל שליחותן, ולא בטלי לגמרי, אלא שעמדו לעשות שליחותן באויבי ה' בימי יהושע, ובימי גוג ומגוג עיי"ש:

ואבן שבקש עוג לזרוק על "ישראל וכו'. וברי"ף גרס ואבן שזרק עוג במשה עיי"ש ודו"ק:

תני על "לוט ועל "אשתו מברכים ב' וכו', פי' כשרואה אשתו של לוט מברך ב', עליה אומר בא"י דיין האמת, ועל לוט אומר בא"י זוכר הצדיקים (ש"ע רי"ח ס"ח), דהא מלוט לא נשאר דבר לומר כשרואה, והיינו שמקדים הש"ס על "אשתו אומר וכו', ואח"כ על "לוט מברך זוכר הצדיקים:

כיון דפותי' ורומה כי הדדי נינהו וכו'. ולא נתפרש בפסוק דכן הוה החומ', וכבר כתב במהרש"א ח"א לאו משום דפסיקי לי' הכי בשום דוכתא, אלא דמהכי יליף לי' כיון דקרא הכתוב בליעה נפילה, ע"כ היינו משום דכהדדי נינהו ולא היה מועיל נפילתה אי לא דנבלעה עיי"ש:

ארבעה צריכין להודות וכו'. חולה ונתרפא, יורדי הים שעלו, והולכי מדבר שהגיעו ליישוב, חבוש בבית האסורים שיצא, וסימנך וכל הח'י'י'ם יודוך סלה, "חולה "יסורין "ים "מדבר (טוש"ע). ובדברי חמודות אות ט' כתב הב"י בשם הריב"ש, דהני ד' לאו דוק', אלא כל שניצל מן הסכנה, ולא הוזכרו הני ד' בכתוב, אלא מפני שהם מצוים בדרך במנהגו של עולם עיי"ש באריכות.

ובדרך דרש י"ל דנקט הני ד"ה לפי דדרך החולה שנתרפא הוא שתולה רפואתו, ברופא ששמשו בחליו כידוע, וכן ביורדי הים שעלו, חולין במנהיג הספינה שהוא מומחה כידוע, וחבוש האסורים תולה במר האסורים שהטיב לו, והולכי מדבר, תולין במנהיגי השיירא דרך המדבר שהוא מומחה בדבר כידוע, לכן כדי להודיע לכל, שהוא אינו תולה הצלתו בב"וד, אלא לה' הישועה, לכן ד' אלו צריכין להודות. ודע מל' רש"י (ויקרא ז' י"ב) משמע שד' אלו לא די בברכה בלבד, אלא צריכין להביא קרבן תודה, ויזבחו זבחי תודה עיי"ש, וא"כ יש לדייק ברמב"ם בפ"י מה' ברכות ה"ח הבי' דד' אלו צריכין לברך ברכת הודא' כש"ס דהכא, ולא כתב שד' אלו צריכין להביא קרבן תודה ודו"ק:

יורדי הים הולכי מדבריות וכו'. לא נקט יורדי הים "ועלו, והולכי מדבריות ויצאו, כמו שנקט חולה "ונתרפא, וחבוש בב"הא "ויצאו, אפשר לאשמעינן אפילו שהם תמיד יורדי הים והולכי מדבריות, שאומנתן הוא ורגילים בה, אפילו הכי צריכין להודות בכל פעם:

מאי מברך א"ר יוד' ברוך וכו'. ר' יהוד' משמי' דרבו רב אמר ד' צריכין להודות, אבל לא קאמר ההודאה מאי היא, ומפרש' משמי' דנפשי'. ועלה "אביי "אמר וצריך לאודי' וכו', ובעין יעקב גרס "ואמר "אביי וצריך וכו', דלא פליג אביי אדר' יהוד' כדלקמן:

וצריך לאדויי וכו'. ר"ל צריך לברך, ונקט "לאדויי, משום דאמר לעיל ד' צריכין להודות:

קמי עשרה דכתיב וירוממוהו בקהל עם. משמע דכמו דעדה לא הוה בפחות מעשרה (כדלעיל כ"א ע"ב), ה"ה קהל, ועיי' בשפ"ח לקמן ע"ב לתוס' ד"ה אבני אות ב' אי שבט א' נקרא קהל עיי"ש, ועי' (שמות י"ב ו') ושחטו אותו כל קהל עדת ישראל עיי"ש ודו"ק:

דיהבך ניהלן. ר"ל כשאתה לעצמך, כבר השלמת עצמך לצדיק גמור, ויהבך ניהלן דייק' לזכות אותנו:

ג' צריכין שימור חולה חתן וכו'. ושימור דהכא פי' שלא יניחנו לבדו (עיון יעקב). ומסתבר שניהם שצריכין שימור, כגון ב' חולים, או חולה וחתן, מהני שימור האחד על חבירו ודו"ק:

וי"א אף ת"ח בלילה. ות"ק דס"ל ת"ח א"צ שימור, י"ל הטעם כעין (ב"ב ח' ע"א ופסקו בש"ע רמ"ג) ת"ח א"צ שמירה שתורתן משמרתן עיי"ש, ויש אומרים ס"ל דבלילה דהוי כעין שכיח הזיק', לא מהני שמירת תורתן, כמו דלא מהני בשכיח הזיק' שליח מצוה (פסחים ח' ע"ב). ומשמע כאן דאחרינ' כגון חולה חי' וחתן צריכין שימור אפילו ביום ודו"ק:

המאריך בתפלתו והמאריך על שלחנו. י"ל דתפלה היינו עבודה, ושולחן הוא גמ"ח, כדמסיק דילמא אתי' עני' ויהיב לי', וא"כ מאחר שמאריך בעבודה ובגמ"ח, תורתו מתי נעשית, לכן מאריכין ימיו ושנותיו, כדי שירויח זמן לתורתו. וכעין זה פי' (ר"ה י"ח ע"א) רב' דעסק בתורה חי מ' שנין, ואביי דעסק בתורה ובגמ"ח חי ס' שנין:

דף נ"ד ע"ב רש"י ד"ה עבדי להון נקירותא. מערות וכו' עשו אמוריים מערות בצדי ההרים ונחבאו שם עכ"ל, וז"ל רש"י (במדבר כ"א ט"ו) היו אותן הנקעים בהר של צד מואב, ובהר של צד אמוריים, הי כנגד אותן נקעים, כמין קרנות ושדים בולטין לחוץ, והאמוריים נחבאים שם, כיון שבא ישראל לעבור, נזדעזע ההר של א"י, כשפחה היוצאת להקביל פני גבירתה, ונתקרב לצד הר של מואב, ונכנסו אותן השדים לתוך אותן נקעים והרגום עיי"ש, והוא ממדרש רבה, וא"כ מצינו שינוי, דבש"ס שלנו ומפרש"י משמע, דאמוריים "עשו אותן המערות, ומרש"י שם משמע דמערות "נבראו כן, ועוד כאן משמע שקרבות ההרים הללו, היה כמו בכל הדרך, ומרש"י משמע שקרבות ההרים היה, מפני כבודם דישראל, שיצא ההר של א"י לקראתם ודו"ק:

רש"י ד"ה אשר נטה לשבת ער וכו' ושם ארץ מואב ער עכ"ל, כמפורש (במדבר כ"א כ"ח) אכלה ער מואב, (ודברים ב' ט' י"ח):

רש"י ד"ה מחנה ישראל תלתא פרסי. עוג חשב כן בלבו וכו' עכ"ל, אפשר הא "דחשב "כן "בלבו, אף זה גמר' גמירי לה:

רש"י ד"ה שרבבת. ל' אשתרבובי אשתרבוב (קידושין מ"ט ע"ב) ירדו וגדלו למטה עכ"ל, ר"ל ונכנסו שיניו בהר, אבל ל' הגמר' משכי שיני להאי גיסא ולהאי גיסא, משמע קצת דגדלו שיניו לשני צדדין ודו"ק:

רש"י ד"ה משה כמה הוה י' אמות. שהרי הוא הקים המשכן (שמות מ' י"ח) ודרשינן הקים את עצמו לקומת המשכן וכו' עכ"ל, והנה (בשבת צ"ב ע"א) יליף דקומתו של "משה י' אמות מדכתיב (שמות מ' י"ט) ויפרש את האהל על המשכן וכו' עיי"ש (וכבר עמד בזה מהרש"א ח"א וכ' זה הדרש אינו מבורר לי בתלמוד, אלא בש"ס דרשו מדכתיב. ויפרש את האהל על המשכן), ועוד שם משמע דקומתן של "לוים י' אמות עיי"ש ודו"ק. ומה שפרש"י בקרסולי, קבילי"א (בלע"ז קנעכעל) הוא המקום החיבור השוק והרגל:

רש"י ד"ה זוכר את "הצדיקים. שזכר את "אברהם עכ"ל, אפשר דהכי קאמר שזוכר את הצדיקים, כמו שזכר את אברהם ודו"ק:

רש"י ד"ה וירוממוהו בקהל עם. בסוף פ' המזמור עכ"ל, לאו דוק', אלא אחר ארבע "הודו "לה' וגו', כתיב קרא דירוממוהו וגו' עיי"ש:

רש"י ד"ה שימור. מן "המזיקין עכ"ל, ובד"ה חולה, פרש"י לפיכך "השד מתגר', משמע דנזיקין ושדים חדא הוא, ועי' בשפ"ח (לעיל ו' ע"א) לרש"י ד"ה לראות עיי"ש:

רש"י ד"ה חולה. שהור' מזלו וכו' וכן "חיה אשה "שילדה וכו' עכ"ל, דאף אחר שילדה, עדיין צריכ' האשה רחמים. א"נ דקודם שילדה צריכה שימור מצד הורע מזלה, ואחר שילדה, מצד קנאה מתגרה בה, ועי' בתנחומ' פ' תזריע סי' ד':

תוס' ד"ה אבני אלגביש. וה"ה מקום שנפל שם מחנה סנחריב (א) דלא גרע חזקיה (ב) מאדם המסוים, אלא שלא חש לפרש, לפי (ג) שידוע מקום סביב ירושלים עכ"ל:

א דלא גרע חזקי' מאדם המסוים. כתב הגהת הש"ס כמבואר בירושלמי, הביא הרא"ש סימן ב', דגרסינן בירושלמי דפרקין להלכ' א', מתנית' בנסי ישראל אבל בנסי יחידי שנעשו לו אינו צריך לברך, מהו שיברך על נסי אביו ועל נסי רבו, ואם היה אדם מסויים, כגון יואב בן צרויה וחבריו, ואדם שנתקדש בו שם שמים, כגון חנני' מישאל ועזרי', ונסי שבטים, מהו שיברך, מאן דאמר כל שבט ושבט. איקרי קהל, צריך לברך, מאן דאמר כל השבטים קרויין קהל, א"צ לברך:

פי' פני משה:

מתני' בנסי ישראל. מתניתן דהרואה מקום הנס צריך לברך, דוק' בניסים שנעשו לכל ישראל:

אבל בניסי יחידי וכו'. אין אחר צריך לברך אלא הוא בעצמו דוק':

ונסי שבטים. נס שנעשו לשבט אחד מן השבטים מהו שיברך וקאמר דתלי' בפלוגת' דתנאי דפליגי בפ"ק דהוריות אם שבט א' איקרי קהל וכרבים דמו או לא:

מ"ד כל השבטים. כולן דוק' איקרי קהל א"צ לברך:

לבא מאדם המסוים. כתוב במראה פנים, וז"ל לפי גירס' שלפנינו, כל הני בעיות לא איפשיטו הכא, וגירס' הרא"ש ז"ל ואם היה אדם מסוים וכו', כגון חנני' מישאל ועזרי', מברך, וכתב הבית יוסף אור"ח רי"ח, דמברך קאי אכולהו עיי"ש. ויש להוכיח דתוס' היו גורסין בירושלמי, כגירס' הרא"ש, דלפי גירס' שלפנינו, קשה מאחר שפסקינן להלכה כל שבט ושבט איקרי קהל (רמב"ם פי"ב מה' שגגות ה"א), למה לי' לתוס' להוכיח, דמברכין על מקום שנפל שם מחנה סנחריב, משום דלא גרע חזקי' מאדם המסוים, דהוה בעי דלא איפשיט', תיפק לי' דחזקי' היה נס של שבט א' לכל הפחות, שהרי עלה סנחריב על כל ערי יהוד' כמפורש בקרא, ושבט א' איקרי קהל, אלא ש"מ דתוס' היו גרסין כגירסת הרא"ש, דגבי אדם מסוים, הוי בעי דאפשט' דמברך, וליכ' פלוגת' בדבר, כמו בנס של שבט אחד:

ג שידוע מקום סביב ירושלים. כמפורש (ישעי' ל"ו א') ויהי בארבע עשרה שנה למלך חזקי' עלה סנחריב מלך אשור על "כל "ערי "יהודה הבצורות ויתפשם, וישלח מלך אשור את רבשקה מלכיש ירושלימה אל המלך חזקיהו בחיל כבד ויעמוד "בתעלת "הברכה "העליונה "במסלת "שדה "כובס וגו', (ושם ל"ז ל"ו) ויצא מלאך ה' ויכה במחנה אשור מאה ושמנים אלף וישכימו בבקר והנה כלם פגרים מתים עיי"ש:

תוס' ד"ה ד' צריכין להודות יורדי הים הולכי מדבריות חולה ונתרפא ושהיה בבית האסורים. ובתהלים לא חשיב כזה הסדר, אלא חשיב, הולכי מדברות, שהיה בבית האסורים, חולה ונתרפא, יורדי הים, י"ל דקרא נקט סדר המסוכנין יותר תחלה וכו' עכ"ל. פי' והולכי מדבריות ובית האסורים, מסוכני' ביותר שהם ביד בני אדם שונאים "בעלי "בחירה, משא"כ חולה ויורדי הים, שהמה מסוכני' בידי שמים, וכעין שפירז"ל (בראשית ל"ז כ"א) וישמע ראובן ויצילהו מידם וגו', ר' יצחק אמר אמר ראובן טב למנפל לי' לגו גובא דנחשין ועקרבין, ולא יתמסר בידא דשנאוי, דלא מרחמי עליה וכו' עיי"ש. ועיין (נדרים מ"א ע"א) גדול נס שנעשה לחולה, יותר מן הנס שנעשה לחנני מישאל ועזרי' וכו' עיי"ש, דמשמע קצת להיפך ודו"ק:

תוכן העניינים

שפתי חכמים (ברכות)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה